פתאום אתה קולט שזה לא רק אתה, שתמיד ביקורתי מאוד כלפי הסביבה, ומלא שנאה לגופים בירוקרטיים מסואבים וגדלת בבית של הסטוריון צבאי שלא מפסיק לפזר נבואות איוב. זה לא רק אתה, זה כולנו – – –
כולנו יודעים שהצבא מבורדק, ששום דבר לא מתנהל בו כמו שצריך, שמה שקטן ולא חשוב באימונים – גדל וכואב מאוד במלחמה (לא עומדים בזמנים באימונים – מאחרים בגדול במלחמה, חיילים רעבים ומשלימים ארוחות אצל ה"גזלן" באימונים – אין מספיק אוכל ושתייה ללוחמים במלחמה, תאונות "כמעט ונפגע" באימונים – חיילים נפגעים במלחמה וכו' וכו'), שאין תחום בצבא (ויסלחו לי כחולי המדים) שאיננו מרושל ומבולגן.
אומרת האחת (לינק 3 למעלה) ובצדק: כולנו יודעים את זה כי כולנו משרתים בו, ובכל מקום זה ככה. זה כל-כך נכון וכל-כך עצוב וכל-כך עצוב שהשלמנו עם כמה שזה נכון. זה נכון בסדיר, אבל שטויות – זה נגמר עוד שלוש שנים. זה נכון במילואים, אבל שטויות – עוד שבועיים אני הולך הביתה. זה נכון באימונים, אבל שטויות – זה רק משחק בכאילו. וזה נכון במלחמה, ואז אין אבל ואין שטויות.
תביטו בלינקים למעלה. אלה רק דוגמאות מעטות. לכל מי ששירת בצבא יש לפחות סיפור אחד על מחסור בציוד, על החלטות שגויות שסיכנו חיי אדם, על רישול וטפשות. אלף ואחת ועדות חקירה יקומו וייפלו, ועדיין הצבא יישאר בשלו – גדול וחסר יעילות, שמן וכבד. כנראה צריך לבוא איזה חיזבאללה כזה, קטן ותחמן, שרוחו איתנה וציודו תקין וחדיש, וללמד את צה"ל לקח אחת ולתמיד (?!).
גם אני, כמו האחת, נתפס לקטנות, לאוכל ולשתייה. צבא שלא דואג לחיילים שלו לאוכל ולשתייה מספיקים, עדיף שיתלה דגל לבן כבר עכשיו. והצבא לא דואג לחיילים שלו לאוכל ושתייה במלחמה, כי הוא לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה בקו (הייתי שם), וכי הוא לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה באימון (הייתי שם) ואפילו לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה בשגרה. כולנו יודעים את זה כי כולנו היינו שם, ובכל מקום זה ככה.
וכשאתה קולט את זה בבום!, פתאום נורא עצוב לך ואתה מתמלא פחד וחשש מהעתיד לבוא. כי את המלחמה הזו אולי ננצח בסופו של דבר, בעיקר בגלל שהחייל הפשוט, הקטן, שנקרע מהמשפחה שלו והחברים והעבודה והתנדב לסכן את חייו למען המולדת טוב עשרות מונים על ילדי החיזבאללה האומללים שנלחמים מולו, אבל החייל הזה הוא פשוט וקטן ואם לא יזכה למפקדים הראויים לו, גם הוא יקרוס לבסוף.
הגיע הזמן לשינוי דרסטי, בכל הדרגים ובכל הכיוונים. המונופול של הצבא על החוכמה מת סופית במלחמה הזו. לאחריה הגיע הזמן לחשבון נפש ארוך וכואב, רצוי מחוץ לכתלי הצבא. אחרי המלחמה הזו צריך לבנות מחדש את הצבא מהיסוד ולדאוג שצה"ל, צבא ההגנה לישראל, הצבא שכולנו סומכים עליו להגן עלינו, יהיה בדיוק כזה. כולנו יודעים את זה כי כולנו רוצים בזה והגיע הזמן שזה יהיה ככה.
שגיא נאור 