מודה ומתוודה – כשקיבלתי ליד את אלבום הבכורה של יוחנן קרסל ידעתי במי מדובר. לא רק שידעתי, אלא שהרזומה שהוא מגיע איתו – דויד פרץ, קקטוס רקורדס, באר שבע, בלובנד, לנסס – הציב, מצד אחד, רף גבוה לאלבום, ומצד שני חשש-מה שמדובר במוצר "אינדי" שייקח לי זמן להבין ולעכל, ממש כמו שותפו לפשע (והמפיק המוזיקלי של האלבום), דויד פרץ.

ובכן, לא כך היה. ממש כמו בעטיפת האלבום, שם נושא יוחנן את הגיטרה שלו במין שלווה כזו באמצע המדבר, כך גם "זה בא לפעמים", הקטע הראשון, האינסטרומנטלי, הוריד לי ברגע את כל המגננות והציפיות והבולשיט מסביב, והציג לי את קרסל נטו – ציפור שונה, קצת אחרת – נכון, אבל כזו שעושה בעיקר נעים. למרות שהקשבתי לו בחום של תחילת הקיץ (בתל-אביב הרי אין אביב…), זהו אלבום של חורף. וככזה הוא מופק היטב, מתוזמר להפליא, מושר בחום, וכל נקודה בו יושבת בדיוק במקום (דויד פרץ, כבר אמרתי?).

וכל זה רק כדי לשרת את האושר, את העושר שיש באלבום. בעת שבה כולם דומים לכולם, וכולם מסתפקים ב"שיר אחד לרדיו" ועשרה פילרים, "אושר" מציע שירים שונים ומשונים, שאת כולם הוא נושא בגאון עם קול עדין אך ברור, עם הגיטרה המייללת שלו (ושל שותפיו למזימת האושר הגדולה), ועם הטקסטים הנהדרים שהוא מחבר. "ציפור שונה" ו"אליאור", שפותחים את האלבום, למשל, זורקים אותי, אישית, אחורה, לשנות השבעים העליזות, כששיר סיפר סיפור, והזמר שר אותו יפה-יפה, והיו הרמוניות וכלי מיתר, וזה מייפה לנו, מקשט את השגרה המקומטת שלנו.

"מנסה למצוא מילה

שתתאים לך לחולצה

שאת לובשת בכל פעם

שאת רוצה להיות יפה

שתתחרז לך בשיער

שתגלוש עד הצוואר

שתיזהר שם בקצה של השרשרת

ותאיר לך כל דבר…"

נתקלתם בקרסל ברדיו?   אני, אישית, לא מבין איך לא. כלומר, איך לא משמיעים. שיר כמו "צורף מילים", למשל, עם טקסט ארס-פואטי נהדר כזה, והתכנותים של פרץ והגיטרה החוצבת, יפה כל-כך שאפשר לשמוע אותו יום שלם בריפיט (ומזכיר את שירי האהבה הממזריים שבלובנד מילאה את האלבום הנפלא שלה בהם). מלאכתו של צורף מילים אולי לא קלה, אבל קרסל עושה פה עבודה נהדרת.

או שיר כמו "נער פוסטר במכבי", שם קרסל שר "חיכיתי שנים / לנערת גלגל שלא חיכתה לי / בלי גאווה בחלון ראווה / נשארתי / נער פוסטר במכבי". כאילו כל המציאות היומיומית מסביבנו, התקוות והאכזבות, התכנסו להם בשיר החמוד הזה, ואם עמרי כספי הגיע לאן.בי.איי, הכל עוד אפשרי. אפילו לעשות רוק גיטרות א-לה The Shadows ב"אל תברח לי, שיר".

לקראת סוף האלבום מסתתרים להם שני אוצרות אמיתיים, שונים מכל מה ששמעתי השנה במוסיקה, שונים אפילו מיתר האלבום. ב"בפינה שלך" קרסל נותן שיר אהבה חמוץ-מתוק, שעוטף אותך ומחבק, שמבטיח "שאהבה נמצאת בכל פינה, גם אם לא תמיד עושים אותה". ואם שעשועי הגיטרה של קרסל לא מרטיטים אותך, אם הגיטרה של שי שעשוע לא מספיקה לאפקט הפורטיסהדי, אם ההאמונד שמוסיף אוהד גולדברט לא מעביר בך רעד, מגיעה לקראת הסוף רות דולורס וייס ונותנת קטע שירה מהפנט. כשהיא שרה "Oh my lover, don't you know it's all right" הלב פשוט מחסיר פעימה.

ואחרי השיא הזה מגיע "חורף", שיר קטן-גדול שבו קרסל שר ומנגן על גיטרה אקוסטית הספד-מראש לאלבום החורפי שלו אולי, או לחורף שאוהביו מזמן כבר לא יכולים להתענג עליו כמו שצריך בארץ החמה-מדי הזו. "חורף לא ייצא לאור", הוא כותב, "הוא לא מסחרי מספיק / לא טוב בשביל למכור". אני ממש מקווה שהשיר הנפלא הזה, כמו גם יתר השירים, לא ימצאו את עצמם ממתינים מיותמים לחורף הבא, כמו שקרסל מנבא כאן.

"כמו פרחים", שאפשר לקרוא לו שיר הנושא, יצא לרדיו כ"סינגל", והוא אכן המתאים ביותר, כנראה. "מה אנשים מוכנים לעשות", שר קרסל, "בשביל הרגשה מזויפת של אושר?". ובכן, אם אתם מזהים את השקרים הלבנים והאדומים, אם נמאס לכם מדוגמגישיות שמזמרות בזמנן החופשי וחקיינים של חקיינים שכובשים את המצעדים, אני ממליץ בחום על האושר האמיתי שנובע כמו מעיין מה"אושר" של קרסל.

"אושר" נחתם ב"היום מתרוקן", שלאורך תשע דקות (!) מרוקן את כל האושר לתוך האופק הדומם שבסוף האלבום הדי קצר הזה. "התעשייה של הזכרון רוצה את זה אפור", כותב קרסל ב"חורף", אבל את השירים האלה לא צריך לאפסן במגירה, עם כל הכבוד לתעשייה. קשה מאוד בקיץ הזה, כולנו זקוקים ל"אושר".

[יוחנן קרסל, אושר, קקטוס רקורדס]

עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה

                (אביתר בנאי)

זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
בֵּין אִם נִלְחֲמוּ בַּצָד הַטוֹב
אוֹ הָרַע.
זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
בֵּין אִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָם אוֹ לֹא
הֵם כְּמוֹ בִּנְיָנִים יְשָׁנִים רְחוֹבוֹת יְשָׁנִים
דְבָרִים וּמְקוֹמוֹת לָהֶם אָנוּ רְגִילִים
שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים רַק מִפְּנֵי שֶׁהֵם
שָׁם.
זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
זֶה כְּמוֹ הַמָוֶת שֶׁל אָב אוֹ
חֲתַלְתוּל אוֹ כֶּלֶב.
וְזֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים נֶהֱרָגִים
אוֹ הוֹרְגִים אֶת עַצְמָם.
הַבְּעָיָה עִם הַמְפֻרְסָמִים זֶה שֶׁחַיָבִים
לִמְצוֹא לָהֶם תַחֲלִיף וְאִי אֶפְשָׁר מַמָשׁ
לְהַחְלִיף אוֹתָם, וְזֶה גוֹרֵם לָנוּ עַצְבוּת
מְיֻחֶדֶת כָּזוֹ.
זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
הַמִדְרָכוֹת נִרְאוֹת שׁוֹנוֹת וְהַיְלָדִים
שֶׁלָנוּ נִרְאִים שׁוֹנִים וְשֻׁתָפֵינוּ לַמִטָה
וְהַוִילוֹנוֹת שֶׁלָנוּ וְהַמְכוֹנִיוֹת שֶׁלָנוּ:
 
אֲנַחְנוּ נְבוֹכִים.

                        (זה מוזר, צ'ארלס בוקובסקי, מאנגלית: מואיז בן הראש)

מודה אני ומתוודה: פרשת דודו טופז זעזעה אותי.

אינני נמנה על מעריציו של הדודו. למען הגילוי הנאות אפילו אומר שאני לא סובל את הבן-אדם (לא שאני מכיר אותו… אני מדבר על דמותו הטלוויזיונית וזו המשתקפת מהראיונות שנתן לאורך השנים).

יתר על כן, אינני נמנה על צופי ערוץ 2, וגם לא יותר מדי בקי בברנז'ה התקשורתית. למען הגילוי הנאות אודה שלא שמעתי על השמות בועז בן ציון, אבי ניר ושירה מרגלית עד הפרשה הנוראית הזו.

ובכל-זאת פרשת דודו טופז זעזעה אותי השבוע, עם החשיפה (ועוד לפני כן, עם השמועות) שדודו טופז הוא הוא האיש מאחורי תקיפתם הקשה של שלושת אלה, עוד יותר מאשר כאשר פורסם דבר התקיפה בזמנו.

הפרשה הזו זעזעה אותי יותר מכל הטירוף שסביבנו – הממשלה הכושלת, האבטלה הגואה, המצב הבטחוני המאיים להתפוצץ בכל רגע, תרגיל האנא-עורף של אתמול וכו' וכו' – כי היא המחישה לכל מי שזה עוד לא היה ברור לו עד כמה בנאלי הרוע, ועוד יותר מזה עד כמה הוא זול.

כי דודו טופז, מ-ש-ו-ג-ע או לא מ-ש-ו-ג-ע, הוא אדם נורמטיבי. לא חבר בארגון פשע, לא גדל בשכונת עוני, יש שיאמרו אפילו "טאלנט", "מגדולי כוכבי הבידור שהיו כאן".

ואותו דודו טופז, בקלות יחסית (שיחה עם השכן?!), הגיע לאותם עבריינים שתמורת סכום כסף לא גדול הסכימו (אולי התנדבו) לפוצץ את הצורה לאנשים. as simple as that.

גם אני התעצבנתי על מישהו פה ושם. מעולם לא חשבתי לתקוף אותו פיזית. אבל גם אם הייתי רוצה לעשות זאת, למצוא אנשים שיעשו זאת, לא הייתי יודע איפה להתחיל. אולי בגלל זה הרעיון לא עבר במוחי מעולם. והנה, דודו, לא רק שחשב על העניין אלא גם מצא את המתווך, מצא את העבריינים, שילם את הכסף, קיבל תקיפה מרשימה בחומרתה, ואפילו הלך לצפות בנעשה. אדם נורמטיבי, אמרתי?!

ומה שיותר מדהים בכל הסיפור זה שהתגובה ברחוב, הנורמטיבי, אמביוולנטית מאוד. כן, הוא עשה משהו לא טוב. אבל הם התחילו. אתם יודעים, התקשורת הזאתי. היא המליכה אותו למלך והיא זרקה אותו לכלבים. אז די מגיע להם, לא?   וגם הוא לא הרג אף אחד. קצת מכות, מה יש?   אם אפשר לתת לילד מכה קטנה בטוסיק שתחנך אותו, למה לא לפוצץ לאבי ניר ושירה מרגלית את הפנים?!

לפני עשר שנים (?) כשאותו דודו טופז תקף את מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר כל אותם "מזועזעים" שקמים לגנות את דודו שתקו. אז, כמו היום, העובדה ששניצר הוא "מבקר", שכל תפקידו הרי להגיד מה לא טוב ומה לא עובד, ולהפריע לעם לקבל את הסם שלו מהסוחר המצליח ד', התירה את דמו. אז דודו תקף אותו אישית, ולכן – כנראה – רק שבר את משקפיו. עשר שנים אחרי הוא שכר אנשים שעשו את העבודה טוב ממנו, אבל השורה התחתונה היתה זהה: ביקורת איננה דבר לגיטימי.

הקלות הזו, שבה אפשר לממש את הרוע; הבנאליות של הרוע הזה, שמתגלה אצל אדם כמו דודו טופז, שעם כל הטירוף סביבו כל השנים הוא, בסופו של דבר, ילד טוב חיפה; המחיר הזול של חיי אדם; הקרבה הבלתי נתפסת בין העולם העברייני לעולם הנורמטיבי – כל אלה זעזעו אותי. כל אלה מטרידים אותי מאז שדודו טופז הודה ועד עכשיו.

אני מקווה מאוד שבית המשפט ימצה עם דודו טופז את הדין. אני מקווה מאוד שהוא ישדר מסר תקיף לגבי חוסר הסובלנות של העולם הנורמטיבי כלפי קודים אתיים עברייניים שנכנסים, אורבים לעולם שלנו.

אני מקווה מאוד שזו היתה מעידה חד-פעמית. יש לנו מספיק צרות במדינה הזו גם בלי דודו טופז. 

ביום הולדתו ה-27 הקליט ג'ים מוריסון באולפן הקלטות את "An American Prayer", אוסף של קטעים שכתב וקרא, על עצמו, על החיים ובכלל.

מכיוון ש-35 הוא ה-27 החדש, ומכיוון שמדובר באחד מקבצי השירה האהובים עליי ביותר, אני אקדיש את הטקסט הבא לעצמי.

אנשים זקוקים למָחבַּרים.
כותבים, גיבורים, כוכבים, מנהיגים
שייתנו לחיים צורה.
ספינת חול של ילד פונה
לשמש.
חיילים מפלסטיק במלחמת
בוץ זעירה. מבצרים.
טילי חלל במחסן.

טקסים, תיאטרון, ריקודיםֻ
שיאשרו את הצרכים השבטיים והזיכרונות
קריאה לפולחן, איחוד
מעל לכל, הפיכה,
כמיהה למשפחה והביטחון
בקסם הילדות.

*

וזה בערך כל האנשים,

קוראים דברים אחרים. למשל,

הוראות שימוש של תרופות,

כתוביות בטלוויזיה, תפריטים,

מסרוני אס-אמ-אס, אימיילים ורפורטים

מתכונים, הוראות הרכבה של איקאה,

סיכומים חודשיים של כרטיסי אשראי,

פרטים אישיים באתרי דייטינג,

דיאטות, שיטות לגמילה מעישון,

תוויות בקבוקים ואריזות אחרות,

עיתונים, ואפילו רומנים.

מוחם הומה מילים ואותיות

במיליונים, גם דמם

שורץ מילים ואותיות וסימני פיסוק,

כמו בלוריתו של ילד מכונם, אנאלפבית.

                                                       מאיר ויזליטר

כל הזמן אומרים לי שהוא כל-כך דומה לי.

ואני יודע שאני מעולם לא הייתי הוא.

מעולם לא הרגשתי מאושר כל-כך.

מעולם לא גרמתי למישהו להרגיש כל-כך מאושר.

מעולם לא הייתי נאהב כל-כך.

מעולם לא אהבתי מישהו כאילו אין מחר.

מעולם לא הייתי מוכשר כל-כך.

מעולם לא היה לי חיוך כזה שובב, כזה שובה.

מעולם לא אמרתי "אני אוהב אותך".

מעולם לא גרמתי למישהו להחסיר פעימה בחזה.

לא, מעולם לא הייתי הוא.

אז את קווי הדמיון אני גוזר ושומר

מרכיב מהם בית

אמא, אבא וילד – תמונה שכזו

שפעם ציירתי

שאני מצייר עדיין

הם יגידו לך, ילד, שאתה דומה לי.

אבל אתה תהיה משהו אחר.

אני אתן לך את כל מה שחסר לי

יהיה לך כל מה שרציתי

ויותר.

כל הזמן אומרים לי שאתה כל-כך דומה לי.

ואני יודע.

רציתי לכתוב כאן את השיר הזה מזמן. אבל הערב הוא מתאים אולי יותר מתמיד…

הבוקר שמעתי לראשונה את פעימות ליבך.

על המסך, בהגדלה, תשעה מילימטרים שלך.

זעיר שלי, כל מלוא תפארתך.

פתאום אני פועם לקִצבּך,

רוצה לחיות רוצה לחיות רוצה לחיות. שִמחָה!

)אולטראסאונד, שיר שבח / רפי וייכרט(

קשה לדבר על ההופעה של דפש מוד במונחים אובייקטיבים. אני מצטער. עם כל הכבוד, אנחנו עדיין פרובינציה, ולא בכל יום מגיעה להקה גדולה באמת, גדולה מהחיים, להקת אצטדיונים, אל ה-אצטדיון שלנו ונותנת הופעה אמיתית, חלק מטור עולמי. אז נכון שאילו דפש מוד היתה מגיעה לכאן לפני שלוש שנים ייתכן שההופעה היתה נשמעת אפילו יותר טוב, אבל מספיק עם הקוטריות הישראלית. דפש מוד פתחה בישראל את סיבוב ההופעות העולמי שלה, והראתה אתמול ליושבי המזרח התיכון מה זה באמת הופעת רוק'נ'רול.

השקט שלפני הסערה. צילום: yanivl

היה פשוט נפלא לצעוד עם ההמונים אל עבר האצטדיון. הכל התנהל למופת באופן מפתיע, ואפילו התור לשירותים נראה כמעט לא מכאן. אישית, ויתרתי על טרי פויזן (מצטער, אבל אני לא מבין את הקטע שלהן, וקשה לי לעמוד חמש שעות על הרגליים בגילי המתקדם…) ונכנסתי לאצטדיון הישר לשיר הראשון של היה יה יה'ז. לא יצא לי להתעמק במוסיקה שלהם, אבל ההייפ עשה את שלו. חבל שקרן או לא. חוץ מלצעוק "good evening, Tel Aviv" כמה פעמים, היא לא באמת הלהיבה את הקהל, מה גם שטכנית ההופעה התקיימה ברמת-גן…

אבל את הדבר האמיתי קיבלנו בתשע ורבע. בדיוק אנגלי, ואחרי אוסף שקופיות משעשע (תודה לעיריית רמת-גן, נא להישמע להוראות, וגם: אל תשכחו שסיבוב ההופעות הזה התחיל בארץ הקודש), האורות כבו, אלפי מצלמות הורמו, האותיות DM נכתבו באדום בוהק על הבמה ודפש מוד התחילו את ההופעה בישראל הכי מדוברת מאז, אולי, האפיפיור.

מהרגע הראשון היה ברור שמה שהקהל רוצה זה את השירים שהוא מכיר, ע"ע "I Just Can’t Get Enough" ו-“Enjoy The Silence”. את הישראלי הממוצע לא מעניין שדפש מוד הגיעו לכאן כדי לקדם אלבום חדש, על שמו נקרא סיבוב ההופעות, ולכן זה טבעי מאוד שינגנו שירים מהאלבום הזה. רוב הקהל לא עשה שיעורי בית, רוב הקהל היה חסר סבלנות, וכך היתה תחושה של עוינות מסוימת בכל פעם שדייב והחבורה ניגנו שיר חדש.

וחבל, כי אמנם "In Chains" שפותח את ההופעה (כפי שהתריעו מראש כל אלו שצפו בהופעה בלוכסמבורג) הוא לא שיר משמעותי, אבל "Wrong" הוא שיר מעולה ובוצע נפלא וגם "Hole To Feed" הוא שיר טוב. בתמורה להפצצת השירים החדשים הזו, דייב נותן לקהל את ה"גוד איבנינג תל-אביב" שהוא כל-כך צריך, ואז מרים את האצטדיון עם "Walking In My Shoes" ו"It’s No Good", שניים מהלהיטים הגדולים ביותר של דפש מוד, גם בישראל.

צילום: yanivl

דייב גאהן הוא פרפורמר בחסד, הוידאו ארט על הבמה פשוט מדהים, והסאונד… ללקק את האצבעות. המסיבה ממשיכה עם "A Question Of Time" שמשמח מאוד את חובבי דפש מוד שמסביבי ו-“Precious” שפשוט מרים את הקהל לאוויר. מעניין מי מהם שם לב לשיר הסופי שנכתב ב"מכונת כתיבה" ענקית על המסך בזמן שדייב שר:

אני
למדתי
כל-כך הרבה מאלוהים
שאני לא יכול עוד
לקרוא
לעצמי

נוצרי, הינדו, מוסלמי,
בודהיסט, יהודי.

האמת חלקה כל-כך הרבה מעצמה
איתי

שאני לא יכול עוד לקרוא לעצמי
גבר, אישה, מלאך
או אפילו נשמה
טהורה.

האהבה
התיידדה עם חפיז בצורה כה מושלמת
שהיא הפכה לאפר
ושיחררה
אותי

מכל רעיון ודימוי
שמוחי ידע מעולם.

איזה בחירה של טקסט. איזה ויז'ואלס. איזה טקסט פוליטי. יהההההההה.

בנקודה הזו, ודווקא בנקודה הזו, דפש מוד מכבים את השריפה בלב של הקהל, ונותנים עוד שני שירים חלשים, "Fly On The Windscreen" האנמי מאוד (מודה, מודה) ו-"Jezebel", ששר מרטין גור. אבל גור מחזיר לכולם בענק עם ביצוע קורע של "Question Of Lust" וביצוע יפה ל"Come Back". ו"סדרת החינוך" מסתיימת לה עם "Peace", שהוא יופי של להיט בעיניי, עם וידאו ארט נפלא ונסיון נואש של גאהן לשים עוד קצת מסרים חתרניים באמצע הקונצנזוס הרמת-גני. הקהל, בתגובה, לא ממש מתלהב לשיר "Peace Will Come To Me". הם, כנראה, התייאשו כבר. הוא לא.

ואז זה מגיע – הרעשה גדולה בדמות "In Your Room" שמסמנת את שרשרת הלהיטים מכאן ועד ההדרן. "I Feel You", “Enjoy The Silence”, "Never Let Me Down Again" – כולם בביצועים נפלאים, עיבודים יפהפיים, עבודת וידאו נהדרת והמון אנרגיה של דייב, שפשוט מרימים את הצופים (לפחות אלה בדשא, מסביבי) לגבהים חדשים. באמצע הוא מספיק לזרוק את "In Sympathy" שהקהל לא מכיר, אבל אף אחד לא שם לב. הקהל עדיין צרוד מלצרוח "All I ever wanted, all I ever needed, is here in my arms" כנראה.

אחרי שעה וחצי דפש מוד יורדים למנוחה קצרה. הקהל בטירוף. הוא יודע שליטרת הבשר שלו לא שלמה. בניצוחו של מרטין גור הקהל שר "Happy Birthday" לדייב (בשירה בציבור אנחנו תמיד חזקים!) ומקבל בתגובה את "Stripped" ואת "Master and Servant" שמוכיחים, למי שפקפק, שדפש מוד באייטיז הייתה לא יותר מקוריוז משעשע, אבל איפה הימים ההם ואיפה הם עכשיו.

צילום: yanivl

הם מודים לקהל ומנגנים את "Strangelove" ששוב מטיס את הידיים לשמיים. הקליפ ה"סנסציוני" משאיר כמה פיות פעורים (מה, אין לכם אינטרנט?), אבל עוד לפני שהבוהן של הבלונדינית נדחף לפה של האסייתית הקליפ עושה פתאום פייד-אאוט לאדום ונחתך באכזריות. מישהו שומר על הנפשות העדינות של הצעירים הישראלים?!  

אחרי זה הלהקה יורדת – אולי ההפתעה היחידה בסט-ליסט – וחוזרת עם "Personal Jesus" המצופה, שפשוט קורע את האצטדיון, ועם "Waiting For The Night" בביצוע מרגש ביותר, גם גאהן וגור חבוקים על ה"לשון" בין ערימות הידיים והמצלמות.

כשהם יורדים, הקהל עוד מקווה שיהיה פה עוד איזה שיר. "Just Can’t Get Enough", צועק מישהו. "Shake The Disease", עונה לו אחר. ביציעים כבר החבר'ה בורחים הביתה, להספיק להתחמק מהפקקים. בסופו של דבר, מדליקים את האור. עם המקצוענים האנגלים האלה אין מקום לספונטניות. "נתראה בפעם הבאה" זה הדבר היחיד שקיבלנו. זה, ואחת ההופעות הכי מדהימות שראיתי בארץ.

בחוץ שמעתי את מבול הטענות, חלקן מוצדקות, חלקן לא: הם לא דיברו עם הקהל (מה, הם שלמה ארצי?!); על המסך לא הקרינו את הלהקה, והיה קשה לראות מרחוק (טיעון לגיטימי, אם כי למי שעמד קרוב הארט-וורק של אנטון קורבין היה מדהים); הם שרו יותר מדי שירים חדשים (כבר דיברנו על זה, לא?); למה לא הכניסו עוד אנשים לדשא (נו, באמת…).

אני, אישית, יצאתי מהאצטדיון (לבסוף… דווקא בסידור יציאה המארגנים כשלו) בהיי, עם חיוך שלא ירד לי מהפרצוף (ויעידו על זה החברים שאיתם הלכתי, וחברים אחרים איתם חגגתי בסוף ההופעה על כוס בירה). היתה הופעה גדולה, תרתי משמע, של להקה גדולה, עם סאונד גדול ולהיטים גדולים. הופעה שגדולה על ישראל ועל הקהל הישראלי, ואיזה כיף שלמרות הכל זכינו לראות אותם כאן. כמו שיאיר רווה כתב אתמול, חמש שעות לפני ההופעה, "היה גדול. אין לי ספק."

)דפש מוד, Tour of the Universe, אצטדיון רמת גן, 10.5.09)

ששה ימים הם כל מה שמפריד ביני ובין דפש מוד.

ששה ימים ועוד 39,999 צופים, ועוד כמה אלפים שרודפים כרגע בטירוף אחרי כרטיסים (הו, השאננות, השאננות…).

ובכן, אני אספתי היום את שלי, וההתרגשות, הו ההתרגשות…

התרגשות נרשמת גם אצל רוב אוהבי המוסיקה. במיוחד חביב עליי יאיר רווה שסופר לאחור בבלוגו עם יופי של קטעים. כדאי לעקוב.

ובחזרה לעבדכם הנאמן, שחיפש וחפר אחר הפלייליסט ליום ראשון, למרות שהוא חסיד גדול של הפתעות בהופעות.

בכל מקרה, בבלוג הזה מצאתי את הדבר הכי קרוב לפלייליסט מציאותי, והרי הוא לפניכם:

Setlist

1. Wrong

2. Peace

3. People Are People

4. World In My Eyes

5. Come Back

6. Jezebel

7. I Feel You

8. Policy Of Truth

9. Suffer Well

10. Hole To Feed

11. Walking In My Shoes

12. Just Can't Get Enough

13. Fragile Tension

14. Strangelove

15. Personal Jesus

16. Everything Counts

17. Never Let Me Down Again

18. Enjoy the Silence

Encore:

19. Martyr

20. Behind the Wheel

21. Precious

22. Shake the Disease

על פניו הפלייליסט נראה מבטיח וגם מקיים. רוב השירים החדשים בפתיחה, שאר השירים הולכים להטריף את הקהל וההדרן…

אוף, דפש מוד ירימו את האצטדיון באוויר, אני אומר לכם.

בכל מקרה, לטובת אלה שרוצים לעשות שיעורי בית, במיוחד עם האלבום החדש, הנה מיקסטייפ לפי הפלייליסט, שמורכב מהקטעים המקוריים מהאלבומים וקטעים מהופעות חיות שאני אוהב.

אז הורידו, חרשו להנאתכם ובואו ניתן לדייב גאהן, מרטין גור ואנדרו פלטשר להראות לנו את העולם בעיניהם, להראות לנו את העולם בעיניים שלנו.

נ.ב. יש חיים אחרי ה-12 במאי. מונוקרייב משחקים אותה שוב ומביאים את The Notwist לבארבי. כיף גדול.