הרבה זמן כבר אני שוקל אם להיענות לבקשתם של אנשי "עבודה שחורה" ולכתוב מכתב בבלוג לחברי מפלגת העבודה.

מצד אחד, אני הייתי בין אלה שקראו לכולם להצביע לעמיר פרץ ולעבודה, לתת צ'אנס לנבחרת שדיברה על העלאת שכר המינימום, הבטחת חינוך ראוי, פנסיה חובה, שוק חופשי, מדיניות רווחה ועוד ועוד, שקראו (שוב, מעל דפי הבלוג שלי) לחברים היקרים שלהם הצבעתי לקיים את ההבטחות שלהם ("אפילו לא את כולן – רק חלק") ואיימתי ש"אם עמיר פרץ וחבורתו יזחלו לקואליציה של אולמרט, תוך וויתור על כל העקרונות וההבטחות…" הם ישלמו על כך בקלפי בבחירות הבאות, ושהתפכחו מחזון התעתועים כדי לראות ש"ההסטוריה חוזרת על עצמה ונהיה פה ממש מסריח…" כי "גם אני שכנעתי את כל החברים להצביע… ואני קצת מתבייש בזה עכשיו".

מצד שני, נורא קורץ להגיד – כמו ששמעתי היום כתבים פוליטיים כאלה ואחרים מדברים מעל כל במה – שאנחנו אשמים. אנחנו עשינו גלוריפקציה לעמיר פרץ, אנחנו האמנו ש"העבודה" מודל 2006 היא משהו אחר, אנחנו טעינו, אנחנו חטאנו, מה אנחנו בעצם רוצים?!   פוליטיקאים יישארו פוליטיקאים, מפלגת העבודה תישאר מפלגת העבודה, וכמאמר השיר ההוא של אריק אינשטיין, שגם הוא דיבר על החיים והאכזבות בצל הדגל האדום, "איזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב…". אנחנו האוהדים, אנחנו אוכלים את הלב, אנחנו נצביע "אמת" גם בבחירות הבאות. לא מרצון, פשוט כי אין אלטרנטיבה.

בסופו של דבר החלטתי היום לכתוב. מבחינתי, הפיאסקו עם ליברמן היה בבחינת הגיעו מים עד נפש. קואליציה עם "ישראל ביתנו" היא כל-כך מנוגדת לעמדות מפלגת העבודה, כל-כך מסוכנת למדינת ישראל, כל-כך הרסנית לכולנו, שזה פשוט לא נתפס. ליברמן לא יתפשר, לא על עמדותיו, לא על חזון ה"טרנספר" שלו, לא על הרצון שלו לפתור את הדברים בדרך של כוח, לא על המדיניות הכלכלית הדורסנית שלו. ברוורמן, יתום, יחימוביץ' ושות' הם עלה תאנה קטן וחסר-ערך שלא מסתיר את מבושיהם של פרץ ושאר החברים הנכבדים שוויתרו על העקרונות לטובת הכסא והצביעו בעד קואליציה עם ליברמן.

דניאל בן סימון כותב היום ב"הארץ" שעמיר פרץ איבד את הקשר עם המציאות. לטעמי, הבחירה של פרץ בתיק הבטחון לא היתה נוראה כל-כך, גם ה"הרפתקאה" שלו בלבנון היתה בעיניי מחוייבת המציאות (ההחלטה עליה, לא הדרך שבה היא התבצעה), ואפילו על שכרון הכוח שלו ("נסראללה יכיר את השם עמיר פרץ" וכו') אני סולח. הבעיה שלי היא עם התקווה שעמיר פרץ יצר אצלי ואצל רבים כל-כך, "פוליטיקאי שצמח בערוגה אחרת, מחוץ לרחם האוליגרכי" כותב בן סימון, ושמתפוגגת לנו בין העיניים מאז הבחירות.

בא אדם מהיישוב, לא רמטכ"ל לשעבר ולא פקיד במפלגה, לא מדבר גבוהה ולא חייב כלום לאף-אחד, וגם הוא נכנע למערכת, גם הוא הופך להיות חלק מהמחדל, גם הוא מתרסק על רצפת הכנסת ומחבק בחום מוגזם מדי את הכסא והשררה. עמיר פרץ מוליך את העבודה בחזרה שאולה, וחושף בדרך את כל מערומי השלטון בכלל והמפלגה בפרט – מפלגה צינית, מופקרת, תאבת כוח, מיליטנטית, שתחבור למי שצריך, לא משנה מה דעתו בכל עניין, ולו רק כדי שתישאר בממשלה.

בן סימון שואל מה עמיר פרץ אומר לעצמו "ברגעים שהוא לבד עם עצמו". אני שואל מה אומרים יתר חברי-הכנסת הנכבדים. מה אומרים השרים שהחליטו לתמוך בצירוף ליברמן (כולם זולת פינס), חברי-הכנסת שנותנים את הסכמתם בשתיקה (כולם פרט לחמישייה שציינתי לעיל), חברי המרכז שיאשרו את העניין ביום ראשון. "חבילת ההישגים" – מינוי ח"כ סנה לסגן שר הבטחון והקמת ועדת שרים למגזר הלא יהודי בראשות עמיר פרץ – היא לגע לרש. ההצהרה של עמיר פרץ בעניין ביטול ההקפאה של קצבאות הזקנה והילדים והפניית תקציבים למגזר הערבי היא כבר ממש ציניות נלוזה. אם לצטט עוד שיר מפורסם של אריק אינשטיין, הייתי שואל כל אחד ואחד מהם "איך אתה ישן בלילה, נבחר יקר שלי?".

הרבה זמן כבר אני שוקל אם להיענות לבקשתם של אנשי "עבודה שחורה" ולכתוב מכתב בבלוג לחברי מפלגת העבודה. השבוע האחרון שבר סופית את בועת האסקפיזם בה עטפתי את עצמי בכל הקשור לפוליטיקה הישראלית בכלל ולעמיר פרץ ולעבודה בפרט. ה"נבחרת" התגלתה כפארסה, האוהדים אוכלים להם את הלב והכי עצוב שכולם, אבל כ-ו-ל-ם יודעים, שבגלל שאין אלטרנטיבה, בגלל שהצד השני של המטבע רק גרוע יותר, ניאלץ כולנו להצביע לאותה נבחרת פחות או יותר גם בעוד שנה או שנתיים או ארבע, כמה שלא תחזיק הממשלה הנוראית הזו.

כולם יודעים – גם עמיר פרץ וחבר רעיו. וזו הבעיה הכי גדולה שלנו. אנחנו לא עשינו גלוריפקציה לאף אחד. רק ביקשנו אמת, ביקשנו לקיים הבטחות, ביקשנו לעמוד מאחורי המלים שנאמרות. טעינו, חטאנו, פשענו. ביקשנו מציאות אחרת, פוליטיקה אחרת, פוליטיקאים אחרים. והאנשים שלהם נתנו את קולנו גיחכו בחדווה, והמשיכו בדרכם כאילו לא היתה מערכת הבחירות ההיא, כי גם הם יודעים, כי גם הם בטוחים. העונש הכי גדול של כל אלה יהיה הקבורה הסופית, המוחלטת, של מפלגת העבודה בבחירות הבאות. העונג הגדול שלנו הוא שמשמעות הדבר היא קבורה לא פחות סופית ומוחלטת של החיים שלנו כאן.

אז הנה – הוצאתי את הכל על הדף, ותיכף העניין הזה יפורסם. אבל בתוך תוכי אני עדיין יודע ששום דבר בעצם לא ישתנה. אני ואתם לא נצליח גם הפעם לשנות את העולם. אמרו את זה קודם לפניי, וגם הם התפכחו מהחלומות שלהם. אריק אינשטיין כמעט בן שבעים, ובאלבום האחרון שלו ("רגעים") הוא כלל את השיר "אף אחד לא מזיל דמעה". שמוליק צ'יזיק ז"ל כתב שם: "אף אחד לא מזיל דמעה, אף אחד לא מרגיש כאב". אז איך זה שבא לי לבכות?!

                                                                                    שגיא נאור

                                                                                    מצביע נאמן (לצערו) של מפלגת העבודה

העתקים: אתר "עבודה שחורה"

            עמיר פרץ (אימייל)

            יצחק הרצוג (אימייל)

            יולי תמיר (אימייל)

            עמי איילון (אימייל)

            בנימין בן-אליעזר (אימייל)

            מתן וילנאי (אימייל)

            אפריים סנה (אימייל)

            דני יתום (אימייל)

            שלום שמחון (אימייל)

עדכון (16:30): לינק למכתב הנ"ל באתר "עבודה שחורה".

אני מנסה להדחיק. באמת. מנסה להתכנס בביצה האסקפיסטית הקטנה שלי, ולא לשים לב למחול השדים המתנהל מסביבי: קצב שמוריד את הפוליטיקה שלנו לביבים בקצב מרשים, ביביהו שמאיים בקאמבק לקול מצהלות השוטים ובעלי הזכרון הקצר, עמיר פרץ שלא עומד בפרץ וקובר את התקווה (תקוות שווא?) האחרונה שעוד היתה לי. ועכשיו – עכשיו ליברמן. גבירותיי ורבותיי, קבלו את התקווה החדשה-ישנה, המלך העירום, התשובה הרוסית לאחמניג'אד, איווט המרטש-המקשקש.

"אתה תשתוק – הוא יקבע את הסדר / אתה תישן – הוא יוביל את העדר / ואם פתאום תתעורר בתהום / מאוחר – הוא לא עוצר באדום". את המלים האלה כתב שלום חנוך (ב"לא עוצר באדום") על אריק שרון אחרי מלחמת לבנון, אבל הם כל-כך רלבנטיות היום שזה מפחיד. העדר רוצה רועה, עדיף רואה שחורות. ואם ביבי לא מספיק מיליטנטי, העדר רוצה את איווט.

ואיווט רוצה את העדר. לא איכפת לו איזה תיק יתפרו לו ומה בדיוק יהיו הסמכויות שלו. העיקר דריסת הרגל בממשלה. ואם אולמרט רוצה לתת לו את "התיק לסכנות אסטרטגיות", כלומר אחריות בטחונית כזו או אחרת, עוד יותר טוב. עם 11 מנדטים בכיס, יותר מעשרים על העץ (כלומר, צפויים לפי הסקרים בבחירות הבאות), ותמיכה גורפת בכניסתו לממשלה, האיש שלא עשה דבר פרט לאיים ולהבטיח, ומי שמנסה ללא לאות לשנות את שיטת הממשל ולהקים כאן דיקטטורה – הוא מגיע כדי לקבוע את הסדר, להוביל את העדר.

"והשוטים אוהבים את הכוח / מאמינים ועוזרים לו לצמוח / מי יציל אתכם כשתבינו פתאום? / מאוחר – הוא לא עוצר באדום", כתב שלום. ולקול מצהלות השוטים ליברמן וסיעתו ייכנסו עכשיו לממשלה בדלת הקדמית, על שטיח אדום, וייתפסו כמצילי המדינה. בתמורה ליברמן יקבל זמן מסך כדי לפזר את האיומים שלו, טייטל מרשים כאסטרטג הבטחוני של מדינת ישראל, ועוד כמה מנדטים בבחירות הבאות. לעזאזל, אולי בבחירות הבאות הוא לא יצטרך להציל את אולמרט, הוא יהיה אולמרט.

החדשות הטובות (נניח) הן ש"קדימה" מתקרבת לסופה, אולמרט מוריד את המסכות ומתגלה כזיקית פוליטית שכל האג'נדה שלה הוא לשרוד, וכן – מפלגת העבודה שוב מוכיחה שאין לה עמוד שדרה ואין מאחוריה כלום. הבוז של ליברמן לאג'נדה של הממשלה הזו, החיוך מאוזן-לאוזן שלו כשהוא מדבר על פינוי מאחזים בלתי-חוקיים, על צמצום הפערים החברתיים, על היחס לערביי ישראל (כל אלה, אגב, בקווי היסוד של הממשלה) – מפחידים אותי. כדאי שיפחידו גם אתכם, עכשיו, ולא מאוחר.

לפני חודש ציטטתי כאן את "ככלות הקול והתמונה" של רוטבליט בעניין שולי למדי. gs1234, הבלוגר חובב הפאנק, מביא היום בבלוג שלו שיר אחר של רוטבליט ששר דני בסן, "תהיה לנו מלך". "תהיה לנו מלך / תבוא ותגיד לאן הדרך מובילה / מן האפילה, מן הבהלה / תהיה לנו מלך / תבוא, תוציא אותנו מן המבוכה", כותב שם רוטבליט, "תהיה לנו מלך / תלבש את הבגדים / צא להמונים / שם הם ממתינים / לך בלי פנים".

ואין לנו פנים – אין לנו עיניים לראות, אין לנו אוזניים לשמוע, וחסר לנו בעיקר את מה שמאחוריהם כדי להבין שמשקרים לנו. בפנים. שאין לנו. אני מנסה להדחיק. באמת. מנסה להתכנס בביצה האסקפיסטית הקטנה שלי, ולא לשים לב למחול השדים המתנהל מסביבי. אבל יש לי הרגשה שהכניסה של ליברמן לממשלה מסמלת את הקץ – קץ הממשלה, קץ ההגיון וצדקת הדרך, קץ השלווה האסקפיסטית שלי. אז אני יוצא מהבועה, יוצא כדי לצעוק: המלך הוא עירום. גם הנסיכים. כל החצר, לצורך העניין. אל תתעוררו מאוחר מדי. ישראל ביתנו היא לא ישראל ממלכתנו, ובטח לא ממלכתו של ליברמן.

מלכותי, קסום

אינסופי

ילדי הקטן הוא

שמש

על השטיח-

מחוץ לבית

קוטף פרח, הא!

איש בוגר,

שבע-קרבות,

מגיח ממקום

מושבו

והוא מביט בי

אבל רואה רק

אהבה,

הא!, ואני אז הופך

לחלק מהעולם

ואוהב ישר בחזרה

ממש כמו שהייתי אמור

לעשות.

                                                                  על-פי מרינה של צ'רלס בוקובסקי (ותודה לאסטרו)

הרבה נכתב כבר בכל מקום וגם על ידי כותב שורות אלה על הדרך שבה חברות התקליטים נלחמות ב"אינטרנט" ובקהל מבלי לנסות להבין את הצרכים תחילה ולנצל אותם לטובת כולם לאחר-מכן. די להביט באתרים המוזנחים של חברות התקליטים הממוסדות כדי לראות שמשם לא תבוא כל נחמה. דווקא אמנים בודדים, שמצליחים להתחבר לקהל שלהם דרך הפלטפורמות שהאינטרנט מציע, אמנים כמו אהוד בנאי, דן תורן, שרון הולצמן ואחרים, כמו גם לייבלים שמנוהלים על-ידי האנשים הנכונים, כמו הבייסמנט, מצליחים לרתום את הפלטפורמה המדהימה של האינטרנט לרווחת האמנים, הקהל והמוסיקה בכלל.

ואת כל הזה אני כותב כי גיא חג'ג' ובנימין "מורפלקסיס" אסתרליס, שאני מאוד אוהב (גיאחה) ומכבד (מורפלקסיס), ושתרמו תרומה חשובה למוסיקה הישראלית, אם באתר "השרת העיוור" על אלבומי ה"פולארויד" שלו ואם בלייבל "בית המוסיקה", חובקים לייבל חדש בישראל, היס רקורדס שמו (כל קשר למנתח הגופות מאבו-כביר מקרי בהחלט), ואלבום בכורה בלייבל הזה, Bloodlines של שני קדר.

אז מה, לעזאזל, מיוחד בהיס רקורדס, פרט לגילוי הנאות שהוא מנוהל על-ידי אנשים שאני אוהב ומוקיר?!  נקח, חברים וחברות, כמקרה בוחן את השקת האלבום של גב' קדר: ראשית, לנוחיותכם תוכלו להאזין לכולו, ובאיכות מצויינת, באתר של הלייבל (אלבום מצויין, אגב, וזאת מכמה שמיעות ראשונות ולא מחייבות). שנית, ניתן להזמין את האלבום באתר של הלייבל בקלות ובפשטות (ובמחיר שווה לכל נפש). שלישית, בבלוג (!) המעניין של בנימין וגיא אפשר לעקוב play by play אחרי הקמת הלייבל, השקת האלבום ועוד ועוד. "אנחנו לא פה כדי לעשות כסף, וסביר להניח שגם לא נעשה", כותבים הצמד-חמד בבלוג הנ"ל. "אנחנו מאמינים במוזיקה העצמאית בארץ וזה כיף לנו. אנחנו מאמינים בקשר אישי עם האמנים ועם המאזינים, לכן אנחנו משתדלים להיות הוגנים ופתוחים ככל האפשר". אומרים וגם עושים.

ועכשיו מלה או שתיים על שני קדר והאלבום הזה – את שני הכרתי דרך גיא. לא אישית לצערי אלא את המוזיקה שלה. אחר-כך גיליתי את Unlit Cigarettes שלה ושל עמרי לוי עם "Elliott Song" הנפלא ואת הביצוע שלה ל-“Who By Fire” של ליאונרד כהן מ"שיר זר". בתחילת השנה יצא פולארויד 03 ו"This House" שלה הפך לשיר אהוב עליי מאוד. בקיצור, קדר, שהיא מעצבת מוכשרת, וגם זמרת מוכשרת ויוצרת (וגם ספקית קאברים לא קטנה…).

 

עטיפת האלבום, עליה אחראית שני קדר גם כן…

בחללי שלה אפשר להתרשם מההשפעות שלה (low, פי ג'יי הארווי, קאט פאוור) ולהבין פחות או יותר איך המוסיקה שלה נשמעת – שירים קטנים אך כוחניים על משפחה ובדידות, התבגרות ונשיות. כל השירים נכתבו על-ידי קדר עצמה, ובאלבום מנגנים גם דיוויד בלאו ויונתן בירנבאום, חגי נחתומי (בלובנד) ובנימין אסתרליס.

אבל למה לי להכביר במלים?!   פשוט הקליקו ותנו לה צ'אנס. היא ראויה לכל תשומת הלב שלכם, ואני שמח שאנשים כמו גיא ומורפלקסיס מאפשרים לה להגיע לשם. כן ירבו.

סטיקר אפשרי לרגל הקָצַב:

 אָָנא אנס הנשיא סע הביתה!

ועוד אחד:

 ק קצ קצב קצה סבלנותנו! 

ועוד משהו קטן: אם מחפשים מישהו למלא את הנעליים הרומסות של קצב, איך זה שאף-אחד עוד לא הציע את חיים רמון?!

בעקבות הפוסט מאתמול על מוסיקה והסדרה "אבודים" חשבתי כל יום האתמול שאולי שווה להזכיר גם את הקשר בין מוסיקה לסרטים. ואני דווקא לא מתכוון לדיון ארוך ואינטנסיבי בסוגיית פסי-קול שנכתבים במיוחד לסרט זה או אחר, אלא דווקא לשירים "מן המניין" המשולבים בסצנות שונות של סרטים ומגדירים אותן, מקדמים אותן, מעצימים אותן.

בבולז-איי מנו לאחרונה את הטופ-ארבעים שלהם בקטגורייה הזו. בין הקטעים פיסות קלאסיקה נפלאות כמו השילוב של “Closer” של Nine Inch Nails ב"שבעה חטאים", “Say a Little Prayer” הקיטשי ב"החתונה של החבר הכי טוב שלי" הקיטשי-יותר, "Louie Louie" האלמותי ב"בית החיות" (הו, בלושי, בלושי!), "Everybody Knows" של ליאונרד כהן ב"רדיו חזק" (שכבר הזכרתי כאן), “Where is Mind?” של הפיקסיז ב"מועדון קרב", “Stuck in the Middle With You” ב"כלבי אשמורת" ועוד ועוד.

כמה נעים לגלות שבסטריאוגאם, דרכו הגעתי לרשימה לעיל, חושבים ממש כמוני שהקטע מספר אחד, לפחות עד כה, הוא לא אחר מאשר השילוב של "Tiny Dancer" של אלטון ג'ון, שיר שלא תמיד סבלתי – אני חייב לציין, ב"Almost Famous", הסרט "המוסיקלי"(או לחילופין "הסרט על מוסיקה") שאני הכי אוהב בעולם (ואגב, הסרט היחיד שאני מחזיק עותק שלו ב-DVD). (מקום 5 ברשימה המקורית)

הקטע באוטובוס של סטילווטר, שמתחיל בפרידה של הלהקה מהמעריצים שלה בבוקר שאחרי מסיבת ראש השנה הסוערת (1973, אם תהיתם), וממשיך בנסיעה המבאסת באוטובוס (כולם כועסים על כולם, כולם אוהבים את כולם, וכו') ההופכת ברגע לחגיגה שבה כ-ו-ל-ם מצטרפים ביחד לאלטון ג'ון ושואגים יחד את "Hold me closer, Tiny Dancer" (או בגרסה האלטרנטיבית: “Tony Danza”), הוא חתיכת קולנוע גאוני, שכמה פעמים שלא אצפה בו, לא יהיה לי מספיק.

השיא של הסצנה הוא, כמובן, הדיאלוג בין בילי, בן דמותו של קמרון קרואו הבמאי, לפני ליין (שתי דקות לתוך הקטע, אם אתם ממש חסרי סבלנות או כבר מכירים את זה בעל-פה…). "אני חייב לחזור הביתה", בילי אומר לה, אחרי שבילה את כל הקיץ על האוטובוס של הלהקה (ככתב של ה"רולינג סטון", כמובן). "אתה בבית", היא עונה לו (“You ARE home…”). כי הבית הוא בסופו של דבר היכן שהלב שלך, היכן שהמוסיקה שלך מתנגנת.  וזה כנראה לא משנה אם מדובר בסדרת טלוויזיה, סרט קולנוע או תחנת רדיו…

זהירות: חלק מהלינקים מכילים ספוילרים לגבי הסדרה "אבודים". לכן אפילו אני, אישית, לא קראתי את הכתוב בהם. J

טוב, בסוף גם אני – שבז לטרנדים ותמיד מאחר לאמץ אותם (במידה שהם טובים באמת…) – נשברתי, והתחלתי לצפות ב"Lost" ("אבודים" בשביל היושבים בציון) בפורמט DVD, מה שמבטיח זמן קצר יחסית בין פרק לפרק (הפקת לקחים מ-24) ואפשרות לצפות ביותר מפרק אחד ביום (בלילה, יותר נכון).

בחלק מהפרקים שמתי לב למנהג משעשע, שבו הפרק נגמר עם קטע משיר, שיר יפה ומתאים לרוח הפרק, שהארלי שומע בדיסקמן שלו. למען האמת, כבר כמה פרקים אני תמה עד מתי תחזקנה הבטריות של הדיסקמן הזה (בפעם הבאה – אנרג'ייזר?!).

והנה, כשפרק 17, "In Translation", הגיע לסופו, בעוד הבוקר עולה על האי, וכולם פונים לעבודתם ועיסוקיהם, ובעוד הארלי הולך על החוף ודמיאן רייס שר לו באוזניים את Delicate:

So why do you fill my sorrow
With the words you've borrowed
From the only place you've know

And why do you sing Hallelujah
If it means nothing to you
Why do you sing with me at all?

 זה, כמובן, אחרי פרק מדהים שבו ג'ין נוטש את סאן לדמעות, שאנון וסעיד פוצחים ברומן סוער, לוק ווולט מתוודים על רצונם להישאר באי לתמיד ומייקל בונה (שוב) את הרפסודה שלו. וכולם ממלאים את העצב שלהם במלים ומעשים שהם לקחו ממקום אחר, ויסודות של אמונה, כזו ואחרת, ממלאים את לבבות כולם.

ובדיוק כשאני שוקע לתוך השיר הזה ומחייך לעצמי שהגיע הזמן כבר לדיסק החדש של דמיאן, שנייה לפני כתוביות הסיום, הסצנה הנהדרת הזו מגיעה לקיצה עם קולו של דמיאן שנקטע בפתאומיות. פתאום שקט. הארלי מביט בדיסקמן, מבין שנגמרו הבטריות ומסנן: "Son of a bitch!!!". סוף. אם אתם בעניין של "Lost", אתם מבינים שלא צריך יותר מזה. משהו הולך לקרות עם כל העניין הזה, משהו לא טוב.

Son of a bitch!!!

הרבה סדרות טלוויזיה משתמשות בהרבה שירים איכותיים ואופנתיים בזמן האחרון. "Lost", שהיא מסדרות הטלוויזיה הטובות שיצא לי לראות, עושה פה שימוש נהדר בשיר נפלא, במקום הנכון ביותר, וגם סוגרת את הפרק איתו בצורה מדהימה. עכשיו רק נשאר לקוות שהארלי ימצא בטריות כדי שנוכל לשמוע עוד כמה שירים לאורך העונה ומשהו שעוד נשאר לי לראות ב-DVD…  

נ.ב.

למגיבים הפוטנציאליים – אין צורך לספר לי מה קורה עם הארלי וחיפוש הבטריות (כבר ראיתי את הפרק הבא…), ולצורך העניין גם לא מה קורה בפרקים הבאים. עמכם הסליחה ולכם התודה.

אתמול, קצת אחרי עשר בלילה, גלי-צה"ל, תוכנית בשם "קול ישראל". במקרה הקשבתי, נשבע לכם. בדיוק החלפתי את "גג" של הג'ירפות בבוטלג של "הזמן נוסע" בקיסריה (לרגל האלבום הקרב ובא של אהוד…), כשמהרדיו בקע קולו של הקריין שסיפר על תוכנית מיוחדת לסיכום השנה במוסיקה הישראלית. נו, איך אני יכול שלא להקשיב?!

"פנינו למבקרי מוסיקה וביקשנו מהם לבחור את אלבום השנה שלהם", הוא הסביר, "וראשון נפנה ליוסי חרסונסקי, מבקר מוסיקה וותיק". המממ, מעניין, אמרתי לעצמי. ואז עלה חרסונסקי ובישר לאומה בציון שאלבום השנה שלו, בשנה המסקרנת והמעניינת שכולנו חווינו במוסיקה שלנו, הוא האלבום של "איה כורם". דחפתי את "הזמן נוסע" לרדיו-דיסק ונסעתי גם אני. עד כאן.

וזה לא שיש לי משהו בהכרח נגד איה כורם. מצדי, תנו לה את תואר זמרת השנה (אם זה אומר משהו למישהו) או המאמי של השנה או ווטאבר. אבל אלבום השנה?! בשנה שבה יצאו "בשדות", "על המשמרת", "black light", "גג", "Days of Hunger", "אחד על אחד", "דפנה והעוגיות", "וניל", "מים שקטים", "הכל עד לכאן" – תבחרו מה שבא לכם. אבל אל תבחרו את "איה כורם". זה לא עניין של אקלטקיות או טרנד, זה פשוט עניין של קצת טעם וקצת פרפסקטיבה – "איה כורם" הוא לא אלבום השנה, לא אלבום של שום שנה.

אז למה יוסי חרסונסקי בוחר ב"איה כורם"?! אלוהים יודע. אני מכיר את יוסי מאז שעבדתי אצלו ב"מעריב לנוער" ככתב מוסיקה (וידוי חושפני!!!), וכבר אז יכולתי לספר לכם סיפורים משעשעים בעניין טעם ופרספקטיבה, ובכל זאת מי שמעיד על עצמו שהוא אוהב ריי צ'ארלס וזיגי סטארדאסט ו זקיר חוסיין ושלום חנוך שר באנגלית, איך לעזאזל הוא בוחר ב"איה כורם?! התשובה של יוסי מופיעה באתר שלו בריש גלי: "מי אני שאחליט. חצי מדינה חוטפת כל דיסק של שלמה ארצי, סימן שחצי מדינה אוהבת שלמה ארצי". חרסונסקי קורא לעצמו "מבקר" אבל הביקורת שלו חיובית מתוך הגדרתה, הוא אוהב הכל ולא שונא כלום, בקיצור – לא נותן שום ערך מוסף, לטוב ולרע. הוא תמיד מזכיר לי את הבדיחה הפנימית שלי ושל חברים על גידי אורשר, שמסוגל לסכם את הביקורת שלו בגלי-צה"ל במלים: "סרט משמים, בזבוז של זמן, תשע בסולם אורשר…".

ולמה גל"צ בוחרים להכתיר את "איה כורם" כאלבום השנה? בדיוק מאותה סיבה. חצי מדינה וכו'. ה"פלייליסט" של גל"צ אומר "תן לעם מה שהוא רוצה", אבל גל"צ לא מבינה שהעם רוצה מה שהם משדרים, ובמלכוד 22 הזה מונצחת הבינוניות כמכנה המשותף שלצליליו רובנו רוקדים. "מאיפה אני אמור להכיר אמנים כמו אלה שאתה שומע?", שואלים אותי כל הזמן חברים. אין לי תשובות, חבר'ה, אבל עם תוכניות כמו "קול ישראל" כפי שהיא נשמעה אתמול, אתם תמשיכו לשמוע קרן פלס והראל סקעת, ולהיות בטוחים שזה מה שאתם אוהבים.

"זה לא שאני אוהבת את הפלייליסט של גלגל"צ", קראתי ציטוט משעשע של מישהי איפהשהו, "אני פשוט אוהבת את קרן פלס והראל סקעת ואיה כורם, ובמקרה גלגל"צ משדרים את זה". הבנת את זה, קובלנץ?! אתה מגדל לנו כאן דור של דניאלות, כן ההיא ששלומי שבן כתב עליה, "שומעת מה שמשמיעים ברדיו" ו"ברדיו משמיעים מה שדניאלה שומעת", ש"לא זוכרת, זה לא שהיא לא יודעת". אני בטוח שדניאלה של שבן אוהבת נורא לקרוא את חרסונסקי ולשמוע "קול ישראל" בגלי-צה"ל. וכמו ששבן מסכם את זה, "זה לא כיף!".

נ.ב. אתמול, קצת אחרי חצות, החלפת דיסק נוספת מביאה לי שוב את גלי-צה"ל, תוכנית בשם "ציפורי לילה זוגיות" עם גיא פינס ורותי רודנר. במקרה הקשבתי, נשבע לכם. פינס מתאר איך העורך עבד כל היום בתקליטייה כדי לנפק לו פסקול לתכנית שלו בנושא יפן, "כמו בימים ההם", ולא הסתפק בלהשמיע "עוד פעם את קרן פלס או איה כורם". פינס הוא בוגר גל"צ והראש שלו תקוע עמוק בתוך התעשייה הזו. ההערה הספק-צינית ספק-מפגינה-כאב-אמיתי על מצבה של גל"צ ושל הרדיו שלנו (והתרבות שלנו) בכלל, היתה כל-כך במקום, שוויתרתי על הדיסק ועד הבית הקשבתי לצלילים היפניים (מתוך הפסקול של "חג שמח מיסטר לורנס", אם זה מעניין מישהו) ונזכרתי בימים אחרים, בתוכניות אחרות, במוסיקה אחרת.

…כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים

רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה,

אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה.

מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד ואין לי מילים בכלל לתאר את התחושה

הכל חמוץ וסמיך ואיך אפשר לתאר סבל נפש כזה הכל מת, מת

הכל שונה אני לא אני אטום ודביק כוס אוחתו על הכל….

(מתוך "עץ אגוז", רצועה 7 מתוך "בשדות" של גבריאל בלחסן)

"…פאק, אני אומר לעצמי, אף אחד לא כותב ככה. פאק, אני עונה לעצמי, אף-אחד כנראה לא מרגיש ככה. אף-אחד פרט לגבריאל."

                                                (מתוך הביקורת שלי על "בשדות" המתפרסמת בפורום ב-YNET)

אתחיל אולי די מהסוף, שזה בעצם גם די ההתחלה: בשלהי הירידה שלי במשקל, ציפי, המדריכה בסדנה, ניסתה לברר ביחד אתי מה יהיה "משקל הכבוד" שלי, המשקל אליו אכוון ועליו אתקבע. כיוון שהגובה שלי (כי רב…) אינו מופיע בטבלאות הדי מפורטות של "שומרי משקל", היא ניסתה לכוון אותי כדי למצוא את המשקל שלי. "תנסה להיזכר", היא אמרה, "במשקל שלך כשהיית מרוצה ממנו". חשבתי, ולא הצלחתי לזכור. חשבתי שוב, והבנתי שכל עוד הייתי מרוצה מהמשקל שלי לא ידעתי בכלל מה הוא המשקל שלי, וסוגיות כמו קילוגרמים וקלוריות לא עניינו אותי כלל (לצורך העניין, אני מדבר על תקופה שהסתיימה כאשר הפכתי לג'ובניק בצבא ההגנה המהולל לישראל).

וזה חשוב לי מאוד להתחיל כאן, כי במשך המון שנים הייתי בחור רזה, אפילו רזה מדי, שקינא בבחורים אחרים עם קצת "מסה". אבל הימים האלה חלפו, עם הפיכתי לאיש הייטק, לאדם נהנתן ולבחור עסוק שלא מתפנה לעשות ספורט כמו בימים הטובים. המשקל שלי לא עלה בבת-אחת, אלא טיפס אט-אט, והנקודה הקדומה ביותר שזכורה לי בטיפוס הזה היתה התקופה שבה עבדתי קשה בחדר-הכושר בתקופה שלפני החתונה. שקלתי אז 95 ק"ג. הייתי די מרוצה מהמראה שלי, אם כי ידעתי שיש עליי קצת משקל עודף.

אחר-כך חציתי את גבול המאה, ונלחמתי on ו-off כדי לא להישאר שם. שנתיים-שלוש במקום העבודה הנוכחי, חברת הייטק מסודרת ומתגמלת, הקפיץ אותי לאיזור ה-102 ק"ג. הולדת יובל והשנה שבאה אחריה, שלא הותירה לי כמעט זמן פנוי והיתה די מלחיצה גם בעבודה וגם בבית, הביאה אותי לשיא שלילי שרק היום אני מסוגל להתוודות עליו ולהזדעזע ממנו: 107 ק"ג. כמעט 12 ק"ג יותר מהתקופה ההיא, בתוך כחמש שנים.

ועם כל זה, כמעט שלא עשיתי דבר כדי להילחם במשקל-היתר. כאמור, המשקל שלי התפרש די יפה לאורך המאה תשעים ושמונה (!) סנטימטרים שלי, וכך יכולתי רוב הזמן להתחמק מהתווית "שמן". להתחמק, אבל לא מעצמי. בתוך תוכי הייתי מאוד לא מרוצה מהמשקל שלי, מהמראה שלי, אבל היה לי קשה מאוד להילחם מזה ברצינות. שלא כמו, לדוגמה, בועז שמצא יום אחד כרס וישר נכנס בה, אני עליתי במשקל בהדרגה ובהדרגה קיבלתי את העניין.

כנראה שהייתי צריך שמישהו או משהו יקבל עבורי את ההחלטה הקשה, ופתיחתה של סדנת "שומרי משקל" במקום העבודה שלי סיפקה לי את ההזדמנות. הייתי מאוד סקפטי, כי זו לא הפעם הראשונה שהתחלתי "דיאטה", אבל נתתי לעניין הזה צ'אנס, וכמו כל דבר שאני עושה לקחתי את התהליך ברצינות. לפני שעליתי על המשקל ציפי עוד וידאה שאני בכלל רשאי להיכנס לסדנה (ולא רזה מדי… גם עליה השפיע הגובה שלי), אבל לבסוף נשקלתי והצטרפתי: ארבעה באפריל 2006, 107 ק"ג. היעד שקבעתי לעצמי – להוריד 10 אחוז ממשקל גופי, כלומר לחזור ל-95 הקילוגרם שהיו עליי פעם.

אין קסמים ב"שומרי משקל", יש שיטה. והשיטה היא, בניגוד לדיאטות ושאר קסמים אחרים, לאכול, (כמעט) הכל, אבל במידה. כשאתה סופר, אתה שומר. כשאתה בודק מה אתה אוכל, אתה לא משתולל. אין איסורים גורפים, אין כללי ברזל, יש צורך בהמון משמעת, אבל יש תגמול למי שמתמיד. למי שלא עקב אחרי המסע שלי (אותו תיעדתי תחת הכותרת "שומרים שומרים…" בצד שמאל למטה של הבלוג הזה), אספר שבתוך חודש השלתי כבר חמישה קילוגרם, בפחות מחודשיים כבר הייתי מתחת למאה קילוגרם, ואחרי חודשיים וקצת השלתי 10 אחוז מהמשקל והגעתי למדד BMI תקין.

זה בא לי די בקלות, אני מודה. אולי בגלל שאני לא הייתי אף-פעם בן-אדם "שמן". "שמן", הגדירה ציפי, הוא מי שכל הזמן מתעסק באוכל – מה הוא יאכל, מה הוא אכל, מה הוא אוכל. אני נהנה מאוכל, אוכל טוב בעיקר, אבל האוכל עבורי איננו עיסוק. אולי בגלל זה היה לי די קל לעבור לאוכל בריא, לוותר על כל מיני "פינוקים" ו"עינוגים" ובעיקר להתמקד במטרה – להוריד מעליי את המשקל העודף שצברתי בשנה של הזנחה (פושעת).

העובדה שזה בא לי די בקלות גרמה לכך שעם האוכל (הבריא) בא התיאבון, וקבעתי לעצמי יעד רציני יותר: להגיע למדד BMI של 23, כלומר משקל גוף רזה ובריא, לא שמן מדי ולא רזה מדי, שמשמעותו משקל של 90 ק"ג. למען האמת, כשציפי ואני שמנו לעצמנו את המטרה הזו די פקפקתי ביכולת שלי להגיע לשם, ובכל-זאת הסתערתי גם על המטרה הזו. זה לקח עוד חודש להשיל עוד חמישה קילו (וחמש-עשרה בסך-הכל) ועוד חודש כדי לרדת בפעם הראשונה בהרבה מאוד זמן מתחת ל-90 ק"ג, אבל ב-14 באוגוסט המשקל לי עמד על 89.5 ק"ג ומדד ה-BMI שלי היה פחות מ-23.

והיום, ממש היום, אחרי חצי שנה של "שומרי", זכיתי לסטטוס של "חבר כבוד". עם משקל נוכחי של 88.5 ק"ג, שתי מידות פחות במכנסיים ומחמאות שנוחתות מכל עבר על רזוני הבלתי-נתפס, מעולם לא הייתי מרוצה כל-כך מהמשקל שלי ומהדרך שבה הגעתי אליו. כששואלים אותי, וכל הזמן שואלים אותי, מה הסוד שלי, אני אומר – בפרפראזה על הסלוגן של אילן'ס – "I’ve given up bad food for good". כלומר, החלפתי את האוכל שאני אוכל באוכל אחר, דומה אך שונה, בריא יותר, טוב יותר לגוף וטוב יותר עבורי. זה לא קשה, זה לא סבל, וזה שווה את זה, נורא (במיוחד כשאני שם על עצמי בגד ים… J).

                                                                                                         גרף המשקל שלי, למי שגרפים מדברים אליו יותר…

אז למה בעצם אני מספר את כל זה?!    קודם כל בשביל עצמי – כדי לזכור, כדי לא לשכוח, כדי לא להזניח. לעצמי נשבעתי לעולם לא להגיע שוב למשקל תלת-ספרתי (לעזאזל, לעולם לא לעבור את מחסום ה-95!!!), ואני מתכוון לקרוא כאן את הרשימה הזו שוב ושוב בכל פעם שאזדקק לכך. אבל חשוב לי גם לספר לכם ששינוי כזה, בראש קודם כל ואחר-כך בגוף, הוא דבר אפשרי. כל מה שצריך זה רק כוח רצון, רצון לעשות שינוי, רצון להיראות אחרת, רצון להרגיש אחרת.

אני עושה ספורט, אבל לא הגברתי את המינון בחצי שנה האחרונה. גם לא גזרתי על עצמי צומים (אפילו לא ביום כיפור…). אם לסכם את מה שעבד (ועדיין עובד) בשבילי, יש שלוש נקודות חשובות ובסיסיות: לאכול נכון, כלומר אוכל עם אחוזי שומן נמוכים אבל עדיין טעים…  בעידן שבו אנחנו חיים יש אינספור מוצרים טעימים ממש ובריאים ממש ויש גם גרסאות בריאות יותר ודלות שומן יותר לכמעט כל מוצר; לאכול במינון נכון, כלומר לא לרעוב אבל גם לא לזלול סתם, לאכול מספיק ארוחות במהלך היום, קטנות ומגוונות; לא "לבזבז" את הנקודות/קלוריות/ארוחות על שטויות, בעלות ערך קלורי גבוה ולא מזינות, אלא על דברים שווים. אפילו אם מדובר בממתק, כדאי שזה יהיה ממתק "שווה"…

והנה הגעתי לסוף, שזה בעצם גם די ההתחלה: מכאן והלאה מתחיל המאבק האמיתי, לשמור על המשקל שלי הנוכחי. אני מאוד מקווה לכתוב פה בכזו התלהבות וסיפוק גם בעוד חצי שנה, בעוד שנה, בעוד חמש. גם זו סיבה לשים את הדברים כאן בפני כולכם (ובעיקר בפניי). הייתי סקפטי והפכתי למאמין, מאמין בעיקר בעצמי. מאמין שאני יכול לשמור, בדיוק כמו שיכולתי לעשות את השינוי. מאמין שכל-כך טוב לי עכשיו, שאני לעולם לא אתן לכל העניין הזה להידרדר שוב למקום שבו הייתי.

אינני מחסידי הרזון או ממהללי היופי, ובכל זאת יש משהו בגוף שמן שבעיניי מאוד בעייתי. אומרים (אני לא זוכר מי… מצטער) שהגוף הוא שיקוף של התת-מודע. אם כך, אדם שמן הוא מי שהזניח את התת-מודע שלו, את עצמו. יש המון בעיות שיכולות להביא אדם למצב כזה, אבל אצל רוב האנשים הבעיה כנראה היא אחת: חוסר הרצון/יכולת/נכונות/כוח לעשות את הצעד הראשון, הצעד ההתחלתי, הצעד שאחריו הדרך היא פשוט רצף ארוך של צעדים שכאלה. לא יותר, לא פחות.

בארבעה באפריל 2006 אני עשיתי צעד שכזה. היום, התשעה לאוקטובר 2006, סיימתי את המסע.