"אובמה או מקיין?!".
תודו שאת השאלה הזו, בעברית, בסניף של Yellow, בתחנת דלק "פז", בדרך לעבודה, לא הייתם מצפים לשמוע. מה גם שרק ביקשתי קפה…
ובכן, הנה עוד הוכחה לאמריקניזציה של מדינתנו האהובה. דגל של ארצות הברית על האוטו ביום העצמאות – אאוט. כוס פלסטיק עם המון אהבה לאובמה (או מקיין) – אין:
נ.ב. כאן המקום לציין, אם לא כתבתי את זה קודם, שאני – כמובן – דלוק על אובמה.
"צונאמי כלכלי מגיע", The Marker, 9.10.08
אִם לְהִתְרוֹשֵׁשׁ
אֲנִי רוֹצָה כְּמוֹ אֶרֶץ חֲרֵבָה
אִם לְהִתְרוֹשֵׁשׁ
אֲנִי רוֹצֶה בְּגַאֲוָה.
סִפְרֵי תּוֹרָה
מַצִּילִים מִן הָאֵשׁ
אוֹתִי לֹא.
אֲנִי רוֹצָה לְבַקֵּשׁ
שֶׁאִם אָמוּת
אֶהֱיֶה כָּאֳנִיָּה טְרוּפָה;
מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף
יְכַבּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.
(דליה רביקוביץ')
התמונה: http://www.flickr.com/photos/atlguitfiddle/2946983819
עוד על דליה רביקוביץ' – הדיכאון, חייה ושירתה
השיר הראשון שמשך את תשומת לבי משל רופוס היה "אגנוס דאי", שיר הפתיחה של האלבום "Want Two" שיצא בסוף 2004 (והגיע, באופן צפוי, אחרי האלבום "Want One" שיצא שנה אחת קודם).
רופוס, וזאת למדתי מאוחר יותר כשחפרתי בדיסקוגרפיה שלו, מרבה להתעסק עם תרבות מחד (אופרה, ספרות, פופ) ועם פוליטיקה ודת מאידך. דימויים דתיים מופיעים לעתים קרובות בשירים שלו, למרות שקשה להאמין שהוא יזכה אי-פעם בתואר יקיר הכנסייה הנוצרית.
"Agnus Dei", בלטינית: שה האלוהים, הוא כינויו של ישו. זהו גם אחד המזמורים במיסה הנוצרית, המושר בדרך-כלל לקראת סופה: "שה האלוהים, הנושא את חטאת העולם, רחם נא עלינו".
השיר מתחיל בצורה מדהימה, עם חריקות מיתרי כינור, קלידים וגיטרה, בקקפוניה מופלאה שהופכת מאוחר יותר לתפילה נפלאה עוד יותר, שכל אחד יכול להזדהות איתה.
הרהרתי בימים האחרונים באופן שבו יבצע (אם יבצע) רופוס את השיר הזה בהופעה חיה, וכמובן שמיהרתי ל"צינורי" כדי לבדוק. גיליתי שלא רק שהשיר מבוצע, אלא גם רופוס מצליח – הוא והפסנתר בלבד – להעביר את הקסם המחשמל של השיר הזה בצורה נאמנה למקור (ואולי אפילו עולה עליו). מיותר לציין שזה רק מגביר לי את החשק לראות כבר אותו ולשמוע את השיר הזה בלייב.
הנה שתי דוגמאות מצליחות שצינררתי עבורכם:
אגנוס דאי באיסטנבול, יולי 2008.
אגנוס דיי בסנטרל פארק, מאי 2006.
אגב, מלחינים רבים ניסו להתמודד עם הטקסט של "אגנוס דאי", ובהצלחה רבה. רובם מלחינים קלאסיים. שני קטעים אהובים עליי במיוחד נושאים את השם הזה – האחד של Barber והשני מתוך הרקוויאם של מוצרט. אפילו בהשוואה לשתי היצירות המדהימות האלה, התפילה הפרטית, האישית של רופוס מרשימה ומרתקת.
למען הגילוי הנאות, הח"מ איננו תושב תל-אביב, למרות שהוא מעביר את מרבית חייו במדינה הזו (תל-אביב, לא ישראל).
ובכל-זאת, ב-11.11 הח"מ לא ייגש לבחור את ראש הממשלה הבא של מדינת תל-אביב (ויסתפק בבחירת ראש העיר של השכונה המזרחית שלה, גבעתיים).
ולכן, יותר מתמיד, חשוב לי – וצריך להיות חשוב גם לכם, בין אם אתם תושבי תל-אביב או לא – שתושבי תל-אביב ילכו לקלפיות ויבחרו. נכון.
קמפיין "Don’t Vote" באמריקה.
בעוד שבארצות-הברית קוראים מיטב הסלבז לכולם לקום ולבחור, אצלנו הם כרגיל ממלאים את פיותיהם מים ומתאדים כאילו אינם חיים, מבלים ומתפרנסים בתל-אביב. במקום זה, קבוצת בלוגרים מובחרים עשתה מעשה והקימה את "האתר הלא-רשמי של מצביעי דב חנין לראשות עירית תל-אביב", ctiydov.org.
אז למה דב?! קודם כל, כי הוא לא חולדאווין. אני יודע שזה סוג של קמפיין שלילי, שלא ממש עובד למקיין כרגע, אבל לטעמי הגיע הזמן מזמן להעיף את חולדאווין כדי שיהיה עתיד לעיר הזו. אחרת הסרטון המשעשע הבא עלול להפוך למציאות של כולנו:
בפוסט מצוין שפרסם לא מזמן מסביר ידידי יהונתן קלינגר למה כן להצביע לדב חנין (דרך הדברים הפשוטים: סביבה, תחבורה, זכויות עובדים, כלכלה, שקיפות וקשר עם הציבור). למרות שאני יודע שחנין נשמע קצת כמו עמיר פרץ, שלא לדבר על נשמע (ונראה) כמו חנון, אני חושב שהגיע הזמן לשנות, לנסות, להעז.
בקיצור, תושבי תל-אביב – ב-11.11 אני פונה אליכם לעשות מעשה, ולהשקיע כמה דקות מההווה שלכם למען העתיד שלכם: מחזירים את העיר לתושבים, מחזירים את העיר לכולנו.
הצביעו "עיר לכולנו", הצביעו דב חנין.
עידוק מצא אנשי שיאצו עם חוש הומור מוצלח, ונזכר בסצנה הבלתי-נשכחת מהסרט הבלתי-נשכח-בעליל "משתגעים על מרי" אודות ה-"8 Minutes Abs" "7 Minutes Abs".
זה אולי המקום להתוודות שמאז שעלה לאוויר האתר 5min.com, בש. נאור תעשיות בע"מ (זוכרים?) זוממים על סטארט-אפ מתחרה שייתן לו בראש.
יקראו לו 4’59”.com והסלוגן שלו יהיה "instructional videos and DIY projects in a second less".
המכשול העיקרי כרגע להקמת המיזם הוא, כמובן, ההתמודדות עם תחרות אפשרית בדמות איזה ליצן שיבוא ויפתח מתחרה בשם 4.58.com…
* הכותרת על-פי רחל, כמובן.
מנסיון העבר, ניסיתי לדחות את הפוסט על ההופעה העתידית של דפש מוד, אבל לאור דרישת הקהל אין ברירה והגיעה העת. אז הנה זה בא…
קצת לפני שנתיים דפש מוד איכזבו את אלפי המעריצים שלהם, ובכללם כותב שורות אלה, כשביטלו את ההופעה שלהם בפארק הירקון בגלל המלחמה בלבנון והשאירו אותנו עם הכרטיס בכיס ועם כאב שלמדנו להתרגל אליו.
לפני שבועיים, במסיבת עיתונאים בברלין, הודיעו דייב גאהן, מרטין גור ואנדי פלטשר סופית שיפתחו את סיבוב ההופעות שלהם ב-2009 – Tour of the Universe – בישראל. ההופעה מתוכננת לאצטדיון רמת גן, וכבר הוצאו כרטיסים למכירה (המחיר – 300 ₪, כמעט כמו בפעם הקודמת).
מי ייתן והשנה החדשה תביא שלום עלינו ועל כל עם ישראל, ובעגלא ובזמן קריב נוכל כולנו לצפות בדפשים שרים in our room – הזמן יעמוד מלכת, בחשיכה האהובה עלינו ביותר, ניאחז כולנו במלים שלהם, ונרגיש כאילו תמיד היו איתנו.
בחדר שלך
היכן שהזמן עומד מלכת
או זז כרצונך
האם תניחי לבוקר להגיע בקרוב
או שמא תשאירי אותי לשכב כאן
בחשכה האהובה עלייך
חצי-האור האהוב שלך
ההכרה המועדפת עלייך
העבד המועדף שלך.
בחדר שלך
היכן שנשמות נעלמות
רק את קיימת כאן
האם תובילי אותי אל הכורסה שלי
או שמא תשאירי אותי לשכב כאן
התמימות האהובה עלייך
הפרס המועדף עלייך
החיוך האהוב שלך
העבד המועדף שלך.
אני נתלה במלים שלך
חי על פי נשימתך
מרגיש אחד עם העור שלך
האם תמיד אהיה כאן עמך?!
בחדר שלך
העיניים הבוערות שלך
גורמות ללהבות לעלות
האם תניחי לאש לדעוך בקרוב
או שאשאר כאן תמיד
התשוקה המועדפת שלך
המשחק האהוב עלייך
המראה המועדפת שלך
העבד האהוב שלך.
In Your Room בהופעה מהסיבוב מלפני שנתיים.
עד עכשיו נמנעתי מלערב שמחה בששון, ולא כתבתי כאן על הבלוג שאני מנהל במקום עבודתי, העוסק כמובן באפליקציות וידאו (וידאו קונפרנס בעיקר), עבור ארגונים ובכלל.
ובכל-זאת, אתמול היה "Blog Action Day", עוד ניסיון מצוין לרתום אלפי בלוגרים (כרגע, 10,254) לטובת קידום מטרות ראויות, שמטרתו השנה המלחמה בעוני.
בבלוג שלי (באנגלית, אני מתנצל מראש) כתבתי על הדרכים שבהן הטכנולוגיה (שפעמים רבות מושמצת כמגדילה פערים חברתיים ומחזקת את העשירים) יכולה לעזור במלחמה בעוני. ניתן לקרוא את הפוסט כאן.
כריס אנדרסון, אותו אני מצטט בפוסט, אמר כבר: "כוחה של הטכנולוגיה יכול להביא מזור לאומות, אם רק הבירוקרטים ירשו זאת". במקרה שלי, טכנולוגיות של מידע ותקשורת (ICT בלעז) שעל פיתוחן אני שוקד במסגרת ה-Day Job שלי, בהחלט יכולים לקדם את ה"90% האחרים", כפי שהם מכונים, ולקרב אותם אלינו, ברי המזל.
קורסים לאוריינות מחשב בסיסית, לידיעת השפה האנגלית; "אינטרנט לכל"; eGoverment, כלומר היכולת של כל אזרח לקבל שירותים מהממשל בקלות על-ידי שימוש בכלים אלקטרוניים; קישוריות לכל – כל אלה הם פרויקטים שמדינות עולם שלישי ומדינות מתפתחות כבר מריצות ובהצלחה. Telemedicine, eLearning, VoIP, Video Conferencing (וסליחה על השימוש באנגלית… התרגום פשוט ייצא קלוקל) – טכנולוגיות ושירותים אלה מקרבים את החלשים לחזקים, את הפריפריה למרכז, סוגרים פערים ומאפשרים לכולנו להתקדם אל עבר עתיד טוב יותר.
כמו שרוני סומק כתב, הקו היחיד שאנחנו צריכים לראות הוא קו האופק. עלינו להתנהג כאילו מתחתיו הכל עוני. אם נרים את קו העוני אל האופק, נוכל גם אנחנו לגעת בעננים.
צבעי העוני. (CC)
כפי שהצהרתי כאן מראש, בסוף השבוע נרכשו הכרטיסים להופעה של רופוס וינרייט בהיכל התרבות, שתיערך במהרה בימינו (26.11).
לכן, בטייק אוף פראי על סדרת ה"תהילה והלל" של עמיתי חייש, וקצת על הסדרה המקורית שלי "מרפא חי בעיר האפורה", הריני לפתוח – מעתה ועד ההופעה – בסדרת פוסטים חגיגית המלאה באהבה והערכה לאותו מר ויינרייט תחת הכותרת "עלילות רופוס בעיר הגדולה".
רופוס כבר הוזכר כאן בעבר בפוסט משלו ("הולך לעיירה"), אבל דווקא האזכור האחר שלו – בעקבות ההופעה המרשימה שלו ב"I’m Your Man", סרט התעודה הנפלא על ליאונרד כהן – ראוי בעיניי לפוסט הפתיחה של הסדרה, כי זו הייתה הנקודה שבה הוא משך את תשומת הלב שלי והתחלתי לעקוב אחריו.
רופוס מספר בסרט על הפגישה הראשונה שלו עם כהן: רגע אחד כהן בתחתוניו, נושך בנקניקיות ומאכיל אותן לציפור פצועה אותה הציל. רגע אחר כך הוא מגיח בחליפת ארמני, כולו מלא בשיק הליאונרד-כהני המוכר והאהוב. בסרט, אגב, הוא שר את "Chelsea Hotel No. 2", את "Everybody Knows" ואת "הללויה" כמובן, שהקאבר שהוא מבצע לו הפך להיות טריידמארק שלו.
רופוס מבצע את "הללויה" בסרט. למי שלא מעוניין בראיונות, אפשר להעביר ל-1:45 ולצפות ישר בשיר.
אגב "הללויה", רופוס הקדיש שיר שלו, "Memphis Skyline", לזמר המנוח ג'ף באקלי, אשר טבע בממפיס ב-97', ואשר הקליט בעצמו הגרסה מופלאה משלו ל"הללויה". רופוס הודה בעבר שקינא בבאקלי על הצלחתו, ועל ההופעות שקיים בSin-é- בתקופה שהוא עצמו לא הצליח להשתחל לשם. הוא מספר כי הם נפגשו פעם אחת לפני מותו הטראגי של באקלי, אבל זה הספיק לרופוס להיקשר אליו מאוד.
בשיר עצמו מתייחס רופוס ל"הללויה" שבאקלי הקליט ולקנאה שלו: "תמיד שנאתי אותו בגלל איך שהוא נראה / באור מנורת הגז של הבוקר / ואז הגיע "הללויה" שנשמע כמו אופליה / עבורי בחדר המגורים".
ב"דה מרקר" אתמול, גיא רולניק נשאל (על-ידי עצמו) את השאלה הנוקבת: "אז למה העיתונים משדרים היסטריה?". אתם יכולים לקרוא את התשובה המלומדת שלו שם. אמת גדולה לא תמצאו.
כי האמת היא שהעיתונים משדרים היסטריה, רוקדים על הדם ומלבים את היצרים, כי זה מוכר. עיתונים. במיוחד עיתונים כלכליים, כמו "דה מרקר".
ולכן, לדוגמה, רולניק עצמו מיהר להכריז השבוע ש "ישראל לא תוכל להימלט מהמשבר הפיננסי" (10.10, "שלוש הערות על המשבר הפיננסי"). לפני כן הוא הודיע ש"הצונאמי יגיע למשק הישראלי", ולפני חודש הוא כינה את המצב "ארמגדון פיננסי". כותרות כאלה ב"דה מרקר" משולות לתמונת הנערה החצי עירומה בשער האחורי של "ידיעות" – מטרתן לעשות גלים. הבעיה שהגלים האלה רק מחריפים את הצונאמי, תורמים לארמגדון.
אולי משל טוב יותר לעניין הוא ההכרזה של העיתונים, פעם בשנה בערך, שאוטוטו איראן מגיעה ליכולת גרעינית ומוחקת אותנו מעל פני האדמה. זה מוכר עיתונים, זה זורע פאניקה, וזה נעלם שתיים וחצי דקות אחרי שזה מופיע (ובדרך מסדר כמה מיליארדים למערכת הביטחון, על חשבון החינוך והחיוך של כולנו).
כן, מיליטריזם מוכר עיתונים וכך גם בועות, כשהן מתנפחות וכשהן מתפוצצות. חבל שאותם חכמים כלכליים, המאכלסים את מערכות העיתונים, לא מספקים את התובנות שלהן לפני האירועים ולא בדיעבד. אז אולי יכול היה רולניק להציל את כולנו מארמגדון ולהיות "סמן" אמיתי, ולא רק טוש צהוב שמדגיש את מה שממילא כתוב על הקיר.
ואולי בכלל כדאי לו לרולניק, ולכתבים הכלכליים שכמותו, לקרוא קצת את "החיים הטובים מתחילים", טור שכתבה דפנה מאור השבוע באותו עיתון ממש, את "יומן משקיע 1929-1954" שכתב ירון שקדי (שמכריז "הסוף יהיה טוב"), או את מירב ארלוזרוב שכותבת "אל תאבדו את הראש". יש גם כתיבה כלכלית אחרת, מתברר
מותר להיות פסימיים, עדיף להיות פרגמטים. "כלכלה", אמר ד"ר חיים שפירא בהרצאה ששמעתי לפני ראש השנה, "אינה מתמטיקה. מישהו אומר משהו לגבי המחר, והמשהו הזה מתגשם למחרת". לעיתונים הכלכליים יש כוח בידיים, והם האחרונים שצריכים לשדר היסטריה.
אז למה באמת העיתונים משדרים היסטריה, מר רולניק?!
שגיא נאור 