"שלומי שבן בעיקר בא חשבון בשירים שלו עם עצמו, או בעצם איתנו. ולכן מבחינתי, "שלומי שבן" הוא אחד האלבומים הכי גבריים שנכתבו פה. לא גבריים במובן השוביניסטי. להיפך. גבריים משום שרק גבר (תל-אביבי) בשנות השלושים לחייו יכול ממש להזדהות, להבין, להתחבר…"

ביקורת על האלבום הראשון (והיחיד עד כה) של שלומי שבן כאן.

"…כשאתה גדל בעיר קטנה,

אתה יודע שאתה תירקב בעיר קטנה,

יש רק שימוש אחד טוב לעיר קטנה –

אתה שונא אותה ויודע שאתה חייב לעזוב…"

Small Town, מלים: לו ריד וג'ון קייל, מתוך "Songs for Drella"

 

 

נזכרתי בשיר הנפלא הזה בערך באמצע "סוף העולם שמאלה", הסרט הנהדר של אבי נשר, שראיתי אתמול. נזכרתי בו, כי אולי הוא יכול היה להיות שיר סיום נהדר לסרט הזה (עם כל הכבוד לנינט). נזכרתי בו, כי בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב, לא רק כאן בארץ אנשים גדלים בעיר קטנה, רחוקה, חסרת סיכוי, וחולמים רק על דבר אחד – לעזוב אותה לכל הרוחות.

 

ובכל זאת, "סוף העולם שמאלה" יכול לקרות רק בארץ. נכון, הביקורות באירופה משבחות, אבל אני בטוח שאף צרפתי לא מסוגל באמת להבין את ההרגשה של לעזוב מקום (בין אם זה הודו, מרוקו, רוסיה או כל מקום אחר שממנו הגיעו יהודים לכאן) לטובת חלום, ולגלות שהחלום נמוג ברגע שהגעת, ואתה נותר חסר כל, נידון להתחיל מאפס במקום שאתה אף פעם לא מרגיש שהוא ממש שלך.  ומה שעוד יותר עצוב הוא שיום אחרי שהגעת, אתה כבר לא חדש, ואתה יכול ללגלג ולהשפיל את החדשים שבאו אחריך, גם אם מדובר בהפרש של כמה שנים. הפולנים עשו את זה לתימנים, התימנים לרוסים, והרוסים לאתיופים. לכל אחד יש את הצלקת שלו, וכל אחד דאג לצלקת אצל מישהו אחר.

 

 

 

די אירוני לחשוב ש"סוף העולם שמאלה" מתרחש באותה שנה שבה התרחש "הלהקה", אותו סרט קאלט שגם הוא יצא מבית מדרשו של נשר. זה מול זה ניצבים הצבר החדש, היפה, הנהנתן, ולמולו העולה, הגלותי, העלוב, באותו מקום, באותה שנה, רק 187 קילומטר מפרידים ביניהם (על-פי השלט הסימבולי כל-כך שזוכה למקום של כבוד בסרט).  

 

די מעציב לחשוב ש"סוף העולם שמאלה" יכול היה באותה מידה להתרחש כאן ועכשיו. האם באמת השתנינו כל-כך?  מספיק לנסוע לאופקים, למצפה רמון, או לכל עיירת פיתוח אחרת, ולראות שכמה עשרות קילומטר מתל-אביב אנשים עדיין נאבקים בשיניים על עבודה שמכבדת את בעליה, על סיכוי לשפר את החיים, על היכולת לברוח משם. ומי שבאמת מצליח עוזב את העיר שכוחת האל, בין אם מדובר בשדרות של כנסיית השכל או קריית מלאכי של נינט, ולא מסתכל יותר לאחור. מי שכוכבו טרם דרך, או לא ידרך לעולם, נשאר תקוע שם, והמרחק מתל-אביב הוא הרבה יותר מסימבולי. הוא בעצם הכל.

 

ובאמת בזמן האחרון פשוט כיף להתחבר לקולנוע הישראלי. באופן דומה להנאה שאני שואב ממוזיקה ישראלית, נראה כי הנושאים עליהם מדבר הקולנוע הישראלי העכשווי מדברים אליי יותר מאשר קולנוע שמגיע מהוליווד, ואני מוצא את עצמי הולך ליותר סרטים ישראליים ונהנה יותר בסרטים ישראליים. כמובן שלכך תורמת גם העובדה כי יוצרים ישראליים למדו לעשות סרטים בארץ ברמה שלא מביישת כל מקום אחר. ואבי נשר אכן יודע לעשות סרטים.

 

ב"סוף העולם" הוא מהלך יפה בין הטיפות, לא טועה והופך את הסרט למלודרמה סוחטת דמעות או לסרט בורקס (אם כי הפריימים שבהם ישראל קטורזה עושה, בפעם המי-יודע-כמה, את הפרצוף הפוזל המפורסם שלו, הזכירו לי במידה רבה כל מיני סצנות מסרטים שכאלה). בעדינות, ברגש, בזהירות – הוא מדלג בין סצינות בסרט, מכניס אותנו לעולמן של ניקול ושרה, נטע גרטי ולירז צ'רכי המקסימות, וחושף בפנינו ללא רחמים את העליבות, את הסבל, ואת הכאב. גם הבחירה להעמיד קאסט מלא בשחקנים לא ידועים (פרט לכמה קומיקאי צמרת ונתי רביץ אחד, רובם ככולם בתפקידי משנה) גם היא נהדרת. היכולת להזדהות עם דמויות שטרם נחשפת אליהם בסרטים אחרים או חמור מכך בטלנובלות רדודות מעלה את קרנו של הסרט, ותורמת להנאה הרבה שניתן לשאוב ממנו.

 

רק השנה חשפה אילנה דיין את הניצול וההשפלה המתמשך של אנשי עיירות הפיתוח בדרום בידי המיליונרים של סביון. ועדיין אנחנו מתעמרים כאן בכל מי שעולה לארץ, בחדשים – רוסים, אתיופים, עובדים זרים. אז כמה באמת התבגרנו בארבעים שנה?   לא הרבה כנראה. ולכן הסרט הזה של אבי נשר הוא בעיניי מסמך חשוב. דרך ערמומית, ממזרית להעמיד מראה אל מול אלה שמגדירים את עצמם "ישראלים", ומזמן שכחו שאבא, או סבא, או סבא של סבא שלהם, בא לכאן גם כן ממקום אחר לא כל-כך מזמן. עולם שמאלה זה כאן, עדיין. על כולנו עבדו – פקידי הסוכנות, ראשי הממשלה, ספרי הלימוד. כולנו תקועים כאן, בלב המדבר, על קצה הצוק, לטוב ולרע. ואולי הגיע הזמן לנסות ולבנות פה משהו יותר טוב. 

 

 

"אני מקשיב לאלג'יר”, ישי כותב, "אין מקום שהם שרים עליו ולא הייתי בו. אין דבר שהם שרים עליו ולא חייתי אותו. אין חיים שהם מתארים שהם לא חלק מחיי, אין מילים שהם שרים שלא בכיתי בלילותיי…". ואני מאמין לו. יותר משאני מאמין לו, אני מאמין ברעיון הזה – שמילים יכולות לנגוע, לומר במקומך, עבורך, למענך, את כל מה שלא יכולת להגיד. וכשזה קורה, זה הדבר הכי נפלא בעולם.

בגלל שזה קורה, אני איש של מילים.

 

לאחרונה זה קרה לי עם "אהבת נעורי" של שלום. שמעתי אותו פעם ראשונה ואמרתי לעצמי "איך השלום הזה נכנס לי לראש, וגנב לי את הסיפור". כי גם לי הייתה אהבת נעוריי כזו, שאיש לא ממש ידע עליה, ששמעה את השיר הראשון בחיי, ולא הייתה איתי כמעט, ואז נסעה. אחר-כך עוד אנשים אמרו לי שבעצם השיר נכתב עליהם, והאמנתי להם. כי זה היופי בשיר, שהוא נוגע בך, שהוא יכול להגיע לאמיתות שאפילו לא העזת לבטא.

 

יש עוד הרבה שירים כאלה – "יש לי סיכוי" של אביתר ו"אל תפחד" של אהוד, "רוך וקושי" של אסף ו"עכשיו" של ג'וני, "פעם בחיים" של עמיר ו"עיר של קיץ" של ברי. והרשימה ממשיכה וממשיכה. שירים שמעבירים בך צמרמורת בכל פעם שאתה שומע אותם, כי כמו שכותב ישי, המקום שהם שרים, הנושא עליו הם שרים, החיים שהם מתארים – זה החיים שלך. וכנראה לא סתם מדובר, בדרך כלל, בשירים בעברית. כנראה שהמכנה המשותף ביני לבין כל האדונים הנכבדים הרשומים לעיל (ויש עוד רבים אחרים) גדול בהרבה מהמשותף ביני לבין יוצרים גדולים ככל שיהיו שלא חיים כאן, את המציאות הישראלית שלנו.

 

כל אחד מתחבר לשירים אחרים. לעתים אנשים ימצאו דברים שונים, סיפורים אחרים באותו השיר ממש. גם בזה מתבטא יופיו של שיר. ישי מתחבר עכשיו ל"בתוך הצינורות" ו"הביאו את הנגרים" (ולא קשה להבין למה), אני מתחבר יותר ל"יום אחד" ו"דבר אליי". שנינו מאוד אוהבים את אלג'יר. אביב גדג' נכנס, מבחינתי, לרשימה מצומצמת של אנשים שאני אומר לעצמי "הייתי שמח לתפוס איתו שיחה על איזה כוס קפה (או בירה) ולדבר קצת על החיים". ישי עוד מסוגל גם לעשות את זה…

רוב הזמן הוא מריר. לא כועס, לא מאשים, רק מריר. מריר כתוצאה משנים שבהן הוא לא מוצא את עצמו, מנותק ממולדת, ממורשת, גולה במדינה שאמרו לו שהיא שלו.

 

אבל יש פעמים שהוא מלא זעם, פרצופו אדום מכעס, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן. זה קורה בעיקר כשהוא יושב בסלון, ומאזין למוסיקה. שם על הפטיפון את ה"פתיחה לחלום לליל קיץ", מנדלסון.  המוזיקה שלו מרגיעה אותו, מקררת אותו בחום הלוהט של יולי, מרפה את השרירים התפוסים והכואבים. ואז, בדיוק כשהוא עוצם עיניים, ושוקע לתוך הכורסא, הברברים מהקומה השנייה דופקים שוב עם המטאטא על הרצפה וצועקים משהו שמיועד אליו. ההתנהגות הזו, חוסר הכבוד, חוסר התרבות – אלה הדברים היחידים שבאמת משגעים אותו. לכל השאר הוא התרגל.

 

כשרק הגיע לפה חשב שבאמת יתגשמו כל החלומות שלו. הרי הם הבטיחו. אמרו שיחכו לו, שידאגו לו. שם הוא היה פרופסור למוסיקה, בקונסרבטוריום גדול ומפורסם. היה לו מעמד, בית יפה וגדול, חברים. אבל הם דיברו אל הלב שלו. אמרו שיש פה ים כמו שאין בשום מקום, וקיץ ארוך ויפה, וכולם ערבים זה לזה, וציונות.

אז הוא עזב הכל, ובא לארץ.

 

הוא עדיין זוכר את היום. יורד מהמטוס עם חליפה שחורה, מזוודה קטנה ביד כי לא נתנו לו להוציא כלום, קצת בגדים, קצת תקליטים, וזהו. חלומות גדולים הפכו מהר מאוד לשקרים קטנים, מהדירה הקטנה לא רואים ים ולא חברים, ולמוזיקה שלו אף אחד לא מקשיב. בטח לא הברברים מהקומה השנייה.

 

טוב, הוא אומר לעצמו, זה לא מתאים. לא מתאים לקיץ הזה הרותח, לא מתאים לברבריות, לא מתאים למהירות. זה מתאים לשלג, לשקט, לתרבות. ממש כמוהו. גם הוא לא מעניין פה אף אחד, נמק לאיטו על המרפסת, הפטיפון מנגן את "מארש החתונה".

 

רוב הזמן הוא מריר. לא חושב על לעזוב, לא מנסה להשתלב, רק מריר. מריר כתוצאה משנים שבהן הוא מסתובב, כמו התקליט של מנדלסון, ולא מגיע לשום מקום. מנותק ממולדת, ממורשת, גולה במדינה שהבטיחו לו שהיא שלו.

 

(על-פי "ותינוק" של עמיר לב)

 

*** נכתב במקור עבור גלריית הסיפורים של פורום המוזיקה של YNET ***

"הבלוג, בצד היותו הזדמנות נפלאה להכיר א/נשים חכמים/ות ורגישים/ות, הוא כלי למחאה חברתית אזרחית למי שלא מסתפק בהצבעה אחת לארבע שנים ורוצה עוד מן הלחם הזה…

כתיבת בלוג מעניקה כוח אדיר של מחאה לא אלימה, אנרגיה שהשימוש בה, כמו השימוש באנרגיית השמש יכול רק להיטיב לאקולוגיה החברתית.

קל להקים בלוג. קל גם לכתוב בו, להתבטא בדברים שבאמת חשובים לקיומו...

הבלוג הוא אי של שפיות.

יש מישהו או מישהי במדינה הזאת שלא כמה/ה לה?"

 

(מתוך רשימה נפלאה של קורינה הסופרת בבלוג שלה ב"רשימות")

 

"לא משנה מקום, גם זמן לא משנה –

ילדה קטנה אהבתי בגליל.

ואני הולך לפגוש אותה לגמרי במקרה

אחרי שכבר אשכח אותה כליל…"

(פלוגה בקו)

 

 

עם מאיר נפגשתי כמה פעמים בחיים שלי. כלומר, לא עם מאיר אריאל עצמו, אלא עם השירים שלו. נראה לי שעד גיל מסוים, הם לא מדברים אליך. איפהשהוא בסוף התיכון פינת תחילת הצבא, פתאום אתה מרגיש שהשירים האלה נכתבו עליך ואליך, שגם אתה היית שם, מאוהב בילדה קטנה, מרגיש כאילו האוטובוסים באים לפני שהספקת אפילו לגנוב איזה נשיקה. ואז אתה מוצא את עצמך שוקע לתוך מאיר, בתחילה מושכים אותך הקטעים הקלים, המגניבים. אחר-כך אתה נכנס לראש שלו, למלים שלו, מדקלם את הסיפורים שהוא רוקח במוחו הקודח, מזמזם יחד איתו את שירת הטרובדור שלו הלא נגמרת.

 

 

"שוכב עם אישה בשביל לעשן

חושב מחשבה בשביל לעשן

כותב משהו בשביל לעשן

מתקרב בשביל לעשן

אני מתרחק בשביל לעשן

אני מוצא חן בשביל לעשן

ומה שאחרי מותי מעניין,

כן מה שאחרי מותי אני מתכוון

זה לעשן…"

(בשביל לעשן)

 

 

מאיר הלך פתאום, סתם ככה, בלי סיבה, אפילו לא בגלל העישון (ולא משנה של מה). סתם טעות, חוסר תשומת לב. עצוב לחשוב כמה דברים הפסדנו, כמה שירים לא נשמע. התחושה הזו, של החלל הענק שנפער, ממלאת לא רק את המעריצים. די להגיע לכל אחד מהמפגשים השנתיים לזכרו של מאיר, כדי לראות שגם האמנים, קטנים כגדולים, אבלים עדיין על לכתו, וחסרים את האיש שכתב כל-כך הרבה שירים יפים לכל-כך הרבה אנשים. יותר מאדם אחד, שהביע תמיהה על האהבה שלי למאיר, גלגל את עיניו בפליאה למשמע הרשימה הענקית של שירים שמאיר כתב לאחרים, והפכו לנכסים אמיתיים של השירה העברית: "אגדת דשא", "אומרים שבלי", "בשדה ירוק", "הולך בטל", "סוף עונת התפוזים", "מתחת לשמיים", "ערב כחול עמוק", "שלל שרב", והשיר היפה ביותר בעיניי, שמאיר כתב לשלום חנוך, "ויקטוריה".

 

 

"נשכבת אחור עוזבת עוזבת

בתוך ערפיליה עוברת רכבת

קיר מתמוטט קורסת חומה

סכר נפרץ נשפכת גומה

 

ניגרת ניגרת מקצות ציפורניה

כשמן כדבש מפסגות גבעותיה

עוד קיר נופל נפרצת גומה

והמים עולים מקומה אל קומה"

(ויקטוריה)

 

 

כן, מאיר ידע בשירים שלו לעשות אהבה לנשים, אבל במרומז. ידע לעשן דברים טובים, אבל בהחבא. ובעיקר, חייך מתוך השירים את החיוך הממזרי שלו, פקח את העיניים הגדולות, וצחק. הצחוק הזה חסר פה, ולנו נשארים רק זכרונות, געגועים, ערגונות.

 

מאיר, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא זכה לאהבה והערכה באופן שלה הוא זוכה היום. אני מתקשה לשכוח הופעה שמאיר קיים ביום הסטודנט באוניברסיטת תל-אביב, בשנת 96. ההופעה התקיימה בצהריים, באמפי הקטן שליד בית התפוצות. היו שם אולי עשרים-שלושים איש. ומאיר, כמו מאיר, נתן שואו כאילו מדובר באמפי קיסריה. אבל אני בטוח שהלב נחמץ. היום הקהל נותן למאיר את האהבה שהוא כל-כך מנע ממנו בחייו.

 

ב-28 ביולי, יתקיים בקיבוץ משמרות ערב לציון 5 שנים למותו של מאיר. בפעם השנייה ברציפות הערב מתקיים במקום שבו נולד, גדל ויצר מאיר (וגם שלום…), שם – על הדשא שהפך ל"אגדה" – יעלו ויבואו אמנים רבים להביע כבוד ואהבה לאיש ולפועלו.

לפי YNET אישרו את הופעתם שלום, אהוד, אתי אנקרי, אריאל זילבר, חנן יובל, ברי סחרוף, דויד ברוזה, "הדג נחש", "אלג'יר", רונית שחר, תאמר נפאר, שלומית אהרון, רונה קינן, חברי להקת "שליחי הבלוז", לאה שבת, כמובן שחר ואודי אריאל. את הערב ינחה, כמו תמיד, י. קוטנר וינהל מוסיקאלית יהודה עדר.

 

מנסיון העבר, מדובר באירוע יפהפה, מלא בכוונות טובות ואושר. הזכרון של אהוד בנאי שר, לבד עם הגיטרה, את "בלוז כנעני" לא עוזב אותי גם שנה אחרי. אני לא יודע כמה יעלה התענוג השנה, אבל לטעמי הוא שווה כל מחיר. נבוא, נשב, נשיר, נדפוק על דלתי מרום, ואולי, טוק-טוק-טוק, מאיר ישמע.

 

"מאז שעזבת הרבה השתנה כאן

זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר

ומילים כמו שלך

אף אחד לא אומר כבר

הנר שלך מאיר עדיין בוער"

(בלוז כנעני, מילים: אהוד בנאי)

שוב חלפה שנה, ושוב הקיץ הזה הופך בלתי-נסבל. למרות שאת רוב היום אני מוצא את עצמי מעביר באוויר הקר והנעים של המזגן – בעבודה, באוטו, בבית – המעט שבו אני נחשף לאוויר החם והלח שבחוץ מעורר בי תחושות קשות של גועל וקלסטרופוביה וגעגועים עזים לאירופה.

 

כי אתם מבינים – אני בעצם לא שייך לכאן. סבא שלי עזב את פולניה והגיע לכאן, אבל הגוף שלי עדיין מכוון על התרמומטר של מזרח אירופה. בחורף אני מסתדר מצוין, בסתיו אני פורח, אבל בתל-אביב אין סתיו. יש רק קיץ, עם הפוגות קצרות של טמפרטורה נמוכה. והגוף שלי לא מבין, משיר דמעות גדולות של זיעה, ומתגעגע.

 

פנחס שדה גם כן נולד בפולין. לא רק בגלל זה אני אוהב אותו… J   המלים שהוא כותב עוסקות בנושאים הכי יומיומיים, אבל עושים זאת בצורה חכמה ומאלפת (ואני לא מדבר רק על "החזיון לפרנציסקו גויא" הבלתי-רגיל). ב-1990 הוא פירסם במעריב את השיר "על אי הצורך לקנות מאוורר בקיץ". בקיץ של שנות האלפיים באמת לא צריך לקנות מאוורר, כי הוא ממילא אינו מסוגל להועיל. אז אפשר רק להתנחם בשיר היפהפה הזה, ולקוות להיות כאן גם בשנה הבאה, ואם אפשר אז שיהיה קצת יותר קר…

 

לֹא מִכְּבָר, בְּיוֹם קַיִץ כָּבֵד בַּשָׁרָב,
אָמַר אֵלַי מִישֶׁהוּ: לָמָּה זֶה לֹא תִּקְנֶה לְךָ מְאַוְרֵר
לִלְחֹם בַּשָׁרָב הַזֶה, וְאַתָּה אִישׁ יוֹשֵׁב בַּיִת כָּל יָמֶיךָ, וּבַלֵילוֹת.
וְחָשַׁבְתִּי בַּדָבָר, אַךְ אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: הִנֵּה אֲנִי
אֵין לִי מִלְחָמָה עִם הַחֹם, אוֹ עִם הַקֹר,
וְאֵין בְּלִבִּי עֲלֵיהֶם טְרוּנְיָה כָּלְשׁהִי.
הֵן לֹא בְּזָדוֹן בָּאִים הֵם אֵלַי. לֹא אֶת רָעָתִי הֵם מְבַקְּשִׁים.
הֵם נוֹלְדוּ כָּךְ. חֹם הַקַיִץ, צִנַת הַחֹרֶף. אֵין זֶה אֶלָּא כְּפִי שֶבְּרָאָם הַבּוֹרֵא.
בְּטֶבַע הַדְּבָרִים הוּא. עַל פִּי מַתְכֻּנְתוֹ שֶׁל סֵדֶר הָעוֹלָם.
הָיִיתִי אוֹמֵר, בְּבוֹאִי לְהַרְהֵר בַּדָּבָר, כִּי לִבִּי רוֹחֵשׁ אֲלֵיהֶם כְּמוֹ יְדִידוּת.
בְּבוֹאָם אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: בְּרוּכִים אַתֶּם בְּבוֹאֲכֶם, וּבְלֶכְתָם: לֶכְתְכֶם לְשָׁלוֹם.
שׁוּבוּ נָא אֵלַי גַּם בַּשָׁנָה הַבָּאָה, אוֹמֵר אֲנִי. מְקַוֶה אֲנִי גַּם אָז לִהְיוֹת כָּאן.

* * *

 

שניים

כמו זוג עיניים

זוכרת, אז במכונית?

 

לא ידענו אז

שזמן יכול להפוך

אהבה לחיים שלמים

 

שניתן אם רוצים

למצוא את כל האושר

במשהו קטן כמו את ואני

 

עשר שנים

מתחת לשמיים

יד ביד, כמו זוג מאוהבים

 

כששמעתי פעם ראשונה, אני לא זוכר איפה, את שיר הנושא של "מיכאלה", הטלנובלה של ערוץ 3, חשבתי שלבטח מדובר בטעות, מקסימום בקאבר. אבל מסתבר שלא דובים ולא קרדיט, את אף אחד לא מעניין שהפזמון של שיר הנושא הזה, שמושמע ללא הרף בכל פינה, מועתק כמעט בשלמותו מהשיר "Anger Management", הלקוח מהאלבום הנפלא “Lovage” של דן "דה אוטומייטור" נקאמורה.

אחרי כמה שמיעות חוזרות של שני השירים, מתברר שהדמיון עולה על כל דמיון, ואם פלגיאט היה פשע, אזי הכותבים של שיר הנושא, ובעיקר דני רייכנטל המצהיר כי הוא זה שעל "הלחן", היו ודאי נעצרים ונחקרים ביחידה לחקירות הונאת המאזינים עוד באותו היום שבו שוחרר השיר.

אז הנה, להנאתכם ולעיונכם, שני השירים, זה מול זה: המקור והחיקוי. מומלץ לכוון את שניהם לפזמון (00:40 בערך במקור ו-00:30 בערך בחיקוי) ולהאזין. מותר לחייך. נא לא להתעצבן.

 

נ.ב.

אני כבר יודע מה תהיה התשובה, אם תהיה כזו. לא מדובר בהעתקה. אולי "השפעה" (כמו שמדנס "השפיעו" על משינה), מקסימום "השראה" (כמו שהפיקסיז היו ה"השראה" ל…כן, שוב – משינה).

אני הייתי שמח הרבה יותר, אם בחדוות היצירה המקומית, היו יוצרי טלוויזיה מקדמים קצת יותר מוזיקה ישראלית (כמו שעושים יפה יוצרי "שבתות וחגים") ומעתיקים קצת פחות מוזיקה (גם אם משובחת) מחו"ל.

 

הלכתי עם דני ביום חמישי בלילה להופעה של אלג'יר בבארבי.

זאת אומרת, תיכננתי ללכת, אלא שאף-אחד לא טרח להודיע לנו שהבארבי לא שומרים מקומות, גם אם מזמינים אצלהם, משעה מסוימת ואילך.

 

כתבתי על זה כאן, וגיליתי שאני לא היחיד שחושב שהמצב הזה לא הגיוני. יותר משמעניינת התשובה הלא ברורה של הבארבי, מעניינת העובדה שלכולם נמאס מהופעות שמתחילות באיחור. עובדה.

 

קריאה מהנה.