2009 תיכף נסגרת, ומסביב כולם מסכמים. מסכמים כל דבר בעשור האחרון, ובכלל זה מוסיקה.
ב"עכבר העיר" בועז כהן ידידי סיכם את אלבומי העשור בצורה מרשימה ומקובלת עליי (כמעט) לחלוטין. ובכל-זאת, הנה כמה שלא הופיעו אצל בועז ומופיעים גם מופיעים ברשימה הפרטית שלי:
Blonde Redhead – Misery Is a Butterfly, 2004
אלבום שתפס לי את האוזן מהרגע הראשון, וגדל עליי עם כל האזנה נוספת. אני אוהב אינדי פופ, אני אוהב דיסטורשן, תוסיפו לזה את קאזו המופלאה ותקבלו שלמות אלקטרונית מרגשת. האלבום הזה מרגש מהרגע שבו לוקחים אותו לידיים (עטיפה מדהימה!) ועד שהצליל האחרון שבו נגמר. ללא ספק מהאלבומים המיוחדים והנהדרים של העשור האחרון.
ביקורת יפה של עמית קלינג ב"השרת העיוור".
אני הייתי בהופעה ב"בארבי" ביולי 2007.
Sun Kill Moon – Ghosts of the Great Highway, 2004
ב-2004 ידידי הטוב מור תפס את הג'וב החלומי ביותר בעיניי: שדרן ברדיו קולג'ים אמיתי בארצות-הברית. במסגרת עבודתו זו, עליה – כמובן – לא קיבל כל תשלום, הוא נחשף לכמות חומר אינסופית, ושמח לחלוק אותה עם כותב שורות אלה.
בין יתר ה"מציאות" שמור הכיר לי היה הפרויקט הנפלא של מארק קוזלק, איש שעד אז לא הכרתי, Sun Kill Moon. אלבום הבכורה של הפרוייקט, Ghosts of the Great Highway כבש את לבי בסערה, עד כדי כך שבסוף אותה שנה בחרתי אותו כ"גיבור הלא מושר" שלי לשנה זו.
Beirut – Gulag Orekstar, Lon Gisland, 2006-7
להקה אמריקאית של בחור מניו מקסיקו, שמנגנת פולק מזרח אירופאי וקוראת לעצמה ביירות? רע, כנראה, לא יכול לצאת מזה. וכשפגשתי, באחד מביקוריי בניו יורק, את האי.פי של ביירות באמצע טיימס סקוור הייתה לי תחושה שהאלבום הזה (למעשה, האלבומים. מבחינתי, האלבום והאי.פי שאחריו הם כמעט מקשה אחת) יישאר איתי להרבה זמן.
Devendra Banhart – Cripple Crow, 2005
אני לא זוכר איך הגעתי לדבנדרה. האם היה זה מור (ראה לעיל) או דני שתמיד יודע מה הכי "חם" באינדי. בכל אופן, בפחות משנתיים סופר פוריות האיש בעל השם המוזר הוציא שלושה (!) אלבומים נהדרים, שהאחרון שבהם, Cripple Crow, היה מאסטרפיס אמיתי, רקח אוסף נפלא של הז'אנר (The Golden Apples of The Sun) והצליח לכבוש אותי עם הביזאר-פולק הרך והמענג שלו.
שנה אחר-כך הוא הגיע לארץ, וכבש גם את הבארבי. שלא לומר, את בכירת בנותינו בנכר נטלי פורטמן. אם מדברים על אמנים שמגדירים את העשור האחרון, דבנדרה הוא ללא ספק אחד מהם.
The Streets – Original Pirate Material, 2002
מהרגע הראשון שבו שמעתי את "Weak Become Heroes" ידעתי שאני ומייק סקינר נלך דרך רחוקה ביחד. האלבום ממנו נלקח השיר היה אחד הדברים המרעננים והמעניינים ביותר ששמעתי, עם מלים חכמות אבל יומיומיות, מנגינות נהדרות והגשה מיוחדת ומשעשעת. סקינר, בדומה לדבנדרה לעיל, הוציא בהמשך עוד שני אלבומים נפלאים, והגיע גם הוא לתת כבוד לעם ישראל בהופעה נהדרת בהאנגר 11.
ביקורת יפה של h2s ב"השרת העיוור"
Sigur Ros – ( ), 2002
אז נכון שסיגור רוס הוציאו את אלבומם המשובח והמכונן,Ágætis byrjun , ב-1999, אבל האלבום בעל השם המוזר, המושר כולו בשפה לא קיימת שהומצאה במיוחד בשביל האלבום (וולנסקה), הוא יצירה מטלטלת ומיוחדת שנשמעת אחרת בכל שמיעה ומגרה את הדמיון ואת בלוטות הרגש עד בלי סוף.
Antony and The Johnsons – I Am a Bird Now, 2005
בתחילת 2005, כשיצא האלבום הזה, מיהרו כל המבקרים להכתיר אותו כאלבום השנה. אני הגעתי אליו כמה חודשים אחר-כך, בעיקר בגלל רשימת האזנה ארוכה ועמוסה שמנעה ממני להגיע אליו. אך מהרגע שהאזנתי לו בפעם הראשונה לא יכולתי להניח לו. "כמה היזקקות, פגיעות, כנות, שבירות יכולים למלא אלבום אחד?", כתבתי אז.
ארבע שנים אחרי אני עדיין לא יכול להניח את האלבום הזה מהידיים שלי, ואני עדיין חוזר שוב ושוב לקול המופלא של אנתוני, לטקסטים הקשים שלו וללחנים המרגשים. ואני יודע שזה מתוך אהבה, אני מקבל ואוסף אותו לגופי, אני אוהב אותו עד כלות כמו שמגיע לו.
The Notwist – Neon Golden, 2002
Neon Golden יצא ב-2002 באירופה וב-2003 בארצות הברית. אני חושב שאני שמתי עליו יד שנה או שנתיים אחר-כך, דרך דני (ראה לעיל). האלקטרוניקה המורכבת, ביחד עם השירה עם המבטא הגרמני הכבד, קצת הרתיעו אותי בהתחלה, אבל Pick Up The Phone המופלא משך אותי לנסות אותו שוב ושוב.
עם הזמן, האלבום הזה הפך לאחד הפייבוריטים שלי. במידה רבה הוא מסמל את הדברים הטובים שקרו בעשור הזה, עם התפתחות והשתכללות הטכונולגיה והמיזוג שלה עם יוצרים רגישים ומוכשרים. השנה הנוטוויסט הגיעו לארץ הקודש ונתנו בבארבי תצוגת יכולת משכנעת, מה שגרם לאהבה שלי לאלבום הזה להרקיע עוד יותר.
Grandaddy – The Sophtware Slump, 2000
שנת 2000 היתה כנראה שנת השיא שלי בענייני הורדות המוסיקה, השנה שבה נפתחו העיניים והאוזניים וכמויות חומר אינסופיות זרמו אליי ודרכי. בין יתר ה"מציאות" היה The Sophtware Slump, אלבום הקונספט של גרנדדי, שהוא קצת אופרת רוק וקצת מופת של אלקטרוניקה מלנכולית. אני חייב להודות שתקופה ארוכה חשבתי שזה יהיה אלבום העשור, אבל עם הזמן שחלף קסמו קצת הועם, כמעט כמו זכרון ההופעה של הלהקה בישראל (או שרק נדמה לי?).
Damien Rice – O, 2002
אני חושב שאני חייב לגיא חג'ג' המענג, עוד בימיו ב"השרת העיוור", אבל אני לא יכול לחתום על זה. אני כן יכול לחתום על כך ש-O הוא כנראה האלבום שאני אוהב הכי הרבה הכי הרבה זמן בעשור הזה. עוד לפני שמייק ניקולס השתמש ב-The Blower’s Daughter ל"Closer", לפני שגלגל"צ התחילו לטחון אותו, ובטח לפני ש-"Delicate" סגר פרק ב"האוס", אני ייחלתי ופיללתי להופעה של דמיאן בצוותא והתענגתי על האלבום הרך והיפהפה הזה.
מאז, כמו כל אלבום נפלא, התחלפו הפייבוריטים שלי ממנו, אבל אהבתי הגדולה לאלבום הזה לא נחלשה ולו קצת.
ומלה אחת של סיכום סטטיסטי: 2002 הייתה אחלה שנה. גם 2005. מה שאי אפשר כל-כך להגיד, כנראה, על שאר העשור.
נתראה בעשור הבא!
שגיא נאור 