"המוניטין שיצא לי כ"גבר של נשים" הוא בדיחה. צחקתי על זה במרירות בכל אחד מעשרות אלפי הלילות שביליתי לי לבדי…".

הציטוט הזה, של ליאונרד כהן, שנחרט בראש שלי אחרי שצפיתי ב-"Leonard Cohen: I’m Your Man" (ואני מסרב לקרוא לו בשם העברי המטופש "סיפור חיים"), הוא רק אחד מני רבים שמאכלסים את הספק-תיעוד-הופעה ספק-ראיון-חושפני שיוצא לאור בימים אלה בישראל.

צריך לומר את האמת – לא הייתי ממליץ לראות את הסרט הזה בקולנוע. אפילו הייתי ממליץ לראות את זה ב-DVD או ב-VOD. אני ניצלתי עד תום את ה-VOD הפרטי שלי במטוס כדי לצפות פעם אחר פעם בקטעי הראיונות הקצרים שליאונרד כהן נותן בסרט לליאן לאנסון הבמאית, פנינות מדהימות של חוכמת חיים, הצצה נדירה לאיש הענק הזה, שחגג לא מזמן שבעים.

פרט לראיונות יש גם תיעוד חלקי של מופע ההוקרה שארגן לפני שנה וחצי המפיק האל ווילנר באוסטרליה, ובו מופיעים ניק קייב הנהדר, בת' גיבונס המתוקה, ג'ארביס קוקר הקינקי, רופוס ויינרייט שגונב את ההצגה וגם יו-2, שהקליטו במיוחד עבור הסרט ביחד עם כהן את "Tower Of Song" ומבצעים אותו איתו בסוף הסרט (מה שמקנה לבונו את הזכות לזיין את השכל לאורך קטעים לא מבוטלים של הסרט… בונו, במלה אחת: נמאסת!), וכן ראיונות עם חלק מהמשתתפים (בונו, כבר אמרתי?), חלקם (קייב, ויינרייט) משעשעים ומרשימים למדי.

יש כאן כל מה שרציתם לדעת (יותר) על כהן ולא העזתם לשאול – הרצון שלו בסופו של דבר להיות משורר וסופר, הפריצה המוזיקלית המאוחרת, הפטיש שלו לחליפות, הקטע שלו עם בודהיזם, המוצא היהודי שלו. אלה לא ממש שאלות ותשובות, יותר אנקדוטות קטנות, מונולוגים קצרים של כהן בין השירים, וניכר שלאנסון הבמאית היא בעיקר מעריצה שרופה של האיש, כי היא לא מציבה שאלות קשות, לא מנסה להכביד, רק נותנת במה ליוצר הענק הזה וליוצרים אחרים כדי להוכיח כמה האיש מיוחד ויחיד במינו.

מבין כל היוצרים היהודים הגדולים שלנו (דילן, ריד, סיימון וכהן), אין ספק שכהן הוא המעניין ביותר והרוחני ביותר, וגם מי שכל מלה שלו מסתירה שביב של חוכמה, זיק של נסיון. הקנדים והאמריקאים עושים הרבה כבוד לליאונרד כהן השנה, הגיע הזמן שגם אנחנו. ולכן גם אם לא מדובר בסרט מדהים, כל מי שנהנה ממוסיקה (ובמיוחד מי שנהנה מהמוסיקה של ליאונרד כהן) צריך בהחלט לראות את הסרט הזה, בין אם בקולנוע ובין אם כשייצא מעל DVD.

נ.ב. מבין גרסאות הכיסוי לכהן, ויש כה רבות כאלה (כולל האלבום בעברית מבית "השרת" החביב עליי במיוחד…), נדמה שהגרסאות הכלולות בסרט (ובאלבום) בינוניות ברוב המקרים (למעט ניק קייב שמגיש נפלא את "I’m Your Man", אנתוני (מינוס הג'ונסונס) שמכשף את "If It Be Your Will" ורופוס ויינרייט שמפליא ב-“Everybody Knows” ו-"Hallelujah"(, כך שאת האלבום הייתי ממליץ להשאיר בחנויות, ואם כבר חייבים גרסאות כיסוי ללכת על "I’m Your Fan" המוצלח הרבה יותר (עם גרסאות יוצאות מן-הכלל של House Of Love, הפיקסיז, REM, ניק קייב וכמובן הגרסה המדהימה של ג'ון קייל ל"הללויה").

• זה מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את רמת השירות (והשירותיות) הגבוהה שהאמריקאים נותנים בכל מקום שאתה מגיע אליו – מסעדה, חנות, מלון. נכון, יש בזה משהו טכני, מאולץ, מרובע, אבל בסופו של דבר אתה לומד לצפות לקבל שירות כזה בכל מקום, מה שהופך את חוויית הקנייה/אירוח לקלה ונינוחה יותר. ובכלל – לראות מלצר בן 50, שגאה במקצוע שלו, שנהנה לתת לך שירות, שיודע מה שהוא עושה, זו חוויה חיובית ביותר, הן ברמת הקונספט והן ברמת התכל'ס.

• אגב מסעדות וכולי, ברוב ארצות-הברית האמריקאים עדיין מתעלמים מכל העניין של אחוזי שומן ומזון בריא. אין שום סימון קלורי על המוצר, ארוחת הבוקר מלאה בשומן, הקפה מלא בסוכר וסלט אי אפשר למצוא בשום-מקום. מזל שמדובר רק בשבוע (ועוד שלושה ימים על מטוסים), אחרת הדיאטה שלי היתה בסכנה רצינית…

 יוסטון – אוסטין – יוסטון

• במקום כמו טקסס אתה מבין פתאום כמה שטח יש, לעזאזל, לאמריקאים האלה, שגם אם "מצטופפים" בערים כמו יוסטון או אוסטין, עדיין יכולים להרשות לעצמם להרים שניים או שלושה כבישי ring מסביב לעיר כדי שיהיה נוח, כמה highways רציניים, מחלפים של שלושה וארבעה קומות, קניונים מרווחים שבנויים לרוחב ולא לגובה והרבה הרבה ירוק (הרבה יותר ממה שהיית חושב). אה, כן – ויש להם גם טונות של מים, לעזאזל. ונפט. זבת חלב ודבש, זבת חלב ודבש, אבל הצפיפות יכולה להביא לך ת'קריזה.

• אגב בונים-כמו-משוגעים, אחת הבעיות עם כל הבניה הזו היא שהמחלף שעמד כאן לפני שנה שונה לגמרי מהמחלף שנמצא כאן עכשיו, ואם אתה נותן לתוכנת GPS לנווט את דרכך (כמו איש הייטק טוב), אתה מגלה שאתה תמיד מפספס את הירידה הקריטית מהמחלף, תמיד נזקק לכביש ה-U-Turn המיוחד (עוד המצאה אמריקנית) ותמיד מאריך את הנסיעה בעוד 10-15 דקות מיותרות. נו, מילא…

• במקום כמו טקסס אתה גם זוכה לראות את האופי האמיתי של האמריקאים – הלאומניות המוגזמת המתבטאת בדגלים בגודל אינסופי בכל מקום, הרכבים הענקיים ששורפים דלק כמו שאנחנו שותים מים בלי שום התייחסות לסביבה ו/או למשאבים המתכלים, החשדנות כלפי זרים, העובדה שרק בני מיעוטים ומהגרים עובדים כנותני שירות. נכון, המצב בערים הגדולות כמו אוסטין או יוסטון טוב יותר, ובכל זאת כאן אתה מגלה / נזכר בצדדים של אמריקה שקשה לאהוב.

יוסטון – טורונטו – תל-אביב

• בטיסה הקצרה יחסית מיוסטון לטורונטו, ביום שבת (!) בשש בבוקר (!!!), "נפלנו" על מטוס קטן וסקסי מתוצרת ברזילאי, חדש דנדש, ארבעה מושבים בשורה, וה-highlight: שדרוג עצבני למערכת ה-enRoute (מערכת הבידור במטוס) של אייר קנדה. כל נוסע מקבל touch screen עם מבחר מדהים של סרטים, תוכניות טלוויזיה ומהדורות חדשות, לבחור ממנו להנאתו. מדובר ב-VOD אמיתי, שאתה יכול לעצור, להעביר קדימה/אחורה ולהנות ממנו עד תום. לצערי, זו הייתה טיסה של שלוש שעות בסך-הכל, כי עם כזה user experience אפשר ללא ספק להעביר שעות בכיף.

• אחרי שסיימתי לבזבז את הזמן עם “Click”, החדש של אדם סנדלר, שהבטיח להיות שדרוג של "המופע של טרומן" (בחור שמקבל שלט שיכול לשלוט על החיים. אתם יודעים – mute, להריץ קדימה/אחורה, לעשות pause) ומקיים בצורה חלקית במחצית הראשונה שלו ומידרדר בהמשך, גיליתי תחת הקטגוריה "Canadian" את “I’m Your Man”, סרט התעודה הנפלא ליאן לונסון ושקעתי לי במאה דקות נהדרות של ראיונות ומופע tribute. במופע משתתפים ניק קייב, ג'רוויס קוקר, אנתוני (ללא הג'ונסונים) בהופעה מרגשת, רופוס ויינרייט שנותן ביצועים נפלאים לקלסיקות כמו "Hallelujah", ובין לבין אתה מקבל קטעי חוכמה וחכמת חיים נדירים של כהן, שאתה פשוט רוצה לנצור לנצח. אני לא יודע מה הלו"ז של הסרט הזה בישראל, אבל לכל מי שאוהב מוסיקה, ובמיוחד לכל מי שאוהב את לאונרד כהן, מומלץ מאוד ללכת לראות.

• ידעתי שהבדיקות הביטחוניות המוגזמות ייגבו בסוף קורבן, ולבסוף נפלתי גם אני בציפורניהן. הבודקים המאוד לא חברותיים ביוסטון "התלבשו" על בקבוק ה-Angel שלי העשוי מתכת והחליטו שאני לא יכול להעלות אותו למטוס. את המזוודות כבר נתתי, וכך נאלצתי להשאיר את בקבוק הבושם האהוב עליי בטרמינל, לצד עשרות בקבוקי בושם, דיאודורנט, שמפו, משחות שיניים ושתייה אחרים. אני ממש מקווה שהאמריקאים האנאליים האלה לפחות תורמים את כל הביזה הזו לעניים, כי זה מאוד יעצבן אותי לגלות שהבודקים האלה נהנים מכל הרכוש הזה בסוף המשמרת.

• בטיסה לישראל אתה פוגש סוף-סוף את כל הישראלים שלא ממש התגעגעת אליהם במשך שבוע. פתאום כולם לחוצים, כולם עצבניים, כולם חשדניים כלפי כולם. נמלטנו לטרקלין של אייר קנדה לכמה שעות אחרונות של שפיות צפון-אמריקאית מפנקת, והטבענו את יגוננו באלכוהול משובח עד הטיסה. Goodbye America, ברוכים הבאים לישראל.

• בעלייה לכביש המהיר האמריקאים שמו רמזור. המטרה שלו גאונית: לווסת את תנועת המכוניות המשתלבות כך שלא יגרמו להאטה בתנועה המהירה. הרמזור מתחלף מאדום לירוק פעם בכמה שניות, וליד הרמזור יש שלט קטן שאומר: "one car only on green". למען האמת, הירוק ברמזור מאפשר לקצת יותר מכוניות להשתלב, אבל אף אחד לא מנסה. וכך יש סדר בעלייה לכביש המהיר, סדר על הכביש המהיר, סדר בחיים בכלל.

• ואפרופו סדר, רק באמריקה, מולדת הסדר והחנונים, אפשר לעשות צומת עם ארבעה "עצור"ים ולצפות שהכל יסתדר, כי כולם יתנו זכות קדימה לכולם. בארץ זה לא היה מחזיק שנייה וחצי.

• חוקי מרפי של סטארבקס:
  כשאתה לא מעוניין בקפה, תמצא סניף של סטארבקס בכל חור שתגיע אליו.
  כשאתה מחפש בנרות קפה, לא תמצא אף סניף של סטארבקס סביבך.
  כשתגיע למסעדה שמגישה רק "plain coffee", המלצר יגיד לך שפספסת את סניף הסטארבקס הקרוב ממש בכמה דקות.
  ואני בכלל לא אוהב את הקפה של סטארבקס. אבל חייבים לעשות V אם כבר הגעת לאמריקה, לא?

• עוד V שאני חייב לסמן זה על Dr. Pepper. מאז שהתחלתי לשמור על המשקל אז ה"רעל" שלי זו גרסת הדיאט, ובכל זאת האהבה הקינקית שלי לד"ר פפר היא משהו שכנראה נצרב בי מהזמן שהעברתי כילד בארצות-הברית. קשה להסביר את זה (ואת הטעם של זה) לישראלים "רגילים", אבל זה לא רע, כי ככה אף אחד לא "גונב" לי את הד"ר פפר שלי בשום-מקום.

סן-פרנסיסקו – יוסטון

• כל כך פשוט וכל כך חכם וכל כך חוסך זמן – אתה עושה צ'ק אין באינטרנט או בעמדת "קיוסק" במלון או מקסימום בעמדת "קיוסק" בנמל התעופה, בלי שום פקיד או עובד, מעלה את התיקים והולך לשער. כמה אנשים זה חוסך?  כמה זמן, כמה עצבים?!    אבל זה בסדר – את הכל מבזבזים חמש דקות אחר-כך בבדיקות הבטחוניות המ-ט-ו-ר-פ-ו-ת שעושים מיד אחר-כך.

• הבדיקות הבטחוניות, כבר אמרתי, הן משהו מוגזם לחלוטין. בטיסה האחרונה שני הבוסים שלי הגרילו SSSS בכרטיס הטיסה. SSSS, למי שלא בקיא בטרמינולוגיה, אומר SCREENING, כלומר בדיקות בטחוניות קפדניות יותר (אפילו בסטנדרטים האמריקאים העכשוויים). זה אומר שפותחים לך את התיק וממשמשים כל פריט ופריט שהבאת, שאתה עובר במכונה ש"מריחה" אותך בצורה אינטימית ועוד ועוד. ואחרי כל זה קוראים לאמריקה "ארץ האנשים החופשיים"…

• אם יש מיתוס אמריקאי שכן תופס ביום-יום זה העובדה שאמריקה היא כור היתוך מדהים של כמעט כל העמים בעולם. אתה יושב בחדר הישיבות עם נציגיה של חברה אמריקאית, מביט מסביב ורואה בחורה הודית, בחורה סינית, בחור יפני, בחור צרפתי וכמה ישראלים. כולם מדברים אנגלית, כולם כבר המון שנים בארצות-הברית, ובכל-זאת הגיוון הזה מניע את העולם והופך אותו למעניין. ההיא לא אוכלת בשר, ההיא אוכלת עם צ'ופסטיקס, ההוא רוצה את הסטייק שלו טרטר. אם יודעים לשמר את הייחוד של כל עם ובאותו זמן להפוך את כולם לאזרחים שווים בעיני כולם ובעיני עצמם, התוצאה היא הכוח האדיר שיש לאמריקה.

• עוד דבר שתמצאו רק בחברות אמריקאיות זה המודעות המדהימה למיחזור. בכל חדר יש שלושה פחים שונים לכל סוגי הזבל האפשריים, והם ממחזרים. הכל. הם חוסכים כסף, הם מצילים את הסביבה ובעיקר הם מוכיחים שעם קצת רצון טוב וקצת חינוך אפשר להרוויח מכל הכיוונים.

סוג של יומן מסע…

תל-אביב – טורונטו – ונקובר

• שנת 2007 תיכף, והמטוסים של כל חברות התעופה עדיין צפופים מדי (גם למי שיושב ב-exit), עדיין איטיים מדי (12 שעות זה המון זמן לטוס…) ועדיין מחורבנים בכל הקשור לחווית טיסה (אוכל, שתייה, סרטים, כרית ושמיכה).

• כשקיבלתי באימייל את העניין הזה עם הצורך לניילן את כלי הרחצה באירופה ואמריקה והאיסור על העלאת נוזלים לטיסה חשבתי שזה לא רציני. בקונקשן בין טורונטו לוונקובר גיליתי שזה ממש לא מצחיק. נפרדתי בכאב מהשמפו שלי (ששכחתי בתיק הרחצה מאז המילואים) ומבקבוק המים, נאלצתי לכווץ את משחת השיניים כך שתיכנס לשקית הניילון הקטנה, הוכרחתי להסביר לאיש נמל תעופה חמור-סבר למה ה"אנג'ל" שלי ארוז באריזת מתכת ובקושי בקושי עברתי את כל הביקורות האלה והגעתי לטיסה. תקשיבו לי טוב, טרוריסטים שלי, נמאס מכל זה – לא עוד נסיונות פיגוע במטוסים… הגיעו מים עד ניילון.

ונקובר – סן-פרנסיסקו

• שמעתי בכל מיני מקומות על אנשים מוזרים כאלה ש"גונבים" אינטרנט אלחוטי, אבל כשהלפ-טופ שלי לא התחבר לרשת של יקיר המדור מור בלב סן-פרנסיסקו, לא נשארה ברירה ויצאנו לרחוב הראשי, התיישבנו מול בית-קפה סגור (על ספסל שנמצא ממש מול הכניסה… איזו התחשבות!) ו… הורדתי לי בהנאה מרובה את עשרות האי-מיילים שחיכו לי כל הסופשבוע (וכל זאת במהירות לא רעה בכלל…). מעניין אם שוטר שהיה עובר ברחוב היה מבין מה אנחנו עושים. מעניין אם יגיע יום שבו הוא יוכל לעצור אותנו על זה…

• תחבורה ציבורית, חברים. תחבורה ציבורית זה מה שחסר/דפוק במדינה שלנו. אתה עולה על ה-air train שלוקח אותך מהטרמינל לתחנת הרכבת, על ה-BART שלוקח אותך ללב העיר סן-פרנסיסקו, על ה-CalTrain שלוקח אותך למלון שלך בסן חוזה. שום צורך ברכב, הכל מהיר ויעיל ונוח. כמה שירים אפשר עוד לכתוב על אמריקה?!

• אתמול בלילה ניסיתי להתחבר לאינטרנט דרך החיבור של המלון. גיליתי להפתעתי שאין לי כבל רשת בחדר, ולא היה לי כוח לבקש אחד כזה בשתיים בלילה. בנסיון נואש ניסיתי למצוא רשתות ויירלס חופשיות וכמובן שמצאתי המון (!), והתחברתי בשנייה דרך Metrofi שמעניקים חיבור רשת חופשי-חופשי בכל האיזור. תיכף ומייד התחברתי, הורדתי את האימיילים, פרסמתי את הפוסט (הקודם) ומיהרתי לישון. הו, אמריקה, אמריקה, ארץ החיבורים הבלתי-נגמרים בכל מקום…

• למה, לעזאזל, אפשר לאכול בתאילנדית הטובה ביותר בוונקובר או בפרואנית משובחת בסן-פרנסיסקו ולשלם פחות ממה שאני משלם על סנדוויץ' וקפה באר-קפה?!   שוק המסעדות/בתי-קפה בארץ מפותח ומשוכלל, ו(כמעט ו)אין לנו במה להתבייש, אבל רבאק – שוחטים אותנו.
  מה שכן, כרגיל – קפה טוב האמריקאים (כמעט ו) לא יודעים להכין.

זהירות: מכיל ספוילר של הסרט X-Men 3.

אקס-מן 3 (להלן אמ3) ממשיך פחות או יותר את קו העלילה של שני הפרקים הקודמים, כשהוא מציג (בפשטות, אך די ביעילות) את הקרב המוסרי שבתוך אוכלוסיית השונים/חריגים/סוטים, הקרב בין אלה שרוצים יותר מכל להשתלב לבין אלה שרוצים לשמר את השוני, להתבדל ואף להיאבק ברוב ה"נורמלי" המבקש להילחם בהם, לגדר אותם, לשנות אותם, לכפות עליהם "נורמליות". עכשיו תשנו את הכינוי "מוטנטים" לכל כינוי אחר למיעוט (לדוגמא: הומואים, שחורים, יהודים), ותקבלו את תמצית ההיסטוריה האנושית מאז ומתמיד). לכן זה לא הפתיע אותי ששחקנים בשיעור-קומה של פטריק סטיוארט ואיאן מק'קלן הסכימו להשתתף בסדרת הסרטים הזו.

אמ3 לוקח את העלילה צעד אחד קדימה, אל המבחן האולטימטיבי: נניח שניתן לייצר "תרופה", משהו שיגרום לחריגים להפוך ל"נורמלים", מה יקרה אז?!    האם זה חוקי/אתי/צודק להציע לחריגים תרופה שכזו?  האם זה אפשרי שהרוב ה"נורמלי" יכפה על החריגים תרופה שכזו?!   האם הרוב יכול בכלל לקבוע מי "נורמלי" ומי "לא נורמלי"?!   וגם – האם החריג ללא החריגות יהיה מאושר יותר או אומלל יותר?!

מכאן והלאה אמ3 ממשיך כמו כל סרט אחר בסדרה, או כל מימוש אחר של רצועת קומיקס, עם הרבה אקשן מטופש וסוף (די) צפוי, כי אחרי הכל צריך לשלם את החשבונות שכל האפקטים האלה מספקים, ומי ירצה להתעמת עם סוגיות מוסריות במשך 100 דקות, אבל קשה לי היה להתעלם מהן, במיוחד לאור הדיון הער בלגיטימיות של "מצעד הגאווה" (ראו הפוסט הקודם).

תצלום: עדי סברן (נצפה ב"עונג" של גיא). הקליקו על התמונה כדי לראות גרסה לא-מוקטנת…

היו (ויהיו) לא מעט חוקרים שהציעו דרכים "לתקן" את ההומואים, הלסביות ושאר חברי הקהילייה. חלקם דיברו על פסיכולוגיה, חלקם על שינוי של גן כזה או אחר. כולם מסרבים לראות בגייז סטייה בריאה/הגיונית/לגיטימית מהנורמה, כולם מחפשים דרך לכפות עליהם את הנורמה, בין אם ב"רצון" ובין אם בכוח. זה ברור לכל מי שיש עיניים בראשו שלא רחוק היום שהאנליזה של גוף האדם תגיע גם לשם. עכשיו נשאלת השאלה מי יהיה שם כדי לעצור את הראשון שימציא "תרופה" כזו, את הראשון שיציע אותה לנער צעיר המתלבט בזהותו המינית, את הראשון שיציע לכפות אותה על "כל ההומואים האלה". אותם אלה שמצדדים עכשיו בכפייה החרדית בירושלים, שטוענים שהם לא צריכים "לנפנף" בהומואיות שלהם בכל מקום, הם אלה שיסתובבו עם שלטים שקוראים "לרפא" את כולם.

להזכירכם, וולברין לא יהיה שם אז כדי לעזור. וזו הסיבה שסיימתי את אמ3 עם טעם מר בפה, וזה בלי שום קשר לאוכל המחורבן בטיסה של "אייר קנדה".  (עוד רשמים מאמריקה בפוסט הבא)

לא אהיה כאן בשבוע הבא (פרטים בסוף) כדי לצעוד בגאווה ב"מצעד הגאווה" בירושלים ביום שישי הבא. גאווה, למרות שאני לא משתייך ל"קהיליה. גאווה על כך שאני גר במדינה חופשית, דמוקרטית, נאורה, מדינה שלא נכנעת לאלימות.

החברים של ג'ורג' כתבו על המצעד שהתרחש במרץ 1965 בו צעדו פעילי זכויות אזרח באלבמה כדי להפגין למען זכות הצבעה לאוכלוסייה השחורה במדינה. המצעד לווה באלימות קשה מצד הקהל הלבן אך לבסוף, לאחר שלושה שבועות של מאבקים, ומשהתקבל צו בית משפט המתיר את המצעד, צעדו 25 אלף איש ובראשם מרטין לותר קינג. חמישה חודשים מאוחר יותר הנשיא לינדון ג'ונסון אישר את זכות ההצבעה. "החוק קובע בבירור שהזכות של אדם להפגין כנגד עוולות יכולה להיעשות בקבוצות גדולות", כתב אז השופט ג'ונסון בהחלטתו להתיר את המצעד, "והזכות הזו תקפה גם למצעדים, גם כאלה שצועדים במרכזים ציבוריים…".

ארבעים ואחת שנים קדימה, מבקשים לצעוד פעילי זכויות אזרח בירושלים למען השגת שוויון זכויות מלא לקהיליה ההומו-לסבית בישראל. במצעד של שנה שעברה נדקרו שלושה צועדים על-ידי חרדי. מאז שהוכרז על קיום המצעד השנה נרשמה עלייה חריפה בהתפרעויות החרדים בירושלים. המצעד נדחה כבר פעם אחת "כדי למנוע אלימות", ועתה דנים באפשרות לדחות אותו שוב.

ולכן, גם אם אין לכם דבר וחצי דבר עם המטרה של המצעד הזה, עליכם להגיע לירושלים ולצעוד בגאווה במצעד. לצעוד כדי להוכיח שבמדינה שלנו כל אחד יכול להפגין, כל אחד יכול לצעוד ואלימות לא משיגה דבר. בפוסט האחרון שלי כתבתי שהגיע הזמן לחנך את ילדינו לדו-שיח ולמאבק באלימות ב"רוח רבין". ובכן, הזמן לעשות את זה הוא יום שישי הקרוב, והמקום הוא ירושלים. ההתכנסות, בתקווה שכל העסק ייצא לפועל, ב-11:00 בגן העצמאות. עוד פרטים כאן.

וזהו. כאמור, לא אהיה כאן בשבוע הבא. אני נוסע לצפון אמריקה (ביזנס עם אופציה לקצת פלז'ר). בזמן שאתם תצעדו במצעד אני אהיה בסן-פרנסיסקו, ואחלום שיום אחד גם כאן תהיה אותה אווירה של חופש, ליברליות וקבלת האחר/השונה כמו שיש שם. אז אל תאכזבו אותי.

Gone to look for America. להתראות בעוד שבוע וחצי… 

"היינו בבית, ישבנו סתם ככה,

אחר-כך הלכנו לבכות בכיכר…"

אף-פעם לא הייתי ממעריציו של יצחק רבין. לא הצבעתי עבורו בבחירות ולא הייתי בכיכר מלכי ישראל (דאז) בעצרת השלום המפורסמת ההיא. ובכל-זאת, הכדורים של יגאל עמיר שפילחו את גופו של רבין באותו לילה בנובמבר 1995 פילחו גם חלק ממני, חלק מהתמימות, חלק מהחלומות.

קשה לשפוט מה היה עולה בסופו של רבין המנהיג לולא היה משיג אותו הרוצח הארור. רבין סימל תקווה, הזדמנות, אפשרות, אבל לפניו ובעיקר אחריו היו מנהיגים אחרים (ביביהו, ברקח), שסימלו (כמעט) אותו הדבר, והתקווה ירדה איתם לביב השופכין של הפוליטיקה לשם מיהרו לרדת.

"מורשת רבין" גם היא בעייתית בעיניי. במיוחד שהיא הפכה לאוסף של שירים עבריים שקטים מצד אחד ודיונים בצעקות של מתנחלים ופעילי "שלום עכשיו" מאידך. האדרתו של רבין הרבה מעבר לפרופורציה מרחיקה ומדחיקה. רבין היה פוליטקאי, לרבין היו גם חסרונות ושגיאות, אבל אין לקחת ממנו את הצעד הראשון ההוא, שלקח בכיוון הנכון (כנראה), כיוון השלום וקץ הסכסוך.

"מורשת רבין" לטעמי נקבעה באותו לילה בנובמבר. באותו לילה קיבלנו הדגמה חיה למה שאלימות יכולה לעולל, למה שקורה כמתירים את הרסן ונותנים אישור וגיבוי לאלימות (מכל סוג שהיא, ואלימות מילולית היא אלימות), לקשר שבין קנאות (דתית, אך זה נכון לגבי קנאות מכל סוג שהיא) ובין אלימות. זה מצחיק איך הזדעזענו מזה לפני אחת-עשרה שנים, והיום – כשמתנחלים מרימים יד על חיילים ושוטרים, כשאנשים נרצחים כאן סתם, כשתאונות דרכים גובות מחיר דמים יומי – הפכנו אדישים.

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", אמר יצחק רבין מעל הבמה בארבעה בנובמבר, כאילו מנבא את הצפוי לקרות, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות…". רבים קיוו כי הרצח יהווה את קו השבר, נקודה שבה תפחת האלימות ויגבר הדו-שיח, אך היום ברור שהרצח היה רק נקודת ההתחלה.

"הימים ימי זעם, אומרים שזה ככה.

הימים ימי פעם, ימי עכשיו.

איך תבוא מנוחה על ארץ הפחד

ורק השאלה – מי עוד יירצח?!"

"אין לי נכסים, יש לי רק חלומות – להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר, עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי", אמר רבין בנאום בפני הקונגרס האמריקאי ביולי 1994. כנראה שזה היה קצת יותר מדי בכל זאת. העולם שאחרי רבין טוב פחות, כועס יותר, נעים פחות, קודר יותר.

הצדק האמיתי, הנקמה, ה"מורשת" יהיו אם וכאשר בנו של יגאל עמיר (איציק?!) ילמד בבית-הספר על היום שבו אביו רצח כאן ראש ממשלה, ואיך הרצח הביא בסופו של דבר לנצחון השלום על הסכסוך, לדרך של שלום ומאבק באלימות, לפיוס בתוך העם ובין העם לעמים שמסביב. אז, ורק אז, אפשר יהיה לומר שמותו של יצחק רבין לא היה לשווא…

* הציטוטים מתוך "דו"ח רצח" של שלמה ארצי (מתוך "שניים" שיצא ב-1996)

התגייסתי לצה"ל מורעל בטירוף. אני יודע שממרחק של זמן קשה לדמיין אותי, ציני שכמוני, מורעל על הצבא, אבל בגיל 18 הייתי פייטר אמיתי. מטייס זרקו אותי במיון הרפואי (בעיה איזוטרית בתלת-מימדיות של העין) אז נחתתי בחיל הים, ובהתלהבות אותה תמצאו רק אצל בני 18 התגייסתי.

מרץ 1993, בסיס חיל הים בחיפה, המרכז לרפואה ימית (מר"י). חיל הים הישראלי מגלה בבדיקה שיגרתית שהחייל הצעיר שגיא סובל מפגם כלשהו בריאות. עוד באותו היום אני מחזיר ציוד ונשלח למפקדת חיל הים, שם אני מגלה שהפרופיל שלי גבוה מדי לכל תפקיד אחר שיכולים להציע לי, ומשוחרר מהחיל לאלתר.  

ביום חמישי אני מחזיר את הבגדים הלבנים, ביום ראשון אני בבקו"ם. כל הסיפור שלי בצה"ל מתחיל מחדש, כך זה נראה. אני מתיישב מול קצין המיון, שמסביר לי שפספסתי את כל המסלולים המובחרים בחיל הירוק, ושאם אני רוצה אני יכול להתגייס לאחת מחטיבות החי"ר, לגדודים, ולמצוא את דרכי שם.

אני חושב על זה לרגע, ובהתלהבות של בן 18 הולך על זה. עוד באותו יום אני משונע לבסיס הטירונות של חטיבת הצנחנים.

שבע שנים אחר-כך אני משתחרר בדרגת רב-סרן.  בתפקידי האחרון שימשתי כפרוייקטור ביחידה המיוחדת אליה הגעתי כמ"מ לאחר שסיימתי בהצטיינות את בה"ד 1. יום אחרי שאני מחזיר ציוד בבקו"ם אני על מטוס לניו-דלהי. את השנה וחצי הבאות אני מעביר בהודו.

באיזה גסט האוס נידח בצפון הודו אני פוגש ערב אחד ישראלי חביב שמבוגר ממני בכמה שנים טובות. הוא מבחין בי יושב בפינה וכותב, ומתעניין בי ובכתיבה שלי. אני מספר לו על הספר שאני כמעט והשלמתי, ומגלה שמדובר במו"ל די מפורסם. במשך שבוע הוא קורא את החומר שלי, ובסופו של אותו שבוע מציע לי, על מפית נייר, חוזה.

שלושה חודשים אחר-כך הוא מבשר לי באימייל שהספר שלי, "כשצנחנים בוכים סימן שמשהו לא בסדר", בחנויות. שלושה חודשים נוספים ואמא שלי שולחת לי במייל תמונה סרוקה של השער של "7 ימים" עליו מתנוססת התמונה שלי ושלו מאותו הגסט-האוס. אני מחליט שזה הזמן לחזור לארץ, ולמחרת כבר נוחת בנתב"ג.

הספר זוכה להצלחה לא רעה, וההוצאה לאור מציעה לי חוזה לשלושה ספרים. שמח וטוב לב אני מתמסר למקצוע החדש שלי, סופר. בשנה הקרובה אני יושב כל יום מול המחברת, אבל לא מצליח לכתוב כלום. מתוסכל ומיואש אני קונה כרטיס טיסה ונוסע בחזרה להודו. אני לא מוצא את המוזה שלי בהודו, אבל כן מוצא את דנה, סטודנטית לרפואה שסיימה את לימודיה ונסעה לנפוש קצת במזרח. אנחנו מטיילים במשך כמה חודשים במזרח, אני שורף את שארית הפיצויים שלי מהצבא ואנחנו חוזרים ביחד לישראל.

אחרי חודשיים אנחנו מתחתנים. אחרי שלושה חודשים אני מוציא את הספר השני שלי, "ירח מלא מעל ווראנסי", רומן רומנטי שנקטל על-ידי המבקרים והקהל. אחרי חצי שנה נולדת בתנו הבכורה, שיר. דנה מתחילה את ההתמחות שלה ואני יושב בבית, מגדל את שיר ומנסה לעבוד על הספר השלישי שלי.

באחד מהבקרים אני שומע בתוכנית בערוץ 2 על "בלוגים", נכנס לאינטרנט ומגלה את "ישראבלוג". בחדווה אני פותח את הבלוג שלי שם, "שגיא נאור – רשימות של אבא נאור", ומפרסם שם רשימות יומיות על חיי כאבא וגם על החיים בכלל.

אני חושב על זה לרגע, ובקור רוח אומר לו שעם כל הכבוד, לגדודים אני לא הולך.

הכותרת מתוך "הדלת" של פורטיס, כמובן.

"דלתות מסתובבות" (הפרוייקט) באדיבות דודה מלכה. קראתי עליו אצל חבוט.

למתעניינים במה שנמצא מאחורי דלת ב' אשמח לספר שהעברתי את שירותי הצבאי בסופו של דבר כג'ובניק ביחידת המודיעין המפורסמת של צה"ל. שם פגשתי את אשתי (לעתיד), חברים טובים (עד היום) ואפילו מצאתי את עבודתי הראשונה בביצת ההיי-טק. בדיעבד, כנראה שהרגע ההוא, הגורלי, אצל קצין המיון, היה הרגע המכונן של החיים שלי.

כמו שכותבת כרמל קשה, אולי בלתי-אפשרי לדמיין את החיים במסלול האלטרנטיבי, כי תזוזה אחת יכולה להביא לאינסוף תגובות שרשרת. אבל אני מאמין שהחיים הם מה שקורה לך כשאתה עושה תכניות אחרות (הו, ג'ון, ג'ון…), שאנחנו עושים את המקסימום אבל יש דברים שהם פשוט צירוף מקרים/מזל/עניין של הסתברויות. כל דלת שנסגרת היא גם דלת שנפתחת ולהיפך. בקיצור, מאוד נהניתי מהתרגיל המחשבתי הזה.

לריסה, לריסה, מצאתי בייביסיטר!
מי?
אלי פימשטיין.
זה שהרג את הילדה שלו?
כן, אבל זה היה מקרה חד פעמי.
אה. כמו החד פעמי שאתה הרגת את רבין.
כן. כזה. בערך. רק שאני לא מתחייב, אם יהיה עוד פעם ראש ממשלה מעצבן, אז אני לא מתחייב מה אני יעשה.
ואלי פימשטיין?
מה אתו?
הוא מתחייב ש…? אם, נגיד, יהיה לנו ילד מעצבן.
לא, הוא גם לא מתחייב.
אה… יגאל?
כן, מתוקה?
אין בייביסיטר אחר?
תראי, זה כלא פה. אין פה הרבה אופציות.
בכל זאת?
אה… אני יגיד לך מה. אם זאת תהיה ילדה – אולי קצב יהיה מוכן
(יגאל ולריסה, שנה מהיום)

 


לפני שנה וחצי, תחת הכותרת "יותר טוב להישרף מאשר להתפייד", הספדתי ממש כאן את "העיר", מגזין סוף-השבוע של רשת "שוקן" שהודיע כי הוא עובר להיות חינמי, תוך כדי שינוי חד באופי ובתוכן.

לצערי הרב, בפרספקטיבה של שנה וחצי, לא טעיתי. "העיר" הפך להיות משעמם, רדוד, מעט התוכן האיכותי שהיה בו עבר ל"עכבר" (שגם הוא, אגב, לא מצטיין בזמן האחרון בתכנים מקוריים) והמקומון המוביל של תל-אביב וגוש דאנס הפך להיות עוד ערימת ניירות שאני מדפדף עליה במהירות וממהר להניח עליה את הקפה (אזלו לנו התחתיות…).

"השער האחורי" היה ללא ספק גולת הכותרת של "העיר" בימי תפארתו. הוא פיאר את השער האחורי (אלא, מה?) של "העיר" בין השנים 1989 ו-2001. הוא היה יציר דמיונו של המשורר חזי לסקלי, אבל את שמו בדפי ההסטוריה כתב ללא ספק עוזי וייל, ששילב קטעי נונסנס וסטירה לוחמנית בין דפי לוח "קח-תן" של העיתון, הכניס ציטוטים אמיתיים ופיקטיביים, צירף אליו את עלית הסטנד-אפ דאז, אנשים כמו מודי בר-און ויוסף אל דרור, והפך את כל העניין לשער האמיתי של העיתון.

יום אחד, בעוד עשרים שנה, אני יקבל חנינה. אתם יודעים את זה. בתוך הלב עמוק אתם יודעים, שעוד עשרים שנה אני יקבל חנינה. יגידו, הייתה בארץ תקופה חדשה, העם היה מפולג, כל מני דברים.
והמערך יסכים, ותמורת זה ימחקו את כתבי האישום נגד מנכ"ל ההסתדרות. אתם הרי יודעים, עמוק בלב שלכם, שעוד עשרים שנה יהיה כתב אישום נגד מזכיר ההסתדרות. זה הרי מהטבע.
ואז יסדרו לי חנינה. אני יגיד שאני נורא מצטער, ושעשיתי את זה בהשפעת האווירה הציבורית. ואני ייצא לחופשי. ואחרי חודש שיעשו קצת בלגאן בעיתונים- כולם ישכחו ממני. ואני יגור בירושלים, וכל פעם שאני יצא לרחוב כל השכונה שלי תעמוד ותמחא לי כפיים. אחרי שנה יהיו בחירות לעירייה, וראש העיר יבוא להצטלם אתי.
אתם יודעים את זה.
ויום אחד, אחרי שנתיים, שלוש, אני ילך ברחוב ופתאום אני יראה את איתן הבר. הוא יהיה בן שמונים, וכל הגוף שלו יהיה מלא מרירות ושנאה שזה העונש של השמאלנים כשהם מזדקנים, ובקושי הוא יזוז עם ההליכון שלו.
והוא יעמוד מולי ויתחיל לגמגם, ויגיד בקול שבקושי שומעים: רוצח… רוצח…
והחברה שהולכים אתי ברחוב יגידו לי: שניכנס בו יגאל? ואני יגיד: עזבו, הבן אדם זקן. ממילא אלוהים היה אתנו.
והם יעזבו אבל ל]פני שאני ילך אני יסתובב אליו, ואני יעשה לו זין עם היד.
כולם יצחקו והוא יקבל התקף לב.
ככה זה יהיה, עוד עשרים שנה. אתם יודעים שזה מה שיהיה. עמוק בלב. אתם יודעים. וזה מה שמחזיק אותי, בכל התקופה שאני בכלא. זה, והווזלין.

(יגאל עמיר)  

הקטע לעיל הוא קלאסיקה של ממש, ואני מודה מודה לדן לחמן שנצר אותו. הקטע בפתיחת הרשימה הזו, כמו גם הקטע שנועל אותה, הם קטעים חדשים. כן, חדשים. קשה לי לתאר את ההתרגשות והאושר שפקדו אותי כשפתחתי בפיהוק גדול את "מוסף הארץ" רק כדי לגלות שם קטעים חדשים של וייל, במיטב המסורת של "השער", שעניינים יגאל עמיר (אלא מי?).

"שתי מכוניות גדולות הגיעו

שברלוט כחולה ווולוו אדומה

נהג אחד יצא מהמכונית והשני חיכה

הוא אמר שהוא ייתן להם קצת כסף וידאג שלא יהיה עצוב

היא תעלה עכשיו לוולוו ותעשה איתם סיבוב

היא אמרה שזה בעצם כלום, שחקנית בסרט

כסף קל שכולם רוצים, חמש דקות והיא חוזרת…"

הבטתי תוך כדי הליכה איך שתי המכוניות הארוכות עוצרות בחזית הבניין. שברלוט כחולה ווולוו אדומה. אני לא חושב שראיתי אותן לפני זה, חשבתי. מעניין אם עוד פעם באו חברים לבקר את האלה מקומה שנייה. הם הרי לא עובדים ממילא, אז למה שלא ייפגשו עם חברים בשעה אחת-עשרה וחצי בלילה?!  אני חוזר לי ממשמרת ארוכה-כמו-המוות בעבודת-הפרך שלי, ואלה עושים חיים במכוניות פאר עד שעות הבוקר. נשבע לכם, אני רואה אותם כל יום פעמיים – יוצאים כשאני חוזר בלילה, חוזרים כשאני יוצא בבוקר. הוא לא עובד, חבל לכם על הזמן. היא בקושי בת עשרים, ועושה כל מה שהוא אומר.  ושניהם ביחד גרים להם בדירה ממש מתחתיי ומעבירים את החיים בסבבה, בעוד אני קורע את התחת. ואללה, יופי. כוס אמכ, שני אלה.

נהג השברולט יצא מהמכונית וטיפס במדרגות ממש לפניי אל דלת הכניסה. הוא צלצל באינטרקום בדירה של האלה, ממש כמו שחשבתי שיעשה. במקום לפתוח את הדלת עם המפתח שלי, חיכיתי שיפתחו לו ומיהרתי אחריו במעלה המדרגות. הדלת שלהם בקומה השנייה הייתה פתוחה. ההוא נכנס, ואני המשכתי בדרך לקומה שלי. הדלת נטרקה, ואני עצרתי במקום. הבטתי בדלת, ואז פתאום מצאתי את עצמי חוזר. אור בחדר המדרגות כבר נכבה, איש לא הביט בי כשאני מתקרב לדלת ועומד לידה, מקשיב לשיחה שמעבר לדלת, בין שני אלה.

הנהג הבטיח להם כסף, "כדי שלא יהיה להם עצוב". כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה להצטרף אליהם לסיבוב בוולוו. הוא לא היה מוכן, אמר שזה כבר מוגזם, אבל היא הרגיעה אותו שזה בעצם כלום, שזה ממש כמו התפקיד ההוא בסרט, שהוא כל-כך רצה שהיא תקבל. כמה דקות והיא חוזרת, היא אמרה לו, ואז פתאום שמעתי צעדים מתקרבים לדלת, ומיהרתי בריצה במעלה המדרגות לפני שמישהו ישים לב אליי. פתחתי את הדלת, ומיהרתי לחלון המרפסת. הספקתי לראות אותה נכנסת איתו למושב האחורי של הוולוו, ואת הוולוו נוסעת בחריקת בלמים במורד הרחוב. מטורפים אלה.

חמש דקות היא אמרה להוא, חמש דקות אמרתי לעצמי, חמש דקות נשארתי לעמוד על המרפסת, ממתין לשובה. אבל היא לא חזרה אחרי חמש דקות, גם לא אחרי חמש-עשרה. בפעם הבאה שהצצתי בשעון כבר עברה שעה, והחלטתי שאם לא אלך לישון עכשיו, לא אצליח להרים את עצמי מחר מהמיטה. בלית ברירה גררתי את עצמי לחדר השינה והלכתי לישון. מישהו הרי צריך לשלם את החשבונות שלי, לפחות עד שאלמד את הטריק של האלה מקומה שנייה.

התעוררתי בבוקר עייף, כרגיל. רק אחרי המקלחת והקפה נזכרתי בהיא שלא חזרה אתמול בלילה, לפחות לא עד שנרדמתי. בטח אפגוש אותה, כרגיל, בדרך שלי החוצה, חשבתי. אבל לא ראיתי אותה, וגם לא אותו, בחדר המדרגות, גם לא כשעמדתי בתחנת האוטובוס. כשהאוטובוס שלי התרחק הבטתי מהחלון על הדירה שלהם, כאילו מצפה לראות ממנה איזה סימן של חיים. אבל התריסים היו מוגפים, ונסעתי לעבודה בלי קצה של חוט לגביה או לגביו. בטח ישנים כבר, חשבתי לעצמי, האלה מקומה שנייה. הם לא עובדים הרי, חס וחלילה, האלה.

בערב, כשעברתי ליד הדלת שלהם, לא עמדתי בפיתוי. החלטתי לעשות מעשה ולדפוק על הדלת. לא ממש חשבתי על התירוץ המדויק שלי, שהרי מעולם לא החלפתי איתם יותר מ"שלום, שלום" קר, ובכל-זאת התעלומה לגבי ההיא לא נתנה לי מנוח. לא הייתה תשובה, אז דפקתי שוב, לוודא שאין אף-אחד לפני שאני חוזר על עקבותיי אל הבועה שלי בקומה השלישית. בדיוק כשהסתובבתי לפנות בחזרה לקומה שלי, שמעתי את המפתח מסתובב בדלת ושנייה אחר-כך הדלת נפתחה. הוא עמד בפתח, בתחתונים בלבד, ונראה היה שהרגע קם מהשינה. הם הרי לא עובדים, האלה.

"אני…", גמגמתי, מנסה בעצמי להחליט מה אני רוצה לומר, "ראיתי שהיא… זאת אומרת, לא ראיתי שהיא…". "היא לא חזרה עדיין", הוא אמר לי בקול עצוב, והסתובב בחזרה לדירה משאיר את הדלת פתוחה, כאילו רומז לי להיכנס אחריו. התלבטתי רגע עם עצמי, ונכנסתי אחריו. הלכתי אחריו לסלון, מביט מסביבי בדירה הקטנה שלהם. החדרים היו כמעט ריקים, הצבע מהקירות התקלף. הכל היה חשוך ומוזנח ודי מסריח. נראה היה כאילו לא ניקו את הדירה הזו שבועות. בסלון, החדר הכי גדול בדירה, מצאתי אותו יושב מול כן ציור ומביט, בוהה למען האמת, בקנבס גדול ולבן. מסביבי היו עוד קנבסים כאלה, זרוקים בכל מקום. חלקם היו לבנים, חלקם הכילו קשקושים שונים ומשונים בצבעים כאלה ואחרים. שום דבר שם לא דמה למשהו שאני מכיר. משוגעים שני אלה.

פתחתי את הפה כדי לומר משהו, אבל הוא הקדים אותי. "היא לא חזרה עדיין, ואני מתחיל להיות קצת מודאג". הבטתי בו, מנסה לא לחשוף שאני מודאג גם כן, אולי אפילו לפניו. "היא אמרה חמש דקות, וצחקנו על כל העניין, ואמרנו שסוף-סוף נוכל לשלם חשבון חשמל ואולי לקנות איזו חפיסה-שתיים של קאמל במקום הנובלס המגעיל הזה שאנחנו מעשנים, ואני לא יודע איך היא שכנעה אותי לעשות את זה". הוא תפס את הראש שלו בידיים והחל לבכות. "עכשיו אני לא יודע איפה היא, ואני פוחד ללכת לחפש. ופוחד ללכת למשטרה או משהו, כי הם ימצאו אותי. אני לא יודע מה לעשות…". הבטתי בו, ולראשונה מזה הרבה זמן ממש לא קנאתי בו, בהם, בשני אלה.

הרגשתי ממש לא נעים. אני יושב בתוך הסלון הריק והדי חשוך שלהם, מביט בגבר מבוגר שבוכה לי מול העיניים. התקרבתי אליו והנחתי את ידי על כתפו. "יהיה בסדר", אמרתי לו בקול רועד, למרות שידעתי שלא יהיה בסדר. "אנשים לא נעלמים סתם ככה", זכרתי את בני, החבר השוטר שלי אומר לי פעם, "אם מישהו לא חוזר הביתה אחרי כמה שעות, הוא או ברח לחו"ל או נחטף או נרצח. ככה או ככה, כבר לא תראה אותו יותר בחיים". ואני חשבתי שאני לא בטוח שהוא מבין שהוא לא יראה את ההיא יותר בחיים, שכרגע המחשבות הכי שחורות שלו הן שהיא עדיין נהנית מהחיים איפשהוא, עם הבחורים שבוולוו. אולי מציעים לה כסף קל, אולי חוזה דוגמנות בגרמניה. חיים בסרט שני אלה. 

"יהיה בסדר", הוא חזר אחריי, למרות שהייתי בטוח שהוא לא מבין מה הוא אומר. הוא התיישב בכיסא השבור שלצידנו, ויכולתי לראות נקודה אפורה בתוך השיער המטופח שלו, קצה של אפור בתוך יער שחור, נקודה של זקנה או שמא נקודה שפספס כשצבע את השיער הבוקר. לפתע הוא היה נראה לי כל-כך עלוב ומסכן, יושב בתוך הזוהמה הזו ומחכה שההיא תבוא ותחזיר לו את הטעם לחיים. לפתע הוא היה נראה לי כל-כך אומלל, אפילו כסף לסיגריות אין לו. לפתע לא יכולתי להיות יותר לידו, בדירה הזו, במקומו. מלמלתי "טוב, להתראות" מבולבל, וברחתי משם. הטריפו אותי אלה.

תוך כדי שאני מתיישב עם הקפה על המרפסת הבטתי ברחוב הריק, מנסה בכל-זאת לזהות איזו מכונית ארוכה שעוצר בחזית הבניין. אבל הערב לא באו חברים לשני אלה מהקומה השנייה, ואף אחד לא יוצא לחגוג. ובכלל אותה כבר לא ראיתי איזה שבוע. פעם, אני נשבע לכם, הייתי רואה אותם כל יום פעמיים, פעם כשהייתי יוצא ופעם כשהייתי חוזר. אבל היום היא כבר לא כאן, והוא לדעתי עדיין מסתגר בבית. הוא הרי לא עובד, לכו תבינו. והיא בקושי בת עשרים, בטח נעלמה בלי להשאיר סימן. ולכו תבינו איך הם בכלל גרים שם, בדירה הנוראית הזו מתחתיי ומעבירים את החיים בטינופת הזו. אנשים ממש אומללים שני אלה.

נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  "עמיר לב" [לרכישה]. 

רצועות קודמות:  

1. שש שעות

2. חבק אותי

3. היא ואני

4. אהובתי

5. החורף

6. כבוי 

7. דבר אלי ישר

8. אריה ורותי 

9 מספרת לי הכל