3 סיבות (נוספות) למה אנחנו מפסידים את המלחמה הזו (כולנו יודעים את זה)

1, 2, 3 – בום!  

פתאום אתה קולט שזה לא רק אתה, שתמיד ביקורתי מאוד כלפי הסביבה, ומלא שנאה לגופים בירוקרטיים מסואבים וגדלת בבית של הסטוריון צבאי שלא מפסיק לפזר נבואות איוב. זה לא רק אתה, זה כולנו – – – 

כולנו יודעים שהצבא מבורדק, ששום דבר לא מתנהל בו כמו שצריך, שמה שקטן ולא חשוב באימונים – גדל וכואב מאוד במלחמה (לא עומדים בזמנים באימונים – מאחרים בגדול במלחמה, חיילים רעבים ומשלימים ארוחות אצל ה"גזלן" באימונים – אין מספיק אוכל ושתייה ללוחמים במלחמה, תאונות "כמעט ונפגע" באימונים – חיילים נפגעים במלחמה וכו' וכו'), שאין תחום בצבא (ויסלחו לי כחולי המדים) שאיננו מרושל ומבולגן.


אומרת האחת (לינק 3 למעלה) ובצדק: כולנו יודעים את זה כי כולנו משרתים בו, ובכל מקום זה ככה. זה כל-כך נכון וכל-כך עצוב וכל-כך עצוב שהשלמנו עם כמה שזה נכון. זה נכון בסדיר, אבל שטויות – זה נגמר עוד שלוש שנים. זה נכון במילואים, אבל שטויות – עוד שבועיים אני הולך הביתה. זה נכון באימונים, אבל שטויות – זה רק משחק בכאילו. וזה נכון במלחמה, ואז אין אבל ואין שטויות.

תביטו בלינקים למעלה. אלה רק דוגמאות מעטות. לכל מי ששירת בצבא יש לפחות סיפור אחד על מחסור בציוד, על החלטות שגויות שסיכנו חיי אדם, על רישול וטפשות. אלף ואחת ועדות חקירה יקומו וייפלו, ועדיין הצבא יישאר בשלו – גדול וחסר יעילות, שמן וכבד. כנראה צריך לבוא איזה חיזבאללה כזה, קטן ותחמן, שרוחו איתנה וציודו תקין וחדיש, וללמד את צה"ל לקח אחת ולתמיד (?!).


גם אני, כמו האחת, נתפס לקטנות, לאוכל ולשתייה. צבא שלא דואג לחיילים שלו לאוכל ולשתייה מספיקים, עדיף שיתלה דגל לבן כבר עכשיו. והצבא לא דואג לחיילים שלו לאוכל ושתייה במלחמה, כי הוא לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה בקו (הייתי שם), וכי הוא לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה באימון (הייתי שם) ואפילו לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה בשגרה. כולנו יודעים את זה כי כולנו היינו שם, ובכל מקום זה ככה.


 


וכשאתה קולט את זה בבום!, פתאום נורא עצוב לך ואתה מתמלא פחד וחשש מהעתיד לבוא. כי את המלחמה הזו אולי ננצח בסופו של דבר, בעיקר בגלל שהחייל הפשוט, הקטן, שנקרע מהמשפחה שלו והחברים והעבודה והתנדב לסכן את חייו למען המולדת טוב עשרות מונים על ילדי החיזבאללה האומללים שנלחמים מולו, אבל החייל הזה הוא פשוט וקטן ואם לא יזכה למפקדים הראויים לו, גם הוא יקרוס לבסוף.

הגיע הזמן לשינוי דרסטי, בכל הדרגים ובכל הכיוונים. המונופול של הצבא על החוכמה מת סופית במלחמה הזו. לאחריה הגיע הזמן לחשבון נפש ארוך וכואב, רצוי מחוץ לכתלי הצבא. אחרי המלחמה הזו צריך לבנות מחדש את הצבא מהיסוד ולדאוג שצה"ל, צבא ההגנה לישראל, הצבא שכולנו סומכים עליו להגן עלינו, יהיה בדיוק כזה. כולנו יודעים את זה כי כולנו רוצים בזה והגיע הזמן שזה יהיה ככה.

יידע כל מפקד שעליו להיות ראוי לבנים אותם מוסרים בידיו


מצטער אבל הייתי חייב לכתוב משהו. הרבה זמן כבר לא התעצבנתי כל-כך, התעצבתי כל-כך…


 


 



אם באמת רוצים הוכחה ליחס הגרוע (שלא לומר מסכן-חיי-אדם) של צה"ל לחייליו, די לבחון איזה מרחק עברנו מ"תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי מפקדים הראויים לכך" שהצהיר בן-גוריון לפני ארבעים שנה (ומאז נתלה על מאות שלטים במאות בסיסים ברחבי הארץ) ועד "אני לא הולך לבנות לכל חייל בונקר ולשים מוצב ממוגן ליד כל חייל" של רמ"ט פיקוד צפון, תת-אלוף אלון פרידמן (בעקבות האסון בכפר גלעדי, כמובן).


 


פרידמן (שאני חייב להתוודות שלא סבלתי אותו מהרגע הראשון שבו התלוותה אליו מצלמה, אי-שם בתחילת המלחמה) הולך בדרכיו של הרמטכ"ל ("אני מרגיש מכה קלה באווירון כתוצאה משחרור הפצצה וכעבור שנייה זה עובר" – זוכרים?!), אלא שבעוד שחלוץ התייחס באדישות לפגיעה בחפים מפשע בצד השני (המכונה: "האויב"), פרידמן מתייחס בנון-שלנטיות לפגיעה בחיילי מילואים, לא בקרב אלא בכינוס כזה או אחר, שכנראה (אינני בקיא בפרטים המדויקים, אבל זו התמונה המסתמנת) יכול היה להיות במקום או בצורה מוגנים יותר.


 


"החיילים פה בשביל לבצע את המשימה שלהם, גם במחיר סיכון", הוא אומר, כאילו לכנס חיילים בשטח הפתוח בקיבוץ כפר-גלעדי היא משימה קריטית בקרב נגד חיזבאללה, ואף מוסיף "אין מקום שאפשר להגיד שהוא טוב יותר ממקום אחר…  אנחנו בלחימה. יש לה מחיר של למידה שאנחנו נדרשים לו". ובכן, תא"ל פרידמן היקר, למרות דרגתי הזוטרה אני יכול לשער שמקלט או מרחב מוגן טובים יותר משטח פתוח (כך, אגב, סבורים גם בפיקוד העורף), ואני בהחלט חושב שלצורך הלימוד של הנחיות ההתגוננות לא צריך לשלם מחיר נורא שכזה.


 


כמעט ונקראתי לשירות מילואים בפיקוד של אותו תא"ל פרידמן, ואני חייב להתוודות שהפחיד (ועדיין מפחיד) אותי יותר הברדק בתוך הצבא מאשר חיזבאלון כזה או אחר (חי"רניק גדול אני לא…). כפי שכותבת לפרידמן מעל דפי YNET ט', רוב המילואימניקים לא מעוניינים "לקחת סיכון", לא בוחרים לשלם מחיר כזה או אחר של למידה, ולא מעוניינים להיות קורבנות של החלטות שגויות של מפקדים לא ראויים. הם רוצים להאמין, כדבריה, שכאשר מורים להם לשהות בשטח פתוח כשמסביב נופלות קטיושות "הדבר נובע תמיד מהכרח ומשיקולי לחימה, ולא כפי שנראה לפעמים משאננות שאינה במקומה".


 


איש איננו מבקש "בונקר לכל חייל". "אנחנו רק רוצים להיות בטוחים שבחזית מנסים לעשות את המקסימום כדי לשמור על חיילינו", כפי שכותבת ט', "ואין לי ספק שבמעט מחשבה יצירתית ובריאה ניתן להקטין נזקים של אסונות מעין אלה". "אין לי ספק שעיקר המיקוד של רבים ממפקדי הצבא הוא בלחימה בדרום לבנון ובצדק", היא מוסיפה, "אך יש צורך דחוף ומידי להקדיש גם מעט מחשבה למה שאפשר לעשות היום על-מנת למנוע הישנות של אסון נוסף כזה בימים הקרובים".


 


אין לי דבר להוסיף על זה. פרט לכך שהגיע הזמן שמפקדי צה"ל יידעו שלכל בן יש אם, ואשה ומשפחה. וכל בן הוא מחיר שאיש איננו מוכן לשלם, וודאי לא מראש, וודאי לא כהנחת יסוד. שיידעו המפקדים שעליהם להיות תמיד ראויים, יותר מראויים,  לקבל בנים (ובנות) שמוכנים להקריב את חייהם לטובת כולנו, אבל לא רוצים לאבד אותם בגלל אטימות, זלזול או החלטות לא-ראויות. אולי הגיע הזמן להתחיל לתלות בבסיסי צה"ל שלטים אחרים: "יידע כל מפקד שעליו להיות ראוי לבנים אותם מוסרים בידיו".

שקט מקופסא / מים שקטים

כתבתי פוסט על מה שקרה אתמול בכפר גלעדי, על הזלזול בחיי אדם, על שירות המילואים בצה"ל (צבא הברדק לישראל?) ועל אנשים שמתים סתם.


זה עצבן אותי, כי יכולתי להיות שם, בסיטואציה הזו. אני אפילו שייך לאוגדה הזו, במילואים כמובן.


אבל היום בבוקר התברר שחבר טוב נפצע קשה אתמול, ועכשיו אין לי כוח לכתוב כלום. רק לקוות שהכל יהיה בסדר.


ושנוכל כבר לקבל קצת שקט, אפילו בקופסא.


 


שלח לי שקט טוב מוגן


 שלח לי שקט מענן


 שלח לי שקט ממוכן


 לשמוע שקט לא מכאן


 תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה.


 


שלח לי שקט מאורגן


 שלח לי שקט מעודכן


 שלח לי שקט מפואר


 תשלח לי שקט מהכפר


 תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה.


 


שקט, שקט, שקט מופתי


 מיום הולדתי עד יום מותי.


 שקט עד יום מותי.


 


                          (מתוך "שקט" ליונה וולך)


 






ואפרופו שקט ויונה וולך ורצון לקצת נורמליות, אני מפרסם היום בפורום ב-YNET ביקורת על האלבום של "מים שקטים", המכיל בין היתר גם טקסטים של יונה וולך, לצד ביאליק והיינריך היינה ורחל. מפרסם ולא מצליח להשתחרר מהשיר הפותח את האלבום, "אהובתי המתה", שנראה כל-כך מתאים לימים האלה:


 


"הנה חי והנה מת


 דם נוזל או דם שותת


 דם נרגש או דם נקרש


 


 את אמרת שתחיי תמיד


 תמיד תחיי לי שם


 ואני עוד


 מחפש עוד


 אם הנצח הוא את…"


 


 

האיש שדיבר על הימים המתוקים יותר של האהבה איננו עוד

פעם הכרתי אדם


שהיה בכל מקום בעולם


העניק לי כדור קטן משנהב


אמר שזה יביא לי טוב רב


לא האמנתי בזה כל-כך


עד שהתחלתי לאהוב אותך


 


איש זקן יקר


הוא ראה כמעט כל דבר


העניק לי מעט עצה טובה


אמר שהיא תעשה לי טובה


לא הבחנתי בזה כל-כך


עד שהתחלתי לאהוב אותך


 


עכשיו זה נראה


שהדברים לא כל-כך משונים


אני יכול לראות ברור


פתאום מצאתי את דרכי


אני יודע שהאיש הזקן יצחק


הוא דיבר על הימים המתוקים יותר של האהבה


ובדרכו הרהוטה


אני חושב שהוא דיבר עלייך


את כל-כך נהדרת


לא היית צריכה לומר דבר


 


אבל אני זוכר את האיש הזקן


מספר לי שהוא ראה את האור הבוהק


העניק לי ספר קטן מעור חום


התעקש שהוא צודק


בקושי שמעתי אותו


עד ששמעתי אותך לוחשת


אספתי אותך אליי בידיי


 


 


 


ארתור לי נפטר ולי ישר קפץ "Old Man" מתוך "Forever Changes" המונומנטלי (שזה בעברית "פיסת האומנות הטובה ביותר שכסף יכול לקנות").


האיש הזקן איננו, הימים המתוקים יותר של האהבה יישארו כאן תמיד.

בין חכם לפיקח

כתגובה (ראויה!) לכל מיני אנשים בעלי זכרון קצר, סתם גזענים או חסרי ידע, שטוענים השכם וערב שאילו היו לנו ראש ממשלה ושר בטחון אחרים (כלומר, לא אולמרט ופרץ) הכל היה נראה אחרת (בטח אם היו אלה שרון ומופז, יגידו אלה), באה כתבה מצויינת ב"שישי עם שלח ודרוקר" (ככה קוראים לתוכנית הזו?) בערוץ 10 וסקרה את אי-המעש, ההתעלמות ואוזלת היד של ברק ושרון ומופז ויעלון מאז שנת 2000, היא היא שנת הנסיגה (המבורכת, עדיין, למרות הכל) מלבנון.


 


אבל המחשבות שלי נדדו דווקא לאריאל שרון, שלמזלו (?!) שוכב במצב קטטוני בבית-חולים ולא שומע חדשות. מדהים איך האיש הזה, בערוב ימיו, הצליח להוציא אותנו (ואת עצמו) מכל הצרות בהן סיבך אותנו (ואת עצמו). זה הזכיר לי את הסיפור הידוע על ההבדל בין חכם לפיקח. שרון כנראה היה אחד המנהיגים החכמים שנראו פה, והצליח לצאת מכל הצרות אליהן נכנס. אולי עכשיו, אחרי לכתו, הגיע הזמן למנהיג פיקח?!

האם זה שווה את כל זה? (על ShipBuilding)

גילוי נאות: הכנתי בתחילת המלחמה את הפוסט הזה בנושא ShipBuilding של אלוויס קוסטלו והוא נשכח בלהט העניינים ב"My Documents" עד שנתקלתי בפוסט הזה של שוקי גלילי. אני מודה לו על-כך מקרב לב.


 


האם זה שווה את כל זה?


מעיל חורף חדש ונעליים לאשה


ואופניים ביום ההולדת של הילד


זו רק שמועה שהתפשטה בעיירה


על-ידי הנשים והילדים


בקרוב כולנו נשתתף בבניית הספינות.


 


ובכן, אני שואל אתכם


הילד אמר, "אבא הם יקחו אותי למערכה


אבל אני אחזור עד חג המולד"


זו רק שמועה שהתפשטה בעיירה


מישהו אמר שאחד מהאנשים הוחלף


בגלל שאמר שאנשים נהרגים


כתוצאה מבניית הספינות.


 


עם כל הרצון שבעולם


צוללים בחיפוש אחר החיים היקרים


כשיכולנו לצלול בחיפוש אחר פנינים


זו רק שמועה שהתפשטה בעיירה


מברק או גלויה עם תמונה


תוך שבועות הם יפתחו מחדש את המספנה


ויודיעו לקרובי המשפחה


שוב.


 


בעיניי ShipBuilding הוא אחד הטקסטים המבריקים ביותר שבהם נתקלתי בפופ המסחרי ואחד משירי המחאה החכמים ביותר שקראתי (את הטקסט באנגלית אפשר לקרוא אצל שוקי). אלוויס קוסטלו כתב את השיר בעקבות מלחמת פולקלנד ששלחה את בריטניה למלחמה מטופשת, שהביאה עימה גם שגשוג לא צפוי למספנות הרבות באיזור צפון אנגליה (לתפארת מרגרט תאצ'ר והכלכלה הבריטית). אבל כל ספינה שנבנתה החליפה את הספינה הקודמת שנשרפה או הושמדה, והילדים שהלכו בתקווה לחזור עד חג המולד החליפו ילדים אחרים שלא חזרו בכלל.


 


ShipBuilding בוצע במקור על-ידי רוברט וייאט [אפילו העליתי את הקובץ להנאתכם!], ויש הגורסים כי הלחן של קלייב לאנגר הושפע מהביצוג של וייאט ל"Strange Fruit" של בילי הולידיי. אני נתקלתי בשיר בפעם הראשונה באוסף הנהדר "A Strange Kind Of Love" שהכיל המון שירים שלא היו בכלל שירי אהבה, והשיר שבה אותי מייד (הרבה בזכות החצוצרה הנפלאה של צ'ט בייקר המופיעה בגרסה של קוסטלו מהאלבום Punch The Clock).


 


קוסטלו אמר פעם ש-ShipBulding אינו שיר מחאה ממש, אלא יותר שלט אזהרה. לכולנו. כי לכולנו היה טוב יותר לצלול בחיפוש אחר פנינים אמיתיות ולא לבזבז את הזמן בחיפוש אחר החיים היקרים שגורמים לכולנו אבדות כה רבות.


 


 


 

דפש מוד מאכזבים (או: הכאב שאני כבר רגיל אליו)


היה לי כרטיס. להופעה של Depeche Mode, כמובן. 290 הש"חים נראו חסרי חשיבות למול ההזדמנות לראות סוף-סוף הופעה גדולה אמיתית, של אמן בשיאו (תזכורת) ולא בשלהי הקריירה שלו (אם כי לגבי DM אפשר להתווכח מתי בדיוק היה אותו שיא והאם הם נשארו שם).


 


היה לי פוסט. לגבי ההופעה של Depeche Mode. תחת הכותרת "הלוואי שלא יאכזבו", ציטטתי מתוך "Never Let Me Down Again" וקיוויתי, כל-כך קיוויתי שלא יאכזבו (אותי ואת כל השאר), שיופיעו בחמישי בערב כמתוכנן, שיראו לכולנו את הכוכבים והכל יהיה (סוף סוף) בסדר – – –


 


 


אנחנו עפים גבוה


אנחנו מביטים בעולם החולף על פנינו


לא רוצה עוד לרדת לקרקע


לא רוצה עוד להניח את רגליי בחזרה


 


לעולם לא יאכזבו אותי שוב


 


ראו את הכוכבים, הם בהירים בזוהרם


הכל יהיה בסדר הלילה


 


 


אבל היום בבוקר, עם הקפה והילד על הברכיים, התפוגגו כל התקוות לרסיסים של מציאות. Depeche Mode מבטלים.


אנחנו נשארים עם הכרטיס בכיס (איפה, לעזאזל, אני מקבל החזר?), עם הפוסט הלא-רלוונטי, ועם האכזבה הגדולה, גדולה כל-כך. ולא בגלל ש-DM לא באים. אם הייתי ממש רוצה, הייתי נוסע לראות אותם באירופה. האכזבה היא כי שוב אנחנו מקבלים הוכחה שאנחנו חיים במקום לא-נורמלי בזמנים לא-נורמליים, וכל האסקפיזם והמשחקים והעמדות הפנים והעונג לא ישנו את העובדה הזו. כי אנחנו נשארים פה רק עם המלחמה ותוצאותיה. עם הכאב שאנחנו רגילים אליו – – –


 


האם אתם יכולים לומר


מה שאתם בכל-מקרה מנסים


אני רק משלם


בעוד אתם שוברים את כל החוקים


 


כל הריצה הזו סחור-סחור


ובכן, היא מורידה אותי לתהום שחור


פשוט תתנו לי את הכאב שאני רגיל אליו


אני לא צריך להאמין באמת


אתם פשוט צריכים להגיע


למשהו שמצלצל אמת


 


                                   (מתוך "A Pain That I'm Used To")    


 


 


עדכון (2.8): עמי שלח לי במייל את זה והעלה – סוף סוף – חיוך על שפתיי בכל העניין המקולל הזה…




7. דבר אלי ישר

"ואולי את שומעת עכשיו את הלחישות שלי


ואולי את לוחשת משהו ואני לא שומע


ואולי את כמו מעיל שגדול עלי


ואת אומרת לי –


דבר אלי ישר, דבר אלי ישר…"


 


 


 


אף פעם לא ידעתי לדבר איתך. בטח שלא כמו שרצית. סוג של נכות כזו, במיוחד ליד בחורות יפות, במיוחד לידך. וכמה שלא ניסיתי, כמה שלא התאמנתי, כמה שלא רציתי – אף פעם לא ידעתי לדבר איתך, אף פעם לא יכולתי.


 


היינו יושבים שעות אצלך, צוחקים ומדברים על הכל. הכל היה כל-כך פשוט ונעים, עד שלפתע היית מישירה אליי מבט, מפנה אליי את עינייך הגדולות-הכחולות, ואז אומרת ככה פתאום משום-מקום: "תגיד לי כבר מה אתה מרגיש". ואני הייתי מגמגם, ואני הייתי מתבלבל, מתאמץ להוציא מהפה איזה משפט הגיוני. "אבל כתבתי לך כבר הכל", לוחש להגנתי. "כתבת. לא אמרת לי אף-פעם", היית עונה, כמעט מיואשת, ואז מחבקת אותי כאילו דבר לא קרה. אבל היה בחיבוק שלך את כל מה שהרגשת – את תחושת ההחמצה, את תוגת הכשלון, את הציפיה ושברה.


 


אולי היית פשוט גדולה עליי, כמו מעיל שאתה שואל מאחיך הגדול כדי להיראות ולהרגיש כמוהו, אבל מגלה שאתה בקושי יכול לזוז כשהוא עליך. אולי פשוט אני הייתי צריך לגדול, כדי להבין שלא לכל סיפורי האהבה הגדולים יש הפי-אנד, שלפעמים צריך הגיבור ליצור את התפנית בעלילה לבד, שלא כדאי לחכות עד הרגע שלפני הכתוביות ואז לגלות שהגיבורה הלכה עם ילד אחר, ואני נשארתי רק כדי לספר.


 


ואת אמרת לי. את ביקשת, התחננת. רצית שאגיד שאני אוהב, שאומר שאני רוצה, שאבקש ממך להישאר. ואני שתקתי. כתבתי לך אלף שירי אהבה, מאות מכתבים, עשרות פתקאות. כיניתי אותך "ילדה שלי", "נסיכה שלי", "האהבה הגדולה של חיי". אבל פעם לא אמרתי לך את זה. תיארתי לעצמי שאת יכולה לראות מבעד לעיניים שלי כמה אני מלא באהבה, מלא עד אפס מקום, מלא עד כדי כך שאין לי מלים. אבל לא ראית. אולי לא יכולת, אולי לא רצית לראות. אולי רצית גבר שיגיד לך את הדברים כפי שהם, שידבר אלייך ישר. ואני, אני הייתי ילד.


 


ילד שאף פעם לא ידע איך לדבר איתך. בטח שלא כמו שרצית. ילד נכה כזה, במיוחד ליד ילדות יפות, במיוחד לידך. ילד שכמה שניסה, כמה שהתאמן, כמה שרצה – אף פעם לא ידע לדבר איתך, אף פעם לא יכול היה.


 


לפעמים אני חולם עלייך בלילה. אנחנו שוב יושבים אצלך, צוחקים ומדברים על הכל. הכל כל-כך פשוט ונעים, ופתאום את מישירה אליי מבט, מפנה אליי את עינייך הגדולות-הכחולות, ואז אומרת ככה פתאום משום-מקום: "תגיד לי כבר מה אתה מרגיש". ואני מחייך אלייך, לא מגמגם ולא מתבלבל, ואומר לך את הכל, ישר ולעניין: "אני אוהב אותך. אהבתי אותך מהרגע הראשון שבו ראיתי אותך, מהרגע הראשון שמבטינו הצטלבו. אהבתי אותך מרחוק, ואהבתי אותך כשהתקרבנו. אהבתי אותך כשלא ידעת על זה, אהבתי גם אחרי שידעת, ואני לא מפחד להגיד לך את זה. זה כל-כך פשוט וקל:   אני  אוהב   אותך".


ואת שותקת, ואת מחייכת, ואת מתרגשת. ואז מחבקת אותי כאילו דבר גדול כל-כך קרה, ובחיבוק שלך יש את כל מה שאת מרגישה – את תחושת הביחד, את שמחת האהבה, את התקווה שנולדה.


 


אבל היום אני כבר גדול על זה, כמו מעיל ישן שאתה מוצא בארון מהתקופה שרצית להיראות ולהרגיש ככה, אבל מגלה שאתה בקושי יכול לשים אותו עליך. אני פשוט גדלתי, והבנתי שלא היה בסיפור האהבה הזה דבר מלבד הסיפור, ושבעצם צריך לחפש אחרי הדבר האמיתי ולא לשקוע בסרטים, כי בחיים אין כתוביות והוראות בימוי, והגיבור האמיתי הוא זה שמסוגל לדבר ולעמוד מאחורי הדברים שהוא אומר, לאהוב ולכאוב בזמן אמת.


 


ואולי את שומעת אותי עכשיו. ואולי את מקשיבה עכשיו ללחישות שלי. ואולי גם את לוחשת משהו ואני לא שומע, לא יכול לשמוע. ואת עכשיו רחוקה או קרובה, אינני יודע. ויש לך או אין לך אהבה. הייתי רוצה לפגוש אותך כדי להגיד לך שבזכותך היום אני כבר לא פוחד לדבר. הייתי רוצה להגיד לך משהו כזה, להגיד לך הכל.


 


היום אני כבר יודע איך לדבר איתך. כמו שאז רצית. כבר לא כמו שהייתי, לא ליד ילדות יפות, לא לידך. לא צריך לנסות, לא להתאמן, לא לרצות – אני יודע לדבר, יכול לדבר. והייתי מדבר איתך, ואומר לך הכל, לו רק הייתי יכול לפגוש בך שוב.


 






 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  [לרכישה]. 


 


הטקסט המקורי כאן.


 


רצועות קודמות:  


 



שש שעות


חבק אותי


היא ואני


אהובתי


 החורף


כבוי 

פוסט-אסקפיזם, פרה-טראומה (רשימה חלקית)

מקומות שלמדתי להכיר והייתי שמח שלא,
שלא להצטרך:
בסיס צאלים.
בסיס פילון.
צומת קסטינה.
ג'וליס.
גנים-כדים.
ג'נין.


 


כלי נשק שלמדתי את שמם והייתי רוצה שלא,
שלא לדעת:
קטיושה.
סאגר.
רקטה.
פאג'ר.
זילזאל.


 


איזורים בלבנון שלמדתי את מיקומם והייתי מאושר שלא,
שלא היו שם:
צור.
ביירות.
שכונת דחייה.
מארון-א-ראס.
בינת ג'בל.


 


פרטים קטנים שלמדתי על המלחמה והייתי מעדיף שלא,
שלא יהיו עוד:
אין מלחמה ללא נפגעים.
נפגעים בשפת המלחמה זה כמה הרוגים לפחות.
אחרי מותו של חייל מעלים אותו מיד בדרגה.
חיילים קוברים בארון (גם קיבוצניקים).
חיילים שנופלים תמיד נראים כל-כך צעירים,
כל-כך יפים בתמונות בטלוויזיה.