זה היה העשור שהיה… לי

2009 תיכף נסגרת, ומסביב כולם מסכמים. מסכמים כל דבר בעשור האחרון, ובכלל זה מוסיקה.


ב"עכבר העיר" בועז כהן ידידי סיכם את אלבומי העשור בצורה מרשימה ומקובלת עליי (כמעט) לחלוטין. ובכל-זאת, הנה כמה שלא הופיעו אצל בועז ומופיעים גם מופיעים ברשימה הפרטית שלי:


Blonde Redhead – Misery Is a Butterfly, 2004


אלבום שתפס לי את האוזן מהרגע הראשון, וגדל עליי עם כל האזנה נוספת. אני אוהב אינדי פופ, אני אוהב דיסטורשן, תוסיפו לזה את קאזו המופלאה ותקבלו שלמות אלקטרונית מרגשת. האלבום הזה מרגש מהרגע שבו לוקחים אותו לידיים (עטיפה מדהימה!) ועד שהצליל האחרון שבו נגמר. ללא ספק מהאלבומים המיוחדים והנהדרים של העשור האחרון.



ביקורת יפה של עמית קלינג ב"השרת העיוור".


אני הייתי בהופעה ב"בארבי" ביולי 2007.


 


Sun Kill Moon – Ghosts of the Great Highway, 2004


ב-2004 ידידי הטוב מור תפס את הג'וב החלומי ביותר בעיניי: שדרן ברדיו קולג'ים אמיתי בארצות-הברית. במסגרת עבודתו זו, עליה – כמובן – לא קיבל כל תשלום, הוא נחשף לכמות חומר אינסופית, ושמח לחלוק אותה עם כותב שורות אלה.


בין יתר ה"מציאות" שמור הכיר לי היה הפרויקט הנפלא של מארק קוזלק, איש שעד אז לא הכרתי, Sun Kill Moon. אלבום הבכורה של הפרוייקט, Ghosts of the Great Highway כבש את לבי בסערה, עד כדי כך שבסוף אותה שנה בחרתי אותו כ"גיבור הלא מושר" שלי לשנה זו.



 


Beirut – Gulag Orekstar, Lon Gisland, 2006-7


להקה אמריקאית של בחור מניו מקסיקו, שמנגנת פולק מזרח אירופאי וקוראת לעצמה ביירות?  רע, כנראה, לא יכול לצאת מזה. וכשפגשתי, באחד מביקוריי בניו יורק, את האי.פי של ביירות באמצע טיימס סקוור הייתה לי תחושה שהאלבום הזה (למעשה, האלבומים. מבחינתי, האלבום והאי.פי שאחריו הם כמעט מקשה אחת) יישאר איתי להרבה זמן.


הקליפ המדהים ל"Elephant Gun" בבימויה של עלמה הראל.


 


Devendra Banhart – Cripple Crow, 2005


אני לא זוכר איך הגעתי לדבנדרה. האם היה זה מור (ראה לעיל) או דני שתמיד יודע מה הכי "חם" באינדי. בכל אופן, בפחות משנתיים סופר פוריות האיש בעל השם המוזר הוציא שלושה (!) אלבומים נהדרים, שהאחרון שבהם, Cripple Crow, היה מאסטרפיס אמיתי, רקח אוסף נפלא של הז'אנר (The Golden Apples of The Sun) והצליח לכבוש אותי עם הביזאר-פולק הרך והמענג שלו.


שנה אחר-כך הוא הגיע לארץ, וכבש גם את הבארבי. שלא לומר, את בכירת בנותינו בנכר נטלי פורטמן. אם מדברים על אמנים שמגדירים את העשור האחרון, דבנדרה הוא ללא ספק אחד מהם.



 



The Streets – Original Pirate Material, 2002


מהרגע הראשון שבו שמעתי את "Weak Become Heroes" ידעתי שאני ומייק סקינר נלך דרך רחוקה ביחד. האלבום ממנו נלקח השיר היה אחד הדברים המרעננים והמעניינים ביותר ששמעתי, עם מלים חכמות אבל יומיומיות, מנגינות נהדרות והגשה מיוחדת ומשעשעת. סקינר, בדומה לדבנדרה לעיל, הוציא בהמשך עוד שני אלבומים נפלאים, והגיע גם הוא לתת כבוד לעם ישראל בהופעה נהדרת בהאנגר 11.



ביקורת יפה של h2s ב"השרת העיוור"


 


Sigur Ros – ( ), 2002


אז נכון שסיגור רוס הוציאו את אלבומם המשובח והמכונן,Ágætis byrjun , ב-1999, אבל האלבום בעל השם המוזר, המושר כולו בשפה לא קיימת שהומצאה במיוחד בשביל האלבום (וולנסקה), הוא יצירה מטלטלת ומיוחדת שנשמעת אחרת בכל שמיעה ומגרה את הדמיון ואת בלוטות הרגש עד בלי סוף.



 


 Antony and The Johnsons – I Am a Bird Now, 2005


בתחילת 2005, כשיצא האלבום הזה, מיהרו כל המבקרים להכתיר אותו כאלבום השנה. אני הגעתי אליו כמה חודשים אחר-כך, בעיקר בגלל רשימת האזנה ארוכה ועמוסה שמנעה ממני להגיע אליו. אך מהרגע שהאזנתי לו בפעם הראשונה לא יכולתי להניח לו. "כמה היזקקות, פגיעות, כנות, שבירות יכולים למלא אלבום אחד?", כתבתי אז.


ארבע שנים אחרי אני עדיין לא יכול להניח את האלבום הזה מהידיים שלי, ואני עדיין חוזר שוב ושוב לקול המופלא של אנתוני, לטקסטים הקשים שלו וללחנים המרגשים. ואני יודע שזה מתוך אהבה, אני מקבל ואוסף אותו לגופי, אני אוהב אותו עד כלות כמו שמגיע לו.



 


The Notwist – Neon Golden, 2002


Neon Golden יצא ב-2002 באירופה וב-2003 בארצות הברית. אני חושב שאני שמתי עליו יד שנה או שנתיים אחר-כך, דרך דני (ראה לעיל). האלקטרוניקה המורכבת, ביחד עם השירה עם המבטא הגרמני הכבד, קצת הרתיעו אותי בהתחלה, אבל Pick Up The Phone המופלא משך אותי לנסות אותו שוב ושוב.


עם הזמן, האלבום הזה הפך לאחד הפייבוריטים שלי. במידה רבה הוא מסמל את הדברים הטובים שקרו בעשור הזה, עם התפתחות והשתכללות הטכונולגיה והמיזוג שלה עם יוצרים רגישים ומוכשרים. השנה הנוטוויסט הגיעו לארץ הקודש ונתנו בבארבי תצוגת יכולת משכנעת, מה שגרם לאהבה שלי לאלבום הזה להרקיע עוד יותר.


 


 



Grandaddy – The Sophtware Slump, 2000


שנת 2000 היתה כנראה שנת השיא שלי בענייני הורדות המוסיקה, השנה שבה נפתחו העיניים והאוזניים וכמויות חומר אינסופיות זרמו אליי ודרכי. בין יתר ה"מציאות" היה The Sophtware Slump, אלבום הקונספט של גרנדדי, שהוא קצת אופרת רוק וקצת מופת של אלקטרוניקה מלנכולית. אני חייב להודות שתקופה ארוכה חשבתי שזה יהיה אלבום העשור, אבל עם הזמן שחלף קסמו קצת הועם, כמעט כמו זכרון ההופעה של הלהקה בישראל (או שרק נדמה לי?).



 


Damien Rice – O, 2002


אני חושב שאני חייב לגיא חג'ג' המענג, עוד בימיו ב"השרת העיוור", אבל אני לא יכול לחתום על זה. אני כן יכול לחתום על כך ש-O הוא כנראה האלבום שאני אוהב הכי הרבה הכי הרבה זמן בעשור הזה. עוד לפני שמייק ניקולס השתמש ב-The Blower’s Daughter ל"Closer", לפני שגלגל"צ התחילו לטחון אותו, ובטח לפני ש-"Delicate" סגר פרק ב"האוס", אני ייחלתי ופיללתי להופעה של דמיאן בצוותא והתענגתי על האלבום הרך והיפהפה הזה.


מאז, כמו כל אלבום נפלא, התחלפו הפייבוריטים שלי ממנו, אבל אהבתי הגדולה לאלבום הזה לא נחלשה ולו קצת.




 


ומלה אחת של סיכום סטטיסטי: 2002 הייתה אחלה שנה. גם 2005. מה שאי אפשר כל-כך להגיד, כנראה, על שאר העשור.


נתראה בעשור הבא!

שיר לילד שטרם נולד

עכשיו


משהבטת בעיניי ואני בך


פועלי האושר יכולים להתחיל להדליק את האש.


חג המדורות בחוץ


ובפנים מישהו בחלוק לבן מצית את גפרור חייך.


קול הדופק שלך מהפנט את נשמתי


קצב לפיו אלך


מעכשיו


שראיתי אותך, ילד שלי





 



היום אורי בן חודש. השיר נכתב בל"ג בעומר תשס"ט. בעקבות רוני סומק, כמובן.

גבר הולך לאיבוד/לעבודה אחרי שבועיים

"…והנה התורה, כפי שנמסרה פחות או יותר במעמד הר סיני: בלידה יהיו נוכחים האשה (כמובן!) והבעל (בהנחה שהוא לא מהזן המתעלף); אחרי הלידה יבלו האשה והבעל בבית-החולים כשלושה ימים (אם הכל בסדר); בסוף שלושה ימים אלה, יחזרו האשה והבעל עם התינוק/ת הרך/רכה (להלן: הרך הנולד) הביתה, וסוף לסיפור…"


במלים אלה, פחות או יותר, מתחיל הפוסט שלי, שמתפרסם היום ב"אמהות אובדות", האתר הנהדר של ריקי כהן שעניינו, ניחשתם נכון, אמהות עובדות, ואפילו כמה אבות.


כשריקי ביקשה ממני לכתוב פוסט אורח לאתר, היה לי ברור על מה אני אכתוב: הגדרת תפקיד הבעל, או שמא יש לומר חוסר הגדרת תפקיד הבעל בחודש הראשון להולדת ילד:


"ובחזרה לענייננו: עברו שלושה-ארבעה ימים מהלידה, האשה עם הרך הנולד בבית (להזכירכם: קשה, קשה!!!) בחופשת לידה שהואיל המחוקק להעניק לה (14 שבועות בתשלום, עד חצי שנה בבית לפי החוק החדש), והבעל…  ובכן, כאן כבר חכמינו היו פחות החלטיים. והעניין כולו נתון לפרשנות."


את כל הסיפור תוכלו לקרוא בפוסט שלי שם. היום, אגב, חזרתי לעבוד, אחרי שבועיים בבית.



לחיים האלה, אודה (שהחיינו)


נוהגים בא"י שהאב מברך שהחיינו בשעת המילה אף שבן איננו בכור:


"…שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"


 



 


לַחַיִּים הָאֵלֶּה, אוֹדֶה עַל שֶׁנָּתְנוּ לִי,


נָתְנוּ לִי לֵב שֶׁל יֶלֶד, לֵב יֶלֶד מִתְפַּקֵּעַ ,


אֶל תֹּם וְאֶל חֶסֶד, אֶל סוֹד וְאֶל פֶּלֶא,


אֶל אוֹר הַמְּפַזֵּר אֶת עָנָנֶייךָ,


אֶל הָעֹמֶק הַכָּחֹל שֶׁבְּעֵינֶיךָ.


 


                           (מתוך Gracias a la vida, לעברית: אהוד מנור)


 



אורי אקרא לו, אורי שלי!

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָן.
יֶלֶד.
קָטָן.


אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶלִי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵם הַקָצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִי הַשְחַרְחָר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!


                    (מלים: רחל)





 


ביום שני, 2.11.09, ט"ו בחשוון תש"ע, בשעה 9:02, יצא לאוויר העולם, אחרי ציפייה ארוכה, אורי, ילדי השני.

מורשת רבין היא בטח לא יום של שירים שקטים ברדיו

האם אתם זוכרים איפה הייתם כשרבין נרצח?   אני זוכר.

ובתור אחד שזוכר אני יכול לספר לכם שזה לא חשוב. זה לא חשוב איפה הייתם, זה לא חשוב מה עשיתם, זה לא חשוב אם הצבעתם לרבין או לא, אם תמכתם בדרכו הפוליטית או לא, אם הלכתם לכיכר להדליק נר או לא. ממילא לא ממש הבנו את כל המשמעות של העניין הזה בזמן-אמת. או לפחות אני מודה שלא הבנתי. לא בזמן-אמת. רק בדיעבד.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש ממשלה בישראל. בכל הכנות, זה בכלל לא משנה איך קראו לו או מי רצח אותו. זה עניין לספרי ההיסטוריה. מה שחשוב זה ששליח ציבור נרצח במדינה דמוקרטית בשל דעותיו ומעשיו. רצח על רקע אידיאולוגי. באותו יום, בעצם, הדמוקרטיה במדינה הזו החלה להתפורר. באותו יום, בעצם, התברר שאלימות זה פתרון, שאלימות מצדיקה את עצמה. ומאז זה רק הולך ומחריף.

נכון – בשם הדמוקרטיה אפשר לעשות דברים גרועים מאוד, נוראיים אפילו. ועדיין – זו השיטה היחידה שיש לנו. ובשם השיטה הזו, אני מקבל עליי  – לפי דין הרוב – ראש ממשלה שאני מתעב, שר חוץ שמחריב את קשרי ישראל עם העולם ושר פנים גזען שאין לו לב. מתנגד, צועק, מתבדח, מנגח – וזהו.

ובדיוק בגלל זה זה כלל לא חשוב מי היה, או לא היה, יצחק רבין. מן הראוי היה להפריד בין "זכרון רצח רבין" לבין "זכרון רבין", אפילו עד כדי שני ימי זיכרון שונים. 

במקום זה קיבלנו יום זכרון שכולו עצוב כפוי על "האיש ההוא". והנה, כל הצדדים השיגו את שרצו – הרצח תויג כמעשה של קיצוני משוגע, ראש הממשלה הפך לקדוש מעונה, ומוסר ההשכל הברור והיחיד מכל העסק – רצח אידיאולוגי הוא דבר שאסור שיהיה קיים במילון שלנו – היטשטש ונעלם.

מי שחווה בזמן אמת את רצח רבין – את ההלם, את אובדן התמימות – יודע שמורשת רבין איננה "שיר לשלום". גם לא "שיר הרעות". ומורשת רבין היא בטח לא יום של שירים שקטים ברדיו, עד יעבור זעם.

כל ה… (פוסט אקטואלי)


האמת שזה אקטואלי לכל-כך הרבה מהדברים שקורים פה, שאני אשאיר את האינטרפרטציה לכם…





 


כָּל הַשְּׁקָרִים, כָּל הָאַשְׁלָיוֹת


שֶׁאָנוּ מוֹכְרִים לָכֶם, יְלָדִים,


כֻּלָּם הָיוּ פַּעַם פְּרָחִים רַעֲנַנִּים.


 


               (מאיר ויזלטיר, מתוך "מרוּדִים וסונטות")


                           

על עג'מי ודעות קדומות

<!
/* Font Definitions */
@font-face
{font-family:"Cambria Math";
panose-1:2 4 5 3 5 4 6 3 2 4;
mso-font-charset:1;
mso-generic-font-family:roman;
mso-font-format:other;
mso-font-pitch:variable;
mso-font-signature:0 0 0 0 0 0;}
@font-face
{font-family:Calibri;
panose-1:2 15 5 2 2 2 4 3 2 4;
mso-font-charset:0;
mso-generic-font-family:swiss;
mso-font-pitch:variable;
mso-font-signature:-1610611985 1073750139 0 0 159 0;}
/* Style Definitions */
p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal
{mso-style-unhide:no;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
margin-top:0in;
margin-right:0in;
margin-bottom:10.0pt;
margin-left:0in;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:Calibri;
mso-fareast-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
h1
{mso-style-priority:9;
mso-style-unhide:no;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-link:"Heading 1 Char";
mso-margin-top-alt:auto;
margin-right:0in;
mso-margin-bottom-alt:auto;
margin-left:0in;
mso-pagination:widow-orphan;
mso-outline-level:1;
font-size:24.0pt;
font-family:"Times New Roman","serif";
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";}
a:link, span.MsoHyperlink
{mso-style-priority:99;
color:blue;
mso-themecolor:hyperlink;
text-decoration:underline;
text-underline:single;}
a:visited, span.MsoHyperlinkFollowed
{mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
color:purple;
mso-themecolor:followedhyperlink;
text-decoration:underline;
text-underline:single;}
span.Heading1Char
{mso-style-name:"Heading 1 Char";
mso-style-priority:9;
mso-style-unhide:no;
mso-style-locked:yes;
mso-style-link:"Heading 1";
mso-ansi-font-size:24.0pt;
mso-bidi-font-size:24.0pt;
font-family:"Times New Roman","serif";
mso-ascii-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-hansi-font-family:"Times New Roman";
mso-bidi-font-family:"Times New Roman";
mso-font-kerning:18.0pt;
font-weight:bold;}
.MsoChpDefault
{mso-style-type:export-only;
mso-default-props:yes;
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:Calibri;
mso-fareast-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
.MsoPapDefault
{mso-style-type:export-only;
margin-bottom:10.0pt;
line-height:115%;}
@page Section1
{size:8.5in 11.0in;
margin:1.0in 1.25in 1.0in 1.25in;
mso-header-margin:.5in;
mso-footer-margin:.5in;
mso-paper-source:0;}
div.Section1
{page:Section1;}
>

זהירות ספוילרים. אם טרם צפיתם בעג'מי, מומלץ לא להמשיך לקרוא.


 





מאז שצפיתי בעג'מי השבוע, לא מעט אנשים כבר הספיקו לשאול אותי על מה הסרט. חשבתי לא מעט על העניין הזה, בזמן הצפייה וגם אחריה, ואני חושב שהגעתי למסקנה שעג'מי הוא סרט על דעות קדומות.


דעה קדומה (מויקיפדיה): רגש, לרוב שלילי, כלפי אדם אחר, עוד בטרם התקיימה עימו אינטראקציה חברתית, כל זאת על סמך השתייכותו החברתית של הפרט. בעוד שסטריאוטיפ זו הכללה הנוגעת למאפיינים של קבוצה חברתית, והדבקת מאפיינים אלה על כל חבר באותה קבוצה איתה האדם בא במגע, דעות קדומות נוגעות ליסוד הנפשי שבחוויה זו. מדובר ברגשות שליליים כלפי קבוצה חברתית וכל מי שחבר בה.



דעות קדומות הן בדרך-כלל שליליות. דעות קדומות גוררות איתן בדרך-כלל שנאה. ושנאה גוררת דעות קדומות, ומעגל הקסמים הזה (קסם שחור, במקרה הזה) הוא מעגל שקשה מאוד לשבור אותו, אולי בלתי אפשרי.


בעג'מי הדעות הקדומות והשנאה אינן חדשות או בלתי מוכרות. בטח לא למי שנולד כאן, גר כאן, שירת כאן בצבא, חי כאן. ישראלים שונאים ערבים ישראלים, ערבים ישראלים נוצרים שונאים ערבים ישראלים מוסלמים, ערבים ישראלים שונאים ערבים פלסטינאים, ישראלים שונאים ערבים פלסטינאים – וכל יחס השנאה הזה הוא כמובן יחס הדדי, אלה שונאים את אלה ואלה שונאים את אלה בחזרה. וכל זה היה פחות נורא לולא נגזר על אלה ועל אלה ועל אלה לגור כאן, בשכנות כזו או אחרת, בששים השנה האחרונות (ומי יודע עוד כמה בעתיד).


אבל היוצרים של עג'מי לא הסתפקו בדעות הקדומות ובשנאה שעל המסך. הדעות הקדומות שלך עצמך עולות במהלך הסרט, ואתה נאלץ להתמודד איתן בזמן אמת. למשל, האם חשבת שהשוטרים הרגו את בינז', כי שוטרים ישראליים לא בוחלים באלימות כלפי ערבים?    האם חשבת שדנדו ירה בראש של מאליק, בגלל שהשנאה שלו לערבים, שחטפו ורצחו (כנראה) את אחיו החייל, הוציאה אותו מדעתו?




מה שעוזר לעג'מי להביא את הדעות הקדומות אליך כצופה, בלי התייפייפות ובלי סנטימנטים, היא שיוצרי הסרט, סקנדר קובטי וירון שני, שכתבו, ביימו וערכו את הסרט, בחרו בצוות השחקנים לא מוכר ואותנטי. ערן נעים, שמשחק את דנדו השוטר, היה בעברו שוטר (שסולק מהמשטרה אחרי שתקף מתנחל). שאהיר כבהא שמשחק את עומר, גיבור הסרט, הוא בן השכונה. סקנדר קובטי, שמשחק את בינז', המהלך בין היהודים לערבים על חבל דק, יכול כנראה להזדהות עם הדמות אותה הוא משחק יותר מכל שחקן מקצועי שהיה נבחר לתפקיד.


קובטי ושני נמלטו, כך נראה, בעמל רב מפריטת יתר על נימי הרגש שלנו כצופים. במקום זה הם מביאים את ההתרחשויות הניבטות כמעט כל הסרט מעיניו של נסרי, האח הצעיר, שמצייר את העולם כמו בקומיקס שלו, שחור ולבן, טובים ורעים. אבל בסרט הזה אין אף אחד שיכול באמת להשתייך לאחת הקבוצות האלה: הטובים אינם באמת טובים, הם סוחרים בסמים, גונבים, דוקרים ורוצחים; הרעים עושים זאת בשם מטרות נעלות בעיניהן – כבוד המשפחה, כבודם שלהם. אנחנו מזדהים עם אלה ועם אלה, בזים לאלה ולאלה, ומגיעים בסופו של דבר למסקנה שהמציאות הזו, שנכפית עליהם, על כולנו, מסובכת כל-כך שהפי אנד לא יכול להיות כאן.


האותנטיות של הסרט, שצולם ביפו, שמדבר ערבית ועברית (ששזורות זו בזו בפיהם של הגיבורים בדרך שיכולה להפתיע ישראלים רבים), שמשדר אמינות מופלאה, היא גם שאחראית לתחושת המועקה איתה יוצא הצופה בסוף הסרט. זו לא ארץ דמיונית, זו לא תקופה שהיתה או שתהיה, זה לא החיים של מישהו אחר. זו ישראל 2009, או שמא יש לומר ישראל-פלסטין 2009, והחיים שלנו דחוסים, אלימים והולכים לשום מקום בדיוק כמו הגיבורים של הסרט. מלאים בדעות קדומות, בשנאה. עיוורים לכאב של הצד השני.


מעולם לא הייתי בעג'מי השכונה – מודה. אבל עג'מי הסרט מביא את הרי החושך, שבהם ההזנחה והעוני הופכים לאלימות וכאוס, לתוך השלווה והשקט של כולנו. כאילו מזכיר לנו שכל זה נמצא רק כמה קילומטרים מכאן, והאלימות כבר דופקת אצלנו בדלת, כבר מכה אותנו בחזה, כבר הורסת פה כל חלקה טובה.


החושך הזה, הרוע, סוחף איתו לתוך הביצה הטובענית גם את מי שמנסה להיות "טוב". אם זה השוטרים שמנסים לשמור על עג'מי נקייה מסמים ומפשע, ומגלים ש"שוב אלימות הוכיחה את עצמה" (מלים: אביב גדג'); אם זה עומר, שנאלץ לגנוב ולסחור בסמים כדי לכפר על עוונות של דודו; שלא לדבר על השכן הצעיר, שנרצח בתחילת הסרט, רק בגלל טעות בזיהוי. כשהשפה היחידה היא כוח (וכסף, אבל גם כסף מושג בכוח), הדם נשפך ברחובות ושוטף את כולנו.



העלילות בעג'מי לא ממש מפתיעות, אבל מעניינות מספיק כדי לשמור אותך חד ומפוקס. מכאן והלאה מה שמעביר לך את הטעם ואת הריח של השכונה, של הקונטיינר העלוב, של המחסום הם הצילומים המופלאים ממש של בועז יהונתן יעקב והמשחק האמין של כל קאדר השחקנים, מקטן לגדול, מנאסר לאבו אליאס, מהקאדי בסולחה לנהג של הטרנזיט.


כשצפיתי ב"ואלס עם באשיר", בדיוק לפני שנה, המועקה לא עזבה אותי כמה שבועות. אבל עם כל הכבוד, "ואלס" תיאר מציאות של מלחמה שאולי נצליח, אינשאללה, להתחמק ממנה. במקרה של עג'מי, המועקה הזו היא מועקה של הכרה שככה נראים החיים שלנו, שהמעגלים האלה של דעות קדומות ושנאה רק מזינים אותה, ושאין לאן לברוח – לא לנו, לא להם. וארועי הימים האחרונים בירושלים, כמו גם כל פסטיבל גלעד שליט, רק מחדדים את זה.


אולי בגלל זה עג'מי לא יגיע לאוסקר. אינני יודע כמה אוניברסאלית המועקה הזו. אבל למי שחי כאן, עג'מי הוא "עיר האלוהים" שלו, סרט שמתאר את הגועל מתחת למגדלי השן ביפו, את חבית הנפץ שמתחת לפיתות של אבולעפיה, את המציאות שאנחנו כל-כך משתדלים להדחיק.


ואנחנו מדחיקים. אנחנו שמים מחסומים, בינינו לבינם. חלקם פיזיים (כמו אלו בין הגדה לכאן) וחלקם וירטואלים למחצה (אנחנו בתל-אביב והם ביפו). אבל בסופו של דבר לא רק הם חיים בגטו, גם אנחנו. פוחדים, שונאים, לחוצים. הישיבות של בני ברק, הכספומטים של לוד, הסמטאות של עג'מי – אנחנו לא מבקרים שם, אנחנו לא יודעים מה הולך שם, אנחנו מדחיקים.


האם עג'מי סרט פוליטי?  כנראה. אבל קשה לזהות בסאב-טקסט של הסרט "מי צודק". כמו כל סרט טוב, גם ימנים וגם שמאלנים יכולים לבוא בטענות לקובטי ושני. כמו כל סרט טוב, הוא "בסך הכל" מציב לצופה מראה נקייה להביט בעצמו, בחייו, במציאות בה הוא מתנהל.


והמציאות המבולבלת מקבלת חיזוק עם קו עלילה מבולבל, שבו עתיד ועבר, כאן ושם, מתבלבלים ומתערבבים. אהבה ושנאה, אחים וחברים, ישראלים וערבים, נוצרים ומוסלמים – כולם נשפכים לתוך הקלחת הבוערת, ואיך שהיא בוערת…


יש בסרט הזה הרבה תקדימים: זה סרט ישראלי שמדבר בעיקר ערבית, זה סרט ערבי שבו הערבים הם (בעיקר) פושעים והיהודים הם (בעיקר) טובים (שוטרים, קורבנות), זה סרט שלא מתבייש לדבר על חטיפת חיילים, סחר בסמים, הברחות עובדים זרים. בקיצור, זה סרט אמיתי, "מהחיים". והוא כואב ושוחה במיץ של הזבל, כי ככה "החיים" כאן נראים.


 


(עג'מי, ישראל 2009. בימוי, תסריט ועריכה: סקנדר קובטי וירון שני. צילום: בועז יהונתן יעקב)

שלם עם עצמי (מחשבות שאחרי ליאונרד כהן ולפני יום הכיפורים)


שלשום בערב, באחד מרגעי השיא של ההופעה של ליאונרד כהן, שר ליאונרד את "Who By Fire". שלושה ימים בלבד לפני יום הכיפורים, עברה בי צמרמורת כשהתרגום מתחת לפניו המדקלמות נכתב: "ומי באש, מי במים, מי באור השמש, ומי בשעת הליל, מי בבית דין של מעלה ומי בדיני מטה…". הוא שר, ואני לא הפסקתי לחשוב מאז על תפילות הימים הנוראים, ועל הפיוט המופלא "ונתנה תוקף" עליו מבוסס השיר:


מי יחיה ומי ימות


מי בקצו ומי לא בקצו


מי במים ומי באש…


ותשובה ותפילה וצדקה


מעבירין את רוע הגזרה


בגיל צעיר הייתי מרגיש לא בנוח בבית הכנסת, כאשר היו קוראים את השורות האלה. אולי כי אף פעם לא הייתי בעל תשובה או בעל תפילה. היום אני מרגיש לא בנוח בבית הכנסת. במידה רבה אני מרגיש כי אני לא זקוק יותר ליום הכיפורים כדי להעביר את רוע הגזרה. במידה רבה אני משתדל בכל ימות השנה לעשות זאת כאילו היו אלה הימים הנוראים.


תשובה איננה דבר קל, אומרים חכמינו. הרמב"ם אמר שיש על החוטא להכיר בחטא, להתחרט עליו בכל ליבו, להתוודות, לקבל על עצמו שלא לחזור על החטא ורק אז זוהי תשובה משובחת. ואני, המבקר הכי גדול של עצמי, מכה על חטאיי שוב ושוב ומתחרט, נשבע לעצמי שלא לחטוא שוב ומקווה שאעמוד בהבטחה.


צדקה היא מצווה מעולה. לא סתם קבעו ביהדות כי תפילת צדיקים מתקבלת וברכתם עושה רושם. מי שמסייע לאחר בעוניו ובמצוקתו, כאילו מציל בכל פעם עולם ומלואו. ואני, במעט שאני יכול, משתדל לחלוק עם האחרים את מה שיש לי, את מה שאני מרוויח בהרבה עבודה קשה, ונהנה לעשות כן. איש חכם אמר לי פעם שהלוואי והוא יהיה תמיד בצד שנותן צדקה ולא בצד שמקבל, ואני במידה רבה מרגיש שכל עוד אני יכול לתת, ראוי שאתן.


ותפילה?  דווקא תפילה אין לי. השנה האחרונה הוכיחה לי יותר מתמיד, כי ברגעים הקשים ביותר, כמו גם ברגעים המאושרים ביותר, אינני מתפלל לאיש. אני סומך רק על האנשים המעטים שאני אוהב, אני שואב מהם ורק מהם את הכוח, ואני מקווה שבכל זאת יימצא הכוח ותימצא הדרך הנכונה לעבור בה.


אינני מאמין בכוח עליון. אינני מאמין בעולם הבא. אני מאמין ש"אתה מקבל מה שאתה מקבל, ואין לזה קשר למה שמגיע לך" (תבורך, ד"ר האוס!). ובכל-זאת, אני מוצא את עצמי בעל תשובה ובעל צדקה. אולי כי אני קצת רומנטיקן, ואני מאמין שאם כל אחד יעשה את המעט שלו, אז הימים הנוראים יכולים להיות ימים טובים יותר.


ואולי אני מאמין כי הגזרה היא הגזרה שאנחנו גוזרים על עצמנו. כדי שנוכל להסתכל לעצמנו במראה, כדי שנוכל לחיות עם עצמנו גם בשנה הבאה, כדי שנוכל לעבור על השנה הקודמת בשלווה – הלוואי שהתשובה והצדקה והתפילה לא יהיו רק מליצה בפיהם של אלו שחוטאים ומחטיאים בכל שאר ימות השנה.


בסופו של דבר אני רוצה רק להיות שלם רק עצמי, חוזר על המלים החכמות כל-כך ששר גבריאל בלחסן ב"תפילה צעד 11", ועושה מהן תפילה ליחיד, התפילה הפרטית שלי:


עשה שלא אתאווה להיות מנוחם – אלא מנחם


שלא להיות מובן – אלא מבין


שלא להיות אהוב – אלא אוהב


כי כאשר נשכח את עצמנו – נזכה לקבל


וכאשר נסלח – ייסלח לנו



עשה שגם בשנה הבאה עלינו לטובה אהיה שלם עם עצמי.

הגאון (מחר באצטדיון רמת-גן)

מאז שרכשתי את הכרטיסים לליאונרד כהן (בלא מעט כסף, יש לציין), אני מוצא את עצמי נאלץ להסביר לאנשים למה. זה קצת מוזר, בהתחשב שמדובר בכל זאת באחד האמנים הכי גדולים שעדיין חיים, שלא לומר אולי האמן היהודי הכי גדול שעדיין חי (ויסלח לי רוברט צימרמן!), שלא לומר האמן הכי גדול שהגיע לפה אי פעם (ותסלח לי הגב' ציקונה!).


אז ניסיתי להיזכר מתי התאהבתי בליאונרד כהן, ובאופן מפתיע (או אולי בעצם לא מפתיע) נזכרתי ב"The Spice-Box of Earth" (בתרגום חופשי: תיבת התבלינים של כדור הארץ) שנתנה לי פעם מישהי, מודפסת במכונת כתיבה (אינני יודע אפילו אם היה שם כל הספר), והבטיחה שזה הדבר הכי יפה שאקרא.


שמעתי על ליאונרד כהן, כמובן. שמעתי את ליאונרד כהן, כמובן. אבל בין דפי הספר הזה התאהבתי באיש החכם והרגיש הזה, ואחרי הספר הזה היצירה של ליאונרד כהן דיברה אליי ברמות אחרות לגמרי.


אחד השירים שהכי אהבתי אז, ואני אוהב עד היום, נקרא "The Genius", "הגאון", והוא במידה רבה הסבר משכנע ונפלא לשאלה למה אני אוהב את ליאונרד כהן כל-כך, ולמה אני חושב שמדובר אכן בגאון. גאון של הגטו, גאון מומר, גאון פיננסי (טוב, כנראה שלא…), גאון מברודוויי, גאון שמרפא חולים, גאון שמרים נדכאים, ובסופו של דבר גם גאון יהודי. ואין לנו הרבה כאלה (בניגוד למקובל לחשוב…).


רק ליאונרד יכול לכתוב שיר שמצליח להיות גם שיר אהבה (ואני הרי אוהב שירים שיש בהם "בשבילך"…) וגם שיר ביקורת נוקב ועוד מליון רבדים אחרים שקצרה היריעה מלהסביר.


מחר בערב אני מקווה שהוא יהיה הגאון של אצטדיון רמת-גן, בשבילי ובשביל שאר חמישים אלף אוהביו שיבואו לשמוע.



בשבילך
אני אהיה יהודי של הגטו
וארקוד
ואשים גרביונים לבנים
על הגפיים המעוקמות שלי
וארעיל בארות
ברחבי העיר


בשבילך
אני אהיה יהודי משומד
ואספר לכומר הספרדי
על שבועת הדם
בתלמוד
ואיפה העצמות
של הילד מוסתרות


בשבילך
אני אהיה יהודי בנקאי
ואביא להרס
מלך צייד גאה וזקן
ואשים קץ לשושלתו


בשבילך
אני אהיה יהודי של ברודוויי
ואבכה בתיאטראות
על אמא שלי
ואתמקח על סחורות
מתחת לדלפק

בשבילך
אני אהיה יהודי רופא
ואחפש
בכל פחי האשפה אחר פיסות עור
לתפור אותן מחדש


בשבילך
אני אהיה יהודי מדכאו
ואשכב בתוך בור הסיד
עם גפיים מעוקמות
וכאב מנופח
שאף נפש לא תוכל להבין