"קנו לעצמכם מתנה לחג, מתנה מתנה מתנה לחג.
גם אני אקבל מתנה לחג, בגבולות הסביר…"
(מתנה לחג, נושאי המגבעת)
עשיתי לי מנהג קבוע לפנק את עצמי באפיקומן לקראת הפסח. האפיקומן שלי, כמובן, הוא כמה פלסטיקים מרובעים ובהם מוזיקה ישראלית חדשה. חדשה, כי פסח הוא הרי חג של התחדשות (אביב, נקיונות וכאלה). מוזיקה ישראלית, כי זה חשוב, ומעניין וכי לקראת הפסח תמיד יוצאים יופי של אלבומים. ופלסטיקים מרובעים – כן, אני יודע שאתם חושבים שאבד עליהם הכלח. ובכל-זאת אני עדיין אוהב לצרוך את המוזיקה שלי ככה. אולד פאשן כזה.
גם השנה לקראת הפסח פקדתי את החנות האהובה עליי באינטרנט (זהירות, פרסומת!), מוזיקהנטו, וניצלתי עד תום את שלל המבצעים המרגשים שפקדו את עמודי החנות והמוני דיסקי ישראל לקראת החג. בחכתי העליתי ארבעה – חדשים, ישראליים ומעניינים: "סודותיי" של דין-דין אביב, "על המשמרת" של פורטיסחרוף (או סחרופורטיס), "Days of Hunger" של גבע אלון ו"30" של שגיא צורף, אלעד כהן וחברים. אף אחד מהם לא שמעתי קודם לקנייה (חוץ מ"לרוץ מהר" של "30" – עוד נגיע אליו), ובכל זאת לגבי כולם הייתי די משוכנע שאני עומד להיות מופתע לטובה. מיותר לציין שלא התבדיתי. לפיכך הנה סיכום זמני, לא ממש ביקורת, אולי סוג של המלצה.
"אבדה: דין דין אביב. נראתה לאחרונה מקליטה יחד עם מוש בן-ארי."
(שלטים ברחבי תל-אביב, השבוע)
על עטיפת "סודותיי", אלבום הסולו הכל-כך מיוחל של דין דין היא מצולמת בעיניים עצומות, מחייכת את החיוך הכובש שלה, חיוך נבוך כזה. תמיד נראה לי שהיא עושה מאמץ מיוחד להתחמק ממרכז העניינים, לשמר את השוני שלה, את הייחוד, גם במחיר של "פגיעה" ברייטינג האישי שלה. ובכל זאת אי אפשר לעמוד בפני אלבום הבכורה של דין דין – מהרגע הראשון, מ"סודותיי", ועד "אבותיי" שחותם את האלבום, ברור שמדובר בקול ייחודי, איכותי ומרגש.
בראש השנה, לפני כמעט שנתיים, כתבתי כאן שהאלבום שאני הכי מצפה לו הוא אלבום הסולו של דין-דין. אחרי הופעות אורח מרשימות שנכחתי בהן גם גאיה וצ'קלקה, אחרי שעשתה את אלבום הבכורה של עידן רייכל (וגם את ההופעות שאחריו), אחרי ששחררה אלבום עם אמה עליזה ("עלידין"), אחרי מופע מצליח עם יהונתן גפן – סוף סוף יש לדין דין אלבום משלה, פינה משלה לתת לעולם לשמוע את שלה.
האלבום מגוון, ולא שוקע לתוך המשבצת הצפוייה של פוסט-עידן-רייכל (למרות ש"סודותיי" השיר עושה בדיקו את זה). ב"משמעויות" היא כבר מוכיחה כמה מיוחד ומעניין הוא הקול שלה, ומכאן היא מספקת אסופה של שירים טובים שמאפשרים לה להותיר את חותמה. נכון – "אליה" קצת מגזים עם השאנטי-שאנטי הדי נדוש, גם "אבותיי" קצת מפוספס ו"מוכרת לי מפעם" מוכיח שכל האוויר יצא מהבלון הקרוי עידן רייכל, אבל "חולמת" – דואט עם מוש בן ארי – הוא קטע נהדר, וכך גם "אני לא ממתינה", "הכל בתוך צבעים ו"מה שתבקשי".
משה דעבול, המפיק המוסיקלי, עושה עם דין דין חסד, משאיר את השירים די נקיים אבל מאפשר לה לעטוף את עצמה בצבעים יפים. חסרים אולי כמה שירים טובים יותר, התנתקות מהקלישאות, אבל כך או כך זה אלבום כיפי שנעים לשמוע, ונעים עוד יותר להתאהב בקול הנהדר של דין דין.
"מה, עדיין קוראים לך משוגע?"
"כן, והכי קטע שאלה שצועקים לי עכשיו הם הנכדים של אלה שצעקו לי משוגע אז, לפני שלושים שנה"
(רפי פורטיס מתראיין לרן לוי, My Music Magazine, ערוץ 24)
השניות הראשונות של "על המשמרת", הצלילים הראשונים של "חדשות מהירח", התופים של ז'אן ז'ק, הגיטרות המנסרות, הפצצה כבדה בגזרה כמו שעובד מהסביח מכריז – הכל מתכנס לכדי הכרה אחת גדולה ומשמחת: ברי ורמי אר באק. פורטיסחרוף מנסרים שוב את הלילה. ח"י שנים אחרי שקימבקו את הרוק הישראלי, יותר מעשר שנים מאז האלבום האחרון, הם שוב כאן – רמי עם המלמולים והטקסטים החכמים, ברי עם הקול האדיש והגיטרות הנפלאות, וגם סמטנה, ויובל שפריר וגולדברג. איזה רעש, איזה יופי, איזה כיף.
פורטיס כבר בן 52, אפילו ברי תיכף סוגר 50, אבל האנרגיות שבוקעות מהרמקולים באלבום הזה יכולות לתדלק עשרות להקות רוק צעירות. זה הגרעין, הבסיס, המהות של הרוק'נ'רול. זה גיטרה-בס-תופים בצורה העילאית שלהם. זה אלבום קודר ואפל, אבל מלא בשמחת חיים וכוח. כל מי שמעורב בפרוייקט – ומתארחים כאן אבי ליבוביץ', רע מוכיח, מוקי, שלומי שבן ועוד – נראה שנשאב לתוך הפורטיסחרופיות והוציא תחת ידיו מטעמים נהדרים.
זה מתחיל עם שלישייה מופלאה של "חדשות מהירח", "על המשמרת" ו"תחת אש" – כוח, רעש, רעם. הצהרת כוונות. לא באנו כאן לשחק, הם אומרים. לא באנו למצוא חן. באנו לעבוד. ו"פנתר שחור" הוא דוגמה נהדרת (טקסט נהדר של מיכה שטרית). מוקי חוזר לעצמו ב"מעצבי דעת הקהל", "בסוף של יום" כמעט ומוציא ממני דמעה, ואז "לך לך" ו"מועדון החולמים", והגרנד פינאלה של "העולם האמיתי" – פצצות לגבות, כל הכבוד.
מזמן לא נתקלתי באלבום כל-כך שלם, כל-כך מלא, כל-כך בוגר. בשנים של איחודים משעממים, כלכליים וחסרי עניין, פורטיסחרוף חוזרים זה לזרועות זה כדי לחבק ילד נפלא – היפראקטיבי קצת, מופרע תגיד הגננת מגלגל"צ, אבל עם המון פוטנציאל. אפשר כבר לקנות כרטיסים להופעה. יהיה רועש.
"Me Alon".
"What is Alon?"
"It’s a tree. A very solid tree. The best tree in the forest"
(אלון "קרמבו" שגיב לתיירת כריסטין, "מבצע סבתא")
"Days of Hunger" היה צריך להיות מוקלט אי-שם בארצות הברית של אמריקה, טקסס פינת אוקלוהומה, באיזור סוף שנות השישים-תחילת שנות השבעים. ניל יאנג, בוב דילן – You name it. אבל רצה הגורל והאלבום הזה הוקלט על-ידי בחור ישראלי עם שם של טייס או איזה חקלאי בגליל. בגלל זה הוא כבר לא יגיע להמונים, לא ייהפך לקלאסיקה, לא ישאיר חותם על האנושות.
זה שגבע אלון גיטריסט נהדר ופרפורמר מחונן כבר ידעתי מזמן. הופעה אחת של הפליינג בייבי הספיקה לי כדי להתאהב. האנרגיות, הנגינה, השירה, הלוק אנד פיל של רוק'נ'רול. אחר-כך נתקלתי באיזה בוטלג של קאברים לניל יאנג שהוא עשה, לבד עם גיטרה, ואז כבר רשמתי לפניי לשים עין על הבחור. כשיצא האלבום ידעתי שאני חייב לשמוע איך נשמע אלבום הבכורה של גבע. והוא נשמע בדיוק כמו שחשבתי, אפילו קצת יותר טוב.
כי אלון דווקא מתרחק מהגיטרות החשמליות והולך על אקוסטית נטו, מקסימום איזה תופים. השירים שקטים, נוגים. זה ניל יאנג של הסבנטיז, לא שנות התשעים. זה רוק גברי, מחוספס, הרבה בלוז, קאנטרי אפילו, הרבה גיטרות (נפלאות), שירה נהדרת, הכל כתוב היטב, מופק נקי וטהור, ומרגיש חו"ל ולא חולון.
ואני מזכיר את מר יאנג בפעם השלישית כבר לא סתם: זו לא סתם השפעה, זו ממש הצדעה. הטקסטים, השירה, ההרמוניות, הגיטרה – הכל אומר ניל יאנג. אבל זה לא חיקוי בוטה שמביא את הסעיף ומזכיר את משינה. זה שימוש בעולם של יאנג כדי לומר משהו ייחודי, משהו חדש, משהו מעניין. יש לגבע אלון יכולת לרקוח מלודיות נהדרות, והוא מנצל את זה כדי להביא פה אסופה של שירים שנשמעים מוכרים מהשנייה הראשונה.
"Days of Hunger", “On This Birthday”, "Beginning", “Wintergold”, “A Girl Like You”, “Long Summer Night” – כולם שירים פשוט נהדרים שמוכיחים שאלון הוא כשרון ענק שרק מתחיל לתת לנו לטעום את מה שיש בו, ולדעתי זה רק הציפוי של העוגה (או הפאי, אם אתם ממש רוצים).
"אם אביתר היה שר את המצע של "קדימה", עדיין היה יוצא שיר מדהים"
(הח"מ לחבר קרוב, אחרי האזנה ל"כל מה שנופל מהשמיים")
אורן ברזילי, יהלי סובול, אסף אמדורסקי, אביתר בנאי. אם הרשימה הזו לא מרטיבה אתכם (את השפתיים או כל איבר אחר. תלוי במין ובגיל), כנראה שעוד לא הגעתם ל-30. אם חציתם את השלושים בשנים האחרונות, הנבחרת הזו היא פחות או יותר הקול של גיל ההתבגרות שלכם, הפסקול של הנעורים. נכון שכולם חוץ מאביתר לא ממש עשו הרבה בזמן האחרון – היו בחו"ל, שקעו בבינוניות, מחזרו את עצמם למוות, השלם את החסר – ובכל זאת, עם חברים כאלה, שגיא צורף ואלעד כהן, שאחראים על ה"פרוייקט", לא צריכים אף אחד, אבל ממש אף אחד.
אפשר לדבר פה על כל הקטע של הפרוייקטים. אפשר לדבר על אלבום קונספט, גיל שלושים, בלה בלה בלה. עזבו אתכם. מדובר באסופת שירים טובה עד נהדרת, מקבץ טקסטים (שגיא צורף) מרשים ברמתו ובאחידותו, עיבוד והפקה משל הנבחרת לעיל ומנהלי הפרוייקט שעשו כאן עבודה פנטסטית, ובעיקר יכולת קולית והגשה נהדרות של יהלי סובול, שמתבלט כהרגלו, אביתר בנאי, אמדורסקי (הו, כמה התגעגעתי לשמוע אותו פשוט שר), וגם מלאני פרס וסיוון שביט ומוטי ביקובסקי. רבאק, זה פשוט לא נגמר.
שיר רודף שיר, להיט אחר להיט. זה קצת מבאס שמה שנשמע כל-כך טוב באוזניים תיכף יכבוש את הרדיו (ממש כמו "לרוץ מהר" שחרך את הפלייליסטים ובצדק) וימאיס את עצמו למוות, ובכל זאת צריך להוריד את הכובע בפני החבורה העליזה – הם פשוט יצרו קסם. "משהו בה", "שלושים", "כל יום", "טוס גבוה", "חושב שהכל ישתנה פה", "שלכת", "עף ברוח" – כל-כך הרבה שירים טובים, זה ממש לא פייר. תשאירו משהו גם לאחרים.
אז אני יכול לנסות ולמכור לכם איכות, תחכום ורמה גבוהה עד מחר. בתכלס, מדובר באוסף של שירים שפשוט עושים טוב על הלב ואפילו מזיזים קצת את התחת לפי הקצב. ולשמוע את אביתר תמיד עושה נעים בבטן, ואיזה קול יפה יש לסיוון שביט, וואוו – לא ידעתי שמלאני פרס שרה ככה, ואסף, אוי אסף, מתי תוציא כבר אלבום כמו שצריך. בגיל שלושים (וקצת), עם משפחה וילדים (טוב, ילד אחד) פשוט כיף להנות מהאלבום הזה.
"לפעמים אני חוטף את זה באוטובוס צפוף
או ביציאה ממגרש, עת אני דרוך וחטוף
לפעמים ברחוב, מרוב חיכוך ושפשוף
מרוב ביקוש לאיזה אושר חטוף
בגב, בצלעות, לפעמים בפרצוף המרפק הזה
אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה…"
(מאיר אריאל)
עשיתי לי מנהג קבוע לפנק את עצמי באפיקומן לקראת הפסח. מוזיקה ישראלית, כמובן. זה חשוב, ומעניין ולקראת הפסח יצאו יופי של אלבומים. "סודותיי" של דין-דין אביב, "על המשמרת" של פורטיסחרוף (או סחרופורטיס), "Days of Hunger" של גבע אלון ו"30" של שגיא צורף, אלעד כהן וחברים. רק סיכום זמני, לא ממש ביקורת, סוג של המלצה. חג שמח ומוזיקלי לכולנו.
סודותיי, דין דין אביב, הד ארצי
על המשמרת, פורטיסחרוף, נענע דיסק
Days of Thunder, גבע אלון, התו השמיני
30, שגיא צורף ואלעד כהן, NMC
שגיא נאור 