עזבו אתכם מהקדמות או התחכמויות. סביר להניח שממילא רובכם בקושי מסוגלים לקרוא יותר מאשר פסקה אחת. אז אני אתן לכם את השורה התחתונה כבר בשורה השנייה: ממוצע שנות הלימוד לתלמיד מעל גיל חמש במדינת ישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי, הכיתות במדינת ישראל הן מהצפופות בעולם וההשקעה באקדמיה מהנמוכות בעולם. מי שמופתע – שיצביע. מי שמודאג – שיצטרף למועדון. מי שחושב שמשהו הולך להשתנות – שימשיך לחלום.

כן, YNET הביא השבוע את ממצאיו של מחקר בינלאומי שערך ארגון המדינות המפותחות (OECD) שקובעים אובייקטיבית ובצורה חד-משמעית שההשכלה בישראל בנסיגה וכי קיים (במיוחד בישראל) יחס הדוק והפוך בין השכלה גבוהה לאבטלה. בקיצור, מי שחושב שמצב האבטלה בישראל עומד להשתנות צודק, אלא שהשינוי עלול לקרות בדיוק בכיוון ההפוך.

כאשר ההוצאה הלאומית לתלמיד במערכת החינוך (הפורמלית) בישראל במשך שנת לימודים היא מהנמוכות במדינות המפותחות (6,500 דולר בלבד), כאשר 32 תלמידים לומדים בממוצע בכיתה בבית-ספר על יסודי (ישראל נמצאת במקום הרביעי מהסוף בין המדינות המתפתחות בעניין הזה), כאשר רק בשלוש מדינות מבין כל אלו שנבדקו מרוויחים מורים עם ותק של 15 שנה פחות מאשר בישראל (הונגריה, צ'ילה ופולין), כאשרמורה בישראל מרוויח פחות מ-75% משיעור ההכנסה לנפש) בעוד שעמיתו בקוריאה מרוויח פי 2 משיעור ההכנסה לנפש) – זו התוצאה.

למי שחושב שלנתונים האחרונים שציינתי, בעניין שכרם של המורים, אין קשר לעניין, בא המחקר וקובע גם חד-משמעית כי רק "מבנה קריירה הכולל תגמול קבוע לפי ותק מציע […] אפשרויות לקליטת אנשים מוכשרים למקצוע ההוראה".

גם בנוגע להשכלה הגבוהה מצבה של ישראל ביחס לעולם בכי רע – בעוד הממוצע במדינות המתפתחות של ההלוואות ומענקי הלימודים לסטודנטים הוא 17% מההוצאה הציבורית, בישראל הוא כ-10% בלבד, מתוכם 2% בלבד הלוואות וכל השאר מלגות.

בקיצור, המחקר קובע כי מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי שאזרחיה הצעירים לא יזכו להשכלה גבוהה, ואז מתפלאת מאוד לגלות שהיא צריכה לתמוך ביותר ויותר צעירים שאינם עובדים משום שאינם מוכשרים לעבוד בשוק העבודה של המאה העשרים ואחת. האם לא כדי להשקיע עוד כמה דולרים במערכת החינוך ולחסוך המון דולרים במערכת הרווחה?!   לשרינו לדורותיהם הפתרונות.

עזבו אתכם מסיכומים או התחכמויות. סביר להניח שממילא רובכם לא תגיעו לכאן. אז זו השורה הכמעט תחתונה של המחקר הזה: תלמידינו לא לומדים מספיק, עושים זאת בצפיפות רבה מדי, משקיעים בהם פחות מדי ועוזרים להם פחות מדי. אז אחרי כל זה מה הפלא שכל המדינה הזו מלאה באדיוטים?!!

בדיוק כשחשבתי שהכל נגמר, כמאמר סאבלימינל, ואצטרך להטביע את יגוני השבוע בגזרת הברבי הנוצצת של נינט ותקליט הזהב הנוצץ-לא-פחות שלה, באה ההופעה של שלומי שבן וגאלה אותי מיסוריי. בדיוק כשאני מהרהר בסיכום השנה המתקרב ובא (ומגלה שביקרתי רק בהופעה חיה עברית אחת בכל השנה הזאת), בדיוק כשאני קורא את סיכום השנה הקודמת שם התוודיתי שהאלבום שאני הכי מחכה לו השנה (כלומר, בשנה שתיכף נגמרת) הוא של שבן והפסנתר (ואני עדיין מחכה), בדיוק כשכל-כך מתאים לי קצת שינוי אווירה וטיפונת קולטורה, בא איזה פוסטצ'יק של מנהל הפורום הנכבד והרים לי להנחתה: שבת בערב, קמלוט הרצליה, שלומי שבן, פסנתר, אתה חסר. איך יכולתי לפספס?!

וכך, שמח וטוב לב, שמתי את פעמיי לקמלוט ההרצלייני, בו טרם ביקרתי. במאמר מוסגר, וכדי לסיים בקצרה את נושא האכסניה של ההופעה, אציין לטובה את הסאונד, אי הצפיפות והאווירה, ולרעה (בדרגות שונות) את עודף הבירוקרטיה (בקופה, בכניסה, בסידור הישיבה), השירות והשירותים (וגם האוכל, אם כי לא טעמתי, אלא רק שמעתי רשמים…).

 שלומי שבן מודל תשס"ז, תמונה: שני.ק (יש לה גם בלוג…)

שלומי שבן מודל תשס"ז הוא הגרסה המעט בוגרת יותר, מעט בועטת יותר, מעט משופרת יותר, של אותו שבן שאותו למדתי להכיר ולאהוב בשנים קודמות. אין הרבה אמנים שמסוגלים להחזיק הופעה כל-כך אינטנסיבית כשרק הם והפסנתר (או גיטרה לפרקים) על הבמה. מהבחינה הזו שלומי הוא תופעה. מישהי כתבה פעם שמדובר בסטנדאפיסט במסווה של פסנתרן, אבל לדעתי מדובר פשוט באמן רב-תחומי שבחר (כרגע?) לבדוק את כשרונו-כי-רב על הפסנתר. הוא מצחיק כשהוא שר, מצחיק כשהוא מדבר, מצחיק כשהוא מפעיל את הקהל. יש לו טונות של שארם, והוא בכלל לא מתאמץ להיות כזה. וזה פשוט תענוג לשבת בקהל ולחייך כל הזמן. במיוחד כשהוא לוקח לידיים את הגיטרה האקוסטית, ומספר ש"זה בעצם הכשרון האמיתי שלו" והפסנתר זה סתם איזו עבודה צדדית. הלוואי על כולנו.

שבן עושה בהופעה שני קאברים, האחד למאיר אריאל ("דאווין של שיר מחאה", אותו חידש לראשונה בערב לזכרו) והשני לבוב דילן ("מותק את אצלי בראש" שיופיע באלבום החדש). אריאל ודילן מגדירים יפה-יפה את המוסיקה של שבן – הכתיבה השוצפת-גועשת, משחקי המלים, הקריצה בליריקה, שכל-כך אופיינים למאיר, ביחד עם יכולת הסיפור המופלאה, יכולת ההתבוננות המרתקת, הפרוזה-כמעט של רוברט צימרמן. אם אתם שואלים איך זה נשמע ביחד, כדאי להקשיב ל-"New Age Women" מהאלבום החדש. קטע שהוא גם פראפראזה על Rainy Day Women של דילן, גם נכתב ברוחו ובצלמו, גם מצטט-מרפר למאיר ("ירח שועלים עולה" וכו') וגם פשוט שיר מעולה.

שבן פותח עם אוסף שירים מהאלבום החדש, שנמצא ב"שלב המיקסים" אם תהיתם או דאגתם. החלטה די נועזת, אך בעזרת הקסם השבני גם השירים החדשים, שהם גם פחות קליטים מאלו שהיו באלבום הראשון וגם הרבה פחות מוכרים, הופכים להיות שגורים בכל פה, בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם הוא רוצה בכך (וגם הקטע המביך-משהו של "הפעלת הקהל" עובר אצל שלומי בלי שום בעיות ועם הרבה צחוקים…). השירים החדשים נעים בין הטוב מאוד למצויין, כולל אלו שכבר מוכרים מהופעות כאלה או אחרות ואלו שממש חדשים (לפחות בשבילי).

אחרי זה מגיעות ה"קלאסיקות", והוא לא שוכח אף אחת. הוא מאלתר חופשי, גם בנגינה וגם בהגשה, והוא פרפורמר מצויין, כך שלרגע לא משעמם, וגם אם שמעת את שלומי בהופעה אחרת, לפני חודש או שנה, תוכל ליהנות מהביצועים להערב בלי שום בעיה. הוא שובר מקלי ודילן ב-90210 לקאבר החדש לדילן, נותן קצת סאטירה אקטואלית עם "חלוץ" כהמשך של "אריק" ("מי מנווט יותר טוב, חלוץ או אני?!"), משעשע מתמיד עם "אינטואיציה" ("היא לא היתה אינטליגנטית בכלל…") ו"זוגות-זוגות" החדשים, ויוצא מלך עם "כולם אומרים" ו"שרמוטה פוריטנית" ו"דניאלה" שאוהבת לשמוע מה שמשדרים ברדיו וברדיו משדרים מה שהיא אוהבת לשמוע. הו, הלוואי שהיו משדרים ברדיו מה ששלומי אוהב לשמוע. (הו, הלוואי והם היו עמוקים, כמו שהם יומרניים…)

ואני כבר לא מדבר על זה ששלומי עולה לשלושה וחצי הדרנים, ונותן לקהל את כל, אבל כל, מה שהוא רוצה לשמוע. כולל "מוכן לאהבה" ו"חדשות מהקוטב הצפוני" שיחרכו את הרדיו אינשאללה במהרה בימינו (נורא הייתי רוצה לשמוע את התגובה של אביב גפן לדאווין של שיר מחאה הזה…), כולל לחנים נפלאים למלים נפלאות משל דליה רביקוביץ' ודוד אבידן (בכלל, שלומי מעיד שהאלבום החדש יתרכז מאוד בהוויה האורבנית בכלל וזו של תל-אביב בפרט), ועוד לא סיפרתי על הגרסה הנפלאה של "ניו יורק vs. יחזקאל" שעושה לי כל-כך נעים להיות תקוע בתחת של כולם ו"סיגריות" ושרק בדרך הביתה נזכרתי שהוא לא ניגן את "מחר בעזרת השם" ואת "טליה" ו"ערב לזכרי" שאני כל-כך אוהב.

מקום קטן, פסנתר, כסא, פסנתרן – יוני רכטר כתב על זה פעם שיר, ושבן לא מבייש את הפירמה. הזכרתי את אריאל ודילן, וצריך אולי להזכיר את גרוניך, כי בקטעים הבאמת קינקיים, כששבן מתפרע על הפסנתר, עולה ויורד, נוקש וגועש, ופסנתר הכנף שלצידו מוציא החוצה קולות נהדרים, פרועים ומופלאים, לא יכולתי שלא להיזכר בשלמה ולחשוב שעכשיו התמונה שלמה – חברו את מאיר, בוב ושלמה לאנסמבל מופלא, סופר-גרופ שכזה, ותקבלו את הוואן-מאן-באנד המכונה שלומי שבן, ואולי תתחילו להבין איך הוא נשמע בהופעה חיה.

יעברו כנראה עוד כמה שבועות עד שהאלבום של שבן ייצא לאוויר העולם. זה לא יהיה פוליטלי-קורקט לכתוב (או מעניין), אבל גם השנה זה האלבום שאני הכי מחכה לו, ועוד יותר אחרי שטעמתי מהשירים החדשים. כי בסופו של דבר, מעבר לזה שההופעה הזו מהווה הוכחה חותכת לכך ששבן הוא אולי הפרפורמר מספר אחד בארץ (לבטח מבין הפסנתרנים), מעבר לזה שההופעה הזו היא שעה וחצי (או משהו כזה… בכלל לא הסתכלתי בשעון) של גוד טיים, ההופעה הזו היא טיזר ענק לאלבום ענק של יוצר ענק שממשמש ובא. ראו הוזהרתם!

(שלומי שבן, מופע פסנתר, קמלוט הרצליה, 9.9.06)

פורסם במקור בפורום מוסיקה ישראלית ב-YNET

בצירוף מקרים משעשע ומוזר, אחרי שכתבתי על הקשר שלנו עם ה-11.9, אתמול – ביום הנישואין שלנו – הלכנו לראות סוף-סוף את "United 93" (בעברית: "טיסה 93"), שמספר את סיפורה של טיסת יונייטד אירליינס 93, שהמריאה מניוארק לסן פרנסיסקו ב-11 בספטמבר, נחטפה בידי ארבעה חברי אל-קעידה (כנראה בדרכה להתנגש בבית הלבן), והתרסקה לבסוף בשדה בפנסילבניה, בעקבות נסיון גבורה של הנוסעים להשתלט על חוטפיהם.

הסרט הזה, שההתחלה והסוף שלו ידועים לכל, הוא 111 דקות של אגרוף חזק ומרוכז לבטן, שגורם לך להפסיק לנשום מהרגע שהוא מתחיל ועד שאתה מגיע הביתה (ולמען האמת גם ביום שלמחרת). כמה סיפורים שלא תשמע, כמה ניתוחים שלא תקרא, כמה ראיונות שלא תראה – השחזור הכמו-דוקומנטרי של החטיפה, אוזלת-היד והמאבק ההירואי מדהימים בעוצמתם ובחוכמתם. קשה שלא לחשוב שלו זה היה סרט אמריקאי טיפוסי, טיסה 93 היתה נוחתת בשלום. קשה שלא לחשוב כמה ה-11.9 לימד את האמריקאים, אולי גם את הקולנוע האמריקאי, שיעור קטן בענווה, במציאות.

אין בטיסה 93 כוכבי קולנוע נוצצים, גם לא עלילה מורכבת או סצינות אהבה. לכאורה, היה יותר מתאים שנלך ל"אביבה אהובתי" (דווקא רצינו, אבל כבר היה מאוחר מדי). ובכל זאת, לטעמי "טיסה 93" הוא סרט חשוב, שכל-אחד צריך לראות. לראות כדי להבין. להבין שזה יכול לקרות גם לנו. להבין שלהירדם בשמירה, לזלזל באוייב, לא לצפות את המהלך המפתיע הבא, לא להתכונן, עלול לעלות לנו ביוקר. הסמיכות המצמררת למלחמה שרק עכשיו הסתיימה ותפסה אותנו מופתעים ולא מוכנים היא אולי עוד סיבה לכאב הבטן שעדיין לא עבר לי. 

לא הרבה ידוע ממש על מה שהתחולל בתוך מטוס הבואינג 757, אבל בשעה 9:54 הודיע תומאס בורנט לאשתו בטלפון ש"זה תלוי רק בנו, אני חושב שאנחנו יכולים לעשות זה… אל תדאגי, אנחנו נעשה משהו". אשתו של טוד בימר שמעה אותו קורא בקול "Let's Roll!". טיסה 93, "הטיסה שהחזירה מלחמה", הפכה לסמל לכוח שיש בידי האדם, במיוחד בשעות קשות. ליכולת שיש לכולנו, להילחם ברשע שמאיים לפגוע בנו. אבל גם להקרבה שיש לפעמים לסבול כדי לשמור על החופש של כולנו.

יום למחרת כאב הבטן כמעט וחלף. במקום זאת הבטן מתמלאת דאגה, עמומה כזו, מפני העתיד לקרות.

ביום שלמחרת אני קורא את השיר "שנים-עשר בספטמבר, 2001" של ג'וזף צ'רלס קנדי (XJ Kennedy) ומרגיש שאני מזדהה עם כל מילה – – –

השניים שהונצחו בסרט מתעופפים

מהקומה השמונים-ושתיים,

בוחרים בין כדור-אש

לבין לקפוץ אחוזי ידיים,

אינם אנחנו. אני מתעורר לצידך,

מתמתח, מתגרד, טועם את האוויר,

ההנאה הנפלאה של הקפה

ואור הבוקר.

חיים אנחנו פותחים את עפעפינו

צופים בחלקנו העלוב בזמן,

אנחנו בועות העולות ומתפוצצות

בקלחת הרותחת.

אני לא צריך שיזכירו לי מה היה בדיוק לפני חמש שנים. אני לעולם לא אשכח כנראה איפה הייתי ומה עשיתי.

לפני חמש שנים בדיוק היה היום הכי מרגש בחיים שלי (כמעט). יום מלא ציפיה, סידורים אחרונים, הכנות, התרגשות.

למחרת אני ואשתי לעתיד היינו אמורים להתחתן. 12.9.01 – זה התאריך שבחרנו לנו.

אני לא זוכר בדיוק לאן נסעתי במונית ברחוב דיזינגוף, אבל נהג המונית היה הראשון לדווח לי שמטוס קל פגע באחד ממגדלי התאומים. אחר-כך כבר דיברו על מטוס נוסעים. ויו, עכשיו פגע עוד אחד. והמגדל נפל. וגם הראשון. ואומרים אחד נפל גם על הפנטגון. ועם כל הכבוד לכל ההרוגים ואלו שנקברו חיים, אנחנו חשבנו רק מה יעלה בגורל החתונה שלנו והאם מחר נעמוד מול גן ריק.

בסופו של דבר היתה חתונה נהדרת ומופלאה. 12.9.01. רק זוג אחד לא הגיע, אמריקאים שתיכננו לבוא לחתונה אבל נשארו מפוחדים במלון. זה קצת א-לה החמישיה-הקאמרית, אבל החיים נמשכים, ובזמן ששם ספרו את המתים אנחנו ספרנו את הצ'קים.

הקשר בין מה שקרה שם למה שקרה אצלנו מסתכם בתמונה אחת באלבום החתונה – בצד שמאל למעלה היא שמה עליה את שמלת החתונה, בצד ימין למטה העיתון עם הכותרת "מגדלים בלהבות" (או משהו כזה…). קצת עצוב שאחד הימים העצובים ביותר בתולדות האנושות, היום שבו הרשע ניצח את התבונה, הוא גם היום השמח ביותר בחיים שלי (כמעט), היום שבו האהבה ניצחה על/את הכל.

בשעה עשר בלילה בערך, עמדנו באמצע הרחבה מחובקים, והמלים של ג'וני שועלי שלצלילן רקדנו נשמעו רלוונטיות מתמיד:

"עכשיו, כשאדום ושורף בעיניים,
עכשיו שנינו בציור מקושקש.
בלילה מזה טועם ת'שמיים
וירח מאיר כוכבים רחוקים אלף שנות אור.

ואת לידי אוחזת אלף ידיים
אולי את רועדת, אולי זה מקור
אל תחפשי משמעויות בשמיים
בלילה כזה אני שלך…"

חמש שנים אחרי-כן. הרבה לא השתנה ביחסים שבין טרור והעולם המערבי. בן-לאדן עדיין עושה צחוק מבוש, נאסרללה מאיתנו. שלושת אלפים איש נהרגו במגדלי התאומים. כשביקרתי בגראונד זירו השנה עברה בי צמרמורת. חשבתי שאולי צריך להשאיר את המקום כך, אפר ושברי אבנים, אפר ואבק.

חמש שנים אחרי-כן. יובל הולך כבר לגן, ובוכה ממש מעט. טוב לו שם, והוא מחייך המון, וכבר הולך. ממש ילד. אם הייתי צריך לדמיין לפני חמש שנים איך הוא ייראה וכמה חמוד הוא יהיה, לא הייתי מצליח.

אז אני לא צריך שיזכירו לי מה היה בדיוק לפני חמש שנים. אני לעולם לא אשכח כנראה איפה הייתי ומה עשיתי. ובכל-זאת, אני כותב. למקרה שפעם אזדקק לקרוא את זה שוב.

כבר ספטמבר

והעיר כולה קיץ.

איש לא גילה לשמש היוקדת

שמעבר לים כבר תופרים מעילים

ואוגרים עצים לאש האח

ומדברים על סתיו.

כאן עוד מתפרקדים בים

ומתרפקים על שעות החול

ומתדפקים על שערי שמיים

עבור מעט רוח וגשם

וקמצוץ של חסד

אם אפשר.

שירו לספטמבר,

קינה לימים המתקצרים,

תפילה לגשמים המתקרבים,

לסופות המביאות קדרות ועצב

ולחישות של רוח קרירה.

כאן וודאי נופתע מהשיטפונות

ובלב יתנגנו השיגיונות

ומכל פינה שורות-שורות

של פריחה וצבע

וקמצוץ של שקט

של מחר.

נכתב לצלילי "דצמבר 1" של בבליקי וכהן (תמונת העטיפה מתוך הבלוג של בועז כהן).

דרך חלון הרחובות הסואנים
יוצא לשם כי משהו צורח מבפנים
והבדידות, כן, אומרת שוב שהנה הם

באים אותך לקחת

הוא בא, המלך, העתיד כבר במחיר
אתה כבר לא אתה, אין טעם להסתיר
והבדידות, כן, אומרת שוב שהנה הם

באים אותך לקחת

אולי זה לא אני, לא חלום של מישהו זר
וזה הרבה זמן בין היום לבין מחר
כן, זה אני, זורם לאט בתוך ארון
רוצה לצרוח, ואולי זה יעזור

הוא משכנע מצוין, כן, בהחלט
הוא ריק מתוכן, המצפון שלו שקט
והבדידות, כן, אומרת שוב שהנה הם

באים אותך לקחת

השבוע, לפני 15 שנה, הם באו ולקחו את אלפנט מעל הבמה של הלוגוס.

"באים אותך לקחת (סוסים)" הופיע באלבום היחיד של יוסי, שיצא ב-1992, שנה אחרי מותו.

אולי נעבור ב

.
המדפים כבר עמוסים

בדגמי אלפיים-ושבע

(הקטלוג וודאי בדרך אליי),

אלפי קרטונים לבנים עם שמות

בשוודית שנשמעים אותו הדבר

וברגים בגדלים שונים

ופתקים ועפרונות

ויש פה מישהו שיכול לעזור?!

עוברים במבוך הסבוך הקרוי

.

גיליתי שם דרך קיצור

שמדלגת על המיטות והספות

(אם כי לפעמים זה מאוד נוח).

אפשר ישר להצטופף עם כל עםישראל

ולמשש כוסות וסכו"מים

ופלייסמנטים בכל מיני צבעים

ופרחים מפלסטיק

ועוד פעם חסר בדיוק מה שאני צריך?!

אני לא חוזר יותר ל

.

לא מעניין אותי אפילו לשמוע

על המבצעים ועל אפשרויות ההרכבה

(מעניין אם כשמרכיבים לך זה עדיין מתנדנד).

בפעם הבאה אסתפק רק במבט חטוף מהחלון

בשלט הצהוב-כחול המתנשא,

במחשבות על בית מעוצב

בחלומות בחלקים קטנים

ומי אמר שאי אפשר למצוא אושר סתם כך בנגרייה?!

בית איקאה בצומת פולג, באדיבות אתר קקטוס

נכתב לפרוייקט של גברת-עם-סלים.

באתר של, הרשת השבדית לריהוט ועיצוב הבית, אפשר למצוא הכל אודות פילוסופית העיצוב שלה, לראות את המוצרים ו"לקבל השראה ורעיונות חדשים שיהפכו את חיי היומיום שלכם לחיים טובים יותר".

קטלוג  מודפס מדי שנה ב-55 מהדורות, ב-27 שפות, והוא מופץ במהלך חודש אוגוסט ב- 35 מדינות בעולם ב-175 מיליון עותקים.
לפי  ישראל הקטלוג כבר בדרך אליכם. אז מתי אתם עוברים ב?!

אני מוצא שאני מתקשה לומר שהכל טוב

אל תסתכלו עליי כך כאילו שהכל טוב

כי עיניי רואות דרך כל העמדות-הפנים

אבל אתם לא מסוגלים לראות את תוצאות המעשים

אתם חושבים שהחיים זולים וקלים לניצול

ההסטוריה חוזרת על עצמה, וזה כל-כך מסריח שממש אפשר להריח

ובעוד האנשים ישנים ונוח להם מדי מכדי להתמודד עם זה עכשיו

החיים שלהם כל-כך לא שלמים ששום דבר לא יכול להחליף אותם

ובעוד האנשים ישנים ונוח להם מדי מכדי להתמודד עם זה עכשיו

החיים שלכם כל-כך לא שלמים ששום דבר לא יכול להחליף אותם

אל תרגזו, אני אומר, על החוקים האלה שיצר אדם

כי כמו שכתוב בתנ"ך הדם יהיה על ידם

ומה שאני חייב לומר זה

מִרדוּ

כל עוד היום עדיין היום

בטוב בִּחרוּ

זה לא יכול להמשיך ככה

בִּחרוּ בטוב, בטוב בִּחרוּ

ובעוד האנשים ישנים ונוח להם מדי מכדי להתמודד עם זה עכשיו

החיים שלכם כל-כך לא שלמים ששום דבר לא יכול להחליף אותם

ומה שאני חייב לומר הוא

מִרדוּ

מִרדוּ

מִרדוּ

הביעו חרטה

בזבזנו מספיק את הזמן אתמול

מִרדוּ

התעוררו

אנחנו חייבים להרוס כדי לבנות מחדש הכל

התעוררו, הגיע הזמן

האם אתם, האם אתם מסופקים?

מִרדוּ

מדוע שלא תמרדו?

מדוע אתם לא מורדים?!

                                             (מלים: לורין היל)

אמאדו ביילו דיאלו, צעיר מוסלמי מגיניאה שבאפריקה, הגיע לניו-יורק כדי ללמוד מדעי המחשב, אך לא נרשם ללימודים. במקום זה הוא עסק במכירה של שטויות במדרכות רח' 14 ביום ובלימודים בלילה. בחודש פברואר 1999 זיהו ארבעה שוטרים מהיחידה למניעת הפשע ברחובות בטעות את דיאלו כאנס סדרתי אחריו נערך מצוד וניגשו אליו. הם לבשו בגדים אזרחיים עליהם התנוססו מגני השוטר שלהם. השוטרים טענו כי דיאלו ברח מהם, ובעודו ברוח שלח את ידו אל תוך מעילו, לכאורה כדי להוציא כלי נשק. השוטרים ירו בו ארבעים ואחת יריות. הוא נהרג במקום. בדיעבד התברר שהוא שלח את ידו כדי להוציא את ארנקו.

השוטרים הורשעו ברצח מדרגה שניה וברשלנות פושעת. תשעה חודשים לאחר-מכן בית-דין לערעורים ביטל את המשפט בטענה שלא היה הוגן. חודשיים לאחר מכן חבר מושבעים חדש זיכה לחלוטין את השוטרים. בתגובה הגישה אמו של דיאלו תביעה כנגד העיר ניו-יורק והשוטרים על 61 מליון דולר. בסופו של דבר הושגה פשרה בסך 3 מליון. יתר על כן, היחידה למלחמה בפשע ברחובות פורקה.

הרצח של דיאלו השפיע על אמנים רבים בארצות-הברית, וביניהם ברוס ספרינגסטין שביצע בסיבוב ההופעות שלו בשנת 2000 את "American Skin (41 Shots)", ווייקלאף ז'אן כלל שיר בשם "Diallo" באלבומו "The Eclectic". הגדילה לעשות לורין היל, שותפתו של ז'אן לפוג'יז, שכתבה בתגובה את "I Find It Hard To Say [Rebel]" וביצעה אותו לראשונה במופע האנפלאד שלה שהקליטה עבור רשת MTV (MTV Unplugged 2.0). בהופעה סיפרה היל שהיא כתבה את השיר בעקבות כל מה שקרה אחרי הרצח של דיאלו, אך ביקשה מהקהל שלא יבין אותה לא נכון וייצא שוב לרחובות.

ואתם, אתם מסוגלים לומר לי שהכל טוב?!   אתם מסוגלים לראות את תוצאות המעשים שלנו?   אתם מסוגלים להבין שההסטוריה חוזרת על עצמה ונהיה פה ממש מסריח שאי אפשר כבר להריח?!

כולנו ישנים, ונוח לנו מדי מכדי להתמודד עם זה עכשיו. כולנו עסוקים בלהתרגז על אחרים – חברי כנסת, ראשי ממשלה, מנהלי חברות – אבל מה אנחנו עושים כדי לשנות את המצב?!  

גם אני שכנעתי את כל החברים להצביע לתקוות-שווא כאלו ואחרות, ואני קצת מתבייש בזה עכשיו (אם כי לא ממש מופתע), אבל אני מבין עכשיו שהגיעו מים עד נפש – הגיע הזמן למרוד. כל עוד היום עדיין היום – למרוד. כי זה לא יכול להמשיך ככה. להביע חרטה, על שבזבזנו מספיק את הזמן אתמול, להרוס ולבנות מחדש הכל. התעוררו. הגיע הזמן. מדוע שלא תמרדו?  מדוע אנחנו לא מורדים?!  מִרדוּ!!!

בפעם הקודמת ניסיתי לצעוק. וצעקתי גם קודם. הפעם אני מנסה לצחוק. לכו תדעו – אולי זה יעזור…

* * *

מתוך קלטת הילדים החדשה, "ממשלה חברתית, שר רווחה ועוד גוזמאות שהפריחו כאן לפני הבחירות", הנה הלהיט שכבש את צמרות הביטוח הלאומי – "עני נשאר עני"*:

לרוב אני עצוב / ולפעמים בוכה.
לרוב אני ברחוב / ולפעמים מוצא מחסה.
לפעמים אני שבע / אבל לרוב – רעב,
לרוב אני כועס / ולפעמים – אוהב.

אבל
אני תמיד נשאר עני
תמיד נשאר עני
תמיד נשאר
עני!

לרוב אני קטן / ולפעמים – בכלל נעלם.
לרוב אני שותק / אפילו – פחדן.
לפעמים אני ביחד / אבל לרוב – לבד,
לפעמים אני באמצע / אבל לרוב – בצד.

אבל
אני תמיד נשאר עני
תמיד נשאר עני
תמיד נשאר
עני!

כי
עני תמיד נשאר עני
תמיד נשאר עני
תמיד נשאר
עני!

וזכרו, ילדים, זה יכול גם להיות השיר שלכם – היום עני, מחר אתם!!!

* מבוסס על מלים של דתיה בן דור, כמובן…

"שבעה חטאים קטלניים, גם לנצח שבע דרכים

רציתי כבר מזמן לכתוב משהו על שערוריות הבקדייטינג (מה זה?), שמאיימות לקבור בזה אחר זה את מיטב מנהלי ההייטק הישראלים. זה התחיל עם אמנון לנדן ממרקורי, שנבחר ליזם השנה של מגזין "פורבס", והלך הביתה בבושת פנים (אם כי עשיר למכביר), המשיך עם שפע של שמועות וחשדות, והתפוצץ בפנים של כולנו עם קובי אלכסנדר מקומברס שהוא כעת רשמית מבוקש על ידי ה-FBI האמריקאי בעבירות מרמה חמורות.

בשבועון של "הסמן" (מהדורת הדפוס) פורסם בסוף השבוע הקודם שהרווח שאלכסנדר השיג ממעשי הרמייה שלו הסתכם בכ-9 מליון דולר מתוך כ-150 מליון דולר שהוא הרוויח ביושר מהצלחתה של קומברס מאז הקמתה ועד היום (בעזרת האופציות שקיבל, או יותר נכון העניק לעצמו, כחוק). למה, אם כן, נדרש מי שהרוויח כ-150 מליון דולר להסתכן בפלילים עבור עוד עשרה מליון דולר?!   בחרו אתם את התשובה הנכונה: א) חמדנות  ב) שחצנות  ג) אדישות לזולת ד) כל התשובות נכונות.

אלכסנדר, כמו לנדן וכמו אחרים, היה איש עשיר, עשיר מכדי שיוכל לבזבז, עוד לפני עניין הבקדייטינג (אגב, כדאי לציין כי בעוד שב"קומברס" נהנו מההונאה בעיקר הבכירים מאוד, ב"מרקורי" נהנו מהעניין כל העובדים…). עם זאת, בהחלט ייתכן שהחמדנות העבירה אותו על דעתו, והוא – איש כספים מהולל – חטא בלקחת קצת, רק קצת, יותר לכיסו. החמדנות היא תכונה מאוד דומיננטית בהייטק בכלל ובהייטק הישראלי בפרט. ראיתי את זה אצל יזמים שחמדו את כספם של המשקיעים בתואנות שווא, אצל עובדים שחמדו את כספם של המעסיקים בתואנות שווא, אצל לקוחות, אצל ספקים, אצל כולם. זה לא מפתיע, אם כן, שלצמרת, אליה מגיעים המוכשרים ביותר, מגיעים גם החמדנים ביותר.

סביר להניח שמדובר במקרה של אלכסנדר, כמו גם במקרה של לנדן, גם בשחצנות הישראלית המפורסמת, בתופסת תחושות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר" המפורסמות שלנו. זה לא יפתיע אותי בכלל לגלות כי בשני המקרים לא האמינו המנכ"לים כי מישהו (במקרה הזה פרופסור משועמם) יעלה על ה"פטנט" שלהם ויוכיח בעזרת מעט סטטיסטיקה כי משהו לא חוקי ולא מתקבל על הדעת התרחש בכל הנוגע להענקת אופציות בחברות הללו. במקרה של אלכסנדר, שהעניק אופציות לעובדים שלא היו קיימים כדי להגדיל את בנק האופציות לעובדיו הבכירים (ולו עצמו), הרי שכאן מדובר בשחצנות יתרה, שכן הוא הונה גם את רואי החשבון שלו עצמו, והניח כי לא יגלו את מעשיו אלה.

מה שהכי מדהים זו האדישות לזולת, כלומר לעובדים – קטנים כגדולים – שמאפיינת את מעשיו של אלכסנדר, אבל גם את לנדן. מעשיהם יכלו להוביל לקריסת החברה, לשליחתם הביתה של אלפי עובדים בחברות הענק אותן ניהלו, ובכל-זאת זה לא מנע מאיש מהם לעשות את המעשים הנלוזים אותם עשו. העובדה שמנהלים מבטלים את העובדים שמתחתיהם, לא מתייחסים אליהם ומסכנים את עתידם בהחלטות מסוכנות, גם היא עניין רווח בהייטק בכלל ובהייטק הישראלי בפרט.

וכך, עם שלושה מתוך שבעה חטאים (אולי יותר…) אלכסנדר ולנדן, כמו אולי אחרים שטרם נחשפו, קברו את סיפור ההצלחה המטאורי האישי שלהם, לקחת סטארט-אפ קטן ולהפוך אותו לחברת ענק מצליחה ומובילה, תחת עברות קטנות, מטופשות ובלתי-מוצלחות. ייתכן שהם הפכו ויישארו לאנשים עשירים מאוד בעקבות העניין הזה. אולי אפילו ייתפסו כ"חכמים גדולים", כדמויות להעריץ. אבל השורה התחתונה היא שעל שניהם יודבק מעתה אות קין, שישכיח לעד את כל פועלם המרשים (ומי שלא מאמין מוזמן לגגל את שמותיהם ולראות איזה תוכן הוא מקבל…).

מאז שנכוויתי אני ברותחין עם שחיתות בתוך חברה בה עבדתי, תופעות כאלה של אי-יושר, הנובע משחצנות, חמדנות ואדישות לזולת, חורות לי ביותר. אם אכן יוסגר קובי אלכסנדר לארצות-הברית וייאלץ לשבת בכלא אמריקאי על פשעיו, ייתכן כי סוף-סוף יגיע לענף ההייטק הזעזוע המוסרי לו הוא זקוק, ואנשים גדולים יתחילו לכוון את כשרונם ומרצם לעשיית ממון רב אבל באופן חוקי. עד אז, כדאי לתלות בכל חדר הנהלה את תמונתו של קובי אלכסנדר והכותרת "Wanted" מעליו, למען יראו מנהלינו וייראו.