סוף העולם בלוז (סתאאם!)

כמו שאמר הנביא, לקו המאורות
חשכו הצהריים שרק רואים שחורות
להבין מה קורה, אין טעם לנסות
אין טעם לכסות שאין הרבה מה לעשות

סוף העולם בלוז, סוף העולם
סוף העולם בלוז בלוז, סוף העולם
סוף העולם בלוז, סוף העולם
סוף העולם בלוז בלוז, סוף העולם
אם הייתי רואה יותר
הייתי מצייר לעולם סוף אחר – טוב יותר...


 


                                                (סוף העולם בלוז / מאיר אריאל)


 


כל העולם ואשתו פירוורדו בטירוף את אזהרתו של פרופ' ברנרד לואיס (?!) וגורמים מודיעיניים בממשל בוש, כי היום – 22.8 – הוא מבחינתה של איראן "יום מתאים לסיומה האפוקליפטי של ישראל ואם צריך גם של העולם" (הנה, למשל, הדיווח של דבקה).


 


אני, אישית, לא התרגשתי. ראשית, כי תיכננתי היום יום חופש על חוף הים, ואין מצב שכמה פנאטים מוסלמים יהרסו לי אותו. שנית, נראה לי שמבחינתה של איראן כל יום הוא יום מתאים לסיומה של ישראל (ואם צריך גם של העולם). שלישית, חנן כהן כבר כתב (וחזר וכתב שוב ושוב) ש"לכל מלחמה יש את השמועות שלה… התפקיד של מכתבים מסוג זה הו לתת למקבלים ולמעבירים תחושה של "שליטה במצב". תחושה מזוייפת כמובן…".


 


אז אפשר להפסיק לחפש סימנים ולהתאכזב מהבטחות שלא מתקיימות. טוב, נו – אולי בפעם הבאה.


סתאאאם!!!


 


מרוב גשרים לא רואים מעבר
מרוב סיפורים לא יודעים מה עבר
מרוב פרשנות לא יודעים מה קרה פה
מרוב דרכים לא רואים מטרה פה

סתם


זה הכל סתם
מתיחה מסרט ישן
סתם


זה לא נכון
אנחנו לא במזרח התיכון...


 


(סתם / טיפקס)

גשר על פני מים סוערים

לשירי


 


כשאת תשושה, מרגישה אבודה,


כשהדמעות עומדות בעינייך, אייבש אותן אחת אחר אחת;


אני לצידך, כשהזמנים הופכים קשים,


ולא פשוט למצוא חבר תומך,


כמו גשר על פני מים סוערים


אניח עצמי עבורך.


 


כשאת מרגישה הרוסה,


כשאת בחוץ ברחוב,


כשהערב יורד בהתרסה


אנחם אותך.


אטול עליי את תפקידך,


כשהחשכה מגיעה


והכאב כולו סביבך


כמו גשר על פני מים סוערים


אניח עצמי עבורך.


 


הפליגי קדימה, ילדה כסופה


הפליגי לצידי.


הגיע זמנך לזהור.


כל חלומותייך כבר בדרך.


הביטי איך הם נוצצים


ואם את זקוקה לחבר


אני מפליג ממש לידך


 


כמו גשר על פני מים סוערים


אקל על רוחך.


 


מלים: סימון וגרפונקל.

חזרה לשגרה

"חזרה לשגרה" הודיעו בחדשות ליל אמש,


לשקט שלפני הסערה,


למלחמות שבהן איש לא נפגע (לפחות לא בנפש).


ואנחנו חוזרים


לחלומות על יום חדש שיפציע (אלו שנגוזו רק אתמול),


להקמת הבית שחרב, שנגדע


לנקיון המדרכות, הלבבות, הכל.


 


"זו לא המלחמה האחרונה" ניבאו הפרשנים הבוקר,


לא הקורבנות היחידים,


לא, יהיו עוד ילדים שילמדו על חופש שעולה ביוקר.


והם יגדלו


ויהפכו לאנשים חושבים (שצריך להגן על הבית),


לחיילים טובים,


לעוד שורה מתחת לעצי הזית.


 


"כולנו מפסידים" כתב הסופר בערב,


והתפנה לאובדנו,


מוחה מעינו דמעה נוספת של עצב.


עצב על ההולכים


ועל אלו שלא הספיקו כלל ללכת (או שלא ידעו לאן),


ועל העלים שנפלו בשלכת


ועל הפצעים שלא מרפא גם הזמן.

הקללה הגדולה באמת של מי שחי את כל חייו באזור אסון כמו שלנו (דויד גרוסמן סופד לבנו אורי)

הבטחתי לקחת קצת הפסקה מהמלחמה הזו, ואני לא יכול. אבל לא בא לי להתעסק במלחמות היהודים, מודל 2006, אלא דווקא באלו שבאמת הפסידו במלחמה הזו, במיוחד המשפחות השכולות. אלו שאנחנו נעטוף עכשיו בהמון אהבה וחמלה ואיכפתיות, אבל בעוד שבועיים איש כבר לא יזכור או יזכיר.


 


ביום ראשון פורסם שאורי גרוסמן, בנו של הסופר דויד גרוסמן, נהרג בדרום לבנון. אני מאוד אוהב את דויד גרוסמן, וגם מזדהה עם דרכו הפוליטית רוב הזמן (מחאה שמאלנית שקטה ולא אגרסיבית, שמכבדת את בעליה). הידיעה הזו מילאה אותי כאב, כאילו מישהו שאני מכיר ממש איננו. אתמול פורסם תוכן ההספד של דויד על קבר בנו בן ה-21, ואני מודה שהוא מילא אותי התרגשות, כאב והערכה.


 


ההתרגשות והכאב מובנים, אבל ההערכה וודאי תפתיע. זו הערכה לבסיס הדמוקרטי של המדינה הזו, שלמרות המאבקים והביקורת והנסיונות לערער אותו, נשמר בקפידה עד עצם היום הזה. העובדה שדויד גרוסמן, ממתנגדיה הנחרצים ביותר של המלחמה, שוכל את בנו, שגם הוא היה שותף לאותן הדעות ממש, במלחמה הזו היא – נוראה ככל שתהיה – הבסיס למדינה שלנו, לכל מדינה דמוקרטית באשר היא.


 


כשנדרשתי לסוגיית הסרבנים משמאל פעם, בדיון עם ידידי הטוב מור, הפתעתי אותו בביקורת קשה נגדם. מבחינתי, הגם שאני מתנגד מאוד לא פעם לדרכה הפוליטית והצבאית של המדינה, סירוב הוא קו אדום, ייהרג ובל יעבור. במדינה דמוקרטית לא יכולה להיות סרבנות על רקע אידיאולוגי. אפשר להיאבק בצורה קשה וחמורה כנגד כל דבר, אבל מרגע שהוחלט הדבר (על-ידי הרוב, גם אם לא בצורה ישירה) כולם, ואני מתכוון כ-ו-ל-ם, צריכים לקבל עליהם את ההחלטה, בין אם זה לרוחם ובין אם זה לא לרוחם.


האלטרנטיבה, שבה כל אחד בוחר למה הוא מסכים ולא מסכים, מסוכנת מאוד, ומי שלא מבין את זה, כדאי שילמד היסטוריה.


 


שמעתי הרבה ביקורת על הביקורת שלי, ושל אחרים, כנגד המלחמה הזו, הדרך שבה היא מתנהלת, הזלזול בחיי אדם (גם שלנו, גם שלהם) ועוד. אני חונכתי שאור השמש הוא חומר הניקוי הטוב ביותר*, ושרק שקיפות וביקורת (ראוייה, בונה) יכולות לשפר, לקדם, לשמור על הדמוקרטיה, על החופש של כולנו, על החיים שלנו כאן ובכלל. גרוסמן ידע להיות מבקר חד וכואב של החברה הישראלית, ובאותה מידה להיות עמוד תווך שלה. הוא נלחם בכל כוחו בכוחניות ובחיים על החרב של כולנו, ובאותה מידה חינך את בנו לשרות קרבי בצבא.


 


כשראש "אגף משאבי אנוש" בצה"ל, מחפש לו מלחמות חדשות, ומשסה את המושבניקים ותושבי הפריפריה ב"תל-אביבים השמאלנים", כדאי לו שיהיה קצת יותר אנושי, ויבין שלכל אדם מותר להביע את דעתו, מעצבנת ושונה ככל שתהיה, אבל ברגע האמת כולם צריכים להתייצב לשורה – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, תל-אביבים וירושלמים – ולהיות מוכנים לשלם בחייהם על העקרונות שבחרנו לעצמנו לחיות לפיהם.


 


"אני לא אומר כרגע דבר על המלחמה שבה נהרגת", אמר גרוסמן בהספד שלו, "אנחנו, המשפחה שלנו, כבר הפסדנו במלחמה הזאת…  הלוואי שאת האהבה והסולידריות… נדע לתת אלה לאלה גם בזמנים אחרים. זה אולי המשאב הלאומי הייחודי ביותר שלנו. זה אוצר הטבע האנושי הגדול שלנו… הלוואי ונצליח לחלץ את עצמנו מן האלימות והאיבה שחלחלו כל-כך עמוק אל כל מערכי חיינו. הלוואי שנדע להתעשת ולהציל את עצמנו כעת, ברגע האחרון ממש, כי זמנים קשים עוד מחכים לנו".


 


"אורי היה ילד ישראלי מאוד… הוא היה תמצית הישראליות כפי שהייתי רוצה לראות אותה", סיפר גרוסמן מעל קברו של אורי. "זו שלפעמים נחשבת כמעט לקוריוז. והוא היה אדם ערכי. המילה הזאת נשחקה מאוד וגם היתה ללעג בשנים האחרונות, כי בעולמנו המטורף והאכזר והציני זה לא "קול" להיות ערכי, או להיות הומניסט, או להיות רגיש באמת למצוקתו של האחר, גם אם האחר זה אויבך בשדה הקרב. אבל אני למדתי מאורי שאפשר וצריך גם וגם. שאנחנו אכן צריכים לעמוד על נפשנו… בשני המובנים: גם להתגונן, אבל גם להתעקש על נפשנו. להתעקש ולשמור עליה מפני הכוח והחשיבה הפשטנית, מפני ההשחתה שיש בציניות, מפני זיהום הלב והזלזול באדם שהם הקללה הגדולה באמת של מי שחי את כל חייו באזור אסון כמו שלנו".


 


 


* ציטוט של לואיס ברנדס, שופט בית-המשפט העליון בארצות-הברית.

החידה האמיתית בין דפי "צופן דה וינצ'י"


הערה: הפוסט הזה נכתב לפני ששקענו (שוב) בבוץ הלבנוני. הוא מפורסם עתה בנסיון לחזור לשגרה. הראש עדיין מלא בפוסטים שמתייחסים לכל מה שקורה מסביב, אבל אני אנסה להתעלם לעת עתה. לא בטוח שאצליח.


 


אזהרה: מכיל ספוילרים לגבי "צופן דה וינצ'י" ו"מלאכים ושדים" (הספרים).


 


 


באיחור משמעותי, השמור רק לאנשים שמתעבים טרנדים, אוהבים לקרוא ספרים בשפת המקור (אם אפשר) ושונאים לעשות מה שכולם עושים, סיימתי סוף-סוף לקרוא את "צופן דה וינצ'י" (אזהרה: הלינק מכיל ספוילרים).


 


כן, אני יודע שכבר יש סרט, אבל אני מעדיף תמיד לקרוא קודם את הספר. למען האמת, יש לי את הספר בעברית כבר די הרבה זמן (כמעט מאז שיצא), אבל בניתי על הגרסה האנגלית, וכשכבר הגעתי לארצות-הברית גיליתי שהוא עוד לא יצא בגרסה רכה, ובסופו של דבר קניתי (וקראתי) את "מלאכים ושדים", הספר הראשון של בראון, ודי נהניתי ממנו. רק בגלל ההנאה (הדי מפתיעה) החלטתי בכל-זאת לקרוא את "הצופן" בעברית.


 


הרבה אנשים התלהבו מ"הצופן". אחרים מאוד התאכזבו. אני בעיקר השתעממתי. צריך לומר את האמת – הספר הזה הוא פשוט העתקה, בוטה אפילו. לא, אינני מדבר על "בת האלוהים" של לואיס פדרו (הרי שופט כבר קבע שאין מדובר בהעתקה). גם לא על "המטוטלת של פוקו" של אומברטו אקו. אפילו לא על "הדם הקדוש והגביע הקדוש" של בייג'נט וליי, שבראון הודה כי שאל חלק מהעובדות ההיסטוריות שבו ואת התזה המרכזית המוצעת בספר. אני מדבר על "מלאכים ושדים". (אזהרה: שוב ספוילרים)


 


לטעמי, המזל היחיד של בראון הוא שמעטים קראו את "מלאכים ושדים" ורובם עשו זאת אחרי שקראו את "צופן דה וינצ'י". שכן אחרת היו כולם מגיעים למסקנה כי בראון מיחזר את עלילת "מלאכים ושדים" בצורה כה בוטה, עד שכמעט כל המתח וההפתעות נעלמות ב"הצופן". זה הגיוני שגיבור הספר הוא שוב רוברט לנגדון, וששוב מדובר בחידות הסטוריות, ארגון סודי והוותיקן, אבל כל-כך הרבה פרטים אחרים זהים עד שזה פשוט מוגזם: הרצח בפתיחה, שיחת הטלפון המבקשת את עזרתו של לנגדון, האינטנסיביות של העלילה (הכל מתרחש תוך פחות מיממה), הבחורה היפה והחכמה המצטרפת אליו (ובסוף זוכה בליבו), הרוצח המסתורי, המוזר והמאמין, התיאורים ההסטוריים, העיר העתיקה המלאה במוניומונטים ועוד ועוד.


 


ההעתקה הזו, לולא היתה מספר אחד של בראון לספר שני שלו, היתה וודאי זוכה להדים רבים ומגמדת מאוד את ה"הישג" של "הצופן". התמזל מזלו של בראון, ו"הצופן" הפך ללהיט ענק אצל כ-ו-ל-ם, וכ-ו-ל-ם עברו ללהיט התורן הבא לפני שטרחו לבדוק מה עוד כתב בראון (ובטח מה כתב לפני). לי, בכל אופן, גם נהרס המתח (שהיה, אגב, למכביר ב"מלאכים ושדים"), גם הפתיע הדמיון וגם נהרסה ההנאה, ואני חייב לומר שבסוף הספר, כשלנגדון וסופי נווה מתחילים בקוצ'י-מוצ'י שלהם, המיאוס שלי היה כה גדול עד שנטשתי את הספר מבלי שוב.


 


לסיכום, אם ממש בא לכם לקרוא ספר של בראון, אני ממליץ על "מלאכים ושדים". בכל מקרה, אין שום סיבה לקרוא את שני הספרים האלה. יותר פשוט להחליף את רומא בלונדון, את האילומנייטי באופוס דיי ועוד כמה שינויים מינוריים ולהבין בדיוק מה קורה בספר השני. אולי הצופן האמיתי ב"צופן דה וינצ'י" הוא לזהות את כל העלילה של "מלאכים ושדים" המסתתרת בתוך הספר. אם כך הדבר, אז אני רואה את עצמי גם כלנגדון קטן כזה, המגיע למסקנה המתבקשת: לדן בראון יש בעצם רק ספר אחד, והרבה דרכים לעשות ממנו כסף.


 



תמונה שמצאתי אצל האחת, רק האחת


 


 


נ.ב. מבלי לראות את הסרט, אני חייב לומר שהבחירה בטום הנקס כלנגדון תמוהה, תמוהה מאוד. מדובר בגבר יפה אך מזדקן, חכם אך אנרגטי. מין רוברט רדפורד כזה, מקסימום הריסון פורד. אבל טום הנקס?  ועוד בגרסה השמנמנה שלו???    פספוס גדול, במיוחד למי שכבר קרא קודם את הספר.

צעד אחד קטן שלך

 


"גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן" ~ לאו דזה


 


המסע הארוך שלך


מתחיל בצעד אחד קטן


לפנים,


צעד אחד ענק


לעתיד


ומבט אחד שלי מהצד


החושב:


 


כל-כך הרבה צעדים עוד מחכים


כל-כך הרבה לא נודע


מתקדמים בזהירות, יראים תמיד


את הצעד הבא


 


חושש אולי תמעד


פוחד שמא תתקדם מהר מדי


דואג שלא אצליח לתת יד


כואב שאתה חומק מבין ידיי


 


ובכל-זאת כשאתה נופל


אני עוזר לך לקום לרגליך,


להביט קדימה, לחייך


ולצאת שוב אל עבר חלומותיך


 


המתחילים בצעד אחד קטן


לפנים,


צעד אחד ענק


לעתיד


ואני נותר לי כך בצד


ורושם.


 


 


יובל עושה את צעדיו הראשונים, 11.8.06


 

מקרה קב"ן (או: שקר שאיננו מאמינים בו עוד)

 


בסופו של דבר לא קראו לי למילואים. כזכור לכם (?), קיבלתי צו שמונה, אבל בסופו של דבר אחרי שביקשתי רק לדחות אותו, צה"ל וויתר עליי (וזו לא הפעם הראשונה). לא שאני פייטר גדול, ובכל-זאת אני שייך לאחד הגופים שמפקדים על הלחימה בצפון.


 


ובכל-זאת, אני לא יכול שלא להתנתק מהתחושה הקשה שהיתה לי, כשקיבלתי את הטלפון מהצבא. תחושה קשה, משום שהפחד שלי ותחושת הדאגה והחנק לא היו בגלל שאני עוזב בבית אשה ותינוק, ולא משום שאני הולך להילחם (כי אני לא), אלא בגלל הנסיון העשיר שלי במצבים מסוג זה.


 


זה עצוב אבל יותר הפחיד אותי להיות תקוע ארבעה שבועות בבסיס ליד ראש פינה, חשוף להפגזות החיזבאללה, מאשר להיכנס ללבנון ולהילחם (וזאת עוד לפני האסון בכפר-גלעדי). הייתי כבר בסרט הזה, ואני יודע שטוב לא יכול לצאת מזה. זה כנראה יכול להסביר את תחושת המחנק והכאב בבטן.


 


ביום שבת בערב, כשעדיין פחדתי מכל טלפון שהגיע ללא זיהוי, מלמלתי ללא הרף את "כל הזמן באוויר" של אהוד בנאי, המכונה בפי (ובצדק) "מקרה קב"ן". מזמן הוא הפך לאחד השירים האהובים עליי של אהוד, אם לא בכלל. מאז תחילת המלחמה והתגובה שלי אליה, הוא אפילו שידרג את מעמדו, ונמצא כל הזמן באוויר. אולי גם אני מקרה קב"ן?!  – – –


 


מאיפה להתחיל?


שוב חלמתי מסדרון ארוך. בית חולים?


רמקול רחוק ניגן: "הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה איתו והלכה איתו והלכה איתו…".


הנוכחות שלה היתה כל הזמן באויר.


 


התעוררתי באמצע המדבר בעמדת תצפית, וזה היה בדואי שהופיע מתוך החושך עם רדיו נייד פתוח.


והוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה איתו והלכה איתו.


 


אחר כך הגיע מישהו עם קפה ושאל אותי: "במה אתה עוסק?". ואני אמרתי: "אני במילואים כרגע, אחר כך נראה". בינתיים הבדואי פרש שמיכה ליד השער ונרדם. גם אני חזרתי לנמנם (הנוכחות שלה היתה כל הזמן באויר).


 


בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר. הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה, מתחת לקסדה. כל מה שרציתי זה לישון.


 


אתה מבין, אני דווקא רציתי להיות חלק מהמערכת, אבל הריח הזה של הברזנט עושה לי כאב חריף בקרקעית הבטן. אני מרגיש כאילו נפערת תחתיי תהום.


 


ושוב קוראים בשמי, המספר האישי, ודוקטור כסוף שיער עם מקטרת רושם חוות דעת בתיק הרפואי:


"הוא לא ידע את שמה אבל אותה צמה הלכה איתו


והלכה איתו והלכה איתו


והלכה איתו…"


 



(כל הזמן באוויר, מתוך השלישי של אהוד בנאי)


 


 


נ..ב.   עכשיו כשיש הפסקת אש (לכמה זמן?  איש לא יודע) כולם יתעסקו בשאלה האם ניצחנו במלחמה/לחימה/חימה הזו, שנכפתה עלינו מחד ויצאנו אליה בששון ובשמחה מאידך.


אני כבר כתבתי, וחזרתי וכתבתי שמעטות הן המלחמות שמסתיימות. מעטות עוד יותר הן אלה שמסתיימות ב"נצחון".ולכן אני שב ומזכיר לכם, לנו, לכולם: "אין דבר כזה כמו מלחמה הניתנת לניצחון. זה שקר שאיננו מאמינים בו עוד".

לא לבד, לא מלחמה של מפסידים בלבד

אם אפשר, הייתי רוצה – ביום נוראי שכזה – להקדיש לכל אלה שמתעוררים עכשיו (או בכלל לא הלכו לישון) בלבנון את "לא לבד" של שרון הולצמן (שמעתי שעורך מוזיקלי זריז בטלוויזיה כבר הקדים אותי, אז אני מתנצל על חוסר המקוריות…), שיכול בשקט (ובצירוף מקרים מוזר, שהרי השיר נכתב על כשלון אחר לגמרי…) להפוך להמנון הרשמי של המלחמה הזו, חסרת השם – – –


 


שמועות על כשלון החלו לבצבץ


כמו פטריות אחרי הגשם צמח לו הספק


לחיצות ידיים מהוססות


פגישות בארבע עיניים, מסקנות סותרות


 


אנשים קרובים נהפכו זרים מיום ליום


רוצה לשיר אבל לא יכול לנשום


שמועות על כשלון החלו להיאסף


כמו פרפרים אל מול האש, מחכים להישרף


 


לא לבד


לא עלה רועד מצד לצד


לא לבד הלילה


 


לא לבד


לא מלחמה של מפסידים בלבד


לא לבד היום

* "לא לבד", מתוך האלבום "סיכוי קלוש".

I heard somebody say that the war ended today

במקום לשמוע את מיטב מגישינו/פרשנינו/כתבינו אומרים לנו שאין שום חדש והמלחמה היא עדיין הדרך הטובה ביותר בעיני כולם (והרי התלמוד וגם לואיס קרול כבר אמרו שאם לא ידועה לך המטרה, אזי באמת כל הדרכים טובות באותה מידה), אני ממליץ להסתגר בסוף-השבוע הזה (ואולי גם בבאים אחריו) עם דבנדרה ולשמוע אותו שר בדיוק את מה שכולנו שומעים וחושבים ומרגישים היום – – –


 


שמעתי מישהו אומר


שהמלחמה הסתיימה היום


אבל כולם יודעים שהיא עדיין נמשכת…