כרגיל, (כמעט) ללא ספוילרים. אך, כרגיל, תמיד כדאי קודם לקרוא את הספר.
"האם יש נקודה שאתה רוצה להסב את תשומת לבי אליה?"
"למקרה המוזר של הכלב בלילה."
"הכלב לא עשה שום דבר בלילה."
"זה היה המקרה המוזר", אמר שרלוק הולמס.
(מתוך "Silver Blaze", סיפור מאת סר ארתור קונן דויל)
פרקי הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (להלן: "המקרה") ממוספרים במספרים ראשוניים, האהובים כל-כך על כריסטופר בון, גיבור הספר – הפרק הראשון מספרו 2, ואחר-כך באים פרק 3, פרק 5, פרק 7 וכו'. בהתחלה, אני חייב להודות, חשבתי שמישהו תלש את הפרק הראשון מהעותק שלי, אבל ככל שמתקדמים בקריאת הסיפור מבינים שעניין זה, כמו עניינים אחרים המופיעים בספר, הוא עוד נדבך בעולם המדהים של כריסטופר, שהסופר מארק האדון מצליח לחשוף בפנינו בדרכים ספרותיות מדהימות.
"…מספרים ראשוניים הם מה שנשאר אחרי שמסלקים את הדפוסים המוכרים. לדעתי, מספרים ראשוניים הם כמו החיים. הם מאוד הגיוניים, אבל אף אחד לא יצליח לחשב אף פעם את החוקיות הבסיסית שלהם, גם אם הוא יבלה את כל החיים שלו בחישובים…"
כריסטופר בון הוא נער בן 15, הסובל מתסמונת אספרגר. בכל דפי הספר, מעין סיפור מסע "אוטוביוגרפי" ש"כותב" בון עצמו, אין כל התייחסות לתסמונת או בכלל לעובדה שכריסטופר הוא ילד חריג. אבל לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם כדי להבין שהדרך שבה כריסטופר רואה את העולם, הדברים אליהם הוא שם לב והדברים אותם הוא מתקשה להבין – כל אלה הופכים אותו לאחר. כריסטפור קולט בצורה מדהימה את הפרטים המופשטים שהוא רואה מסביבו ואף זוכר אותם לאורך זמן (כמו, למשל, כמות הפרות שראה בשדה, כשעצר לעשות פיפי לפני כמה שנים, הצבע שלהן, כמה בתים היו בכפר שבאופק ועוד), אך את הבעות הפנים של האנשים איתם הוא בא במגע הוא איננו מבין (פרט ל"עצוב" ו"שמח"). כזה הוא עולמם של הלוקים בתסמונת אספרגר, ובדרך זו מעביר האדון – דרך כריסטופר – את ראיית העולם הזו לנו. ואנו, אשר מבינים מה פירוש הבעות הפנים ואת הבדיחות שכריסטופר מספר אך לא צוחק מהן, זוכים להנות מספר מרתק ומאלף.
"…אני אוהב מתמטיקה, כי זה אומר לפתור בעיות, והבעיות האלה קשות ומעניינות אבל בסוף תמיד יש תושבה ברורה… מתמטיקה היא לא החיים, כי בחיים אין בסוף תשובות ברורות…"
"המקרה" הוא בעצם סיפור מסע – מסע של נער תמים ואופטימי, נער חריג, בדרך לגילוי עצמי, להבנת הסביבה והאנשים שמסביבו, להתגברות על הליקויים מהם הוא סובל. דווקא משום שהתסמונת ממנה סובל כריסטופר אינה מאפשרת לו לקלוט את העולם כפי שאדם רגיל קולט אותו, הדרך שבה הוא מתאר את העולם היא חדשה, רעננה ובעלת עוצמה כבירה. זהו סיפור בלשי, אבל בעצם סיפור אנושי, כמעט טלנובלה; ספר ילדים לכאורה, אבל בעצם ספר שרק מבוגרים יבינו באמת; ספר שדן בנושא הכתיבה – איך כותבים ספר, איך יוצרים אמינות, באילו תחבולות ספרותיות מותר או אסור או צריך להשתמש. האידיאל של כריסטופר, ואולי גם של האדון, הוא ספרי שרלוק הולמס, ובמיוחד "כלבם של בני בסקרוויל". כריסטופר מעריץ את שרלוק הולמס, שהוא רציונליסט גמור כמוהו, אבל לא אוהד את סר ארתור קונן דויל, שכן "הוא האמין בתופעות על-טבעיות וכשהוא היה זקן הוא הצטרף לאגודת הספיריטואליסטים".
"…הוא חכם מאוד ופותר את התעלומה והוא אומר "העולם מלא בדברים מובנים מאליהם שבני האדם אינם מבחינים בהם". אבל הוא כן מבחין בהם, כמוני… חוץ מזה, שרלוק הולמס לא מאמין בקיום של העל-טבעי, שזה אומר אלוהים ופיות וכלבים מהגיהנום וקללות, שהם כולם דברים מטומטמים…"
כריסטופר הקדוש, על שמו קרוי כריסטופר, הוא – במסורת הנוצרית – פטרון הנוסעים. משמעות השם בלטינית היא "להעביר את ישו", שכן כריסטופר זה, ענק רב כוח, היה מעביר את הנהר כל מי שחפץ בכך, והפעם היחידה בה נכשל היה כאשר ניסה להעביר ילד קטן שענה לשם ישוע (שהרי הוא נשא את כל העולם על גבו). אבל כריסטופר הוא רציונליסט, ולכן הוא אומר ש"הסיפור הזה הוא שקר", בדיוק כמו שמטאפורות בעיניו הן שקר (הרי אף אחד לא באמת "מתפוצץ מצחוק") ואלוהים הוא שקר וגן עדן הוא שקר. בהתאם לראיית העולם שלו הוא אינו מאמין בדברים שאינו רואה, והכלל האהוב עליו ביותר הוא "התער של אוקם".
"…זה מראה שלפעמים אנשים רוצים להיות מטומטמים והם לא רוצים לדעת את האמת.
וזה מראה שמה שנקרא "התער של אוקם" הוא באמת נכון.
התער של אוקם הוא בכלל לא תער במובן של סכין גילוח אלא כלל, והוא אומר
Entia non sunt multiplicanda praeter necessitatem
שזה בלטינית, וזה אומר
אין להניח את קיומם של דברים יותר מכפי שהכרחי לחלוטין…"
יש משהו יפה ברציונליזם הגמור של כריסטופר. אני חייב להודות, שגם אני במידה רבה רציונליסט שכזה. הגם שאני חייב להעיד על עצמי (בצניעות המתבקשת), כי אני קולט רגשות ומבין אותם הרבה יותר מאשר כריסטופר, הרי שאני מאוד מזדהה עם הרבה מהרעיונות שהוא מעלה. בעיני הרציונליסט (ואני מאמין שגם מארק האדון הוא כזה), אמונות תפלות ומיסטיקה – פיות, טלפתיה, גן עדן, אלוהים – תמיד ייראו פרימיטיביות ומשוללות הגיון. אני, כמו כריסטופר, מסוגל להבין את הצורך של אנשים באמונות תפלות, את הסיבה שהם נתלים בהן, אבל לעולם לא אהיה מסוגל להבין או לקבל את הדברים ה"מופלאים" הללו עצמם. בגמרא כתוב "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור", ואילו הרציונליסט דורש דווקא במופלא בנסיון להפוך אותו למובן וחוקר דווקא במכוסה כדי להפוך אותו לגלוי.
"…אני חושב שאנשים מאמינים בגן עדן כי הם לא אוהבים את הרעיון שהם צריכים למות, כי הם רוצים להמשיך לחיות ולא מוצא חן בעיניהם הרעיון שאנשים אחרים יעברו לגור בבית שלהם ויזרקו את הדברים שלהם לזבל…
אנשים מאמינים באלוהים כי העולם מאוד מורכב ומסובך והם חושבים שמאוד לא סביר שדברים כל-כך מורכבים כמו סנאי מעופף או העין האנושית או המוח יכלו להיווצר במקרה…
אנשים שמאמינים באלוהים חושבים שאלוהים שם את המין האנושי על כדור הארץ כי הם חושבים שבן אדם הוא החיה הכי טובה, אבל בן אדם הוא סתם חיה והוא יתפתח לחיה אחרת, והחיה הזו תהיה חכמה יותר ותכניס את בני האדם לגן חיות, כמו שאנחנו שמים שימפנזים וגורילות בגן החיות…"
מארק האדון עבד עם ילדים ומבוגרים מוגבלים. הוא גם למד ספרות באוקספורד ובאדינבורו וכתב שמונה-עשרה ספרי ילדים. כתיבה טובה, לדבריו, "לא מסבירה יותר מדי, רק מספרת את הדרבים שקרו כפשוטם, ומציירת תמונה שמשאיר מקום לדמיון ולהבנה של הקורא". וזה בדיוק מה שהוא עושה ב"המקרה" – משאיר לנו להבין, להפנים, להתפלא, להתפעל, לצחוק (המון) ולבכות (עוד יותר), ובעיקר להשתאות אל מול ספר קצר, פשוט ומופלא אודות ילד פשוט ומופלא, שמסיים את הספר בתחושה של ניצחון ותקווה, אליה מצטרף כל מי שקורא את הספר: "אני אגמור את הלימודים בהצטיינות ואהיה מדען. ואני יודע שאני אוכל לעשות את זה… אני יכול לעשות הכל".
שגיא נאור 