רסקין: יש כל כך הרבה אמנים היום, קשה להיכנס לפלייליסט. אתה מרגיש צפיפות?

פורטיס: יש באמת הרבה, אבל כולם עסוקים בלשחק אותה, בלהיות מפורסמים. אני בעניין של לעשות מוסיקה.  אז לא, ת'אמת אני לא מרגיש צפיפות…

(ניב רסקין מראיין את רמי פורטיס, שחוזר עם סינגל ראשון מתוך "פורטיס משולש", "נכון להבוקר", גלי-צה"ל, אתמול)

מלים זורמות החוצה כמו גשם אינסופי לתוך כוס של נייר,
הן גולשות בעוד הן עוברות, הן מחליקות על פני היקום.
בריכות של צער, גלים של אושר נסחפים דרך נפשי הפתוחה,
שולטות ומלטפות אותי.

ג'איי גורו דווה אום
אין דבר שישנה את עולמי

תמונות של אור שבור אשר רוקדות לפניי כמו מליון עיניים,
הן קוראות לי עוד ועוד על פני היקום.
מחשבות משוטטות כמו רוח חסרת-שקט
בתוך תיבת מכתבים, הן
מועדות עיוורות בעוד הן עושות דרכן
על פני היקום.

ג'איי גורו דווה אום
אין דבר שישנה את עולמי

קולות של צחוק, צללים של חיים מצלצלים
דרך אוזניי הכרויות, מעוררים ומזמינים אותי.
אהבה בלתי-מוגבלת נצחית אשר זוהרת מסביב כמו מליון
שמשות,
וקוראת לי עוד ועוד על פני היקום.

ג'איי גורו דווה אום
אין דבר שישנה את עולמי

ג'איי גורו דווה

פתחתי את "עלילות רופוס" עם גרסת כיסוי, וכיאה לפריק של גרסאות כיסוי (אני, אבל גם רופוס…) גם אסיים עם אחת כזו – שהרי ההופעה בעוד יומיים (ואפילו הכרטיס כבר בידי, לידיעת הקורא ד"ס) – ל-"Across The Universe".

“Across The Universe” של הביטלס נכתב על-ידי ג'ון לנון אחרי ויכוח עם אשתו הראשונה סינתיה. "שכבתי לידה במיטה, אחרי ריב", סיפר ג'ון, "והמשכתי לשמוע את המלים שלה שוב ושוב, זורמות בזרם אינסופי. ירדתי למטה והפכתי את כל זה לשיר קוסמי ולא לשיר עצבני…  לא ממש רציתי לכתוב אותו, אבל לא הצלחתי לישון עד שלא פרקתי אותו על הנייר".

הלחן של השיר הושפע במידה רבה מההתעניינות ההולכת וגוברת של הביטלס במדיטציה טרנסנדנטלית, ובעקבותיה נוספה לשיר המנטרה "ג'איי גורו דווה אום", שמשמעותה בסנסקריט "ברכו את הגורו הנעלה", ומיוסחת למהרישי יוגי. בראיון למגזין רולינג סטון ב-1970 לנון התייחס לשיר כשיר הטוב ביותר והפואטי ביותר שהוא כתב מימיו. הוא גם התגאה מאוד בייחודיות של הלחן.

השיר הוקלט בפברואר 1968 באבי רוד, כדי לצאת כסינגל בזמן שהביטלס יהיו בהודו. מקרתני הביא לאולפן את "ליידי מדונה" וג'ון את "Across The Universe". כשחזרו הביטלס מהודו הם היו עסוקים בלהקליט את השירים שהם כתבו שם, והשיר נשאר "על המדף". בסתיו הוא תוכנן לצאת עם שירי "צוללת צהובה", אבל לנון הרגיש שהשיר כבר לא מדבר אליו. השירים שכתב עבור "האלבום הלבן", שחגג ממש השבוע 40 שנה, היו זועמים יותר, חדים יותר, פוליטיים יותר.

השיר נחשב עד היום לאחד מהשירים שאחראים למתח המפורסם בין לנון למקרתני בנושא הטיפול שלהם זה בשירי זה. במשך תקופה ארוכה ג'ון הקליט את השיר ומיקסס אותו שוב ושוב, אבל לא אהב את התוצאה. בתחילת 1969 התקבצו הביטלס להקליט את אלבום בשם "Get Back", ובסרט שמתעד את ההקלטות ("Let It Be") נראה ג'ון מנגן אותו על הפסנתר. בסופו של דבר השיר יצא באלבום, שקיבל את השם "Let It Be", כשפיל ספקטור אחראי על הרמיקס שלו. הוא הוציא את קולות הציפורים שנוספו לו בהקלטה, האט את השיר והוסיף תזמורת ומקהלה. רמיקסים שונים ומשונים, מכל השנים שבהן הביטלס "התעסקו" איתו, יצאו בכל מיני אלבומי אוסף מאז ועד היום.

במרוצת השנים הוקלטו אינספור גרסאות כיסוי לשיר הזה, כולל גרסה של דיויד בואי עם לנון על גיטרה שנכללה באלבום "Young Americans" מ-1975. רופוס הקליט את הביצוע הנפלא שלו לסרט נפלא לא פחות בשם "I Am Sam", שהפסקול המצוין שלו כולו גרסאות כיסוי לביטלס. הוא גם נכלל כרצועת בונוס ל-"Poses".

בהופעת המחווה לג'ון לנון שנערכה במדיסון סקוור גרדן ב-2001 ביצע את השיר שון לנון, כשרופוס מצטרף אליו לביצוע מרגש במיוחד.

אגב, ב-4 בפברואר השנה שיגרה נאס"א את השיר בכיוון הכוכב פולאריס, 431 שנות אור מכדור הארץ, כדי לחגוג 40 שנה לשיר ו-50 שנה לנאס"א.

מצטער, אבל כל פעם שאני עובר ליד השלט הזה באים לי רעיונות חדשים… 

האם יואל מרקוס קורא את הבלוג שלי?   

 

כל החברה האלה מוכנים להיכנס לכל אולם שיש בו מקום בשורה הראשונה, ולא חשוב איזה סרט מקרינים…

בדרך כלל אומרים, שעכברים בורחים ראשונים מאונייה טובעת. אך מה שרואים עתה הם עכברים הנוהרים לספינה מנצחת (לפי הסקרים לפחות). עוזי לנדאו, חרותניק בן חרותניק, מצטרף לליברמן. עוזי דיין, עם דעות של העבודה, פתאום בליכוד. דן מרידור, שביבי זרק אותו בשעתו תוך כדי ביזויו הפומבי. ובני בגין, שלא סמך על זיכרונו ורשם במחשב האישי שלו את כל חטאי ביבי שבגינם נטש את הליכוד…

 

שם.   

הטלפון שלי על רוטט בשבילך

אלקטרו-קלאש בקריוקי עבורך

אני מנסה לרקוד לצלילי בריטני ספירס

אני משער שאני מתקדם בשנים

 

הטלפון שלי על רוטט בשבילך

אלוהים יודע מה כל הסמים החדשים האלה מעוללים לך

אני משער שאין לי יותר חששות

אבל בסוף אני תמיד מסיים בדמעות

 

הטלפון שלי על רוטט בשבילך

אבל עדיין אני מעולם לא הרגשתי משהו ממך

פינוקיו הוא עכשיו ילד קבוע

שרוצה לחזור ולהיות צעצוע

 

אז תתקשר אליי

תתקשר אליי בבוקר

תתקשר אליי בלילה

אז תתקשר אליי

תתקשר אליי בכל זמן שתרצה

 

הטלפון שלי על רוטט בשבילך

בשבילך

בפרק של השבוע ב"עלילות רופוס" אנו מגיעים לאלבום השלישי שלו, "Want One", שיצא ב-2003, אחרי ש-"Poses" כבש כל חלקה טובה והעמיד את רופוס על הבמות הגבוהות ביותר. כפי ששמו יכול להעיד עליו, האלבום יצא כחלק ראשון מתוך אלבום כפול בשם "Want" (החלק השני יצא שנה אחר-כך וקיבל את השם המפתיע "Want Two").

"Vibrate" מתוכו הוא אחד השירים היפים ביותר של רופוס בעיניי, דווקא משום שהוא אחד מהשירים הפשוטים שלו, דווקא בגלל שהוא אחד השירים הכי עדינים שלו, ודווקא בגלל ההתייחסות התרבותית המזלזלת (אלקטרוקלאש, בריטני ותרבות הסלולרי).

בקונצרט שנתן בסן פרנסיסקו ב-2004, רופוס סיפר שהשיר נכתב בעקבות אירוע שבו "בחור [הוא, כמובן], בודד, נכנס לבר בחיפוש אחר רקדן גו-גו להעביר איתו את הלילה… עם הטלפון בכיס… על רוטט!". באלבום שהוא ערגה גדולה למונוגמיות, לשאיפה לזוגיות יציבה, לאכזבה מחוסר היכולת להגיע עליה, וחשיפה ענקית כגבר הומוסקסואל, עם נטייה לסמים ולמין מזדמן, "רוטט" הוא שיר מייצג, שיר מופת.

"Vibrate", שבגרסת האלבום מקבל ליווי מיתרים, מקבל בהופעה חיה גוון עדין יותר, יפה יותר אפילו, כשהוא מתנגן עלי פסנתר. היו שביקרו את רופוס אגב השיר הזה על הנטייה שלו להתעסקות יתר בעצמו, לדרך שבה הוא משחק את תפקיד "מלכת הדרמה", על הדרך שבה הוא "מבזבז" לחן נפלא על מלים שלא אומרות יותר מדי. בעיניי, זהו שיר נהדר, והעובדה שהוא הפך להיות רינגטון פופולרי מאוד לאחר שיצא האלבום רק הופכת את כל העניין כאן למשעשע יותר.

…בואי ניקח לנו יום

ונשכב כל היום

לא נעבוד ונשכח איזה יום

ולא יראו אותך, ולא יראו אותי,

ולא נצא מהמיטה ונישאר חבוקים.

בואי ניקח לנו יום

בואי ניקח לנו יום

ראשון, שני או שלישי

ולא יראו אותך

ולא יראו אותי…

    

                    מלים: שלמה ארצי, מתוך "שניים".  נכתב גם בעקבות "לבלות כל היום במיטה", ממתק הבוקר של אתמול.

לידיעת הקוראים אדלר חומסקי וורשבסקי וציפי לבנה היקרה – זה שילוט החוצות שבאמת טוב למדינה:

 

התמונה: אדפטציה על הצילום המופיע בבלוג "המזבלה" וצילום (נהדר) של בר רפאלי מכאן.

בטור שלו ב"7 ימים"* בסוף השבוע יאיר לפיד טוען כי בענייני אידיאולוגיה עולם כמנהגו נוהג, ואדם הוא נוף תבניתו: מי שגדל בבית שמאלני יזדהה עם מחנה השמאל (למשל, אהוד ברק) ומי שגדל בבית ימני יזדהה עם מחנה הימין (למשל, ביבי נתניהו).

כדי לחזק את התיאוריה שלו הוא נתלה באילן גבוה כמקובל בכתיבתו של לפיד – הוא עצמו (גדל בבית חילוני, תרבותי, ולכן מכיר ומוקיר את כ-ל הפנתיאון התרבותי המערבי), וכן מוסיף גם את ידידו קובי אריאלי (חרדי המחמד של התקשורת החילונית, שגדל בבית חרדי, ולכן מכיר ומוקיר בעיקר את נפלאות התורה). תוהה לפיד בקול רם אם היו היוצרות מתהפכות, ויאיר היה נולד בבית אריאלי וקובי היה נולד בבית לפיד, האם עדיין היו יאיר וקובי חושבים, כותבים ומתנהלים כפי שהם עושים זאת כיום.

קטונתי מלהתכחש להשפעה העצומה של הסביבה, ובכלל זה גם הבית, על האדם. ובכל-זאת קשה לי לקבל את התזה של לפיד ש"לאנשים אינטליגנטים אין שום חסינות מפני השפעת הוריהם והשכונה בה גדלו, הם רק מוצאים להשקפות שהושתלו בהם בעל כורחם הסברים משכנעים יותר". חסינות אין, אבל אנשים אינטליגנטיים נפרדים מאחרים בכך שהם שואלים שאלות, ולא מקבלים כמובן מאליו "השקפות שהושתלו בהם בעל כורחם".

אין לי שום בעיה אם אהוד ברק או בנימין נתניהו הגיעו למסקנה – אחרי ששאלו שאלות, קיבלו תשובות, חקרו, ביקרו, התחבטו – שדרכו של בית אבא הייתה נכונה. יש לי בעיה עם עניין ה"בית" (שאודותיו שומעים בשתי המפלגות האלה, ליכוד ועבודה, בכל פעם שמנסים לפצות על אובדן הדרך והמחשבה), שנשלף מהנפטלין ומונע דיון אמיתי ונוקב בנוגע לצדקתה של הדרך.

יתר על כן, ייתכן מאוד כי דרכו של אבא הייתה נכונה לפני שלושים-ארבעים שנה, ואילו עתה היא כבר פחות רלוונטית. חסינות אין, אבל צריכה להיות גם לעיניים הרואות ולמוח החושב השפעה על דרכם של אנשים, אינטליגנטים אמרנו כבר. אין זה פשוט להודות בטעות, אין זה פשוט לעזוב את המטען שצברנו בבית אבא, אין זה פשוט לצאת לדרך חדשה, ובכל זאת רבים עושים כן – אנשים חוזרים בתשובה וחוזרים בשאלה, הולכים ימינה ושמאלה בדעותיהם הפוליטיות, קובעים נחרצות ואז מתחרטים. זה טיבו של האדם הרי.

אבל יאיר לפיד לא מאמין בזה. הוא כותב בחום על בני בגין ודן מרידור, שחזרו בשבוע שעבר לליכוד למרות ש"כמעט בכל עניין חשוב דעותיהם הפוכות לגמרי". לדעת לפיד הסיבה לכך היא ש"ברגע שהחליטו לחזור יש רק מקום אחד שחוזרים אליו: 'הביתה'". אני חושב שרק דבר אחד גרם לכך שבגין ומרידור, כמו גם יעלון ומירי רגב ועוזי דיין ואסף חפץ ויוסי פלד ואחרים, רצים כולם להצטרף לכנופייה של ביבי – הסקרים. הליכוד הולך לנצח את הבחירות ובגדול, וכל העכברים ממהרים לקפוץ על הסירה לפני שהיא מפליגה לדרכה הנפלאה אל האופק. ואם אפשר לקרוא לסירה הזו "בית" מה טוב.

בני בגין לא הסתיר, במסיבת העיתונאים שקיים עם ביבי, את סלידתו מהליכוד ומביבי. "עושים בחיים פשרות", הוא אמר ולא הוסיף. אי אפשר להתווכח עם בגין, אבל הוא יצטרך למצוא הסבר משכנע יותר כדי שאני אקבל את התזה של לפיד בדבר השפעת הבית הכל-יכולה. גם ברק וביבי, אנשים אינטליגנטיים ללא ספק, נצמדים לאידיאולוגיה המפלגתית בגלל הכוח והשררה שהיא מבטיחה להם, ולא בגלל שהגיעו למסקנה כי שם טמונה הדרך.

ואם אין דרך, ויש רק שררה, אז אולי עדיפה כבר מפלגת ה"לא אינטליגנטים" של לבני ומופז, מפלגת האינטרסנטים-שאינם-מתביישים-בכך, מפלגת אלה שלא מתעקשים לחפש הסברים אלא מתעסקים בלחפש כסאות. בראותי את ברק, לבני וביבי, חברי מפלגותיהם וחברי מפלגותיהם לעתיד, הייתי מנסח מחדש את המסקנה של לפיד: כנראה שלאנשים אינטליגנטיים אין שום חסינות מפני השפעת הפוליטיקה והכוח, הם רק  מוצאים להשפעות האלה הסברים משכנעים יותר".

 

 

* ניסיתי לחפש את הטור הזה אונליין ולא מצאתי. אם מישהי מוצאת את הלינק, אנא עדכנו. עד אז, עמכם הסליחה.

** הכותרת ע"פ "אינטואיציה" לשלומי שבן

האין זה תמיד הולך כך, שאינך יודע מה יש לך עד שזה נעלם?!

(מלים: ג'וני מיטשל)

פוסט זה נכתב לפני כמה שבועות. הוא מתפרסם היום לרגל וורדקאמפ 2008 שבו בסופו של דבר לא ביקרתי (לא לייב בלוגינג של הכנס אפשר למצוא כאן).

פעם בכמה חודשים, שישה בערך, קם מישהו ומכריז ש"עידן הבלוגים נגמר". הסיבות: זמן (למי יש?), עלות-תועלת (לא מקבלים כלום בתמורה), תחרות מטורפת, מיקרו בלוגינג (טוויטר ושות') וכו' וכו'.

אז קשה להתעלם ממה שאנשים מסביב מרגישים, אבל כל העניין הזה מזכיר לי הייפ אחר, הייפ ה"כולם עושים כסף בהי-טק", שפשה פה בערך לפני עשר שנים. תקציר לאלו שלא היו פה או לא זוכרים: כולם הלכו להי-טק, מהר מאוד אנשים הבינו שלא מדובר כאן בכסף שנופל מהעצים, שצריך לעבוד קשה בשביל להנות מהצ'ופרים, ורוב אלו שבאו לתחום בשביל הכסף פרשו לכיוונים אחרים, לשמחת כל הצדדים.

ועכשיו?   עכשיו מתפוצץ לו הייפ ה"כולם כותבים באינטרנט". כמו שבמקרה של ההי-טק הראשונים לפרוש היו אלו שעשו קיצורי דרך (בוגרי מכללות, קורסים מקצועיים וכו'), כך גם במקרה הזה הראשונים לפרוש הם המיקרו-בלוגרים, אלו שהסתפקו בלעדכן את הסטטוס בפייסבוק או לרשום משהו קצר בטוויטר כי זה "הרבה יותר מהיר".

מכל פינה מספרים לכם שבלוגים זה פאסה?   שזה כל-כך 2004?!   עזבו אתכם משטויות. בלוג זה עבודה, גם אם לא משלמים לכם על זה. מבלוגים לא עושים (בדרך-כלל) כסף, גם אם מישהו מנסה לשכנע אתכם אחרת. בלוג זה תשוקה, שאין לה התחלה, אמצע וסוף. מי שאוהב לכתוב, יכתוב תמיד. ולא במדיומים מעליבים כמו טוויטר או הסטטוס בפייסבוק. כי אחרת מה הוא יעשה  (בזמן שהוא מחפש עבודה)?

לפני כמה שבועות שאלה אותי מישהי כמה כסף אני עושה מהבלוג שלי. היא הופתעה לשמוע שאני כותב "לשם שמיים", "לכיף". לא מעניין אותי אם גוגל מוצא אותי או לא (למרות שכיף לי נורא שהוא כן) או אם רוב התגובות עילגות ומטופשות (כי תגובות מעניינות ומפרגנות עושות לי את זה הרבה יותר). בלוגים הם עדיין מדיום נפלא לאנשי מקצוע ולחובבים להביע את דעתם. העובדה שאני מתחזק בשגרה שני בלוגים (אחד מקצועי, אחד אישי), תורם לשניים נוספים ומתחזק און-אנד-אוף שניים אחרים רק מוכיחה את זה.

אני גרופמן, אני מודה. "כותב למען עצמו" שיש לו המון מה להגיד, וצריך להביע את זה דרך קבע בלי קשר לכמות הקוראים. קשה לי להיזכר מה עשיתי לפני הבלוג, אבל אני יודע שמאז חיי השתנו לגמרי. כותבים שכמותי ימשיכו לכתוב בבלוגים שלהם, כי אנחנו כותבים לא בגלל ההייפ או הכסף או הכתבות בעיתונים שמכריזות שזה קול או לא קול לכתוב בלוג. We write because we can, we write because we are.

"אתה יכול לכתוב פוסט פעם בשבוע?", שאל אותי סמנכ"ל השיווק כשדנו בבלוג המקצועי שאני אחראי עליו במקום עבודתי, ואני גיחכתי מתחת לשפם שאין לי. כשיש לך תשוקה למשהו, הפוסטים נשפכים ממך אל הדף בלי שיש לך שליטה על זה. כמו שנשארתי בהיי-טק הרבה אחרי שהבועה (הקודמת) התפוצצה, וכנראה אשאר כאן גם לבועות הבאות, כך אמשיך לכתוב בין אם זה פאסה או לא, וכנראה אחזיק בלוג גם כשזה יחזור להיות "הדבר החם הבא".

אז בפעם הבאה שמישהו מכריז ש"תם עידן הבלוגים", בנימוקים כאלה ואחרים, אל תקחו את זה ללב. תדלגו עליו באדישות, תלגלגו עליו חרישית, או – במקרה הטוב ביותר – תכתבו על זה פוסט בבלוג שלכם. אחרי הכל, מלים מעולם לא היו כל-כך עכשיו.

 

נ.ב.

אני מסכים שבבלוגספירה יש לא מעט בלוגים מיותרים ומבישים שטוב מאוד אם יגססו וימותו עם התפוצצות "בועת הבלוגים". כמו בהי-טק, כמו בברירה הטבעית, אם בעסק יישארו רק החזקים והטובים, כל מי שבעסק ירוויח.