יובל מביט בים



 


יובל מביט בים.


אני מתבונן בעיניו המשתאות.


כל גל שמגיע נושא עמו עוד קצת


מפלא הבריאה,


מהקצף המופלא הזה


של הטבע.


 



אני מרים אותו מעל הגלים


והוא צוחק בקול גדול,


כמו מתגרה במים שמסביב


שלא יכולים כמוהו לעוף.



הוא משכשך את ידיו


והוא מביט אל האופק


אולי חושב כמה רחוק אפשר להגיע


והיכן בדיוק שוקעת לה השמש.


 



יובל מביט בים.


אני משתאה אל מול עיניו המתבוננות.


כל גל שמגיע מעניק לשנינו עוד קצת


רגעים של חסד,


של הקצב המופלא הזה


של החיים.

~ נכתב לצלילי הקצב המופלא של Reflections על חוף ימה של תל-אביב.

זו ללא ספק היתה הופעה מיוחדת במינה

זו ללא ספק היתה ההופעה ההזויה ביותר שיצא לי להיות בה (הזויה=מעושנת/שתויה/גמורה מכדורים/כל התשובות נכונות).


זו ללא ספק היתה ההופעה המיוחדת ביותר שיצא לי להיות בה.


 


זו ללא ספק היתה ההופעה שבה האמן על הבמה (והלהקה שאיתו) הכי נהנה מכל רגע.


 


זו ללא ספק היתה ההופעה היחידה שבה האמן – אמן אינדי די מוזר, ובכל זאת מהאמנים הגדולים והחמים היום בסצנה העולמית – עלה עם חולצה שחורה של מס' 13 ב"אוסטרובסקי רעננה" (סוג של תיכון רענני, למי שלא מכיר).


 


זו ללא ספק היתה ההופעה היחידה שבה האמן – אמן אינדי די מוזר, ובכל זאת מהאמנים הגדולים והחמים היום בסצנה העולמית – מעלה לבמה סתם איזה מישהו מהקהל, נותן לו את הגיטרה ומפנה לו את הבמה (ורץ עם כל הלהקה להשתין…).


 


זו ללא ספק היתה ההופעה היחידה שבה – ביום שבו כוחות צה"ל נכנסים לעזה וחייל ראשון נהרג – האמן על הבמה שר לקהל בספק-הומור-ספק-סרקזם "שמעתי מישהו אומר / שהמלחמה נגמרה היום / אבל כולם יודעים שהיא ממשיכה" וגם "הנה מה שאנחנו מאמינים בו / זה פשוט / אנחנו לא רוצים להרוג" (מתוך Heard Somebody Say).


 


זו ללא ספק היתה ההופעה היחידה שבה האמן – אמן פריק-פולק אמריקאי, רגיש ומיוסר – מעלה להדרן בחור אלמוני עם גיטרה, ומצטרף אליו לשיר שהוא "מאוד אוהב" ואפילו מצטרף אליו לפזמון – "אני לא זמין / אני לא פנוי / המנוי אינו פנוי לאהבה" (לקול צהלות ושירה בציבור של הקהל בבארבי).


 


זו ללא ספק היתה ההופעה הצפופה ביותר (מבחינת הקהל) שבה נכחתי בבארבי.


 


זו ללא ספק היתה הופעה מיוחדת במינה.

וכן, זו ללא ספק לא ביקורת הופעה. זה בעיקר כי יש היום עוד הופעה אחת, ויש המון אנשים שהולכים ואני לא רוצה לקלקל להם (יותר ממה שכבר קלקלתי). בכל אופן, אם לא הבנתם עד עכשיו, אתמול דבנדרה בנהארט נתן שואו נפלא בבארבי. 

אני יכול. אני הנני. (35 שנה למותו של ג'ים מוריסון)

אני יכול לגרום לאדמה לעצור
במקומה. אני גרמתי ל
מכוניות הכחולות לנסוע מכאן.

אני יכול להפוך את עצמי לבלתי נראה או קטן.
אני יכול להפוך אדיר ולהגיע ל
דברים הרחוקים ביותר. אני יכול לשנות
את מהלך הטבע.
אני יכול לשים עצמי בכל מקום ב
חלל או בזמן.
אני יכול לזמן את המתים.
אני יכול לקלוט מאורעות בעולמות אחרים,
במחשבה הפנימית העמוקה ביותר שלי
ובמחשבות של אחרים.

אני יכול.

אני הנני.


("כוח")


 





 


 


בעולם מציינים השבוע 35 שנה למותו של ג'יימס דאגלס מוריסון, הלא הוא ג'ים מוריסון, סולן להקת "הדלתות". מוריסון הלך לעולמו בגיל 27 ב-3 ביולי 1971 כתוצאה מדום-לב שנגרם לאחר צריכה מוגזמת של אלכוהול. הוא נקבר בבית הקברות "פר לאשז" בפאריז.


 


יותר משאני אוהב את המוסיקה של "הדלתות", אני אוהב את השירה של מוריסון. הן באלבומים של הלהקה, הן ביצירה האישית שלו והן בספרי השירה שלו. ניתוח מעניין ודי מקיף של שירתו פרסמתי במדור "משוררי הרוק" ב"מגזין העיוור" מספר 8 (דצמבר 2004). שם גם נכלל התרגום שלי לעיל ל-"Power", אחד השירים שלו שאני הכי אוהב.


 


"שירה אמיתית איננה אומרת דבר", הוא אמר פעם, "אלא רק מציינת את האפשרויות". מוריסון פתח (ועדיין פותח) בפני השומע והקורא אינספור דלתות לאינספור מקומות ועולמות. במובן הזה הוא נשאר איתנו לנצח.


 


 


אוסף גדול משיריו של ג'ים מוריסון ניתן למצוא כאן.  מומלץ בחום.

6. כבוי

"…ואז תבואי ותלכי ותבואי ותלכי קצת


שלא אשאר כבוי ככה


וככה נוכל להיות…"


 

 


התעוררתי בבוקר, עייף וכבוי. כבוי, רווי, קבור, גמור. כבוי, כפות, קאפוט. אפס אנרגיה בגוף ואפס רצון לצאת מהמיטה ואפס איכפתיות ממה לעזאזל קורה בחוץ מעבר לחלון המוגף בחדר שלי.


עכשיו זה סופי, חשבתי לעצמי, נשבר לי הזין מאהבה. אחרי שהיא ניפצה לי את הלב לחתיכות, ריסקה לי את הרצון לחיות, הפכה עליי את העולם, עוד הייתי אופטימי, שאולי אשכנע אותה אחרת, שאולי זה ייגמר בטוב, שאם היא באמת האהבה הגדולה לה חיכיתי לא יכול להיות שזה פתאום ייקטע ככה. אבל, עכשיו, אני מקבל עליי בהכנעה את המציאות – האהבה היא לא בשבילי. הנה, כבר הצלחתי לשכנע אותה לחזור, לנסות שוב, לגשר על הפערים, למצוא נחמה ברגשות העזים, בתשוקה הגדולה, באושר העילאי שמצאנו זה בזרועות זו, ועד שהסכימה גיליתי שפתאום היא איננה האשה שראיתי קודם. עוד מקרה של מציאות שהגמשתי, שמימשתי, שקסמתי לי כדי להתאים לחלומות שלי. ואחרי כל הנסיונות והבקשות והתחינות פשוט ביקשתי ממנה ללכת, לוותר, אמרתי לה שזה נגמר.


ומאז אני עייף וכבוי. ומאז אין לי חשק או רצון לאהבה. כלום.


 


בצהריים התקשרת. הקול שלך רעד כשדיברת. אמרת שאת יוצאת, שאת רוצה לבוא, לראות אותי סוף-סוף. משהו אצלי רעד גם כן. ניצוץ של אש, גחל שנותר ושרד, אוד מוצל של אהבה, של חלום שהצליח לעבור את הכל ולהישאר חם. מאותו רגע כאילו התעוררתי לחיים.


רעב ומצפה. מצפה, מחכה, מנסה, מגלה. מצפה, מבקש, מנחש. אינסוף אנרגיה בגוף ואינסוף רצון שאיים להעיף אותי רחוק מהכלוב הקטן והמחניק שבו הייתי חייב להישאר ואינסוף תשוקה לצאת החוצה מהבניין הקר שבו שכן החדר שלי.


הזמן זה עכשיו, חשבתי לעצמי, ויש עוד סיכוי לאהבה. אחרי שבנתה לי בלב מגדלים של שיר, נתנה לי בחזרה רצון לחיות, פתחה בפניי את העולם, הייתי סוף-סוף אופטימי, שאולי היא תראה לי אחרת, שאולי זה ייגמר טוב, שאולי היא האהבה הגדולה לה חיכיתי, שאני לא מוכן לקבל מציאות שבה האהבה היא לא בשבילי. הנה, הצלחתי לגרום לה לבוא, לנסוע, לחצות מרחקים, לחפש אהבה במקום אחר, באדם שלא הכירה, רק קראה את המלים שכתב וכתבה ואהבה בחזרה.


הייתי רעב ומצפה. עם חשק ורצון לאהבה. המון.


 


בשעה המצופה עמדתי בתחנת האוטובוס ובעיניים מוארות-מקוות הבטתי באוטובוס האדום והישן שזחל לו לצומת לאט, לאט מדי. הדלת נפתחה והיא ירדה מהאוטובוס ואף-על-פי שמעולם לא ראיתי אותה לפני כן ידעתי שזו היא. כשתיארתי לה את סוג הרכב בו אגיע, היא צחקה ואמרה שהיא "לא מבינה במכוניות". "לבן", אמרתי וצחקתי בחזרה, כי היה משהו צח ומלאכי וממכר בצחוק שלה, בחיוך שלה. ואותו חיוך, מתרגש ורועד, ניצב עכשיו מולי, ממשי וקרוב.


בדרך הביתה דיויד ברוז, שאמרה לי שהיא אוהבת, שר לנו על שניים יחד מתחת לשמיים, והרגשתי שגם אנחנו ככה, לבד בעולם, בדרך למקלט בשבניתי לנו, על גג בית הוריי, כדי שלא יפריעו לנו, שלא יקלקלו. לא דיברנו הרבה, הרבה הבטנו זה בזו. העיניים שלה כישפו אותי, בלבלו, מלאו. הייתי סחרחר, מלא ברגשות, מלא באנרגיה, מבולבל מעצמי וממנה. כשנעתי בכתפה לבסוף, על המיטה הקטנה, הרגשתי שלרגע נגעתי בשמיים, ואחר-כך טעם שפתיה גן-עדן וידעתי – אינני כבוי עוד. ידעתי – זו האהבה לה חיכיתי.


 


התעוררתי בבוקר לחיים חדשים. צעיר, מהיר, אדיר. מלא בחיים, מלא ברגשות, מלא בחלומות. האנרגיה בגוף איימה לנתק אותי מהאדמה והרצון כמעט ושלח אותי בדרך הארוכה אליה והאהבה לזו שוודאי יושבת עכשיו גם כן בחדר שלה לבד ומביטה בעיניים גדולות אל החלון וחושבת היכן אני נמצא בערה בי.


עכשיו זה סופי, אמרתי לעצמי, זו סוף-סוף האהבה. האהבה שלי, האהבה שבשבילי.


נגמרו החיפושים, ההיסוסים, החששות. אני מאוהב.


 


 


 


                                                                                                מוקדש לאהובתי, שממש היום


                                                                                                לפני 12 שנה, החזירה לי את


                                                                                                האמון באהבה, הציתה בי מחדש


                                                                                                אש והעירה אותי לחיים חדשים


                                                                                                ונפלאים שלא הכרתי.


 






 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י   [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.


 



1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני


4. אהובתי


5. החורף

פראיירים לא מתים, הם רק מחליפים טרנדים (ונעליים…)

תחת הכותרת הפרובוקטיבית "הראה לי את צמידך ואומר לך מי אתה… (רמז: טיפש!)" יצאתי כאן לפני שנה וקצת כנגד הטרנד הנוראי של הצמידים הצבעוניים, שאי-שם בחורף 2005 כולם שמו עליהם כאילו היו סמל אולטימטיבי לחוכמה ו/או קוּליות.  


ציטטתי אז את יהונתן גפן שכתב "בעולם החלול והמפחיד, שבו דעתו של היחיד כבר אינה מזיזה כלום לאף אחד, לומדים בני-האדם לסמן את עצמם בצמידים שיוכיחו שלא רק שיש להם מה להגיד, הם גם קיימים…". ניחשתי אז שהטרנד הזה לא יחזיק מעמד זמן רב, ושהנה תיכף יבוא הגל הבא (חולצות, מכוניות, כובעים וכד').


 


והנה בא קיץ 2006 וטרנד חדש, משופר ונוראי הרבה יותר הגיע לפתחנו – הקרוקס. למי שלא מכיר את התופעה (שכרגיל הגיע אליי באיחור…), מדובר בכפכפים מגומי, עם חורים, בצבעים מצבעים שונים, שכ-ו-ל-ם לובשים. "כי זה נוח", כמובן. חלילה, לא בגלל הטרנד.


עכשיו מילא כשילדים לובשים את זה. שעוזרות בית. שסטודנטים. (בסקר שערכו גאפ ואולד נייבי (ומביא The Marker) עולה כי כפכפי הגומי הם פריט האופנה הנלבש ביותר בקרב סטודנטים ותלמידי תיכון לעבודה). אבל כשכולם מסביב לובשים את זה, מטף ועד זקנות בסופר, זה די מביא את הסעיף. העדריות הזו ממש משגעת אותי, וכל אדם חבוש בקרוקס חשוד בעיניי כצאן לזבח.


אבל הדבר הכי משעשע בכל הכתבה המטופשת של The Marker הוא פרשנית האופנה שמצוטטת באומרה ש"נעילת פליפ-פלופס [כפכפי גומי – ש"נ] מעידה על כך שאת רגועה ונמצאת בחופשה…". מזכיר לכם משהו?!


 



                              מצא את ההבדלים: צמידים (חורף 2005) מול  קרוקס (קיץ 2006)


 


 


כן, אי אפשר להתחמק מזה, ולכן אני אעשה עבורכם את ה2+2 ואפצח בסטארט-אפ חדש ומהפכני )מסדרת הסטארט-אפים המנצחים הידועה לשמצה של מפעלי שגיא נאור בע"מ) לקראת חורף 2007: קרוקס בצבעים אבל עם משמעות. קרוקס צהוב בעד המלחמה בסרטן, קרוקס כתום נגד ההתנתקות, קרוקס ירוק למען איכות הסביבה, קרוקס אדום עבור המלחמה באיידס וכו' וכו' וכד' וכד'. כל אחד והקרוקס שלו, שיבטא לא רק את מצב רוחו השאנטי-באבאי אלא גם את דעתו הפוליטית/חברתית/מוסרית ובא לציון כפכף.


 


הרי פראיירים לא מתים, הם רק מחליפים טרנדים (ונעליים…).


 


 


נ.ב. עד שהסטארט-אפ יצליח, אתם מוזמנים לבחון את העבודה השנייה שלי (שגם עליה אני לא מקבל כסף).


ביקורת סינגלים חדשה התפרסמה בפורום. הקליקו ותהנו!

לקחת בחזרה את הכוח (שירה לוחמנית להמונים)

כן, העניינים מתגלגלים עם שירה לוחמנית להמונים.


באור הנכון לימוד הופך אותך לנבון.


אבל המערכת שזילזלה בנו היא גם זו שלימדה אותנו…


 


העובדות לכאורה הן זיוף


הם רוצים שנצהיר ונישבע


ונשתחווה לאלוהים שלהם


איבדו את התרבות, התרבות אבדה


סובבו את ראשינו ועם הזמן


הבערות השתלטה על המוח.


יו, אנחנו לוקחים בחזרה את הכוח!


 


כן, הנה התוכנית –


לזיין את השלטון מאחורנית


זוזו אחורה, אני יודע מי אני בבירור


תפקחו אוזניים, אני אעזוב את הסגנון, וברור


שהקצב והמלים הם שאותם מפחידים


הזעם הוא קשוח


אנחנו זקוקים לתנועה מהירה כמו הרוח


אתם העדים לתפנית


וכדי לפעול מיידית


אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח!


 


אני מביט בתוכנית הלימודים


צריך להכות אותה באגרופים


אירוצנטרית לכל הכיוונים


תביטו דרך התחפושת של האדום-לבן-כחול


עם הטפות מוסר אני מנקב את השקר הגדול


שהותקן במוחותינו ומנסה


למנוע מאיתנו לברוח.


אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח!


 


כי החורים בנשמתינו יוצרים דמעות ופחדים


סיפורים של צד אחד לאורך שנים על גבי שנים


אני נחות?  נחות לעומת מי?


צריך לבדוק את הצד הפנימי


של המערכת שדואגת רק לתרבות אחת


וזו הסיבה שבגללה


אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח.


 


המורה עומד לפני הכיתה


אבל תוכנית השיעור מזמן נשכחה


עיני התלמידים לא מרגישות בשקרים


שניתכות וקופצות מכל הכיוונים


הוא שומר על-קור הרוח


מפחד לצאת טיפש גמור


התלמידים השאננים יושבים ומקשיבים


לאותו הבולשיט שגם הוא למד בשיעור


 


אירופה איננה חבל עבורי להיתלות עליו


אין לי מה ללמוד ממנה אבל אני נשען עליו


צריך לקחת, צריך לקחת את העניינים לידיים


כמו החזאי המזויין שמסתכל לו בשמיים


לחשוף ולסגור את הדלתות בפני אלו שמנסים


לחנוק ולהשחית את האמת שבפנים


כי מעגל השנאה ממשיך אלא כן אנחנו נפעל


אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח.


 


לא עוד שקרים!!!


 


                        (take the power back)


 


 


 


מדי פעם אני מפרסם כאן שחרורי קיטור קטנים. קטנים, קטנים מאוד ביחס לזעם הגדול כנגד המכונה שמכיל Rage Against The Machine, אלבום הבכורה המדהים של RATM שיצא ב-92' בשיאו של עידן הרוק של התשעים.


 


הביקורת שהתפרסמה לא מכבר ב"שרת" הציפה אותי בגעגועים למרד הנעורים, לזעם הטהור והצודק שנטף מהאלבום הזה, למוזיקה שהיה לה כוח לשנות ולתת תקווה, לצעקות במקום אלימות, למרד פציפיסטי אבל אקטיבי, לשמחה גדולה, ל-headbanging באוטו או בדיסקוטק, לימים שחלמנו על לקחת את הכוח בחזרה לידיים, על שירה לוחמנית להמונים.

כרטיסים לדבנדרה בידיים, שמחה גדולה בידיים

זה המרק שאני מאמין בו


זה העשן שאני תמיד נושם


זו הדרך שבה אני חולק את ארוחת הבוקר שלי


זו הדרך שבה אני מעביר את העונש שלי


 


אני יודע, אני יודע


אני צריך להתחבא


אני צריך לעמוד זקוף


 


זה הזקן שאני תמיד מגדל


אני יודע שהם כאן – אני רואה אותם מרחפים


הזקנים של הוד מעלתה – הם מרחפים בקדושתם


הזקנים שלהם כאן, אוחזים בעדינות אותי כאן


 


ובכן, מי יודע, מי יודע


כן, אני אולי אחזור הביתה


כן, אני אולי אשוב


 


זו הדרך שבה אני תמיד עוזב


זה הקול הרך של שעת הערב


זו הדרך שבה אני שומע את אבי


אלו הלהבות שמטביעות את המים שמסביבי


 


ובכן, אני יודע, אני יודע


אני צריך לעמוד זקוף


אני צריך להתחבא


 


זה הקול ששוחה בתוכי


זה הקול המעגלי שהוא שמקיף אותי


זו הארץ שגדלה מסביבי


ואלו הידיים שתמיד עוזרות לי


 


ובכן, אנחנו ידענו, אנחנו ידענו


היתה לנו בחירה –


בחרנו בשמחה.


 


                        (This is The Way, מתוך Rejoicing In The Hands)


 


 


בביקורת הנפלאה של sisi, שלינק אליה מובא לעיל, על האלבום "Rejoicing In The Hands", מצוטט אלכסנדר לאורנס: "בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום הזה…  חשבתי שאני מקשיב לאיזה טראנסקסואל מסומם מאלבמה. הקול המוזר שלי משך אותי אל עולם סוריאליסטי היכן שהכל אפשרי. זה היה האלבום הכי ייחודי ששמעתי מזה זמן רב…".


 


כך גם אני הרגשתי, כשמור חשף אותי לדבנדרה בפעם הראשונה. וגם אני התאהבתי בעולם הסוריאליסטי ובקול המיוחד ובמוזיקה הנפלאה. וביום חמישי, אי"ה (אם ירצה הבארבי), אני אוכל להביט לדבנדרה בזקן ולבדוק הכצעקתה.


 


ווטרס, דפש מוד, סטינג – עזבו אתכם משטויות. לא בכל יום מגיע אלינו אחד האמנים החמים והמבריקים ביותר באינדי העולמי, בשיא ההייפ שלו, בפסגת היצירתיות, ואחרי "Cripple Crow" שהוא בהחלט המאסטרפיס שכולם חיכו לו.


 


בקיצור, תודה רבה לדני שארגן את הכרטיסים, ומקווה לראות את כולכם שם (לקראת חצות?!).


 


 


 


נ.ב. הקורא גיאחה מתבקש להחליף את הכרטיסים שברשותו ו/או להגיע למרכז כבר ביום חמישי. J

ידעתי!!!

לא, לא את הזהות האמיתית של velvet (מזמן כבר התעייפתי מכמות המלים שמכבירים מכל הכיוונים בקשר לזהותה וגם מכל המלים שהיא מכבירה על ה-so-called ברנז'ה שלא מעניינת אף אחד חוץ מאת נסיכי הביצה). אלא את זה:




 


עוד שני דברים שמעצבנים אותי (עוד קצת שחרור קיטור מרוכז)



בעקבות דברים שמעצבנים אותי ששכחתי בפוסט הקודם בנושא, ובעקבות ההד הדי גדול (בתגובות ובאי-מייל) שגרם לי כרגיל להבין שאם המדינה היתה נראית כמו האנשים שכותבים וקוראים ברחבי האינטרט הישראלי חיינו היו טובים לאין-שיעור, הנה עוד כמה עניינים מעצבנים:


 


 


הקמפיין החדש של רכבת ישראל – "המחסום ירד? לא עוברים!"*


 


בכל מקום אני נתקל בתוצר היחיד של החקירה הפנימית והסקת המסקנות של רכבת ישראל מכל התאונות שקורות בזמן האחרון – מסע פרסום מטופש תחת הכותרת לעיל. וכרגיל זה מעצבן בשני מישורים מקבילים ומשלימים – מחד, זה מוכיח שוב שהציבור מטומטם (ולכן הציבור משלם). זאת אומרת, מה הצעד הבא?  "הרמזור אדום?   לא נוסעים!"?    "מזג-האוויר חם?   שותים!"???  או אולי "אתה בחיים?   נושמים!"???!!!


האם זה לא מביש (עבורנו, כמובן) שמישהו צריך להסביר לנו בשלטי חוצות גדולים שכשמחסום יורד לפני פסי רכבת חייבים לעצור ולא לעבור?  כשהייתי בדרום אמריקה, גיחכתי לא פעם אל מול שלטי חוצות שמסבירים לנייטיבז שצריך לשטוף את כלי האוכל אחרי הארוחה. מעניין מה היה אומר איש כמוני המטייל בישראל אל מול שלט שכזה (לו רק היה דובר עברית, כמובן)…


מאידך, זה מעצבן כי כנראה בזה מסכמת הרכבת את ענייני התאונה ההיא ועוברת לסדר היום. תאונת אנוש, בלתי נמנעת ואנחנו נזכיר לציבור שצריך לעצור כשהמחסום יורד – כן, זה נראה לי טיפול הולם בתאונה. וזה בטוח ימנע את התאונה הבאה. לא?


 


*מתנצל. לא שמתי לב לתוכן המדויק. הייתי עסוק מדי בלהתעצבן.

הזלזול של הרדיו הישראלי בתרבות הישראלית


 


כבר כתבתי בפוסט ההוא, ובעוד פוסטים רבים, על שנאתי העזה לרדיו הישראלי, למעט נווי-מדבר בודדים. רוב הזמן אני כלל לא פותח את הרדיו, ובכל-זאת גם לי יש רגעי משבר (שכחתי להחליף דיסקים, מעוניין לשמוע חדשות ו/או דיווחי תנועה) שבהם אני נחשף לתוכן שמשדר הרדיו הישראלי לעברי.


 


בפעם האחרונה שעשיתי את זה קיבלתי הוכחה חותכת לצדקת דרכי. התדר כוון לרשת ג', הבית של המוזיקה הישראלית (כך לפחות הם רוצים לחשוב), והתכנית עסקה במוזיקה ישראלית חדשה. אחרי שהשדרית הצעירה והמג-ני-בה סיימה לתת את החמש אגורות שלה על המוזיקאיות הישראליות שעושות קאמבק הקיץ הזה ואיזה כיף לכולנו היא מיהרה להציג את השיר הבא, "של סיוון שביט…  יותר יָפָה מיָפָה". כמעט ועשיתי תאונה.


 


נכון, אני – מתוקף תפקידי – מאוד מעורה במוזיקה ישראלית חדשה, ולכן יודע שלשיר החדש, שיתוף פעולה מקסים עם אביתר בנאי מתוך "וניל", קוראים " יותר יָפֶה מיָפֶה". היא, השדרית, כנראה לא ממש צריכה את המידע הזה, ולכן מרשה לעצמה לטעות טעות כה צורמת. סלחתי לה זמנית, ותיארתי לעצמי שאחרי שתקשיב לפזמון הנפלא, שבו שרים אביתר וסיוון את השורה הזו כמו שצריך, היא תתקן את עצמה. אבל לא – בסיום השיר היא פשוט עברה לשיר הבא. כנראה לא הקשיבה לשיר בכלל. שהרי אם הקשיבה, והיתה מקשיבה באחת הפעמים הקודמות, היתה יודעת איך קוראים לו.


 


וזה אם תרצו כל העניין בעצם. הזלזול של שדרים/עורכים/מנהלים/קובלנצים במוזיקה הישראלית, באינטיליגנציה שלנו, בשכל הישר. "עצוב יותר מעצוב", שרים סיוון ואביתר, וכל-כך צודקים.


 


 

כולו-מה, selling out?! (ביקורת חדשה על קולומה והאסטרוגליידס)

"עם הזמן הפסקתי להתפעל/להתפלא כשאני מקבל חבילה מהפורום של YNET (להזכירכם: "מוסיקה ישראלית") ומוצא בה אלבומים דוברי אנגלית שאין אף סימן של עברית בהם למעט שמות היוצרים (ולעתים גם משהו בשמות השירים). אני מסכים עם ההגדרה הרווחת, שמוסיקה ישראלית היא מוסיקה שנוצרת בישראל על-ידי יוצרים ישראליים, ללא מגבלות שפה או סגנון. עם זאת, אני חייב להודות שאני תמיד אוהב למצוא את הזווית הישראלית, את הניחוח הארץ-ישראלי, את המקצב הכנעני, את הטעם המקומי במוסיקה, בין אם מדובר בג'יי ווק סנייל ובין אם מדובר באסטרל פרוג'קשן.

החבילה האחרונה שנחתה על סף דלתי (או יותר נכון על סף דלת סניף הדואר המקומי) הכילה לא אלבום אחד אלא שניים שאין בהם דבר וחצי דבר מן הישראליות, למעט ניואנסים קטנים בשמות השירים (למביני עניין) ושמות כמו ליאור, גלית או אלון (The best tree in the forest…), שאפילו אם הם כתובים (ברובם) באנגלית עדיין מסגירים שמדובר באחינו היושבים בציון. ובכל זאת, ולמרות שלכאורה אין דבר וחצי דבר דומה באלבום הבכורה של Kuluma (בעברית: כולומה) ובאלבום החדש (והרביעי במספר) של The Astroglides (בעברית: האסטרוגליידס), שני האלבומים האלה נופלים אצלי בנישה דומה, וזאת מכמה סיבות שאשמח למנות עבורכם…"


 


רוצים לקרוא על הסיבות, ובכלל את דעתי על שני האלבומים הנהדרים האלה?   הקליקו כאן והביקורת אצלכם על המסך…