אזהרת ספוילרים: כרגיל, קראת – קילקלת. עדיף לקרוא אחרי הצפייה.
וודי אלן הוא אדם שכלתן. למרות שבתקופות מסוימות בחייו האשימו אותו בחרמנות יתר, קשה שלא להסכים שאלן הוא יוצר רציונלי, מילולי מאוד, המנתח את גיבוריו בצורה פסיכולוגית אינטלקטואלית קרה למדי בדרכו להבין את "משמעות החיים".
ב"ויקי כריסטינה ברצלונה" אלן מתנתק (כמעט) ממנהטן מכורתו, ועוקר לספרד, לברצלונה. הסיבה, אגב, היא כסף – עיריית ברצלונה הציעה לממן את עלויות ההפקה, סכום של כ-2 מליון יורו. עם זאת, ולמרות הדם החם של ספרד, החושניות המופלאה של פנלופה קרוז והסקסיות של הגיבורים הראשיים, סקרלט ג'והנסון, רבקה הול וחאבייר בארדם, הסרט נותר מנותק רגשית, קר ומנוכר, פסיכו-אנליטי בדיוק כמו שהיית מצפה מוודי אלן. קל לדמיין אילו מטעמים היה עושה מהקאסט הזה, מהלוקיישן, מהסיפור מישהו כמו אלמדובר.
אלן בוחר להציג פה קונפליקט נדוש משהו, קל אפילו, בין שתי גישות שונות ומנוגדות לאהבה, למערכת יחסים: הבחירה השקולה, הבטוחה, הרציונלית אל מול חוסר הבחירה, הבחירה לא לבחור, הבחירה שמונעת ממה שלא רוצים. אלן ממחיש את הקונפליקט הסטריאוטיפי משהו בליהוק סטריאוטיפי משהו – הבחירה השקולה היא הברונטית ה"חמודה", הבחירה הסוערת היא הבלונדה ה"חושנית". תוסיפו לזה את הסגידה של אלן לאירופה והתיעוב לאמריקאים – קשה להתעלם מכך שבסרט התיירות האמריקאיות מוצגות כנבובות משהו, לעומת התחכום, הקלאסה והכשרון של חואן אנטוניו ומריה-הלנה – ותקבלו סרט שלא מתיימר, שנוטה להאכיל את הצופה בכפית. אם לא הבנתם מה אלן רוצה לומר, אתם מקרה אבוד.
הסרט כולו עוסק במתח שבין הביטחון לחוסר הביטחון, ההחלטה לחוסר ההחלטה. אין דרך ביניים, אין פשרות, וכרגיל אצל אלן כל הגיבורים ימצאו בסופו של דבר את עצמם בחזרה בנקודת ההתחלה. בדרך, כמובן, יש תשוקה וסקס והמון חוכמת חיים, ודמויות משנה נפלאות (אבא של חואן אנטוניו, ג'ודי נאש), אבל כרגיל אצל אלן הכל בא מהראש. רק אצל אלן סצנת נשיקה בין סקרלט ג'והנסן לפנלופה קרוז נמשכת שנייה וחצי, ומשולש אהבים מלא תשוקה בין שני אלה לחאבייר בארדם לא זוכה אפילו לדקת מסך.
סצנת הנשיקה של ג'והנסן וקרוז. למי שמיצמץ ופספס.
אלן כאלן נשאר המתבונן מהצד, המנתח המבריק, ויש לו לא מעט תובנות מעניינות במהלך הסרט. למשל, אם משולש אהבים מוזר בין גבר, האקסית שלו והמאהבת, מתנהל בגלוי ובהסכמת כולם, מה הבעיה איתו בעצם? הרי אפילו דאג, בעלה הצנון של ויקי, מתקשה להביע מחאה כנגדו. (קל להניח מה דעתו של אלן, שידע גם הוא מערכות יחסים מוזרות ולא מקובלות בחייו, בנושא הזה). והאם זה כל-כך דמיוני שגבר ואשה יאהבו זה את זה אבל לא יוכלו לחיות זה עם זה? "נועדנו זה לזו ולא נועדנו זה לזו. זו סתירה", אומר חואן אנטוניו בנסיון להסביר את מערכת היחסים המטורפת שלו עם מריה-הלנה.
אי אפשר לקחת מאלן את הכשרון שלו – את הרגעים הקומיים, את האמירות השנונות, את התיאור המלבב של מערכות היחסים, את הדרך הנפלאה שבה המספר מקדם את העלילה. אפילו בספרדית זה נשמע נפלא, והסצנה שבה חואן אנטוניו גוער במריה-הלנה לדבר אנגלית, כדי שכריסטינה תוכל להבין, בעוד היא מקללת בספרדית, היא מאסטרפיס.
ובכל-זאת, הסרט נסגר "רק" בסוג של הפי אנד, שכאמור מחזיר אותנו בדיוק לנקודת ההתחלה, ולא משאיר אותנו עם יותר מדי מסקנות או גילויים. אלן, שבמרבית הסרט מנסח כתב תביעה מנומק כנגד המונוגמיה ומערכות היחסים ה"קלאסיות", מפחד ללכת עד הסוף, והסיום של הסרט נראה כפוי משהו, לא טבעי. "ויקי חזרה הביתה לחתונה המפוארת שלה עם דאג, לבית שהם החליטו לבסוף לגור בו ולחיים שהיא דמיינה לעצמה לפני הקיץ בברצלונה. כריסטינה המשיכה לחפש… בטוחה רק לגבי מה שהיא לא רוצה".
המבקרים בפסטיבל קאן הכתירו את "ויקי כריסטינה ברצלונה" כ"קאמבק" של אלן. זה אולי נכון במידת-מה, כי הסרטים האחרונים שלו היו כשלונות בקופות ואצל המבקרים, אבל קשה לומר שמדובר במשהו שונה מכל מה שאלן עשה בעבר (ובצורה לא פחות מוצלחת). זו לא פסגת היצירה של אלן, אבל הבן-אדם יודע לעשות סרטים, יודע לספר סיפור. ולמרות שכבר בילינו סופשבוע קסום בשנה שעברה בברצלונה, אני יכול לומר שעיריית ברצלונה עשתה עסקה מצוינת: אלן מציג כאן פרסומת באורך מלא לבירת קטלוניה, לאמנות שלה, לאוכל, ליין, לאנשים היפים.
הגיבורות על הגג של קאסה מילה.
וזה בסופו של דבר מה שנשארים איתו בסוף הסרט: געגועים לפארק גואל, קצת תשוקה לפנלופה קרוז או חאבייר בארדם (תלוי בנטיות המיניות וביצר ההרפתקנות) ותחושה שנהנית מהסרט. זה לא מעט, זה לא טריוויאלי, אבל יש לי הרושם שזה לא בדיוק מה שוודי אלן תכנן. ואולי דווקא כן.
[(ויקי כריסטינה ברצלונה, במאי ותסריט: וודי אלן, שחקנים: פנלופה קרוז, חביאר בארדם, סקרלט ג'והנסן, רבקה הול, פטרישיה קלרקסון, ספרד 2008]
שגיא נאור 