הפעם, לשם שינוי, לפי סדר חשיבות: העונשים המגוחכים שניתנים למתעללים מינית בכלל, למתעללים מינית בילדים בפרט ולמתעללים מינית בתוך המשפחה על אחת כמה וכמה עופר לנדא (עופרניקוס) כבר ניסח את זה בצורה הטובה ביותר: שופטים (בהן שתי שופטות) שכותבים בפסק הדין כי ילדה שנאנסה על-ידי אביה מגיל 6 ועד גיל 18 נהנתה מכך ובשל כך נמנעה מלהתלונן ראויים להיכלא באותו תא ביחד עם אותו אב. שופט שהטיל ששה חודשי עבודות שירות על אדם, וכלל לא משנה לי מקצועו, שהתעלל מינית בקטין החל מגיל 11, הוא מבחינתי אדם לא מוסרי ואולי גם סוטה. כן, פסקי הדין המגוחכים האלה מחזקים אצלי את הדעה שאותו "אדם סביר" שנמצא בבסיס המשפט בכלל והמשפט הישראלי בפרט הוא סוטה, או כפי שניסחה זאת any אנס/פדופיל/מכה נשים, אחרת אי אפשר להסביר עונשים מגוחכים שמתפרסמים שוב ושוב, ומביאים איתם חוסר אמון מוחלט בשופטי ישראל וזעם רב כנגד המערכת שצדק ומוסר הפכו להיות מילות גנאי בה. (למי שמחפש עוד דוגמאות, וגם דיון מורחב ומעניין בשאלה מיהו האדם הסביר – רמז: לא אישה – מומלץ לקרוא אצל anathea). עופרניקוס, שבניגוד אליי גם אקטיביסט ידוע, שלח מכתב לשופטים ה(לא-)נכבדים אמינוף, מוניץ ודה-ליאו לוי, עם העתק ליו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, יו"ר הועדה לקידום מעמד האשה, המועצה הלאומית לשלום הילד ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. הוא כותב שם כי ההתבטאויות של השופטים הללו בפסק הדין "מחרידות, מזעזעות וזועקות דרשני". "לא ייתכן", הוא מוסיף, "שבמדינת חוק ישבו לכס המשפט אנשים כה חשוכים בדעותיהם, אשר מתירים לעצמם להתבטא באופן שכזה, המטיל את האחריות לאונס על הקורבן". הוא גם קורא "לפעול… על מנת לקבוע מצבים או מקרים בהם על שופטים… להטיל על נאשם את העונש המקסימלי הקבוע בחוק לעברות בהן הורשע". הוא מסכם: "במדינת ישראל של 2006 לציבור אין בטחון, אין תחושת בטחון ואין אמון במערכת המשפט". המכתב של עופרניקוס חשוב ומדויק. לטעמי, יש להפיץ אותו בתפוצה רחבה ככל האפשר, כי הגיעו מים עד ההתנהגות הבהמית והמזלזלת של ילדים ובני נוער אל מול ההתעלמות ולפעמים העידוד של הוריהם רציתי כבר הרבה זמן לכתוב על זה, אבל ההודעה של יריב, האבא של "ישראבלוג", היתה הקש ששבר. לאן שאני לא הולך אני רואה ילדים ובני נוער עסוקים בונדליזם – מלכלכים, שוברים, מרססים כתובות, צורחים, מקללים. בקניון, בקאנטרי קלאב, בגינה הציבורית, בים. פעם, כשהייתי ילד ונער, שנאתי לשמוע את המבוגרים אומרים שהצעירים של היום הם "לא מה שהיה פעם". היום, כשזקנתי וגם חכמתי (?!), אני מזדהה עם כל מילה שכתב החבוט: תתנהגו כמו בני אדם, תשמרו על הסביבה, תהיו אנשים נורמלים. גם אנשים די צעירים, בגיל 30+, מסתכלים עליכם בתדהמה ומתביישים, סימן שמשהו מאוד לא בסדר כאן. וזה לא אשמת הילדים. זה אשמת המבוגרים. ליד כל ילד לא מנומס, לא מחונך, עומד הורה שהוא לא מנומס ולא מחונך כמוהו ו/או לא מחנך. הורים, קחו אחריות על הילדים שלכם, חנכו אותם, למדו אותם להיות מנומסים ואדיבים לאחרים. אחרת יהיה פה כזה כאוס, שלא נוכל לצאת ממנו. אליטיזם אני חושב שהיה זה ביביהו, שהפך את ה"אליטיזם" למילת גנאי. פעם כולם רצו להשתייך ל"אליטות". היום הם מוקצים מחמת מיאוס. וכך מגיע יורם ק, שאני מאוד אוהב ומעריך את כתיבתו, לשאול בפורום מוזיקה ישראלית אם עצם הבחירה של אמן להלחין שירי משוררים אין בה משום אליטיזם. אני כבר כתבתי כאן לא פעם את דעתי על אלבומים משירי משוררים, אבל לא זה הנושא עליו אני רוצה לדון כאן. אני רוצה לדון בכך שאנחנו מניחים לאליטיזם להיות קללה, לנאורות להיות בושה, לחוכמה להיות סיבה לקלס. התרבות והאינטיליגנציה והדיון הציבורי הזנו את עצמם לטובת הרייטינג, קיצרו ושיווקו את עצמם כדי שיתאימו להפסקות שבין הפרסומות, הפכו לקומניקטיביות (כלומר, פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר) ואיבדו את הרלבנטיות שלהם. ספר של מאיר שלו הוא אליטיסטי, כי שלו כותב בשפה גבוהה ועשירה, שאיננה "זורמת" כמו רם אורן (נשבע לכם – שמעתי את זה בשבוע הספר). אלבום מעניין כמו "אדם" של אלי מגן לא יושמע כי מי בכלל מקשיב היום לג'אז ומה זה המילים האלה בכלל (וחוץ מזה, איך זה שלא רואים לו את הריבועים בבטן?!). סרטים נפלאים, כמו הסרט החדש של בניני עליו כתבתי כאן, מסתגרים להם בגטאות דוגמת "לב", כי הקולנועים תפוסים על-ידי "הצעקה 15" ו"ספיידרמן 8". די! נמאס!! האם הפכנו להיות כאלה שטחיים, רדודים, לא מעניינים ולא מתעניינים?! ואם ככה, האם האייטם לעיל על בני הנוער כל-כך מפתיע אותנו??!!! אני רוצה לכתוב כמו מאיר שלו, כמו רוני סומק. רוצה להלחין כמו אלי מגן. לעשות סרטים כמו בניני. אני לא רוצה להופיע בכוכב נולד, בחדשות ערוץ 2, בערוץ 24, בגלגל"צ. אליטיסט?! דווקא מתאים לי. איך אני נוהג? התקשר לספר… בכל פעם שאני רואה את המדבקה הזו על רכב, הנהג שלפניי לא יודע לנהוג. אני מחזיק את עצמי בקושי שלא להתקשר למספר ולספר להם שהוא/היא נוהג מהר מדי או לאט מדי, עוקף בלי לאותת וכמעט חותך אותי, עוקף לאט כל-כך שזה פשוט סכנה, חוצה קו הפרדה, עובר באור אדום, עושה פניית פרסה היכן שאסור. ותמיד, אבל תמיד, יש לו את המדבקה המטופשת הזו: איך אני נוהג?! אז אתה נוהג חרא, אדיוט, ואת נוהגת נורא, מפגרת, ותלכו תקחו שיעורי נהיגה ותרדו לי מהכביש. מזל שאני מאבד את המספר הרבה לפני שאני מתפנה להתקשר…נפש רפש. אשמח אם תפיצו, תלנקקו ותשאירו את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות. מחר אלה יכולים להיות הילדים שלי ושלכם.
מחבר: Sagee
שום דבר איננו חסין-תקלות כאשר משתמש בו כסיל כשרוני מספיק
בזמן האחרון כמעט בכל אתר אליו אני נרשם עם כתובת האי-מייל שלי (כן, אני יודע ש-רסס זה הרבה יותר קול, אבל הטכנולוגיה הזו פשוט לא מוצאת חן בעיניי), מבקש שאאשר את ההרשמה על-ידי הקשת טקסט קצר במשבצת המיועדת לכך.
אינני בקיא בהלכות subscriptions, אבל אני מניח שזו הדרך להילחם בבוטים. זה מקובל עליי, ואין לי בעיה עקרונית עם העניין הזה.
אבל בזמן האחרון הטקסטים שעליי להקליד הופכים קלושים יותר ויותר, ואפילו אני – שככל הידוע לי אינני מכיל כל רכיבים אלקטרוניים עקרוניים (שאלה מעניינת לעצמי: אם הייתי בוט, האם הייתי מודע לזה שאני בוט?!) – מתקשה להבין מה הטקסט שעליי להקליד.
הנה, למשל, אך אתמול קיבלתי את ההודעה הבאה מאתר feedburner:
אז מה, לעזאזל, רשום שם למעלה?! זה O?! זה C???!!!! כל מה שנשאר זה להקליד ולהתפלל לטוב (עוד הערה לעצמי: האם גם הבוטים מקלידים ומתפללים לטוב?!). כלומר, אני מניח שגם זה קטע אנטי-בוטי שכזה, שמטרתו להלחם בכל מיני אלגוריתמים של OCR, אבל יש לו איזה הנחה שהבוטים יילכו וישתפרו וזה לא מה שיעצור בעדם, ואילו אנחנו – שתקועים במקום, והיצרן שלנו מזמן שכח לקדם לנו את החומרה והתוכנה – נפסיק לאט לאט להבין מה רוצים מאיתנו וניכשל במבחני האנטי-בוט האלה בעצמנו.
זה הרי מה שקורה בסוף – כפי שאנחנו נכשלים, למשל, בהפעלת מכשירים בשל אמצעי ההגנה "נגד ילדים", כך ניכשל גם בשל כל ההתחכמויות האלה. אמר כבר מי שאמר: "It is impossible to make anything foolproof, because fools are so ingenious". או כפי שניסח את זה Silvermoon: "שום דבר איננו חסין-תקלות (באנגלית: foolproof, כלומר עמיד בפני כסילים) כאשר משתמש בו כסיל כשרוני מספיק"
הודעה מנהלתית קצרה בעניין פוסט "12 להחודש
בשל סיבות משלי יתפרסם הפוסט החודשי (רצועה 6: כבוי) במסגרת פרוייקט "12 רק בתחילת חודש יולי (בשונה ממנהגי הרגיל לפרסם אותו באמצע החודש).
הסיבות, אגב, אינן קשורות למונדיאל, כפי שאפשר היה לחשוב, וייחשפו בפוסט המדובר.
עמכם הסליחה, ומקווה שתחכו בסבלנות.
איזה יופי
התעוררת בבוקר לא מרגיש את הידיים
איזה יופי
בסדינים היו סימני שיניים
איזה יופי
והמידרכות מצופות זהב
לא עשית שום דבר וכבר נכשלת
איזה יופי
(זהב)
מאוד אהבתי את "סיכוי קלוש", האלבום האחרון של שרון הולצמן. היתה לי גם הרגשה שיש סיכוי (גדול, לא קלוש) שהולצמן הולך להביא משהו גדול באמת באלבום הבא שלו.
ובכן, הולצמן לקח חופש, נסע לברלין, הלך לאיבוד בנקיון ובסדר, ברשע ובפשע, וחזר משם בשן ועין עם שנים-עשר שירים חדשים ועם הרבה תקווה ואמונה בחיים.
ב"חלל" שלו שרון משתף עכשיו להנאת כולנו את "זהב", סנונית ראשונה מתוך האלבום שבדרך, וזה שיר שסוחט ממך קריאות "איזה יופי", ולא רק בגלל המוטיב החוזר. רוק'נ'רול איז היר טו סטיי, הולצמן נשמע מלודי ושובב מהרגיל, ויש הרבה מקום לאופטימיות.
עדכון topa קצר
בשל העבודה הרבה על בלוג "חדשות ה-topa" הפסקתי לעדכן כאן על מיקומי בתחרות, מה גם שאני מוסיף לדשדש באיזור המקום ה-100 (כרגע 100 בדיוק)… עמכם הסליחה!
אגב, ב-YNET, כנראה בגלל עבודה רבה גם כן, נופלות טעויות פרוידיאניות מביכות ומשעשעות כמו זו:
לא יפה להגיד איכסה על צ'כיה… 
כשירו על שדרות אני לא אמרתי כלום
תחילה כשירו על חיילים אני לא אמרתי כלום
כי אני כבר מזמן לא בקטע של מלחמות.
אחר-כך כשירו על מתנחלים אני לא אמרתי כלום
כי הם אלה שבחרו שם לחיות.
אחר-כך כשירו על שדרות אני לא אמרתי כלום
כי זה נורא רחוק ולא במרכז העניינים.
בסוף כשירו עליי
לא היה כבר מי שיאמר דבר.
מצטער, אבל כל העניין הזה עם שדרות כבר ממש נותן את אותותיו (אפילו בי), והעובדה, שעיר שלמה מנסה-מתחננת למשוך תשומת לב וברמת-אביב מישהו כמו שמעון פרס מסוגל להתבטא כפי שהוא מתבטא, פשוט עושה את שלה.
לא יודע למה ומאיפה, אבל השיר הזה הוא האסוציאציה הראשונה שעלתה לי.
מבוסס, כמובן, על השיר של הכומר מרטין נימלר מתקופת השואה.
זה מייצג כנראה את הידע שלי בכדורגל, פחות או יותר…
עוד יום של 12 נקודות לאליאוחנה: זה התחיל גרוע עם אפס (!) נקודות מהמשחק של טוגו ושוייץ (הערה לעצמי: להפסיק לתת קרדיט לסוסים שחורים מאפריקה…), המשיך עם שתי נקודות בלבד במשחק אוקראינה – ערב הסעודית (הערה נוספת לעצמי: גם הערבים האלה לא יודעים לשחק…) אבל הסתיים עם שמונה נקודות גדולות שהביאו לי הספרדים, שבדיוק כפי שניחשתי טחנו את טוניסיה 3:1.
בסופו של דבר, אני מדורג במקום ה-98 (יחסית טוב, אחרי נפילה קצרה וזמנית אל מתחת למאה הראשונים), שזה מייצג כנראה את הידע שלי בכדורגל, פחות או יותר. 🙂
ההימור להיום: גרמניה לוקחת את אקוודור, ותיקו בשאר המשחקים (פולין-קוסטה ריקה, אנגליה-שוודיה ופרגוואי-טרינידד).
אדם, לא יותר לא פחות
פניה היו לפתע אלה
שיהיו לה בעוד שנים
והיו גם אלה
שיש לה עכשיו,
כמו איש סובל
המזכיר "מתי יבוא ערב"
ואין לדעת אם מתגעגע הוא לערב שהיה
או מבטל שעות עד ערב שיבוא,
ומזכיר "בוקר" ואינו יודע
אם לבוקר שהיה הוא מסגיר חייו
או שמא מבקש נפשו להסתלק
טרום אור חדש יגלה פניו.
(פניה היו / מירון ח' איזקסון)
ביקורת שלי על "אדם", אלבום חדש של אלי מגן משיריו של מירון ח' איזקסון, התפרסם בפורום "מוזיקה ישראלית" של YNET.
הקאמבק של אליאוחנה !?
יום אמש היה טוב יחסית לאליאוחנה. למרות 12 נקודות בלבד, העובדה שהיו כמה הפתעות גרמה לי לעלות בסופו של דבר למקום ה-84. לא משהו, אבל גם לא נפילה יותר מדי רצינית.
קרואטיה אכזבו קשות, והתיקו אפס עם יפן הביא לי אפס נקודות (!), אבל הנצחון (הצפוי) של ברזיל החזיר לי את הסומק ללחיים ורשם 6 נקודות בטופס והתיקו של צרפת (שצפיתי אותו חלקית) הכניס עוד 6 נקודות חשובות.
ההימור להיום: תיקו בין טוגו לשוויץ (או איזה נצחון בשער אחד הפרש), ספרד טוחנת את טוניסיה ותיקו גם בין אוקראינה לערב הסעודית (או שוב נצחון בשער אחד).
נ.ב. למתעניינים ב-Topa, התחלתי לכתוב את בלוג "חדשות ה-Topa". ערוץ הספורט, מאחוריך!!!
לייב אין בית שמש…!!!
בכל סיבוב השמיים נעשים אדומים
בין בוץ לביצה ללילות העירומים
הלוך וחזור, הלוך וחדור, מתגלגלת השמועה
המוסיקה אילמת, כוכב הרוק מת
לייב אין בית שמש…
אינני חסיד גדול של רם אוריון, אני מודה. מאז הימים בהם היה "לא חברה" בנושאי המגבעת המיתולוגיים לא ממש התחברתי לפועלו המוזיקלי, ובכל זאת הסשן החי של רם ולהקתו אצל קוואמי באולפן, במסגרת חגיגות סיום "הקצה" במתכונתו הקודמת (אגב, טרם האזנתי למתכונת החדשה, אבל אל דאגה, מר אליקים, "המסור" עם נעה גראס היא יופי של אלטרנטיבה…), היה תצוגת תכלית מרשימה למדי, כולל "גיבור גיטרה" החביב, "אינסוף" וגולת הכותרת – "לייב אין בית שמש" של נושאי המגבעת, בביצוע משותף עם אוהד פישוף, אחרי ארבע-עשרה שנה (!!!).
קיצוני בצעדיי מתקדמים גלגלים
משתלטים על רקע נוסף – זה לא בידי
אני ניגש לשערים הנעולים מחפש במי לפגוע
הנערה שאני רוצה לאהוב היא גם זו שאני רוצה להרוג
לייב אין בית שמש…
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את הקלטת של "נושאי המגבעת". זה היה כמו מכה של רוק'נ'רול ישר ללב, ישר למוח. שום דבר לא הכין אותי לזה. בימים שעוד לא הבנתי מה זה פאנק ומה זה אלטרנטיבה, יכולתי להבין שזה אחר, זה אמיתי, זה כובש, זה מעורר וזה עושה לי דברים גם בבטן וגם בראש. "לייב אין בית-שמש", השיר והקליפ, "ביקור בהר" המדהים, "האלוהים שלי עייף", "קול של אלוהים אחר" – כמה שירים נפלאים באלבום אחד (בהוצאת "האוזן השלישית", אגב) שמהר מאוד אזל והפך לפריט אספנים. האלבום הזה חוגג תיכף עשרים שנה. עשרים שנה – לך תבין.
ב-1990 הוחתמה הלהקה ב"הד ארצי". עם שלומי ברכה כמפיק מוסיקלי הוציאה הלהקה את "מי רצח את אגנתה פלסקוג?" שהכיל שירים חדשים, טובים ומיוחדים, אבל רחוקים מהגאונות המתפרצת של אותה קלטת ראשונה. אחר-כך באו סכסוכים עם כל מי שרק אפשר (כולל פיצוץ הופעה מתוקשר ב"רוקסן" שבו היה לי ה"כבוד" להיות נוכח…), התפרקות, ליווי של צביקה פיק (!) ו…הרבה געגועים מצד המון אנשים לדבר האמיתי.
אני כמו הדוקטור שטבע מתחיל הצער לחלחל
טיפול נוסף ימית אותי
בסך הכל החזקתי כל הלילה בידה, עד שהיא בכתה.
אני לא יכול לשלוט בזה
לייב אין בית שמש!!!
הגרסה של אוריון את פישוף מודל 2006 מזכירה יותר את זו של ההרכב של 1990 ופחות את זו של הקלטת (שאגב יצאה מאז על דיסק והיא חובה בכל בית), ובכל-זאת לשמוע את פישוף צועק "לייב אין בית שמש" זה כמו לחזור במנהרת זמן חמש-עשרה שנים אחורה, אל ימי ה"רוקXן" העליזים, אל ליוויס וטי-שירט שחור של איזו להקה, אל תמימות, אל רוק ישראלי, אל נעורים שלא רוצים להיגמר.
אגב, מרחק כמה מאות מטרים בלבד מהיכן שאני עובד (וכותב), עמד לו אותו "רוקסן" מיתולוגי. בכל פעם שאני עובר ליד המקום שבו הוא עמד אני מבין שהנעורים אכן נגמרים מתי שהוא, או שפשוט אנחנו מחליפים אותם בנוחות המשכרת של ההי-טק.
עדכון: הר-ערנב הקדיש שרשור לחגיגות העשרים לנושאי המגבעת בפורום של YNET. יש שם כמה פוסטים מעניינים מאוד.
שגיא נאור 