רוק בעולם החופשי (או: איך הפסקתי לקנא במור והתחלתי לדאוג לחשבון הבנק שלי)

תמיד קינאתי בידידי מור, אשר (כמעט) מיד אחרי תום הלימודים עקר לארץ האפשרויות (לראות הופעה) הבלתי מוגבלות, והפליא לנקר את עיניי בהופעות משובחות, שרובן ככולן לא הגיעו לארצנו הקטנטונת.


עם זאת, וזאת נהגתי להגיד לכל ידידיי, היה יתרון גדול למגורים בארץ הקודש לחובב מוסיקה מושבע כמוני: חסכון כלכלי. במיוחד בימים קשים כמו אלה שאנחנו חווים היום, המחסור (בהופעות) בשילוב המסחור (של המוזיקה הישראלית) הביא לכך שכמות ההופעות אליהן הלכתי בשנה היתה חד-ספרתית (נכו את אהוד בנאי ו/או שלום חנוך, והיו שנים שהיתה מתקבלת תוצאה אפסית…).


והנה, השנה, כמו פטריות אחרי הגשם, החלו להגיע אמני ישראל בהמוניהם להופעה. הצצה חטופה אצל גיא ברשימה מגלה את התמונה: אין לי כסף, אין לי. לא לכל ההופעות שאני רוצה לראות. פתאום צריך למיין, לתעדף, לחסוך. פתאום נהיינו מדינה מתוקנת. פתאום יש פה תרבות…


Breeders?  הייתי. Air וסר פול?  ויתרתי (די בשמחה). חוזה גונזלס ואנימל קולקטיב – תועדפו נמוך מדי, ופינו את מקומם לרופוס ולמארק רונסון. אבל אז פתאום מגיעים משום-מקום הוברפוניק (באדיבות מונוקרייב), ויש עוד את דפש מוד בקיץ ו(אינשאללה…) בוב דילן. הלו, יש לי אשה וילד שאני צריך לדאוג להם. אני לא יכול ככה…   ומה עם כמה הופעות ישראליות, ואיזה הצגה טובה או אפילו אופרה. מה, אני עידן עופר?!


תמיד קינאתי בידידי מור. בזמן האחרון אני מרגיש שאין לנו במי ולמה לקנא. להיפך – יש מבחר, כמעט כל הופעה היא הופעה שווה (כי שיקולים כלכליים לא יביאו לכאן אמנים איזוטריים ו/או לא גדולים מספיק), ויש מספיק לכולם. אולי יותר מדי אפילו.


אז כפי שאמר כבר אדם חכם מאוד בעבר (והגיע הזמן להביא אותו עוד פעם לארץ, לא?!) הבה נמשיכה לעשות רוק בעולם החופשי, כל עוד אנחנו יכולים.



נ.ב.ע.ח:*
אפרופו מוסיקה ואפרופו חופשי,
השרת העיוור, האתר שהכי אוהב מוסיקה והכי חופשי מארגן חגיגת מוסיקה חופשית (כמעט) לרגל 7 שנות פעילות בערב אחד חגיגי, בחמישי הבא, 13.11, במועדון "תמונע". יחגגו עמנו: סגול 59, שוגר שוסטר, צ'רלי מגירה, מורפלקסיס ו-DJ Freedom. סוף-סוף ערב שידידי מור לא יוכל לראות ואנחנו כן. פרטים נוספים כאן – ניפגש שם.




*נזכרתי בדבר עם חשיבות

או, באמה!

"…נמשיך לעבוד על הבעיה


שאנו יודעים שלעולם לא נפתור


של השאריות הלא שוות של האהבה


חיינו הם שברים מתוך שלם גדול


אבל אם העולם יישאר בתוך המסגרת


כמו ציור על קיר במוזיאון


אז אני חושב שנראה אז את היופי


ונעמוד ונתבונן ביראת כבוד…"


                                               מתוך Bowl of Oranges, משירי התקווה הגדולים של השנים האחרונות.


הרעות כנערייך כולם שוב בשמך נחייך ונלכה

בעקבות "ואלס עם באשיר" כתבתי "כל מה שאפשר לראות במבט לאחור בלבנון של 82' אפשר לראות גם היום בצה"ל (או אפשר היה לראות לפני שנתיים") ואולי אפשר היה גם לראות לפני 35 שנה…".


גורביץ' הולך 52 שנה אחורה ומגיע לאותן מסקנות: "כפר קאסם עדיין איתנו. הוא איתנו עם כל חייל שמפנה את ראשו מלראות את שחבריו עושים, עם כל אדם בעל מצפון שאולץ ללבוש מדעים וכעת הוא מהסס מול "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב", שכן עיקר תפקידה של ה"רעות" הוא לוודא ש"העין עיוורת והלב אטום ומושחת". 52 שנה לאחר מעשה, יש לומר שהיא הצליחה מעל למשוער בהשחתת החברה הישראלית". 


 


* הכותרת מתוך "הרעות" לחיים גורי, השיר האהוב ביותר על יצחק רבין ז"ל, שנרצח היום לפני 13 שנה.

עצרו אותי (כי את זה לא שמעתם בעבר)

עצרי אותי, הו, עצרי אותי


עצרי אותי אם את חושבת שכבר


שמעת את זה בעבר


עצרי אותי, הו, עצרי אותי


עצרי אותי אם את חושבת שכבר שמעת את זה בעבר


דבר לא השתנה


אני עדיין אוהב אותך, הו, אני עדיין אוהב אותך


רק טיפה פחות, רק טיפה פחות ממה שאהבתי בעבר, אהובתי…


"עצרי אותי אם את חושבת שכבר שמעת את זה בעבר" הוא אחד מהשירים הגדולים שמוריסי וג'וני מאר הביאו לעולם. הוא נכלל באלבום המופת Strangeways Here We Come שיצא ב-87'.


אם טענתי פה לא מזמן שאין לי עניין גדול לשמוע ממוריסי דברים שכבר שמעתי ממנו בעבר, הרי שהשיר הזה, כמו כל האלבום הנהדר שבו הוא כלול, לא איבד דבר וחצי דבר מכוחו וקסמו, ולראיה שהוא זוכה לגרסאות כיסוי גם עשרים שנה אחרי שיצא לאור.


בשנה שעברה מארק רונסון, המפיק המוסיקלי המוכשר והכה-מדובר, שחרר את אלבומו השני Version, שהכיל "גרסאות כיסוי" לשירים מוכרים, להיטים אפילו, בעזרת כוכבים מוכשרים – "Toxic" של בריטני בביצוע Tiggers, "Valerie" של הזוטונס בביצוע אמי ויינהאוס הנהדרת, "The Only One I Know" של השרלטנס בביצוע רובי ויליאמס ועוד ועוד ו…כן, "עצור אותי" בגרסה נ-פ-ל-א-ה בכיכובו של דניאל מריוות'ר.



אני התעכבתי, אני ארבתי


עצירת חירום לא מתוכננת


הרחתי את עשר השניות האחרונות שלי


התרסקתי על משקוף הדלת


והכאב היה מספיק כדי לגרום גם


לבודהיסט ביישן, קרח למחשבה


ותכנון של רצח עם


אז מי אומר ששיקרתי לה?


 


הו, מי אומר ששיקרתי לה בגלל שמעולם לא, מעולם לא!


מי אומר ששיקרתי לה כי מעולם לא


אני עוכבתי, אני רוסנתי


ושברתי את עמוד השדרה


ושברתי את הברך


(ואז הוא באמת השתחל לתוכי)


ליל שישי במרפאות החוץ


מי אומר ששיקרתי לה?


 


הו, מי אומר ששיקרתי לה?  בגלל שמעולם לא, מעולם לא


מי אמר ששיקרתי?   בגלל שמעולם לא


קל לזהות שרונסון חיבר/הוסיף/שינה את השיר המקורי והוסיף לו את הקטע החביב מתוך "You Keep Me Hangin’ On" של הסופרימז. הגרסה עצמה הורכבה מחמישה רמיקסים שונים (של צי'קן ליפס, דירטי סאות' והרמיקס המקורי). רונסון גם קיצר את השם הכה-ארוך והכה-מזוהה עם הסמית'ס וקרא לו פשוט "Stop Me". השיר, שיצא כסינגל מתוך "Version", זכה להצלחה רבה


ועכשיו, שנה אחרי ובשיא תהילתו, מגיע אדון רונסון לישראל, לשתי הופעות ב"זאפה" בתחילת דצמבר, עם ה-"Version Players", הרכב הכולל זמרות ליווי שחורות, הרכב כלי נשיפה, ולהקה חיה מלאה. ממה שאפשר לשמוע ברשת, לא אשקר לכם – הולך להיות "רעיל".


בקיצור, יהיה גדול, יהיה מיוזע, ו…לי יש כבר כרטיס (ל-4 בדצמבר, אם אתם ממש מתעניינים). עצרו אותי אם אתם מרגישים שכבר שמעתם את זה בעבר.


טוב, אז שתיתי אחת


והיא הפכה לארבע


וכשנפלתי על הרצפה…


שתיתי עוד


 


עצרי אותי, הו, עצרי אותי


עצרי אותי אם שמעת את חושבת שאת


שמעת את זה כבר  בעבר



Stop Me, בהופעה חיה באמסטרדם, בספטמבר.

בלבלה 2009

ניסיתי, דחיתי, אבל אין ברירה – לבני נכשלה, והולכים לבחירות.
אפילו פתחתי קטגוריה חדשה, "בחירות 2009", עד שישראבלוג יעשו מה שעשו ב-2006.



מצד אחד, המצב על הפנים. ברק, לבני, וביביהו מציגים לציבור בלבלה גדולה ולא אטרקטיבית, שביחד עם מזג אוויר חורפי תשאיר וודאי יותר מדי אנשים בבית.


יתר על כן, למרות שאין בחירות אישיות לראשות הממשלה, אני מסכים עם שחרהעם מטומטם ולכן העם עם ביבי ומוכן למחול לו ולחבר הלצים שאיתו ולבחור "מחל".
עם זאת, אני לא יכול להגיד שאני יותר אינטליגנטי. תשאלו אותי למי אצביע, ויהיה לי קשה מאוד לענות (בטח אחרי
הפדיחה הקודמת, עליה לא שמעתי אף-אחד מצטער עד היום).


מצד שני, יש נקודת אור: אלי ישי הודיע שידרוש את תיק החינוך, וכידוע לכם ש"ס (הם היחידים בפוליטיקה שהם) לא פראיירים. בטח אתם חושבים שהתבלבלתי, החלפתי "אור" ב"חושך", אבל לא – אני באמת חושב שתיק החינוך לש"ס זה יופי של דבר עבור מדינת ישראל בתחילת 2009. וסיבותיי עמי:


1.      הגיע הזמן שיישב במשרד החינוך שר שיצליח לקבל את התקציבים שהוא רוצה/צריך מתי שהוא רוצה/צריך. איך אומר שר האוצר: "למה להצביע למאכער?  שימו ש"ס". 


2.      אלי ישי בממשלה של ביבי ימרר לו את החיים כל-כך, שאחרי קדנציה אחת ביבי עוד יתחנן למישהו מ"קדימה" שיחליף אותו בתפקיד ויניח לו לעשות לביתו. הנה, רק הודיע אלי ישי על העניין, וכבר ביבי מאבד את העשתונות.



3.      כשאריאל אטיאס נכנס לתפקיד שר התקשורת היו רינונים דומים לאלו שנשמעים עכשיו. והוא, והמפלגה שלו, הוכיחו שש"ס דואגים לציבור (כמעט) כמו שהם דואגים לבוחרים שלהם. כולנו מקללים את מה שש"ס מצליחים לסדר ל"מגזר" שלהם מדי יום – הגיע הזמן שמישהו (נוסף) מש"ס יעבוד בשבילנו.


 


בקיצור, בשלושה וחצי חודשים הבאים יהיה מעניין, יהיה מצחיק, יהיה מבזה, ובסופם נחזור וניווכח שאין שום חדש תחת הכנסת. הנה, אפילו פנינה חוזרת ובגדול.

שום דבר לא באמת ישווה לברצלונה

בעקבות ויקי וכריסטינה



השמש הקיצית שוקעת בקרקס מרושע,
כשהצללים מחזיקים את העולם בחוזקה
אבל היום הרגשתי צמרמורת במקום הכי קר בדירה שלי
"פוגי רגאל פנטסימה"*


העפרונים בכפר אינם נשמעים, כי כל העורבים עובדים עם סרסורים
אני לא יכול להימלט מוילונות הקטיפה, לא רוצה שהטבעות ייפלו מאצבעות ידי העייפה
"פוגי רגאל פנטסימה"


המראה איתה אינני יכול להתמודד, כי מהדרך הארוכה למטה אני פוחד
חייב להסתלק מכאן, אני חושב שאני יודע להיכן
משוגע שכמותי חושב שאין שום כאב בברצלונה
הם רוקדים איתך, מסובבים אותך, מערבבים אותך בוולס


אבל אני מהדרך הארוכה למטה פוחד, כן מהדרך הארוכה למטה פוחד
אפילו אם אמשוך בקש הנכון, ואזכה להילחם בשור מול ההמון
שום דבר לא באמת ישווה לברצלונה
וחוץ מזה, בספרד, אפשר להאשים הכל על דון ז'ואן


אבל אני מהדרך הארוכה למטה פוחד, כן מהדרך הארוכה למטה פוחד
כי אני פוחד מהדרך הארוכה לעייפה, ומכך שלא אהיה כאן בסופה
חייב להסתלק מכאן, אני חושב שאני יודע להיכן


מוודא שיש לי את כל המסמכים, מסדר את בגדי הקיץ היפים
מחפש מלכודות לשווא בציפורניי, סוגר את המזוודה ודי
"פוגי רגאל פנטסימה"


                                    (ברצלונה, מתוך "רופוס וינרייט")



"ברצלונה" בהופעה חיה.


 


* מאיטלקית: "הימלטי, רוח רפאים מלכותית!". לקוח מהמערכה השלישית ב"מקבת" (האופרה של ורדי), כשמקבת משתגע ורואה את רוח הרפאים.

עד 140: ההמצאה הכי גדולה מאז הגלגל

כן, אני יודע שיש הרבה מועמדות, אבל המגבים האוטומטיים בפיג'ו שלי ממוקמים גבוה-גבוה.


בימים גשומים כאלה אני יכול בקלות לזהות את מה שיכול היה להפוך למנצחת הגדולה בתחרות: נהג אוטומטי לכל הנהגים (שלא לומר נהגות) שקצת גשם הופך אותם לא-י-ט-י-י-ם להחריד.


בחיי, לא מגיע לנו גשם.



גשם ראשון בתל-אביב. שלוותא, 27.9.

הכל אודות ברצלונה (אליבא דוודי אלן)

אזהרת ספוילרים: כרגיל, קראת – קילקלת. עדיף לקרוא אחרי הצפייה.




וודי אלן הוא אדם שכלתן. למרות שבתקופות מסוימות בחייו האשימו אותו בחרמנות יתר, קשה שלא להסכים שאלן הוא יוצר רציונלי, מילולי מאוד, המנתח את גיבוריו בצורה פסיכולוגית אינטלקטואלית קרה למדי בדרכו להבין את "משמעות החיים".


ב"ויקי כריסטינה ברצלונה" אלן מתנתק (כמעט) ממנהטן מכורתו, ועוקר לספרד, לברצלונה. הסיבה, אגב, היא כסף – עיריית ברצלונה הציעה לממן את עלויות ההפקה, סכום של כ-2 מליון יורו. עם זאת, ולמרות הדם החם של ספרד, החושניות המופלאה של פנלופה קרוז והסקסיות של הגיבורים הראשיים, סקרלט ג'והנסון, רבקה הול וחאבייר בארדם, הסרט נותר מנותק רגשית, קר ומנוכר, פסיכו-אנליטי בדיוק כמו שהיית מצפה מוודי אלן. קל לדמיין אילו מטעמים היה עושה מהקאסט הזה, מהלוקיישן, מהסיפור מישהו כמו אלמדובר.


אלן בוחר להציג פה קונפליקט נדוש משהו, קל אפילו, בין שתי גישות שונות ומנוגדות לאהבה, למערכת יחסים: הבחירה השקולה, הבטוחה, הרציונלית אל מול חוסר הבחירה, הבחירה לא לבחור, הבחירה שמונעת ממה שלא רוצים. אלן ממחיש את הקונפליקט הסטריאוטיפי משהו בליהוק סטריאוטיפי משהו – הבחירה השקולה היא הברונטית ה"חמודה", הבחירה הסוערת היא הבלונדה ה"חושנית". תוסיפו לזה את הסגידה של אלן לאירופה והתיעוב לאמריקאים – קשה להתעלם מכך שבסרט התיירות האמריקאיות מוצגות כנבובות משהו, לעומת התחכום, הקלאסה והכשרון של חואן אנטוניו ומריה-הלנה – ותקבלו סרט שלא מתיימר, שנוטה להאכיל את הצופה בכפית. אם לא הבנתם מה אלן רוצה לומר, אתם מקרה אבוד.


הסרט כולו עוסק במתח שבין הביטחון לחוסר הביטחון, ההחלטה לחוסר ההחלטה. אין דרך ביניים, אין פשרות, וכרגיל אצל אלן כל הגיבורים ימצאו בסופו של דבר את עצמם בחזרה בנקודת ההתחלה. בדרך, כמובן, יש תשוקה וסקס והמון חוכמת חיים, ודמויות משנה נפלאות (אבא של חואן אנטוניו, ג'ודי נאש), אבל כרגיל אצל אלן הכל בא מהראש. רק אצל אלן סצנת נשיקה בין סקרלט ג'והנסן לפנלופה קרוז נמשכת שנייה וחצי, ומשולש אהבים מלא תשוקה בין שני אלה לחאבייר בארדם לא זוכה אפילו לדקת מסך.



סצנת הנשיקה של ג'והנסן וקרוז. למי שמיצמץ ופספס.


אלן כאלן נשאר המתבונן מהצד, המנתח המבריק, ויש לו לא מעט תובנות מעניינות במהלך הסרט. למשל, אם משולש אהבים מוזר בין גבר, האקסית שלו והמאהבת, מתנהל בגלוי ובהסכמת כולם, מה הבעיה איתו בעצם?   הרי אפילו דאג, בעלה הצנון של ויקי, מתקשה להביע מחאה כנגדו. (קל להניח מה דעתו של אלן, שידע גם הוא מערכות יחסים מוזרות ולא מקובלות בחייו, בנושא הזה).   והאם זה כל-כך דמיוני שגבר ואשה יאהבו זה את זה אבל לא יוכלו לחיות זה עם זה?  "נועדנו זה לזו ולא נועדנו זה לזו. זו סתירה", אומר חואן אנטוניו בנסיון להסביר את מערכת היחסים המטורפת שלו עם מריה-הלנה.


אי אפשר לקחת מאלן את הכשרון שלו – את הרגעים הקומיים, את האמירות השנונות, את התיאור המלבב של מערכות היחסים, את הדרך הנפלאה שבה המספר מקדם את העלילה. אפילו בספרדית זה נשמע נפלא, והסצנה שבה חואן אנטוניו גוער במריה-הלנה לדבר אנגלית, כדי שכריסטינה תוכל להבין, בעוד היא מקללת בספרדית, היא מאסטרפיס. 


ובכל-זאת, הסרט נסגר "רק" בסוג של הפי אנד, שכאמור מחזיר אותנו בדיוק לנקודת ההתחלה, ולא משאיר אותנו עם יותר מדי מסקנות או גילויים. אלן, שבמרבית הסרט מנסח כתב תביעה מנומק כנגד המונוגמיה ומערכות היחסים ה"קלאסיות", מפחד ללכת עד הסוף, והסיום של הסרט נראה כפוי משהו, לא טבעי. "ויקי חזרה הביתה לחתונה המפוארת שלה עם דאג, לבית שהם החליטו לבסוף לגור בו ולחיים שהיא דמיינה לעצמה לפני הקיץ בברצלונה. כריסטינה המשיכה לחפש… בטוחה רק לגבי מה שהיא לא רוצה".


המבקרים בפסטיבל קאן הכתירו את "ויקי כריסטינה ברצלונה" כ"קאמבק" של אלן. זה אולי נכון במידת-מה, כי הסרטים האחרונים שלו היו כשלונות בקופות ואצל המבקרים, אבל קשה לומר שמדובר במשהו שונה מכל מה שאלן עשה בעבר (ובצורה לא פחות מוצלחת). זו לא פסגת היצירה של אלן, אבל הבן-אדם יודע לעשות סרטים, יודע לספר סיפור. ולמרות שכבר בילינו סופשבוע קסום בשנה שעברה בברצלונה, אני יכול לומר שעיריית ברצלונה עשתה עסקה מצוינת: אלן מציג כאן פרסומת באורך מלא לבירת קטלוניה, לאמנות שלה, לאוכל, ליין, לאנשים היפים.



הגיבורות על הגג של קאסה מילה.


וזה בסופו של דבר מה שנשארים איתו בסוף הסרט: געגועים לפארק גואל, קצת תשוקה לפנלופה קרוז או חאבייר בארדם (תלוי בנטיות המיניות וביצר ההרפתקנות) ותחושה שנהנית מהסרט. זה לא מעט, זה לא טריוויאלי, אבל יש לי הרושם שזה לא בדיוק מה שוודי אלן תכנן. ואולי דווקא כן.


 


[(ויקי כריסטינה ברצלונה, במאי ותסריט: וודי אלן, שחקנים: פנלופה קרוז, חביאר בארדם, סקרלט ג'והנסן, רבקה הול, פטרישיה קלרקסון, ספרד 2008]

על צדיקים ורשעים, בימים אלו ובימים אחרים

לא יוצא לי לשמוע הרבה רדיו. בזמן האחרון, כשיוצא לי כבר, אני מוצא את עצמי בדרך חזרה מהעבודה, מאזין לסוף התוכנית של שמעון פרנס בגלי-צה"ל. בסוף כל תכנית משמיע פרנס רצועה מתוך "יוסי בנאי קורא תהילים", פרויקט שהקליט בנאי ז"ל עם יונתן בר-גיורא שתרם את המוסיקה. קולו של יוסי תמיד עושה לי טוב, והפרויקט הזה מעניין מאוד לשמיעה.


ובכל-זאת, בשבוע האחרון מצאתי את עצמי מתעצבן ממה ששמעתי. בנאי קרא, על רקע מוסיקה נהדרת שחיבר בר-גיורא, את תהילים א', טקסט נפלא ולירי, שרבים מרבים לצטט ממנו ולהלל אותו, אך בעת ובעידן שבו אנו חיים נדמה כשריד ארכיאולוגי חסר רלוונטיות ואף מתריס, שלא נותרה בו כל אמת.


אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים
ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב…


כל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים…


על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים.
כי יודע ה' דרך צדיקים, ודרך רשעים תאבד.


ייתכן כי בימיהם של דוד או שלמה היה אפשר לשכנע את הקהל ש"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". ייתכן כי בתקופות אחרות צדיקים הצליחו בכל מעשי ידיהם, ולא קמו "רשעים במשפט". ייתכן כי פעם היו מי שקנו את העניין הזה, ש"יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".


אבל היום, כאן ועכשיו, כל הפרק הזה, אפילו בקולו הערב של יוסי בנאי ז"ל, הוא קטע סאטירה שלא מבייש את "ניקוי ראש" במקרה הטוב, וחומר קריאה מאלף לכל מי שתוהה מדוע מאבדים אנשים את האמונה – באל, בתורת המוסר, בדרך הישר – בימינו אנו.


על משקל "אל מלא רחמים" של עמיחי, הייתי אומר שאלמלא היה האל כל-כך מלא בצדק, אולי היה צדק בעולם ולא רק בו.


 

נ.ב. הפוסט הזה נכתב טרם
פינוי מאחז פדרמן. פדרמן, צדיק גדול, חובש כיפה כמובן, נעצר בחשד שתקף שוטר ושבר את ידו. שתי צעירות נוספות ניסו להצית את ניידת המשטרה. פעילי ימין קיצוני אחרים ניקבו צמיגים של כלי רכב פלסטיניים, יידו אבנים לעבר פלסטינים ולעבר כוחות הבטחון, חיללו קברים בבית קברות מוסלמי בחברון והשמיעו איומים מסוגים שונים כלפי כוחות הבטחון ("שכולם יהיו גלעד שליט").


מעניין אם כל אותם נשמות טובות, היושבים במאחזים והפעילים בכל אותם ארגונים עלומים, מחשיבים עצמם צדיקים. כיפה, כאמור, הם כמובן חובשים, ואני בטוח שהם מכירים את פרק א' של תהילים בעל-פה. 


אם אלו "עדת הצדיקים", הלוואי ואשתייך תמיד ל"רשעים".