אז אני אומר לעצמי, אם האינטרנט הוא רק לפורנו, כפי שהפוסט הזה טען (וזכה לכמות צפיות לא מבוטלת…), איך זה שאני לא מנצל את העניין לתועלת הבלוג הזה וקוראותיו הנאמנות?      
ובעוד אני מהרהר בדבר, אני שומע מאיזה חדר כאן את "Bicycle Race" של פרדי מרקורי ו"קווין" ומחייך חיוך זדוני…

(הקליקו על התמונה לצפייה ברזולוציה מלאה)

זוהי העטיפה הפנימית של הסינגל "Bicycle Race/Fat Bottomed Girls" של Queen, מתוך האלבום Jazz שיצא ב-1978 (ככה הוא נראה מבחוץ). ישבנים גדולים אין כאן. בחורות חטובות – כן.

התמונה איננה מבוימת – לצורך קידום המכירות של הסינגל והאלבום קווין אירגנו מירוץ אופניים עם 65 בחורות ערומות וצילמו אותו. הקליפ שצולם נאסר לשידור בזמנו, ומאוחר יותר נערך כדי להציגו:

הקליפ – הגרסה המצונזרת. כאן הגרסה הלא מצונזרת.

אגב, גם העטיפה החיצונית "צונזרה" – הביקיני על הישבן הענוג של הבחורה שרוכבת על האופניים צויר מאוחר יותר לדרישות הצנזורה.

אני רוצה לרכב על האופניים שלי…

מרוצי אופניים באים אליכם כמו פצצות לגבות

אז תשכחו מכל מה שאתם צריכים לעשות

בחורות עבות ישבן – הן תרכבנה היום

אז חפשו את היפהפיות האלה בחלון…

השיר עצמו, "Bicycle Race", נחשב ליצירה המורכבת ביותר של קווין (מתחרה ראש בראש עם "רפסודיה בוהמיינית"). סולו הגיטרה שמדמה את מירוץ האופניים נחשב עד היום לאחד מהסולואים המפוארים ביותר בתולדות הגיטרה החשמלית. פרדי כתב אותו כמובן בצרפת, אחרי שצפה מחלון חדר המלון שלו ב"טור דה פראנס".

טור דה פראנס בעירום בלונדון. מפליקר: rouatt

 

נ.ב. לכל הסוטות שהגיעו לכאן בחיפוש אחר מרוץ אופניים מסוג אחר, לא כאן זה המקום.

בזמן האחרון הכי אִין בפוליטיקה הישראלית זה להיות כמובמה. ביביהו מעתיק ממנו את עיצוב האתר וקופץ עליך מכל פופ-אפ רענן, ש"ס גונבים לו את הסיסמה, וציפי לבני מתפייסת עם מספר 2 שלה ממש כמוהו.

כולם, כמו הנשיא הנבחר של ארצות הברית, רוצים לנכס לעצמם את הסיסמה "Yes, we can!", אלא שהמרחק בין אובמה לכמובמאים הוא כמרחק אמריקה מישראל, כמרחק "we" מ"אנחנו". באחד המערכונים היותר זכורים אצלי של "החמישייה הקאמרית", "סופרמן האפסנאי", אומר סופרמן (רמי הויברגר) לקצין (מנשה נוי) שטוען ש"אנחנו יוצאים לפריסה": "אנחנו זה אתם ואנחנו או אנחנו זה אתם ואתם?".

כשאובמה אומר "we" הוא מתכוון ל"אתם ואנחנו", אתם תתנו לי את הקול ואנחנו אעבוד בשבילכם, אתם תאמינו בנו ואנחנו נשתדל לא לאכזב, אתם מפקידים בידינו את עתידכם ואנחנו – "נבחרת חלומות" – נקרע את התחת כדי שאנחנו, ביחד, נצליח.

אצלנו "we" זה "הם והם", הפוליטיקאים ומי שמממן אותם, חברי הכנסת והחברים של חברי הכנסת. אתם תתנו להם את הקול והם יעבדו בשביל עצמם. אתם תאמינו בהם והם יעשו מה שהם רוצים. אתם תפקידו בידם את עתידכם והם – אוסף קלישאות שחוקות ורודפי כסאות ושררה – יקרעו לכם את הצורה כדי שהם, ורק הם, יצליחו.

הים אותו ים והביבי הוא אותו ביבי, גם אם הוא צבוע בכחול-ים של אובמה. אלי ישי אומר בסך-הכל "כן, אנחנו יכולים… להביא 18 מנדטים…". מופז ולבני מקימים פורומים וירטואליים, אבל מה לעזאזל יש להם להגיד בענייני דיומא?  ואהוד ברח ממשיך לברוח מאחריות, זורק את זה על כבל ואת זה על ביבי, וממשיך לטפח תדמית של איש הטפלון, בעודו סופר לאחור את המנדטים שלהם תזכה מפלגתו המתפוררת.

איש מאלה איננו מתיימר לטפח תקווה, להבטיח חלומות, לאחד את "אתם ואנחנו". איפה הם ואיפה אובמה?  

 ייתכן וימים יגידו שגם הנשיא הנבחר איננו אלא חלומות והבטחות, אבל לפחות לאמריקאים יש איזו תקווה, יש משהו לצפות לו מחר בבוקר. אצלנו, גם אחרי ה-10 בפברואר, נוסיף לדשדש פה בביצה, לחשוב שאנחנו כמו- אבל להיות בעצם צל-חיוור-של. והם ימשיכו לגרבץ, להגיד "אין לי" ולשבת בחוסר מעשה על הכסא שלהם, על חשבון כולנו כמובן.

אחרי הפאקינג הופעה של השנה, אולי של הפאקינג שנים האחרונות, אני מרשה לעצמי לחרוג ממנהגי ולתת פה קצת פאקינג פיקנטריה צהובה: היום, באיחור של פאקינג יומיים, גיליתי שמארק פאקינג רונסון בן דוד של פאקינג חבר שלי, ושעם קצת יותר אינטריגות הייתי יכול להגיע לפאקינג מאחורי הקלעים ולבלות שם עם פאקינג מארק ופאקינג נינט (!). פאקינג שיט!  

אבל עזבו אתכם מהקיטורים הפאקינג קטנוניים שלי – ההופעה בחמישי היתה – עם כל הציפיות הפאקינג גבוהות – ההופעה הכי אנרגטית, הכי משעשעת, הכי מרושעת, הכי נותנת בראש שנראתה פה שנים. שש מאות, אולי שבע מאות, ישראלים באו להשתולל עד עילפון עם בחור אנגלי, יהודי, לבנבן, שהצליח לאסוף סביבו אנסמבל מופלא של נגנים וזמרים, ולהעלות את ההפקה הכי כיפית על פני כדור הארץ, הפקה שסיימה את דרכה בחמישי בזאפה.

הזאפה בטירוף. צילום עצמי.

קלידן, חצוצרן, שני סקסופונים, מתופף, פרקשניסט, שלוש כנריות וצ'לנית, שלושה ראפרים, שני זמרים לבנים, אחת זמרת כושית ופאקינג מארק רונסון – כל אלה טסו 36 שעות מפאקינג סידני ועשרת אלפים צופים כדי לנגן מול הקהל "הכי פאקינג רועש שהיה לנו" בזאפה הצפוף, לעלות לבמה ו-"to take a bow" בפעם האחרונה לקול מצהלות הקהל ולשלוח את עם ישראל לאוויר הנעים של סוף דצמבר בידיעה שככה נראה ונשמע גרוב אמיתי.

ההופעה של רונסון היא כל מה שהצופה/המאזין אוהב המוסיקה יכול לבקש – ערב של קאברים נפלאים לשירים מצויינים, שהמפיק והמעבד הכשרוני רונסון רוקח ביד מיומנת, בלי להצטדק ובלי להסתיר, ועם כל הקרדיט ליוצרים המקוריים (לתשומת לב המאזינה אמילי קרפל, שנצפתה בקהל). רונסון, שהעיד ש"לעולם אל תתן לזמר שלך לבחור איזה קאבר הוא רוצה לעשות, אלא אם כן קוראים לה איימי ויינהאוס", מוציא מהזמרים שלו ומהנגנים שלו את המקסימום ועוד קצת, וקהל בתגובה הוציא מעצמו את המקסימום ועוד הרבה, ועודד וקפץ ורקד וחיבק והריע. אפילו צנונים שמכבדים את עצמם כמו החתום-מטה נראה קופץ מעלה-מטה כילד, כשרונסון איים להפיל את הזאפה על רוקדיו עם ה"אווווו וייייי" שלו.

מה שבטוח – רונסון יודע מוסיקה. כשההופעה נפתחת עם "אלינור ריגבי" שמתחבר ביד אומן ל"Apply Some Pressure" אתה יודע שיש לך עסק עם מקצוען. איש שמסוגל להפוך את “Toxic” של בריטני ליצירת מופת, להפוך על הראש את "Stop Me" של מוריסי והסמיתים וכאמור לנכס לעצמו את "Ooh Wee". שלא לדבר על הביצוע ל-"Just" של רדיוהד, שהתחיל את הכל, בגרסה נהדרת, ועם אלכס גרינוולד (הזכור לטוב מהלהיט "קליפורניה", שיר הנושא של ה-"O.C"), שהכניס קצת סקס, סמים ורוק'נ'רול לתוך הסול והגרוב של רונסון (וכמעט שילם על זה בנעל ימין).

ניכר על הנגנים של רונסון שהם נהנים. גם אם זו ההופעה השניה באותו ערב (אח, איזה גרידים יצאתם, אתם שם בזאפה…), הם נתנו את המקסימום, ועם קהל כמו אתמול אולי אפילו, כאמור, קצת יותר. ורונסון, שרגיל לשבת בעמדת המפיק, מפנה להם את הבמה, להם ולזמרים המוכשרים שאיתו, ונותן להם לזרות את הקסם שלהם בעינינו ובאוזנינו. והוא, עם הגיטרה שלו, מסתובב, מנצח על הכל, משתולל. מרשה לעצמו אפילו לתרגל קצת את הריפים של גאנז אנד רוזס שלא ניגן המון זמן, למצהלות הקהל, ולא מפסיק לשבח ולהלל את הקהל, שרק החזיר לו עוד ועוד אהבה.

צילם: דקל חברוני (עוד אצל מרציאנו)

טוב, אז הסאונד (כרגיל) לא היה מדהים, וחלק מהזמן קשה היה להבין את הזמרים. התור בחניון (הפאקינג חניון של העבודה שלי) היה מתחת לכל ביקורת. הבר לא תיפקד (כרגיל). היה צפוף מדי. וכאמור, גיליתי שאני במרחק שתי נגיעות מפאקינג מארק רונסון. אבל למזלם של הפאקינג זאפה, רונסון וה-“Version Players" שלו נתנו בחמישי סט שלא יישכח פה עוד חודשים רבים, וזה מה שפאקינג חשוב.

 

(מארק רונסון וה-Version Players, זאפה, 4.12.08)

הציפיות שלי כלפי אלבום בעברית של רות דולורס וייס (להלן רד"ו) החלו כשנפלתי ברשת הכאבים המתוקים של אלבום הבכורה. "כל מה שרד"ו הבטיחה טרם צאת האלבום התממש בו ובגדול", כתבתי אז (2004), "פרט לעניין אחד קטן: האנגלית. הייתי… מאוד שמח לראות יוצרת מדהימה כמו רד"ו עושה את זה בשפת התנ"ך… הטקסטים הנהדרים שלה… גורמים לי להזיל ריר במחשבה על איך היה נראה אלבום שלה בעברית. אני מקווה כי יימצא מישהו שיואיל לשכנע, לעזור (אולי גם לממן) לרד"ו להקליט את האלבום הבא שלה בעברית, מתוך אמונה ותחושה, שבעברית היא תיצור ותישמע לא פחות טוב, אולי אפילו יותר טוב…".

נביא בעירו, אה?  ארבע שנים אחרי, והצליח לי – אני מודה שמהרגע שיוד קוטנר הצעיר הודיע לי שרד"ו עומדת להוציא אלבום חדש, בעברית, תחת הכותרת "בעברית", התחבטתי עם עצמי איך האלבום הזה יישמע. כלומר, לגבי הקו המוסיקלי היה ברור שהוא יישאר דומה לאלבום הראשון, אותו חיבור מפתה של בלוז וג'אז, פסנתר וקונטרבס, רות ויהוא. אבל המילים, הו המילים, איך הן תיראנה?    המחשבה הראשונה הייתה שירי משוררים, שבטוח ייתפרו נפלא על רד"ו. מצד שני, מדובר ביוצרת, והיא בטח תרצה לכתוב מלים. המחשבה השנייה היתה בלוז בעברית, דוגמת העבודה הנפלאה שעשה דויד פרץ ב"העברה: אופקים" שלו.

בסופו של דבר הייתי צריך לחכות שהאלבום הנהדר, עם המלה "בעברית" בפונט תנכ"י עליו, יגיע אליי הביתה כדי להבין שהביטוי "עושה את זה בשפת התנ"ך" לא היה מדויק כל-כך מעולם. הגם שיש באלבום שני שירים מופלאים של משוררות נהדרות ("משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג ו"היה נא טוב אליי" של רחל), המשוררת האמיתית היא רד"ו עצמה, שכותבת בדרך שאיש לא כותב בעברית, ואחראית על כך שהאלבום הזה מיוחד לא רק בגלל השירה המיוחדת שלה, הלחנים שלה, העיבודים שלה, אלא בראש ובראשונה בגלל המילים המופלאות.

כל הקוצים היפים וציפורי הטרף ליוו אותי
שוב
אני בדרך
אל עיר תחת הילה אדומה

כל הקוצים היפים וציפורי הטרף
חוט של רעב נמתח בינם לאדמה
וגם אני נקשרת
שבע בארות וצמא
                             ("באר שבע")

כי מי כותב כך על באר שבע או אשקלון (מי בכלל כותב על באר שבע או אשקלון?), מי כותב על קיץ ושמש, מי נהנה מהטבע ("קיקיון ושיטה מלחשים מזימה עתיקה מהם"), מהמדבר, מהארץ. מי מתכתב כך עם קהלת ("המקום שלי תחת השמש בכל מקום שבו אהיה…" ב"גיליתי שמש"), ומי מלחין בכלל את קהלת. מה הפלא אם כן שרד"ו בחרה לשיר את "משירי ארץ אהבתי", שיר שכל-כולו אהבה-שנאה לארץ ישראל, ואיך שהיא שרה אותו…

 

"אני שומעת מינגוס ובאך… טום וייטס בעל השפעה מכריעה על החיים שלי, קיומית לפני מוזיקלית. הקשבתי לאלבומים שלו שנים, נראה לי שאפשר להבחין בזה…"                                                                     

                                                                      (רות דולורס וייס מספרת על ההשפעות שלה לקוואמי ב"הקצה")

איך שהיא שרה הוא ללא ספק עניין שמרתיע את הנפשות הרכות, בוגרות גלגל"צ שמזדמנות לפתחה. בין אם תשוו אותה לטום וייטס, לג'ואנה ניוסאם או כל אחד אחר לצורך העניין (ובלבד שתבחרו נכון), תקבלו אמנים שלא נגישים, שצריך מידה רבה של סבלנות וסובלנות כדי להקשיב להם, אבל כאלה שאם גילית אותם, באמת גילית שמש. ורות, כיאה למי שיונקת מהבלוז והפולק האמריקאי, לא מתנחמדת ולא מעדנת, היא לוקחת את אלה ומעלה אותם לארץ, משזפת אותם בשמש המזרח תיכונית, מייזעת אותם בקיץ הישראלי. לפעמים היא מרשה לעצמה מעט גוונים מזרחיים ("באר שבע"), ערביים אפילו ("אשקלון") אבל מיד היא מסתייעת בפסנתר ובקונטרבס של יהוא ירון לקחת אותנו למחוזות הג'אז ("שיר נחמה") או אפילו הטנגו ("שיר תקווה").

אחרי שמסירים את המסכות והמחסומים מגלים שבבסיסו של אלבום יש כאן אוסף של לחנים נהדרים, עם מלים יוצאות מן הכלל, והכל בעיבוד מינימליסטי אבל סוחף. יש כאן שיר אהבה מופלא כמותו לא שמעתי זמן רב, יש כאן שיר תקווה יוצא מן הכלל שסוחט ממני דמעות, יש כאן שיר נחמה מלטף ומחבק. ויש, כמובן, שתי גרסאות כיסוי מופלאות – האחת ל"משירי ארץ אהבתי" והשניה ל"היה נא טוב אלי" של רחל, שמעולם לא נשמעו כה מדכאות, כה שבריריות וכה קשות לעיכול כמו בגרסה של רות. לעתים נדמה כי זו הייתה כוונת המשורר(ו)ת, ושהלחנים והעיבודים המקוריים חטאו במידה רבה למקור. טוב, אם כך, שהגיעה רד"ו, וברגישות ובחוכמה שלה החזירו את השיר למקורות.

 

קוואמי:  איך את רואה את השימוש שלך בשפה העברית?
רות:  התעסקתי הרבה ביכולת לדייק בשפה… הייתי מאוד מסתבכת עם זה… זה היה דורש מאמצים על-אנושיים… לבטא את המציאות הפנימית שלי בטקסט.

                                                                                             (רות דולורס וייס מתארחת אצל קוואמי ב"הקצה")

כתבתי בעבר שיש משהו בעברית שהוא קשה יותר, חושפני יותר, אמיתי יותר. רד"ו צולחת את המעבר הזה ללא קושי. כפי שכתב פעם אביתר "הרצון לדייק במלים תכונה מרגיזה מאוד", אבל כשהמלים מדויקות, ועוד יותר כשהלחן מולבש בדיוק על המלים, התוצאה היא אמת שיופיה אינו ידוע, שבמעט אלבומים פוגשים. ולכן אולי התחושה המוזרה הזו של התפעלות, התפעמות, שמאפיינת את אלו שנופלים ברשתה של רד"ו. ולכן אולי למסתכלים מהצד, מי שלא חפר וגילה את האוצר הסמוי מזה, נראה הכל כהתלהבות יתר, אולי פלצנות אפילו.

בן שלו כתב, ולצערי/לשמחתי אני לא יכול לנסח את זה טוב יותר "יש לא מעט רגעים באלבום… שגורמים לפה להיפער, ללב להיפתח, לעיניים להביט על העולם בצורה קצת אחרת, ובמצבים מסוימים גם לדמעות לערפל את שדה הראייה". אז נכון שלא מדובר בדיווה, שאין לה את היכולות הקוליות הצלולות של ריטה או מירי מסיקה. אבל איפה הן, ואיפה היא, שעם הצרידות שלה וההישנקות שלה והעליות והירידות בקול גורמת לך לצחוק, לבכות, לחשוב. מסיקה הרי יכולה להקליט גרסת כיסוי של כל שיר, לכסות אותו בפלקט שטוח ובנאלי (ע"ע "ככה זה" לברי סחרוף). רד"ו, לעומת זאת, מספרת שנדרשו לה "30 או 40 ניסיונות" עד שהצליחה לשיר את "משירי ארץ אהבתי" עד סופו בלי לבכות (ושומעים את זה בהקלטה).


רד"ו מתארחת אצל קוואמי ב"הקצה".

במידה רבה, מוסר ההשכל של לאה גולדברג ב"משירי ארץ אהבתי" הוא גם מוסר ההשכל של האלבום הזה. שווה לסבול אלבומים בנאליים, אמנים משעממים, שירים נטולי מעוף כל השנה, כדי לזכות בשבעה שירים של אביב ופריחה וחלונות פתוחים (ואצל רד"ו באלבום יש כמעט כפול מכך). וב"בעברית" יש אביונות וכאבים, חרפות וזוהר, והכל ארוז בשיר ומנוגן עלי תיבת נגינה, ויש ללקט אותו לשמור למזכרת, כי סגריר וגשמים מחכים בהמשך. במידה רבה, האלבום של רד"ו הוא תקווה גדולה, תקווה שמשהו עוד יכול לבוא מתוך כל השקט הזה, מהחושך. ואין יותר טוב ויפה ונכון מתקווה בעברית.

משהו יבוא

משהו יבוא מן האין

יראה מה שאינו עדיין

מה שאינו עדיין

מן השקט הזה

שבור, יגע

מן השקט הזה

כבד, מתגעגע

מן השקט הזה שאינו פיכח ואינו הוזה

מן השקט הזה ישתמע דבר

ישתמע דבר

                        ("שיר תקווה")

 

                                                       (בעברית, רות דולורס וייס, אנובה)

 

כשמתפרסמים סקרים על הרגלי המין של הנוער, במיוחד הישראלי, תמיד מתקבלת תוצאה מוזרה שבה 99% לפחות מהבנים עושים סקס 5 ימים בשבוע מאז גיל 13, ואילו רק 5% מהבחורות באותו גיל פעילות מינית. התשובה לנתונים הסטטיסטיים המפתיעים האלה ברורה: בסקרים, במיוחד בישראל, אי אפשר להאמין לאף אחד. תשאלו את יוסי לוי. בטח כשמדובר בנושא כמו מין.

לכן, כשקראתי השבוע על ה"מחקר המקיף" בנושא הרגלי שימוש באינטרנט בדה-מרקר, הופתעתי לגלות שם שהגולש הישראלי הוא הו-כה מיוחד בכל הקשור לפורנו ואינטרנט: רק 21% מהגולשים בישראל מבקרים באתרים מיניים, מתוכם 7% עושים את זה רק פעם בחודש. ממש ילדים-טובים-ירושלים-באינטרנט.

בתעשיית אתרי הפורנו המשגשגת (כן, גם בישראל) לא שמעו על התוצאות האלה. גם אצל ספקיות האינטרנט התמונה אחרת לגמרי. אבל הגולש הישראלי כמנהגו נוהג. סקר = שקר. לכו תסבירו לו שהאינטרנט הוא רק בשביל פורנו…

היום נערכות הבחירות לראשות המקדימות במפלגת העבודה. וזה ממש לא מעניין אותי.

 

סיבוב שני. גם הסיבוב הראשון לא עניין אותי.

 

אני, שהאצתי בכולם (כולל אתם, קוראיי היקרים) להצביע לעמיר פרץ לראשות הממשלה, בתקווה אמיתית לשינוי, שחשבתי באמת ובתמים שמפלגת העבודה יכולה וראויה להוביל את המדינה, ניצב היום בפני שוקת שבורה. איילון או ברק?  מועמד זה או אחר? זה ממש לא מעניין אותי.

 

זה לא מעניין אותי כי לטעמי מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת. שניהם נפוליאונים בתחפושת, ממלאים פיהם מים וסומכים על סמוך, הפלאפלים שהיו על הכתפיים והשארם של הסיירת, זה גנרל וזה אדמירל, זה מתקמבן עם פרץ ברק וזה מתקמבן עם פינס כבל, זה ייכנס לממשלת אולמרט לבני וזה ייכנס לממשלת אולמרט נתניהו, זה היה הבטחה ואכזב וזה כעת הבטחה ויאכזב, זה משחק אותה סוציאליסט וזה משחק אותה סוציאליסט, זה לא יהיה אלטרנטיבה וזה לא יהיה אלטרנטיבה. בקיצור, זה לא מעניין אותי.

 

וזה עצוב, כי בעוד חודש, או שלושה חודשים או שנה, אהוד אולמרט יילך הולך סוף-סוף הביתה, "קדימה" תצטרף ל"צומת" וד"ש ברשימת המפלגות שהיו ואינן, ושוב תתמודדנה ראש בראש "הליכוד" ו"העבודה", ביבי נגד ברק/איילון, ושוב תישאר נשארת לי רק ברירה אחת: לבחור "עבודה". שממש לא מעניינת אותי.

 

כלומר, בעוד חודש או שלושה חודשים או שנה חודשיים וחצי, אני אתן את הקול שלי לאיש שינצח לאלו שינצחו היום בבחירות. אני אבחר בו להיות ראש הממשלה שלי. אני אתן לו להם את המנדט לנהל פה את העסק. וזה לא מעניין אותי.

 

לפני שמונה חודשים כתבתי כבר על כך ש"אף אחד כבר לא מזיל דמעה" בצמרת "העבודה", ש"העבודה" תשלם על כך שהיא מזלזלת בבוחריה, ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה ונהיה פה ממש מסריח". זה לא עניין אף אחד ב"עבודה".

 

כמו שכתבתי אז "פוליטיקאים יישארו פוליטיקאים, מפלגת העבודה תישאר מפלגת העבודה…  אנחנו האוהדים, אנחנו אוכלים את הלב. אנחנו נצביע 'אמת' גם בבחירות הבאות. לא מרצון. פשוט כי אין ברירה". זה לא עניין אף אחד מהפוליטיקאים.

 

עמיר פרץ כבר שרף את עצמו. את סטירת הלחי שלו הוא קיבל בסיבוב הראשון. את הקסם שלו, את הפוטנציאל הוא בזבז עד תום. הוא משאיר את ברק או איילון (לא מעניין אותי מי) עם מפלגה בדרך למטה, בדרך להפוך להיות לא רלוונטית, לא מעניינת. כתבתי אז, ואחזור על זה שוב: רק ביקשנו אמת, רק ביקשנו לקיים הבטחות, רק ביקשנו לעמוד מאחורי המלים שנאמרות. ושהמלים תאמרנה, מר ברק ומר איילון, בצורה גלויה, ברורה, אמיתית. אחרת, מפלגת העבודה תיקבר סופית בבחירות הבאות, וזה לא יעניין אף אחד.

 

 

 

פורסם במקור ביוני 2007. מעט מאוד היה צריך למחוק מפאת חוסר רלוונטיות או לעדכן.

בהזדמנות זו אני מאחל הצלחה לשלי יחימוביץ' ודני בן סימון, שאולי יצליחו להפיח (קצת) חיים במפלגת (חוסר) העבודה. 

כתבתי כאן בעבר על הרינגטונים שלי.
ובכל-זאת לא יכולתי להתחמק מההרמה להנחתה של "הנושא החם" של ישרא. חוץ מזה, הגיע הזמן לרענן את הרשימה ההיא ולהתאים אותה להווה.
אז להלן – חשיפה, חשיפה!!! – רשימה (קצרה, אל תתלהבו!) אשר תוקדש הרינגטונים אשר משמשים אותי כרגע.

ראשית, אומר שמאז שאני יכול להשתמש ב-מפ3ים כרינגטונים, אינני מוריד רינגטונים (לא שלפני זה הורדתי יותר מדי כאלה – אל תתלהבו!).
שנית, אתוודה כי אין לי יכולת ו/או חשק להתחיל לעשות מניפולציות על המפ3ים (לקצץ, למקסס), ולכן אני בוחר שירים שהפתיחה המקורית שלהם מתאימה לי.
שלישית, בכל-זאת אני עדיין מאמין ב"השמע לי את רינגטונך ואומר לך מי אתה", ולכן אני בוחר מפ3ים כראוי למעמדי (מעמדי די רעוע בזמן האחרון – אל תתלהבו!).

ולפיכך, ללא תוספות נוספות, הנה בחירות הרינגטון של חבר השופטים הנאור – – –

כרינגטון כללי, כלומר זה המושמע כאשר מתקשרת אליי מישהי שלא תויגה כ"מיוחדת" (אין הרבה כאלה – אל תתלהבו!), משמש אותי "חלון" הנהדר של אביתר בנאי, או לפחות הכמה שניות הראשונות שלו.
נימוקי חבר השופטים: לא רועש מדי, לא בוטה מדי, לחן פנטסטי שאפשר לשמוע גם מליון פעמים.
בעיות שגיליתי עם הזמן: אני כל-כך אוהב את הלחן הזה, שלא בא לי לענות…

כרינגטון לאשתי, להלן "המיוחדת", משמש אותי "עכשיו" של ג'וני שועלי, או כאמור הכמה שניות הראשונות שלו.
נימוקי חבר השופטים: כאן.
בעיות שגיליתי עם הזמן: אני עונה לאשתי מיד, ולא זוכה לשמוע יותר מדי מהשיר הזה.

 

נ.ב. אם חשבתם שהכתוב לעיל מעיד על כך שאני מהמצדדים בנגינת מוזיקה במכשיר הסלולרי, הנה משהו קטן שמצאתי ברשת ויכול לספר יותר מכל על דעתי בנושא:
                                      

בעקבות החשיפה של עידוק ואחרים על הסרת התמונה של ציפי לבני משלטי החוצות המפורסמים באזורים חרדיים "כדי לא לפגוע ברגשות הציבור במקום, ואנו מכבדים את רגשות הציבור", מה שכונה על-ידי יועץ התקשורת של לבני "שינוי קוסמטי", הנה הוונדליזם (הדיגיטלי, לעת עתה) שהכי מגיע לשלטים הנוראיים-ממילא האלה:

 
תמונה מקורית: עידוק.

קדימה!!!

בדרך להופעה של רופוס, יותר נכון במהלך הסיבובים סביב ההופעה של רופוס בחיפוש נואש אחרי חניה (ולחשוב שפעם גרתי באיזור…), הוסכם על-ידי הנוכחים שכדאי להנמיך ציפיות. אחרי הכל, ועם כל הכבוד לבילד-אפ שיצרתי עם "עלילות רופוס", מדובר בדיווה (!), עם לא מעט מניירות, שעומד להעלות בהיכל התרבות (!!) מופע סולו פסנתר (!!!) שטיבו לא ברור. והרי ידוע שכגודל הציפיות כך גם גודל האכזבה.

הסימנים שמשהו אחר הולך להיות כאן היו למן הדקה הראשונה של ההופעה, ובטח הייתי מזהה אותם אם הייתי נמצא באולם. מי, לעזאזל, חשב שאמן גדול מקנדה יתחיל את ההופעה שלו עשר דקות (!) אחרי הזמן שרשום על הכרטיס?    וכך מצאנו את עצמנו נכנסים לאולם ותופסים את מקומנו (ליד הקונסולה, ליד גיאחה אם כי לא ידעתי, רחוק מדי מרופוס והפסנתר שלו) באמצע Grey Gardens שפתח את ההופעה.

הפעם האחרונה שהייתי בהיכל התרבות הייתה בהופעה של פוגורליץ'. משהו מאוד הזכיר את ההופעה ההיא, וכל-כך לא – אולם הופעות ישן, כסא, פסנתר, פסנתרן. אבל החליפה של רופוס שרה את ההבדלים בין יותר מדי הופעות מחו"ל שבהן הייתי ובין הדבר האמיתי, והאישיות שלו – הו, האישיות שלו. איפה רופוס שלא סתם את הפה, הרשה לעצמו להתלוצץ עם הקהל על ההיכל, לספר (סוג של) בדיחת שואה, להתענג על חומוס ביפו, לדבר על אובמה ועל חקיקה נגד נישואים חד מיניים ובעד עונש מוות ("בוי ג'ורג' אמר לי – נישואים חד מיניים הם-הם עונש מוות"), ואיפה האמנים הכבויים, המתענגים על עברם, שחושבים שזה שהם אומרים "Shalom" ו-“Toda” אחרי כל שיר ישביע את הקהל הלבנטיני בארץ הגמלים?

כן, הוא דיווה. הוא הולך, מדבר ומתנהג כמו ההומו הכי סטריאוטיפי שראיתם באיזה סרט. אבל כשהוא שר – הו, איך הוא שר – אי אפשר שלא להתאהב בו. וכשהוא מרשה לעצמו לחשוף את עצמו, את הזיופים והבעיות המשפחתיות, את הצלמים שמעצבנים אותו ואת האהבה העצמית, את הקושי בלהיות גבר הומוסקסואל באמריקה ואת המחסור בבייקון בארוחת הבוקר, אי אפשר שלא ליפול ברשתו. וכשהוא שר – הו, איך הוא שר – הקסם שובה אותך לגמרי.

רופוס לא אכזב גם עם הפלייליסט – אמנם רוב השירים המתבקשים היו כאן (Nobody’s Off The Hook, Sansoucie, Gay Messiah, Going To A Town, Hallelujah כמובן, California, Cigarettes and Chocholate Milk), אבל הוא לא חושש לפסוח על "להיטים" כמו Greek Song או Vibrate, להכניס שירים מ"Rufus Does Judy" (כשעל הפסנתר אמו, קייט מקגריגל, גם אם לרגע כל העניין נראה כמו אלתורים על הפסנתר אחרי ארוחת יום שבת), או שיר של אמא או קלאסיקה אירית או שיר בצרפתית מתוך "מולאן רוז'" (ותודה לקנדי על הזיהוי).

גיא כתב (ותיקן חלק מהכותבים על רופוס) שלא מדובר ב"פסנתרן וירטואוז" אלא רק בפסנתרן מצוין. ובכן פוגורליץ' הוא לא, והוא לא מתבייש להפסיק שיר אם הוא מזייף או אם בחורות רוקדות מול עיניו ומצחיקות אותו או אם המיקרופון לא עומד לו במקום הנכון, אבל במשך שעתיים אתמול (לא כולל "עשר דקות הפסקה" באמצע ההופעה שהפכו כמובן לחצי שעה) הוא החזיק את הקהל החם (ומרובה הסלבז) מרוגש ומשולהב עם "רק" פסנתר או גיטרה, ואנחנו הרי באנו בלי ציפיות.

"מה הוא שר?", שאלו אותי רבים וטובים כשאמרתי שאני הולך להופעה של רופוס. "לא משמיעים אותו ברדיו", עניתי בבוז בדרך-כלל. כי לרופוס יש יופי של שירים, עם לחנים כובשים ומילים שנונות, אבל הוא לא פוזל לרדיו. הוא כותב שירים לפסנתר, הוא לא קופא על השמרים ויש לו רפרטואר של שירים נפלאים, ונדמה היה – לפחות אתמול בהיכל – שיש מספיק אנשים בארץ שכבר גילו את זה. ולרגע אחד, כשהוא הפליא לשיר אתמול את "Somewhere Over The Rainbow", אמרתי לעצמי שאולי טוב שהרדיו עוד לא גילה – והמאיס עליי – את רופוס, שהוא נשאר אוצר סמוי ומתוק של יודעי דבר.

בקיצור, היה כיף אתמול אצל רופוס בהיכל, גם אם לרגע הייתה הרגשה של קרקס. "בקרקס כיף!", הכריזה אמא של רופוס באחד הקטעים שלהם ביחד, ורופוס היה אתמול מנהל הזירה, הליצן והאריה גם יחד. זה אולי קצת נראה מוזר בשירים השקטים והאישיים שלו, זה היה נפלא בשירים הקצביים והמשעשעים. כך או כך, כיף – בקרקס המכונה ישראל, בנובמבר 2008 – זה המון.

(רופוס ויינרייט בהופעה, היכל התרבות בתל-אביב, 26.11.08)

 

את כל התמונות צילמה עידית נרקיס.

וידאו מההופעה כאן באדיבות אודי.

אני לא מאלה שנוהגים לומר "אמרתי לכם", אבל אמרתי לכם. אימפריות נופלות לאט, אבל הן נופלות. וכשהן נופלות מתחיל מחול שדים, שסובב סביב השאלה "האם הצלחנו לבלום את עצמנו?" ו/או "האם זו הקרקעית?" (ממש כמו הכלכלה העולמית). במקרה של מכבי תל-אביב, השדים הם צהובים ופני מכבי כפני הפיני.

אני מודה שתמהתי מאוד מדוע אפי בכלל חתם במכבי. הרי אפי הוא כל מה שמכבי היא לא ולהיפך – האיש אדום בנשמתו, האיש חם וכן, האיש לא משחק משחקים ולא מכבס את הכביסה בחדר קטן וחשוך, ומעל לכל – האיש לא נדבק בהיסטרית ה"מכביזם", בשמה מותר לדרוס כל קבוצה וכל שחקן, שלא שומרים אמונים לדגל הצהוב-כחול. האיש ג'נטלמן, ואת זה אף אחד לא ייקח ממנו. בטח לא איזה עסקן מעונב בדרכו למטה.

פיני, לעומת זאת, הוא מכביסט בנשמתו, גם אם בעבר עשה למכבי הרבה צרות. הוא "הכי מעוטר", הכי שחצן, הכי מתלהם, הכי יקר, הכי מלא בעצמו, הכי מדושן עונג, הכי מוכן למכור את נשמתו תמורת עוד גביע בארון. למען האמת, למעט בתקופתו בגליל, פיני לא הגיע להישגים מדהימים מחוץ למועדון מכבי, אבל הוא בטוח שהוא מתנת האלוהים לעולם הכדורסל (ובגלל זה הוא כנראה מודה לו בכל הזמנות).

ופני מכבי כפני הפיני. ועכשיו פיני חוזר למכבי ואפי חוזר לדבורה.

בעוד שלושה חודשים, כשמכבי תמשיך לגמגם, מעניין מה יגיד אז שמעון "אני לא עשיתי זובור לאפי, זה הכל התקשורת אשמה" מזרחי.

מצד שני, בעוד שלושה חודשים אולי טל ברודי יהיה כבר פנוי. והרי כל אחד יודע שאין יותר מכבי מברודי…