למעלה מארבעים אחוזים מבתי האב בישראל צפו בגמר "האח הגדול". הרבה יותר מאשר אי פעם הצביעו בבחירות לכנסת או ראשות הממשלה.

מיליון הודעות טקסט נשלחו לטובת שפרה. רק 290 אלף איש בשנה טורחים לתרום דם.

כל המדינה עצרה את נשימתה כשהשידור של "האח הגדול" הופסק כיוון ששי שטרית עזב את הבית כדי להשתתף בהלוויית דודתו. 25 סוכני נסיעות מרוסיה נהרגו ו-33 נפצעו (מהם 23 קשה) באסון ליד עובדה, אבל חגיגות הגמר הגדול לא סטו ממסלולן.

 

זה פופוליסטי, זה אליטיסטי, זה נון-קומפורמיסטי – "האח הגדול" פשוט חשף כמה אנחנו קטנים.

בשבוע האחרון התנהלו מסביבי ולצדדיי שיחות מרתקות על הנושא האחד והיחיד ברומו של עולם – "מי ינצח ב'האח הגדול' וייקח את המליון". אני, בלי ידע מעמיק בנושא, ידעתי שזו תהיה שפרה (ואפילו טרחתי לומר את זה למי שרצה להקשיב). זו תהיה שפרה, בדיוק כמו שזו הייתה נעמה, ואם תרצו בדיוק כמו שזו הייתה נינט טייב. אם תרצו, אז בדיוק כמו שלכל סרט הוליוודי שמכבד את עצמו יש סוף טוב, שבו הגיבור מנצח את הרשעים וזוכה בנערה.

 

בסצנה נהדרת בסרט המטופש "בלתי שביר" מסביר אלייג'ה (סמואל ג'קסון) לדייויד דאן (ברוס ויליס) שלכל גיבור חייב להיות הארכי-רשע שמולו, כמו יין ויאנג. "בקומיקס", הוא אומר לו, "אתה יודע איך אתה מזהה מי יהיה הארכי-רשע?  הוא ההפך הגמור של הגיבור, ורוב הזמן הם חברים, כמוני וכמוך".

 

הצופה הממוצע בריאליטי מניח שמדובר ב"תוכנית מציאות", כלומר כזו שמתעדת את המציאות ומביאה אותה בצורה "נקייה" לצופה, משהו דומה ל"מופע של טרומן". בפועל, תוכניות הריאליטי רחוקות מאוד מהאידיאל הזה – לא רק שההפקה מפעילה מניפולציות, בונה טייפ קאסטינג, ממליכה מלכים, משאירה את אלו שהיא חפצה בהם במשחק ומלבה יצרים (כפי שנחשף כבר במקרה של "הישרדות"), אלא שהתוכנית הערוכה שבה רובנו צופים מאפשרת למפיקי התוכנית לעשות במציאות כבשלהם. הם אמנם לא יוצרים בדיה, אבל כל סטודנט שנה א' בתקשורת יודע כמה כוח יש לעריכה טלוויזיונית, כמה היא יכולה לעוות את המציאות.

 

"כוכב נולד" היה כנראה הריאליטי הראשון שעם ישראל התמכר אליו. אז, הייתה זו נינט ששווקה לעם ישראל ככוכב מהדרום, הילדה השמנמנה עם קול הזמיר שהתחרתה מול הבלונדה המשופשפת מהצפון, שירי מימון. מיותר לציין מה ארע בסוף ההתמודדות – נינט, חביבתם של צביקה הדר וטמירה ירדני, לקחה את כל הקופה עם "ים של דמעות", ומאז מתנטנטת לה בין תוכניות בידור למופעי פסטיגל. שירי מימון, לעומת זאת, השאירה אותה מזמן מאחור בכל הקשור לקריירה כזמרת, עם או בלי תמיכת עמישראל והאס.אמ.אסים שלו.

 

"הישרדות" הייתה קפיצה מדרגה רצינית בכל הקשור לתוכניות ריאליטי בישראל – יותר רייטינג, הרבה יותר התערבות של ההפקה (ועל זה נכתבו כבר טונות של מילים…) והרבה יותר מניפולציות. ב"הישרדות" לוהק ארכי-רשע אמיתי, דן מנו, ולאורך העונה, כמו בסרט הוליוודי, הוא הפך לברון הרשע, לג'וקר, לד"ר אוויל של האי. השיא היה כששחט במו ידיו את קוריצה, התרנגולת האהובה של השורדים, שחסו על חייה גם כשרעבו ללחם.

 

מול מנו הצפונבון המניאק לוהקה נעמה, האם שהקריבה את תינוקה והלכה לשחק על המיליון, הבחורה הפשוטה מהעיר הקטנה שמנסה ולא מצליחה, שבוכה בכל הזדמנות. והרי לכם גיבור(ה) וההפך הגמור שלו, ומכאן והלאה הסוף כתוב כבר מראש. הפלא ופלא דן מנו לא לקח את הכסף, כמו שהרבה אנשים היו משוכנעים, ונעמה נסעה עם הג'יפ שלה כל הדרך בחזרה למשרת הקוסמטיקאית הנחשקת שלה. הפתעה גדולה לא נרשמה שם, לפחות לא מבחינתי. אלא אם כן אתם גם מופתעים כשבטמן מנצח את הרשעים גם בבטמן 3.

 

ו"האח הגדול"?   Same Shit, Different Day. מצד אחד, שפרה הנאווה והמתורבתת. מצד שני, הבובלילים, זו טיפשה וזה מניאק, זו שמנה וזה עושה מעשים מגונים בקטינות, זו קרציה וזה לא מסוגל לומר משפט אחד הגיוני. היא אינטיליגנטית, רהוטה. הם שונאים את האשכנזים, ודופקים את כל מי שזז. בקיצור, היא הגיבורה, הם הרשעים. ועם כל הכבוד ליוסי בובליל, אין מצב בעולם שמישהו היה נותן לו לקחת את המיליון. אני לא יודע איך זה קרה ומי החליט, אבל מה שבטוח – לא היה צריך לחכות לגמר אתמול כדי לדעת מה יהיה בסוף.

 

ובדיוק בגלל זה כל הז'אנר הזה של ריאליטי לא מדבר אליי. בדיוק מאותה סיבה שסרטי "מתח" הוליוודיים הפסיקו לעניין אותי. דקה 30 בערך, ואתה מבין את הסרט. מזהה את הגיבור?   מזהה את הארכי-רשע?   ובכן, בסוף הגיבור ינצח את הארכי-רשע וייקח את הפרס הגדול. מכאן והלאה זה רק 60 דקות של בזבוז זמן, לעתים יותר יפה, לעתים פחות יפה. אבל בזבוז זמן.

 

בקיצור, בפעם הבאה שאתם צופים ב"תוכנית מציאות", תזכרו שבין מציאות לבין התוכנית אין שום דבר משותף. אם בא לכם באמת לקבל מציאות לפנים, תפתחו ערוץ 8 או יס דוקו. תתפלאו לגלות שברוב המקרים המציאות עולה על כל דמיון, גם זה של ארז טל.

 

והכי טוב – פשוט לוותר על הטלוויזיה. בחודשים האחרונים אני מוצא שעל חשבון צפייה בטלוויזיה אפשר לעשות כל-כך הרבה דברים טובים ומועילים, שזה פשוט פשע להמשיך ולרבוץ מול המסך הקטן. אפילו לישון מוקדם יותר כבר עדיף. כמו שמיכה שטרית כתב "שברי את הטלוויזיה ובואי נלך לישון…".

 

 

 

נ.ב.

לידיעת הבובלילים: פרידמן טוב הוא פרידמן טל – – –

 

 

[גילוי נאות: הח"מ לא צפה באף פרק של "האח הגדול". הח"מ צפה בשלושה פרקים בערך של "הישרדות". הח"מ צפה רק בגמר של "כוכב נולד 1". הח"מ מקבל את כל האינפורמציה שלו מהתקשורת. הח"מ מתנצל מראש על טעויות במידה ואינו שוחה בחומר כנדרש]

עוד מרוץ בפתח, ולפניו כרגיל ההכנה המפרכת, ובמהלכה כרגיל שפע אלבומים הנבדקים כפסקול אפשרי לריצה.

את השבוע האחרון העברתי במריצת "Resident" של פול אוקנפולד, לטעמי מהיצירות המשובחות ביותר של, ואולי שירת הברבור של, הטראנס המלודי של סוף שנות התשעים, שכבש בסערה את איביזה ושאר העולם והעביר לי הרבה לילות נפלאים בקלאבים ברחבי היקום.

"Resident: Two Years of Oakenfold at Cream", כפי ששמו מלמד עליו, הוא מתנת הפרידה של אוקי ממועדון ה"Cream" המיתולוגי, אחרי שהיה שם רזידנט בימי שבת במשך שנתיים בליין מסיבות ששמו נודע למרחקים. באלבום 28 רצועות, כולן משובחות (לפחות בכל הנוגע לז'אנר), ממוקססות ומחוברות ביד אומן, כולל הקלטה של הקהל המתלהב והמשתולל.

בשבילי הטראנס המלודי הזה (שהיום כלל לא היה זוכה לתואר "טראנס") בכלל ואוקי בפרט ישר מעוררים נוסטלגיה לזמנים אחרים, בהם כל מה שהיית צריך לעשות זה לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל עליך. אוקי, שרבים ראו בו ה-DJ מספר 1 בעולם, במועדון הליברפולי, שנחשב למצליח ביותר באנגליה ואולי בעולם, נשמע כמו סיפור הצלחה, ובאמת המסיבה שמתרחשת פה, באלבום הכפול הזה, היא מהמוצלחות שזכיתי לשמוע.

אני, אישית, אוהב את החלק הראשון. כל שיר כאן כמעט הוא פאקינג "Power Song" – מ-Mystery Land של Y.Traxx שפותח את האלבום בסגנון אוקי טיפוסי,  דרך Shine של Space Brothers, Someone של Ascension, Vavoom של Man With No Name, ועד ל-The Prophet של CJ Bolland שחותם את האלבום הזה. אה, וכמובן Dark and Long הכל-כך ארוך וכל-כך שחור של Underworld:

בקיצור, אוקי הרזידנט נותן לי בראש בשבועות האחרונים בדרך ל-10 ק"מ באולגה בשישי הקרוב.

את האלבום אי אפשר כמעט להשיג בחנויות, אבל הוא מסתובב ללא הפסקה ברשת, אז תשיגו לכם עותק. מומלץ בחום!

"החיוך של ארז טל, בואו נודה, הוא החיוך של כולנו, והבעיה האמיתית עם החיוך הזה היא לא שהוא מייצר דור של בובלילים חיים ופרידמנים מתים אלא שהוא מייצר דור חדש של ארז טלים, וזה, אחרי הכל, עצוב לא פחות..."

                                                                                         ~ שחר, "תודעה כוזבת", שם.

 

* הכותרת, כמובן, מרוטבליט.

מה שכתבתי הבוקר על "האח הגדול" וההפגנה "נגד" "האח הגדול" זכה לתגובות רבות, רובן נלהבות (מה שמוכיח שוב שקוראי בלוגים הם אנשים חכמים יותר… J).

אבי, שלינקק בבוקר לפוסט שלי, כתב כמה שעות מאוחר יותר בתגובה לאחד המגיבים, שהתרבות השלטת היום מנהיגה כפייה תרבותית כפולה – מצד אחד, מטפחת מערכת חינוך שמנסה לאכוף על תלמידיה את הדעה מה טוב ומה לא, מה נכון ומה לא, מה תרבותי ומה לא. מצד שני, טוענת שאין "טוב", "נכון" או "תרבותי".

הוא כותב (ההדגשים והתוספות שלי):

"קורבנות התרבות הזו [חונכו] לחשוב שהערכים "טוב", "נכון" ו"תרבותי" הם מה שהמערכת קובעת ברגע נתון… בבגרותם, משתכנעים הקורבנות בנקל שאם תכנית מסוימת משודרת בטלוויזיה, אז הטיב שלה, הנכונות של מה שהיא אומרת והתרבותיות שלה נובעים מעצם זה שהיא בטלוויזיה…".

לא יכולתי לומר את זה יותר טוב. מה שניסיתי לומר בבוקר שזה שאנחנו לא רחוקים מהנבואה של אורוול, אלא שבמקום טוטליטריזם יש כאן טמטומיטריזם, מין פסטיבל ארוך שבו אנחנו חוגגים את כל מה שרע, חסר טעם ומטופש בתרבות שלנו, מעלים אותו על נס ורוקדים סביבו.

אנשים מזמן הפסיקו לשאול את עצמם אם מה שהם רואים בטלוויזיה ראוי או תורם. הם מאמינים לכל מה שאומרים שם, הם צורכים את כל מה שהיא מציעה. הטלוויזיה קובעת את סדר היום, מכתיבה אג'נדה וטרנדים. בתגובה, אגב, התכנים בטלוויזיה (המסחרית, לפחות) רדודים ומכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, כי אין יותר בשביל מה להתאמץ.

הטענה שהושמעה נגד אבי, וגם נגד הדברים שאני כתבתי הבוקר, ובכלל נגד כל מי שמעז לצאת כנגד כל הריאליטי-מניה הזו היא ש"לקבוע מה תרבותי זה מתנשא". היום בבוקר שמעתי גדולים וטובים מנסים לשחק את המשחק ולספר שהם בכל-זאת יצפו בגמר, כי פשוט לא נעים להם להיחשד כאלה.

אז לא נעים מת. הגיע הזמן שנתחיל להגיד פה מה טוב ומה לא טוב, מה תרבותי ומה לא. הרשו לי שוב לצטט את אבי – "לכפות מה נכון זו איוולת, אבל להביע דעה זה נכון וזה אמיץ וזה מקדם את האנושות" (ההסבר אצלו).

יתרה מזאת, אם אתם בקטע של רב-תרבותיות, אני אתכם. אבל תנו באמת קשת רחבה של תרבויות ואז יבחר מי שיבחר במה שיבחר. היום, כשכולם מתחרים על מי ייצר זבל יותר צהוב ומסריח, מי ירקוד על הדם יותר מהר ויותר חזק, אנחנו מחנכים את ילדינו שיש רק תרבות אחת – התרבות הקלוקלת. הם כבר יחשבו שהיא-היא הטובה, הנכונה, התרבותית.

כמו שלמדנו לקבל שחיתות ולקרוא לה "נורמה", למדנו לקבל הפקרות ולקרוא לה "טעות בשיפוט", למדנו לקבל פשע מאורגן ולהתייחס אליו כקטע, כך עם הזמן – בשם הרב-תרבותיות – נהפוך לחסרי תרבות.

אז עכשיו הבחירה היא שלכם – לפתוח בעוד שעה (?) את מכשיר הטמטום (זה מה שנשאר…)  ולצפות בגמר או לעשות משהו אחר, כל דבר, שהוא (קצת) יותר טוב, יותר נכון, יותר תרבותי. תקראו ספר, תשמעו איזה דיסק, תגלשו באינטרנט, תכתבו כאן תגובה מתלהמת. אם אין לנו פתרון, לפחות לא נהיה חלק מהבעיה.

ב-1949 פרסם ג'ורג' אורוול את הספר "1984", חזיון של הכותב על מה שיתרחש בעולם כמעט ארבעים שנה קדימה. גיבור הספר חי ב"אוקיאניה" (מדינת-על החולשת על ארצות-הברית, אמריקה הלטינית, האיים הבריטיים, אוסטרליה וחלק מאפריקה), מדינה טוטליטרית שבה האזרחים חיים תחת פיקוח שוטף מצד "האח הגדול", שליט המפלגה. ההיסטוריה משוכתבת לפי צורכי ההנהגה, השפה המדוברת ("שיחדש") מותאמת כך שתגביל את יכולת החשיבה, לאזרח אין חופש חשיבה והוא מצווה לפעול בהתאם להוראות "האח הגדול" וה"טלסקרין" נמצא בכל פינה, מהלך אימים על האזרחים. אחת משלוש סיסמאות המפלגה, המתמצתים את עקרונות התורה השלטת, היא "בערות היא כוח".

ב-1997 שודרה לראשונה בטלוויזיה, בהולנד, תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול". מאז היא ניכסה לעצמה את המושג, והפכה אותו למשהו אחר לגמרי, ואולי לא. במקום מפלגה רודנית קיבלנו ערוצים מסחריים וחברות הפקה, שכולאים קבוצת אנשים בבית ועוקבים אחרי כל פעולה שלהם, ובאותה נשימה כולאים חלקים גדולים מהעם בבתים מול הטלוויזיה ובודקים מה עושה כל זה לאינטליגנציה שלהם, לתרבות שלהם, להווי שלהם. הדיון במה שתוכניות הריאליטי עשו לטלוויזיה בכלל ולעם ישראל בפרט הוא ארוך ומייגע. עם ההצלחה המסחרית אי אפשר להתווכח – רוב העם מתמכר ומתמסר, גדולים וטובים כקטנים וטיפשים. נוצר כאן שיחדש קלוקל המורכב כולו מביטויים משובשים הנהוגים בתוכנית. כולם מסכימים כי מדובר בתוכנית מטופשת, הרוב מסכימים כי הטיפשות של המשתתפים והתוכנית היא הכוח של התכנית.

לא רציתי להתפאר פה בכך שאינני צופה ב"האח הגדול". למען האמת, אינני צופה כלל בתוכנית ריאליטי (למעט פרק פה, פרק שם של "הישרדות" בהם צפיתי). למען האמת, אינני צופה כמעט בטלוויזיה המסחרית. מבחינתי, הגיעו מים עד נפש, ואלוהי הרייטינג יצרו תוכניות שאני לא רוצה לצפות בהן. ובכל-זאת, ואולי בגלל זה, היום בערב אני אצטרף להמונים שיתקבצו ברחבת מוזיאון תל-אביב ואכריז שבעיניי "תרבות" היא דבר אחר, ושהגיעו בובלילים עד נפש.

הערב, שעות ספורות לפני שכל בית ישראל יצטופף מול הגמר הגדול של "האח הגדול", תיערך ברחבת מוזיאון תל-אביב "עצרת למען תרבות אחרת". מאחורי היוזמה עומדת תנועת "גרעיני אמנויות", ששמה לעצמה כמטרה לחולל שינוי בדה התרבותי והחינוכי של החברה הישראלית. מיטב אמני ישראל יתמכו בהפגנה ויבואו להופיע. בין האמנים יהושע ויהלי סובול, יאיר גרבוז, דן תורן, פרופ' נסים קלדרון, מיקה קרני, מוקי, מיכה שטרית ועוד.

"איפה הערכים שהבטיחו לנו?", תוהים מארגני העצרת, "הרייטינג הוא האידיאולוגיה. נמוך הוא תו האיכות החדש. מדורת השבט מאיימת לשרוף את המעט שנשאר". ויענקלה מנדל, יו"ר אמ"י, הארגון שכאמור תומך באופן גורף בעצרת, אומר "אם גיבורי הריאליטי הם גיבורי התרבות שלנו ומולם אין שום אלטרנטיבה, כדאי שנסגור את הבאסטה. מה שיותר מטריד זה שהגענו למצב שזה מה שהעם רוצה…  אנחנו רוצים תרבות אחרת".

אז אם גם אתם רוצים תרבות אחרת, אם גם אתם רוצים להתריע שהגענו לתחתית והגיע הזמן לעצור לשאול "התרבות הישראלית –לאן?", אם גם אתם רוצים להראות ש"העם" עוד לא אמר את דברו ושזה לא "מה שהעם רוצה", צאו מהבית ובואו למוזיאון תל-אביב. בואו ונוכיח לאח הגדול שגם לכמיהה לתרבות אמיתית, ישראלית, ערכית, יש כוח.

אשתי היקרה העבירה לי במייל בשבוע שעבר מייל בזה הלשון (פרטים מזהים צונזרו. עמכם הסליחה):

–Original Message–

יקרות ויקרים,

אתם מוזמנים להחרים יחד עם XXXXX וXXXX (כפי שאתם רואים אתם תהיו בחברה טובה) את רשת אגאדיר, לאור הפרסומת ששלחתי לכם. אנחנו מוצאים שהפרסומת פוגענית ומעודדת אלימות מינית אם אתן מסכימות איתי, אתן מוזמנות להעביר הלאה וגם לשלוח להם מייל (הכתובת מצורפת בהמשך)

חרם נעים

XXX

היי יקירות,

סליחה שאני מציפה אתכן לאחרונה עם בקשות כי תחתמו.

פרסומת זו הועברה אליי על ידי כמה ארגונים ואיגוד מרכזי הסיוע גם יוציא פנייה זו לתקשורת.

אנא חתמו על פנייה זו בהקדם.

בנוסף, מצרפת את פרטי ההתקשרות עם אגאדיר למי מאתנו שרוצה לומר להם את עמדותיה, כל טון יתקבל בברכה.

אתכן,

XXXXX

 

 

לכבוד                                                                                                   9 בדצמבר 2008

חברת אגאדיר

הנדון: דרישת ארגוני הנשים להסרה מיידית של פרסומת סקסיסטית ומסוכנת לנשים

שלום רב,

אנו, החתומות מטה, דורשות מכם להסיר לאלתר את הפרסומת המצ"ב. עובדה היא בעינינו כי בחרתם לפרסם את נתחי הבשר שלכם באמצעות נתחי גופה של אישה וכי מה שנתפס בעיניכם שיווקי הוא לא יותר מפורנוגראפיה מהסוג המסוכן ביותר כלפי נשים. פרסומת כזו מעודדת אלימות כלפי נשים, הופכת אותנו לאובייקט למאכל ובליעה (ראו ערך אונס) ומעודדת הסתכלות עלינו כחפץ אכיל ושמיש לכל קונה.

אנו מזועזעות מהעובדה כי לא השכלתם ולא טרחתם להבין כי מוצר הפרסומת שיצא מקרבכם מגלם וממחיש בצורה כה בהירה מהו סקסיזם, מהו שוביניזם, מהי שנאת נשים וממה נובעת האלימות המינית כלפינו.

למותר לציין כי אנו מצפות כי פרסומת זו תוסר עוד היום.

העתקים:

איגוד המפרסמים

המועצה הישראלית לצרכנות

 

כמובן שלי אין שום בעיה עם חרם צרכנים (או צרכניות) – להיפך. אבל משהו במייל הזה מעורר אנטגוניזם, וזה עוד לפני שתציצו (וכדאי שתציצו) בפרסומת שצורפה (לינק ל-PDF). "חרם נעים"?    "מציפה אתכן לאחרונה עם בקשות כי תחתמו"?!    "כל טון יתקבל בברכה"?!    רק לי נדמה שלמישהי יש פה הרבה יותר מדי זמן פנוי והרבה יותר מדי מכותבות במיילינג ליסט?!

ולענייננו –

לעיל תוכלו למצוא את התמונה הכה-נוראית מתוך הפרסומת שגרמה לבנות ישראל לצאת לחרם. עם היד על הלב – היא אכן מציגה את "נתחי גופה של אישה". פורנוגרפיה?  כן, אחרי הכל כוונת המשורר היא שנבין שמדובר בסרט כחול. מהסוג המסוכן ביותר כלפי נשים?  נו, באמת. בניגוד לפרסומות אחרות, סקסיסטיות הרבה יותר, שעושות שימוש נלוז בגוף האישה בלי קשר למה שהן מנסות למכור, הפרסומת של AXE או חמור מכך של Best Buy, הפרסומת הזו משתמשת באישה עירומה כי זה מה שצריך להיות כאן. לא פחות, לא יותר.    מעודדת אלימות כלפי נשים?   לי הפרסומת גרמה בעיקר לתהות אם המבורגרים הם-הם המאכל האהוב על הצופים בפורנו. לגבי נשים כאובייקט למאכל או כחפץ אכיל, אני מנוע מלהגיב, כי אז באמת נגלוש לפסים אישיים ופורנוגרפיים מדי.

אני מזועזע – כן. מזועזע מההתייפייפות של נשים אל מול פרסומת כזו או אחרת, כשבטלוויזיה בכל רגע נתון נשים מוצגות כחפצים, כשאפילו העיתון הדה-פקטו-רשמי של הנשים בישראל "לאשה" מציג תמונה ובה נשים מתעניינות רק בקוסמטיקה ואסטרולוגיה, כשבטלוויזיה יהיו אלה תמיד התחת של מרינה והשכל של דן או התחת של הבובלילה והשכל של הבובליל. אז מה, תחרימו את ערוץ 2?   את ערוץ 10?  את "לאשה"?!  לא. לוותר על המבורגר (והמבורגר טוב!) זה סבבה.

ברשת "אגאדיר" לא מתרגשים בינתיים. שם מסרו כי "מדובר בפרסומת אומנותית וחד-פעמית, שהופקה במיוחד לגיליון הסקס של "טיים אאוט". רשת אין כוונה להמשיך את השימוש בה מעבר לגיליון הספציפי". רוצה לומר – לפני שאתן קופצות ושורפות חזיות ולחמניות, תבדקו את העובדות. לפעמים עדיף לא מהומה על מהומה בעקבות לא מאומה. גם ככה הצליחה התנועה הפמיניסטית להשניא את עצמה על גברים ונשים כאחד. יש מספיק טחנות רוח להיאבק בהן פרט לאלו, וגם קצת חוש הומור לא יזיק (אגב, הידעתן?  גם נשים צופות בפורנו!).

כל העיסוק המטופש הזה בצנזורה צדקנית ופורנוגרפיה, מזכיר לי שפורנוגרפיה היא בעצם עניין של גיאוגרפיה, ומחזיר אותי לאחת הפרסומות הכי טובות, הכי מצחיקות והכי פורנוגרפיות שזכיתי לראות (ועם קוראותיי הרגישות סליחה!) – פרסומת מדנמרק לצהובון, ששודרה בקולנוע (!) לפני כמעט 20 שנה והיא משעשעת, רלוונטית ומוכרת גם היום:

ושיהיה לכולנו, בנות, חרם נעים.

הקמפיין העלק-מתוחכם של אהוד ברק הוא כל-כך פאתטי, שאפילו לא נעים להסתלבט עליו. הרי כל כולו הרמה להנחתה, אז אפילו מהוולה לפנים אי אפשר להנות כמו שצריך. לא כוחות. מצחיק.

ובכל-זאת האמת צריכה להיאמר – ברק, עם קמפיין או בלי קמפיין, לא חברה ולא משחקת, לא מצליח לספק את הסחורה – הסקרים האחרונים מראים העבודה מתחרה בקושי על מקום מספר 3, עליו היא מתחרה מול "ישראל ביתנו" וש"ס. בקיצור, ברק לא מתרומם, ועם כל הבוז שאני רוחש בזמן האחרון לו ול"עבודה" שאיתו לא יכולתי לא להקדיש לו פרק בפינה המתהווה "ונדליזם דיגיטלי":

 

ובכלל, לא ייתכן שברק, התכסיסן התככן, לא עלה על זה שבעבודה קלה וממש ליטרים בודדים של צבע, אפשר להפוך את שלטי הקמפיין שלו לחוכא ואיטלולא, קרקע פוריה לונדלים של הימין:

 

אז תגידו אתם – זה מנהיג זה?!

 

 

 

* התמונות מבוססות על התמונות בפוסט "ברק לא" לעידוק, אביר הונדליזם הדיגיטלי.

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב כאן על "דברי" של עלמה זהר.

כשיצא "אגו טריפ" אמרתי לעצמי שמדובר בשיר מעולה, טופ אוף דה ליין בז'אנר שלו, ז'אנר קורעי הרדיו. בלי מאמץ ובלי תנאי הוא היה שיר השנה שלי.  כשיצא "מיגל" אמרתי לעצמי שמדובר בשיר מעצבן, טופ אוף דה ליין בז'אנר שלו, ז'אנר השירים המושמעים-יתר-על-המידה-בגלל-שהם-כל-כך-מתקתקים. בלי דיחוי ובלי עוררין התחלתי לפסוח עליו, הן ברדיו והן מאוחר יותר בשמיעת האלבום.

בין "אגו טריפ" ל"מיגל", ועם כל הכבוד ל"עם הגב", שזכה גם הוא להשמעות בתור ה"בלדה" של האלבום, 9 שירים יפים הלכו לאיבוד למאזין הרדיו הממוצע: "דע" שפותח את האלבום עם "פרקי אבות" ("דע מאין באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון"), "גלות בבל השנייה" ששם ללעג ולקלס את כל תרבות ה"סקס, סמים ורוק'נ'רול"-בכאילו שבה חיים אמנינו ("היה לי גם רומן עם איזה כוכב רוק / הוא לקחת אותי בוואן ועשיתי איתו קוק…" או "בקנה מידה מקומי הכל נראה גדול…"), "שמיים אפריקאים" עם הרגאיי המכשף שלו, "המופלאה בנשים" המוקדש לזכר אמה, "אחרי הנפילה" שהוא אולי השיר הטוב באלבום (גם אם יותר מגונב מ"מה אביא" לאהוד בנאי), "שיר לכת".

לא אלאה אתכם בביקורת מלאה (כתמיד אני ממליץ לקרוא את תימורה), אבל השורה התחתונה היא שזהר יודעת לספר סיפור, היא מלחינה יפה, והאלבום סובב סביב עושר גדול – בכלים, בלחנים, בסגנונות, במקומות. האלבום אינו מושלם, אבל כאלבום בכורה מדובר בהבטחה גדולה ובהנאה ענקית. אפילו הח"מ, הסולד מכל מה שמריח מאופיום להמונים, נכבש בקסמיה של עלמה, במיוחד כפסקול לנסיעות מהירות בכבישי ישראל.

ולמה אני נדרש לכל זה באיחור אופנתי?   כי נדב מ"אטמי אוזניים", שאני מאוד אוהב לקרוא, פרסם השבוע התנצלות בפני עלמה על שהתעמר בה קצת, כשלפני כחודש כינה אותה "רוח שנושבת על לא כלום", אחת ששיריה בינוניים למדי, ושההצלחה שלה "נובעת מהמאמץ של אנשי ניהול, שיווק ותקשורת להסתיר מכם את האמת". מעשה שהיה כך היה – לזר ביקר בהופעה שלה וגילה "שהמעריצים אינם ושהמראית אין", כלומר שלזהר יש "קהל עדר, שאתמול העריץ איזו בוגרת רימון טריה ומחר יעריץ איזה כוכב נולד רקוב, וישאיר בסופו של דבר את העלמה ללא זוהר".

הסכמתי עם לזר אז שזהר היא "פרי בוסר", אבל לא שההצלחה המוקדמת שלה מצערת. נכון, אמן מתחיל יכול להסתנוור, להתבלבל, להתנטנט. באותה מידה אחד כזה יכול לצאת עם אלבום שני טוב יותר אפילו (סתם, ככה, עולה לי שלומי שבן מקצה הראש). "למה היא עושה את זה?", שואל לזר, למה היא משחקת במשחק הזה, אם היא יודעת כמה הוא מזויף. היא עושה את זה, יקירי, כנראה כי היא רוצה להתפרנס. אחרים עושים כסף בדרכים אחרות, כדי שיוכלו להשתעשע עם פועלם היצירתי (כמוני, כמו נדב), אבל יש כאלה שאשכרה רוצים להתפרנס מהאמנות שלהם. ואלה, בדרך כלל, צריכים לשחק את המשחק.

אז נכון – עלמה זהר משחקת את המשחק. היא נתנה את הראיון הצהוב, היא שלפה את יענקל'ה רוטבליט מהעץ המשפחתי, האלבום של עלמה הוא באמת קצת בוסר, יכול להיות שהקהל שלה מורכב בעיקר ממאזיני קלקל"צ, ובכל זאת הייתי רוצה להאמין שבין אלו שאוהבים את "דברי" יש גם כאלה, כמו תימורה וכמוני, שזיהו בו עומק, יופי, משקל. כאלה שיחכו בציפיה לאלבום השני, שבוא יבוא ויפתור את החידה, אם עלמה זהר היא תופעה של אלבום אחד או שמא כאן כדי להישאר. אז נדע באמת לאן היא הולכת (ובפני מי היא מתכננת לתת את הדין…).

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על עלמה זהר. נחמד שסוף-סוף מצאתי תירוץ.

הליכוד

עם כל הבוז שיש לי לביביהו, ועם כל החשש שיש לי לקבל אותו שוב כראש ממשלה, קשה שלא להעריך את חוכמתו של חבר מרכז הליכוד (או אלו שמושכים בחוטים שלו). בניגוד למספידים מקדימה ומהעבודה, שממהרים להזהיר מ"מפלגה ימנית שתוליך את ישראל לפינה של בדידות" (אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר. תזכירו לי מאיפה בדיוק הוא בא ומתי הוא נזכר פתאום להיות שמאלני?!), ש"הרשימה של הליכוד היא משקולת על הרגליים של נתניהו" (ציפי לבני, ראש מפלגה בהווה. ואיך בדיוק מרגישה הרשימה שלך, גברת לבני?), ואף כי "התעוררנו הבוקר לרשימה ימנית, אפילו ימנית-קיצונית שמבהירה את מה שמחכה לנו" (אהוד ברק, ראש מפלגה קורסת. ואיך בדיוק היית מגדיר את הרשימה שלך, מר ברק?  תחשוב על זה ותודיע לנו), אני חושב שבליכוד לא יכלו לחלום על נבחרת טובה יותר – הרשימה של הליכוד היא ימין ברור; הח"כים הותיקים, חלקם עבדו קשה מאוד בקדנציה באופוזיציה, נבחרו במקומות גבוהים; אלו שניסו לצנוח על הספינה המנצחת החטיאו וטבעו בים; ובסך הכל, למרות פייגלין, מדובר ברשימה שחברי מרכז הליכוד, ואלו שתומכים בליכוד, רוצים לראות. הם, לפי הסקרים כ-25% מבעלי זכות הבחירה, רוצים ימין שמרן ותקיף. הם, כך נראה, יקבלו אותו.

גם אם הרשימה הזו מעוררת אצלי רתיעה, קשה לי שלא להעריך את העובדה שיש מפלגה אחת גדולה על הסקאלה שהורידה את המסכות ולא מתביישת להגיד מי היא ומה היא, מפלגה שלא התביישה ללכת לאופוזיציה וחזרה אחרי קדנציה כמעט מלאה לנצל את הזכרון הקצר של עם ישראל בדרך לשלטון.

 

קדימה

הקמפיין של לבני so far הוא לחשוף את השקרים של ביביהו. עם יד על הלב גם אני לא מאמין לביביהו. אבל האמת צריכה להיאמר – מי שלא אומר, לא משקר. מי שלא עושה, לא טועה. ציפי לבני ומפלגתה מצפים שנבחר בה על תקן האלטרנטיבה הכי פחות גרועה, בדיוק מאותו טעם שהעלה לנו לשלטון את אריק ואחריו את אולמרט. אבל עם רשימה עמוסה בעבריינים שבדרך ועבריינים שעוד יורשעו, עם קמפיין שאין בו אלא חיוך מהונדס-פוטושופ, ועם אהוד אולמרט על הגב כמו עלוקה שעבר זמנה, ציפי לבני הולכת אחורה, לא קדימה.

שמעתי אנשים שאומרים שהצורה שבה מוצגת לבני ב"שבוע סוף" כלמל"מית שאין בינה ובין קיר שום הבדל עושה עמה עוול. אני אשמח אם האנשים האלה יצליחו לברר עם לבני מה היא חושבת, מה היא מתכננת, מה השקפתה הפוליטית, מה היא נבדלת מהליכוד ו/או העבודה. אחרת, האינרציה תספיק לה אולי לעוד בחירות, לעוד קדנציה. במערכת הבחירות הבאות קדימה תצטרף לשינוי, צומת ושאר גימיקים של איש אחד, ותלך לעולמה ומעולמנו, ויפה שעה אחת קודם.

 

העבודה

אהוד ברק, לפי הקמפיין של "העבודה" (או שמא זה הקמפיין של ברק) הוא לא טרנדי, לא סימפטי, לא נחמד ולא אלגנטי. אין לי בעיה עם הקביעה הזו. ישראל, לפי הקמפיין, צריכה מנהיג – אדם קר רוח, אמיץ, מנוסה, אמין וחכם, שיידע לעשות את ההחלטה הנכונה ברגע האמת. מה אומר ומה אגיד… צודקים. אבל כאן מגיע החלק הבעייתי בכל הסיפור – היום יותר מתמיד, כתוב שם, אהוד ברק. מנהיג.

 לא כל-כך ברור לי מה הם מנסים להגיד (היום אהוד ברק יותר מנהיג מתמיד?   היום יותר מתמיד צריך את אהוד ברק?    היום יותר מתמיד צריך את אהוד ברק ומנהיג?), אבל כל מה שמתחשק לומר כשרואים את החיוך המעצבן של ברק לצד המלה "מנהיג" באדום בוהק היא "פחחחחחחחחחחחחחחחח….". יוסי גורביץ', אדם שלא חשוד בהשתייכות לצד הימני של המפה הפוליטית, כתב בשישי רשימה מאלפת על ברק תחת הכותרת הבוטה "השוטה". וכך כותב גורביץ':

"לברק יצא, אלוהים יודע למה, שם של אדם חכם… משהגיח אל אור הזרקורים [אחרי הצל"שים בסיירת והחילוץ בסבנה ואביב נעורים ויאדה יאדה יאדה – ש.נ.] כאלוף צעיר ושחצן באמצע שנות השמונים, הוא התפרסם בניתוחים האנליטיים המבריקים שאיכשהו אף פעם לא התממשו…  אף ראש ממשלה, מעולם, לא הראה חוסר כשרון פוליטי כזה [כמו של ברק – ש.נ.], יהירות כזו… זמן קצר לאחר מכן הוא הובס בתוצאה המהדהדת ביותר בתולדות ישראל על ידי מי שנחשב שנה קודם לכן לגוויה פוליטית מהלכת, אריאל שרון… עכשיו הוא מוכר את עצמו כסוציאליסט, ממרומי מגדלי אקירוב…  ברק מניח שכולם חוץ ממנו מטומטמים".

אני לא בטוח שכולם מסוגלים להתמודד עם הניתוח של גורביץ'. אבל גם בוזגלו יודע שאהוד ברק איננו מנהיג. "מר בטחון"?  נניח. "איש עסקים מצליח"?  אולי. "הבחור עם הצל"שים"?  יאללה. אבל לא היום ולא מחר ולא תמיד – אהוד ברק הוא לא המנהיג עליו מדברים כולם. הוא לא אמין, הוא לא חכם, הוא עושה את ההחלטות הכי שגויות, הוא לא אמיץ במיוחד (לפחות לא בגלגולו כפוליטיקאי) והוא קר אבל לא קר רוח. בקיצור, היה כבר עדיף ללכת על סימפטי או טרנדי. מה שבטוח – ראש הממשלה הבא הוא לא.

 

אז מה עושים?

אני לא יודע מה יהיה עם מפלגת השמאל החדשה. מר"צ כבר מזמן איבדה את אמוני, ועם כל הכבוד לדב חנין חד"ש ואני זה לא זה. עם כל סלידתי מפתק לבן, יותר ויותר האופציה הזו נראית לי כרלוונטית. פתק לבן אחד טהור מול כל החור השחור. ואולי מרע יצא טוב, כמה חודשים של ביבי ואיווט יחזירו שמאלה גם את הימניים שבינינו, בעבודה בינתיים ישחיזו סכינים וישלחו את אהוד הביתה לנילי, קדימה תהפוך ללא רלוונטית (אם האקס-ליכודניקים לא ימהרו לפרוש עוד לפני כן), ובא לציון גואל. נתראה בבחירות של 2011. יש מצב לשכנע את פורטיס לרוץ?!