לא הספקתי לבחור (ולא היה לי כל-כך במי), וחולדאי ניצח (ואני לא באמת מזיל דמעות על כך), אבל לפחות קיבלנו מנה אחת של נחת, של צדק, של צדק חברתי אפילו, כשמפלגת "צדק חברתי" הקיקיונית של ארקדי גאידמק לא זכתה באף יישוב, וגאידמק עצמו קיבל רק 3.5 אחוזים בבחירות לראשות עיריית ירושלים. שנאמר: ארקדי נתן את שלו, ארקדי יכול ללכת.

הבלוף התקשורתי התגלה במלוא מערומיו. עכשיו אולי הוא יחליף את השם ל-דָיגִימִיק.

פסטיבל הפסנתר הפך להיות מנהג קבוע אצלי. פעם בשנה אני פותח את התכנייה, בוחר לי את המופע הנחשק ומצטרף לקהל האיכותי (לרוב) בסוזן דלל (בשנים האחרונות, לפחות). בשנים האחרונות ביקרתי בעיקר במופעים ש"עובדו" לפסנתר, חלקם עבור הפסטיבל (כמו ריטה שהרטיטה על גג גן העיר או נעם רותם שעזר לי בדרך בשנה שעברה) וחלקם בכלל (כמו שלום חנוך ומשה לוי שדפקו יציאה). כבר הרבה זמן לא ראיתי פסנתרן אמיתי מופיע בפסטיבל שחרת על דגלו את כלי הנגינה האהוב עליי ביותר, הפסנתר.

 

לכן, השנה, היה קל יותר לבחור. ההתלבטות הקשה הייתה בין עשרת הפסנתרנים במופע שעושה טריביוט לגרוניך (אותו ראיתי בהופעה בלתי נשכחת בפסטיבל לפני כמה שנים) לבין ארבעה קליברים רציניים שכל אחד מהם פסנתרן מוכשר, הלא הם יוני רכטר וחבורתו. בסופו של דבר בחרתי ביוני, שביקור הפתע שלו אצל יודית בקיסריה עשה לי געגועים מטורפים אליו, בשלומי שבן (שניגן כמעט בכל מופע בפסטיבל, ומצטייר כאביתר בנאי החדש – יש לכם הופעה, קראו לו והוא בא, ועוד איך הוא בא!), באבנר קנר הזכור לטוב מ"14 אוקטבות" ובאלון יבנאי, פסנתרן ג'אז מוכשר שחוזר לארץ מארצות-הברית. על הנייר זה נשמע מצוין, אז שלפתי ניירות ורכשתי את הכרטיסים האחרונים באולם, מה שמיקם אותנו ביציע, במבט לא רע בכלל על צמד הפסנתרים המרשימים שהיו על הבמה.

 

יוני רכטר הוא איש מדהים. אני לא מכיר אותו, אבל הוא ללא ספק הבחור הכי כשרוני מבין האנשים הצנועים המהלכים בינינו, או האיש הכי צנוע מבין האנשים המוכשרים בינינו. יש לו המון שארם, בדרך האינטימית שלו, והוא אחראי על כל-כך הרבה נכסי צאן ברזל, כולל האלבום האהוב עליי ביותר בשפה העברית, שזה פשוט מדהים שהוא מהלך בינינו בכזו נינוחות.

 

בשעה שהעברנו בסוזן דלל (איחור בלתי נתפס, בטח כשאתה נאלץ להאזין לאיה כורם צורחת ברחבה שמולך…) התבדחנו על השעה המאוחרת ותהינו אם רכטר בנוי להופעה שמתחילה כמעט בחצות, אבל יוני הוכיח על הבמה שהוא הוא השלומי שבן של שנות השבעים, או אולי ששלומי שבן הוא הוא היוני רכטר החדש (אבל נגיע בהמשך לשלומיוני). הוא דפק (קלידים) בראש, הוא אלתר וחילטר, הוא הצחיק והרטיט, הוא נתן תמורה מדהימה לכל אלו שבאו אתמול לחזות ולשמוע את האיש הנפלא הזה.

 

המלך יוני הראשון. צילום: ירון ברנר ל-ynet.

 

אל רכטר הצטרף בתחילת המופע אבנר קנר, שלפני שלושים וחמש שנה ניגן איתו ג'אז ורוק מתקדם, ואחראי איתו על אחד השלאגרים הגדולים שלו, "דמעות של מלאכים". אבל אל תדאגו – רכטר לא טיפוס נוסטלגי. הוא מתבדח על הגיל, על השנים שעברו, אבל נותן בראש ברוק מתקדם (מתקדם דאז, זה בטוח), אלתורים ושטויות מתוזמנות ומתוזמרות היטב. רכטר עובר להמונד, קנר עובר לפסנתר של יוני, וביחד הם מנגנים את "אומקא גומקא" הזכור לטוב, שיר חדש של קנר וגם – כמובן – את "דמעות של מלאכים". הם גם לא מפחדים לשקוע לתוך קטעים אינסטרומנטלים יותר מורכבים. עם זאת, לטעמי, הרגע המרגש ביותר היה הביצוע של "כל עוד", השיר הנפלא של עלי מוהר ורכטר, שכמו הרבה שירים של מוהר דן ביחסי אב ובנו כמו שרק עלי מוהר יכול לתאר.

 

אחרי קנר, שנדמה כאילו לא רצה להיפרד (עד שהגיע לבמה שוב… שלושים שנה!), עלה לנגן עם רכטר כאמור אלון יבנאי. יבנאי הראה יכולות וירטואזיות מרשימות, ורכטר והוא ניגנו בעיקר קטעים אינסטרומנטליים. יבנאי הספיק לשיר גרסה שלו ל"שיר אהבה" של יהונתן גפן, ללוות את רכטר בביצוע סוחף וקצבי של "אז מה אם בן אדם" של חלפי, כולל סולו פסנתר מרשים, ולסיים בקטע שובב של יבנאי, "5 אבנים", שגלש בסיום ל"שיר המכולת" של כוורת לצהלות הקהל.

 

"וואחד פסנתרן" סיכם רכטר את ההופעה של יבנאי, או שמא בעצם הוא קידם כך את שלומי שבן, הגיבור הגדול של הערב, שבלי שום בעיות אגו התיישב על הפסנתר של יוני וניגן איתו את "בעיות אישיות" הנהדר של אבידן (מתוך "עיר"). היה קשה להחליט מי יותר חמוד, מי יותר מוכשר, ועם מי הייתי יותר רוצה לנגן (סתם, הייתי מתפדח בכלל להתקרב לפסנתר עם שני אלה). אחר-כך שלומי עובר לפסנתר משלו והם שרים את "יום יפה" בביצוע כל-כל כך יפה, ואת "שיר אהבה סטנדרטי" של איינשטיין.

 

צילום: ירון ברנר ל-ynet

 

ואז, הו אז, שלומי מתחיל לנגן את הצלילים הראשונים של "כולם אומרים", האופרטה שהיא שלאגר בכל הופעה. יוני לא נשאר חייב ולאחר נגינה משותפת מגיב לו ב"שוב היא כאן". ואז העסק צובר תאוצה ושני השירים נמהלים זה בתוך זה, הופכים לשיר אחד, גולשים זה לתוך זה, חוזרים זה לעצמו של זה, ומסתיימים בצורה מושלמת עם ה"תתביישי!" השבני ברגע קסום אחד, שבו נראה כי הצמד שלומיוני פשוט נוצר כדי לעשות לנו טוב, בין אם שלומי הוא היוני החדש או רכטר הוא השבן הישן.

 

שבן שולף לקראת סיום את אורגן הצעצוע המגוחך שלו, ומתחיל לנגן את צלילי "לילה טוב" (מ"הכבש ה-16"). יוני לא נשאר חייב ומוציא קסילופון. כך, ועם הקהל המצטרף במילים ומאחל לעצמו "ליל מנוחה", הם מסיימים את ההופעה ויורדים לתשואות הקהל. אבל הם חוזרים, הו הם חוזרים עם מחרוזת יפהפיה של שירי הילדים הנהדרים שרכטר חיבר, כולל "קילפתי תפוז", "שבת בבוקר, "גן סגור". "כל-כך נעים לראות אולם מלא", שר יוני וכל-כך נעים לנו לשמוע אותו שר את זה.

 

הוא יורד למול אולם מלא שעומד ומריע, ויודע שהוא חזה באחת ההופעות הטובות שנראו במקומותינו, ובטח זו עם הכמות כשרון פסנתרי הגבוהה מכולן. יוני השאיר אותי עם טעם של עוד, גם שלומי. שלומיוני, מאסטרז של פסנתרים, הותירו אותי עם רצון לראות עוד הופעה, רק שלהם הפעם. ופסטיבל הפסנתר שוב הצליח לשלוח אותי עם חיוך הביתה, עייף אך מרוצה.

 

(יוני רכטר – שלושה דואטים, 12.11.08, פסטיבל הפסנתר, מרכז סוזן דלל)

תיאום מחירים זה לא חוקי. ותיאום שערים?!


מימין: ידיעות אחרונות, משמאל: מעריב (של אתמול). למעלה: פיטורים, למטה: הראשים.

עוד: קרטל הכותרות אצל עידוק.

אתמול, קצת לפני חצות, יוני רכטר ואבנר קנר ריגשו אותי עד דמעות עם "כל עוד", שיר שרק עלי מוהר יכול היה לכתוב ורק יוני רכטר יכול היה להלחין בכזו מידה של רגישות וחום, ובלי קשר לאיחוד המרגש אחרי כל-כך הרבה זמן (בינינו, הם לא כל-כך השתנו, יוני ואבנר…) ובלי קשר להופעה המשובחת שהייתה לפני ואחרי (כולל התובנה המפתיעה: שלומי (שבן) הוא היוני החדש, או לחילופין: יוני הוא השלומי שבן של המאה העשרים), עליה וודאי עוד אכתוב, ביום כזה סתווי גבר בלב חייו התרגש מאוד ולבו אמר שירה…

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

והרי הודעה מנהלתית חשובה:

בשל המצב הכלכלי הקשה, ולאור נבואות הזעם בקשר לבלוגים ובלוגרים (עוד על כך מחר…), החלטתי שהגיע הזמן לעשות לביתי והצטרפתי לכוחות הרשע.

לפיכך, החל מיום ה-21 לאוקטובר, אני על תקן מתמחה במכון המוביל למחקר בנושא מפגרים, הלא הוא "מכון פתח-תקווה להיתוך קר".

אינני יודע לאן ייקחני תפקידי, בינתיים אני מקווה שתעקבו אחריי גם שם (אם אתם לא בעניין עוד לפניי).

למי שתהה – כן, רצתי ביום שישי ב"חצי מרתון תל-אביב" את ה-10 ק"מ כמובטח. והנה הפוסט בנושא – – –

המרוץ השני שלך הוא במידה רבה כמו הפעם השנייה שלך. אתה הרבה פחות מתרגש, הרבה פחות פוחד, מודע לביצועים שלך, מודה לכך שאתה מסוגל לעשות את זה, מודע להנאות ולכאבים. אתה פנוי להתרכז בדבר האמיתי, והביצועים – בסופו של דבר – כנראה טובים יותר. עם זאת, התחושה המתוקה בקו הסיום פחות מפתיעה, פחות מלהיבה. לפחות תקבל תשובה תוך זמן קצר יחסית על השאלה "נו, איך הייתי?".

 

ובכן, הייתי טוב. טוב מאוד, אפילו. למרות שהתוצאות המופיעות באתר המרוץ לא רציניות – טוב, כל האתר הזה לא רציני (תיכף נגיע לעניין הסדר והארגון…) – ומראות את הזמן שהופיע בשעון העצר כשחציתי את קו המטרה ולא את הזמן האישי שלי (מהרגע שאני והצ'יפ שעל רגלי דרכנו על קו הזינוק ועד שדרכנו על קו הסיום), הזמן שם – 54:48 דקות, מקום 597 – מהווה שיפור משמעותי לזמן שלי במרוץ באוגוסט, ופחות או יותר בהתאם לתחזיות. אין ספק – חודשיים של אימונים, מזג אוויר סתווי וניסיון (ראו לעיל) נותנים תוצאות.

בדרך לקו הסיום. צילום: שוונג.

חצי המרתון אורגן על-ידי הפועל, עיריית תל-אביב וחברת "מרתון ישראל". הספונסר המרכזי הייתה "אדידס". במידה רבה ההבדל בין המרוץ של לפני חודשיים למרוץ של יום שישי הוא כמו ההבדל (התמידי לפחות) שבין נייקי לאדידס – ב"מרוץ נייקי" הכל היה מתוקתק לעילא ולעילא, מההתארגנות ועד החגיגה בסיום, מערכת ההרשמה ועד לגרף המרשים עם הזמנים לאורך המרוץ. במרוץ של יום שישי הכל היה אפור יותר, צנוע, חובבני. אפילו הזינוק היה מבולבל, שלא לדבר על הסיום.

עוד הבדלים בין מרוץ הלילה באוגוסט למרוץ ביום שישי: המרוץ ההוא התקיים בלילה לח להחריד לעומת מרוץ בשמש סתווית חיננית ביום שישי. המרוץ אז נערך מאבן גבירול לגני התערוכה ובחזרה לעומת מרוץ מהדר יוסף לאבן גבירול ובחזרה. כל נושא הספונסרים היה מאוד חובבני ביום שישי, לעומת חגיגה אמיתית ב"מרוץ נייקי".

אבל לא הכל שחור: סימון הקילומטרים היה טוב יותר ביום שישי. הייתה במקום שמירת חפצים שהקלה מאוד על ההתארגנות. וכמובן, השורה התחתונה.

הזינוק. צילום: שוונג.

תרמה מאוד לשורה התחתונה הפייסרית של ה-55 דקות, שאיתרתי בערך ליד הלונה פארק. עד שסוף-סוף הצלחתי לזהות פייסר, והיות שזו הייתה התוצאה אליה כיוונתי, החלטתי שאין מצב שאני מפספף אותה ואין מצב שהיא עוברת אותי, וכך – במשך כ-9 קילומטר – נאבקתי בה באש ובמים וניצחתי אותה בהפרש משמעותי (מה שמחזק אצלי את התחושה שרצתי בערך 54דקות).

עוד תרמו "פרויקט מטבוחה" שנבחרו שוב להיות הפס-קול של הריצה. הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הגעתי לקו הזינוק במהלך "בלדיסטאן", השיר החותם את האלבום, מה שגם כן מרמז על השיפור המשמעותי בתוצאה.

פרטים לגבי המרוץ הבא עוד אין. למארגנים – אני פתוח להצעות.
מה שבטוח, היעד הבא – 50 דקות. אם מישהו רואה את הפייסרית הרלוונטית, אנא הודיעו לה מראש.

 

עדכון (17.11): הזמן הרשמי התפרסם סוף-סוף – 54:05 דקות, מקום 598. כיפאק היי!

אני לא יודע מי מייעץ לרשימת "יהדות התורה, אלי אמינוב והשכונות" (נשבע לכם – יש דבר כזה…), אבל הבחירה שלהם לגבי סמל המפלגה על הפתק בקלפי  יוצרת קונוטציות בעייתיות למכביר (במיוחד בנובמבר).

* הכותרת מישעיהו כ"ד, ט"ז.

עוד לא הזכרתי כאן את "Poses", שהוא לטעמי האלבום הטוב ביותר של רופוס עד כה ואלבום משובח בכל קנה מידה. כבר כששמעתי אותו לראשונה (והגילוי והתודה מגיעים לדני), התלהבתי, ומאז – ובמיוחד בשבועות האחרונים מאז רכשתי את הכרטיס להופעה – אני מוצא שהאלבום הזה הוא תצוגת תכלית מרשימה ומשכנעת לכישורים, לכתיבה ולהגשה הנפלאים של רופוס.

"Poses" יצא שלוש שנים אחרי אלבום הבכורה שלו, ואחרי שנבחר על-ידי כל העולם ואשתו כאמן המבטיח ביותר. הוא מכיל אוסף של שירים משובחים, והאהוב עליי מכולם הוא כנראה "Greek Song", השיר השני באלבום. הוא כתוב כדיאלוג בין רופוס לבחור יווני שפגש שם. כפי שאפשר לקרוא להלן רופוס ניסה להתחיל איתו, היווני קצת "נבהל" (שלא לדבר על כך שהיה עסוק עם איזו בחורה), ואת שאר הסיפור אפשר להבין לבד.

אתה שנולדת עם השמש מעל לכתפיך

אתה מדליק אותי, אתה מדליק אותי

אתה צריך לדעת

אתה שנולדת עם היכן שהשמש מתרחקת ממך

אתה מדליק אותי, אתה מדליק אותי

אבל גם היא

אתה שנולדת שם היכן שהיופי הוא הקיום

אתה מדליק אותי, מדליק אותי

הגוף שלך מרפא את נשמתי

אתה שנולדת היכן שאתה רועד ואתה רוטט

אתה מדליק אותי, הבחורה נעלמה

אז בוא כבר, נלך

 

כל הפנינים של סין

דוהים משני צידי הוולטה

אל תתפור קווים לעורו של אף אחד

שמור את הרעל שלך לאהוב שלצדך

 

דרך אחת היא רומא והאחרת היא מֶכָּה

משני צידי, משני צידי

האופנוע שלנו

דרך אחת היא הבית והשניה היא אבא

משני צדדיי, משני צדדיי

הם מוכנים עם המכה

 

כשאחזור אני אחלום בבארנס אנד נובל

הו עזוב אותי כאן, הו עזוב אותי שם

היכן שהמלאכים פוחדים לצעוד

כשאחזור אני אדמם בעקבות המכות שקיבלתי

אל תעזוב אותי כאן, אל תעזוב אותי כאן

אני פוחד פחד מוות.

 

אולי זה רק אני, אבל השיר הזה, עם הכינור שמנגן את המלודיות הנשמעות כאילו לקוחות מהמזרח הרחוק והטקסט הלקוח מהמזרח הקרוב והשירה המתקתקה של רופוס, מזכיר לי מאוד את היצירה של ג'ון לנון, ובמיוחד את Beautiful Boy.

עם ובלי קשר, זהו שיר נהדר, שמוכיח, כמו שכתב בזמנו בפיצ'פורק ג'ו טאנאגרי (בביקורת על האלבום), שרופוס "רוקד עם השמות הגדולים ביותר, ויש לו את מלוא הזכות לעשות זאת".

רופוס מבצע את "שיר יווני" בהופעה חיה בפילמור.

בנק לאומי נותן לכל סטודנט כרטיס אשראי פלטינום.

מעבר לחינוך הכלכלי הקלוקל המוצע לסטודנטים, לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של סינדרום, הרשע מהסרט "The Incredibles" שיובל כל-כך אוהב:
כשכולם גיבורי על, אף אחד לא גיבור על


.
כאן על איין ראנד ו"משפחת סופר-על" וכאן בלוג מצוין על אובייקטיביזם.

בתחילת השנה כשהוכרז על ג'ימס בונד החדש, Quantum of Solace, הביע יאיר רוה חשש מוצדק מפני השם העברי שימצאו לו מפיציו (הידועים לשמצה בתחום עברוּת השמות):

אוי ואבוי: לסרט הבא בסדרת ג’יימס בונד, ושייצא באיזור חג המולד 2008, יקראו “Quantum of Solace”.
שזה, בערך, “נחמה פורטא” בעברית. מה יעשו אנשי א.ד מטלון, מפיצי הסרט, עם השם הזה? אולי יהפכו אותו ל”נקמה פורטא”?

ובכן, כאשר יגורנו בא לנו, והסרט שיצא אמש לאקרנים קיבל את השם העברי למהדרין "קוואנטום של נחמה".

למתעניינים, Quantum of Solace היה שמו של סיפור קצר מאת איאן פלמינג, אביו הרוחני של ג'יימס, שהופיע ב"לעיניך בלבד", אוסף של חמישה סיפורים קצרים אודות הסוכן החשאי 007, ששלושה מהם כבר הפכו לסרטים (סיפור הנושא, "A View To A Kill" ו-"License To Kill").

Quantom, שמשמעו באנגלית "מנה" (או "כמות מדודה") הוא גם שמו של ארגון הטרוריסטים המרושע בו נלחם בונד, שכבר הופיע ב"קזינו רויאל", הבונד הקודם, אם כי לא בשמו המפורש. ובכל זאת, שם הסרט משחק במידה רבה על המשמעות המילולית, והיה אפשר בהחלט לכנותו "מנה של נחמה" (שם די קליט, לא?). מצד שני, אפשר היה פשוט לא לתרגם את השם (כמו במקרה של "קזינו רויאל").

הבחירה של המפיצים היא ללכת עם, להרגיש בלי. בלי שכל, זאת אומרת. כי "קוואנטום של נחמה" הוא פשוט שם גרוע, שגם לא מצלצל טוב וגם לא אומר כלום לאדם הממוצע (שלא יודע שכך נקרא ארגון הטרור, כי עובדה לא נחשפה עדיין, וגם לא סגור על המשמעות של המלה "קוואנטום").

אני לא רוצה להפחיד אף אחד בא.ד. מטלון, אבל יש מצב שמישהו עוד יחשוב ש"קוואנטום של נחמה" מדובר בסרט תיעודי על סטיבן הוקינג…

סצנה אפשרית מ"קוואנטום של נחמה". סתאאאם. מקור: The Gurus Guru