"…עורו נא, כי בכל לילה
נשמתכם עולה למעלה,
לתת דין וחשבון מפעלה
ליוצר ערב ובקר.."
יום הכיפורים תשס"ט, ואני אין בי כל אמונה. נדמה כי משנה לשנה אמונתי מתפיידת, מפנה את מקומה להכרה ריאליסטית קרה שאין דין ואין דיין, איש הישר בעיניו יעשה. אחרת אין דרך להסביר את מה שקורה פה מול העיניים. והלוואי שהיה אחרת. הלוואי שהייתה הנשמה נותנת דין וחשבון בכל לילה.
בילדותי היה אבי לוקח אותי לבית-הכנסת. מאוחר יותר הייתי הולך לבדי. מתענג על זמירות יום הכיפורים, גם כאשר לא מצאתי את מקומי בין הברכות וההודיות. היום אני מאזין לאהוד בנאי, מודה לאל ב"שיר חדש", ומסתפק בשמיעת השופר מחוץ לבית-הכנסת. אני אין מקומי עם המתפללים בפנים. אני איני מודה אלא לאנשים אשר עמי, אשר אני אוהב.
במקום לעיין בתפילות, אני קורא את "העיר". הייתה תקופה שהייתי קונה את "הארץ" ביום שישי רק בשביל "העיר". מאז הוא הספיק להתפייד ולהמציא את עצמו מחדש כחינמון שלא מזכיר ולו במעט את העיתון המופלא שאהבתי כל-כך לקרוא בימיי הראשונים בתל-אביב (ועוד טרם לכן).
ובכל-זאת, מפעם לפעם, מצליח "העיר" לעשות משהו גדול באמת (פרט למאבק הארוך והצודק בחולדאווין). אתמול הייתה אחת הפעמים האלה. בגליון שנשא את השם "מוות" ואת כותרת המשנה "בסוף כולם מתים. גמר חתימה טובה" מספרים גדולים וטובים -זך, יוני רכטר, יוסי שריד, ניקו ניתאי ועוד – על גדולים וטובים עוד יותר שאינם עמנו עוד.
התוצאה מעוררת השתאות, גם אם לא אחידה ברמתה. הרעיון עצמו שאול מדוד טרטקובר (או כך מספר איתמר בן-כנען), כמו גם משמש טריביוט לגליון דומה של "שישי" (מגזין התרבות של גלובס) שערך אדם ברוך ז"ל. "אמרתי לאדם שיום אחד אעשה משהו ברוח דומה, ואערוך פרויקט על "המתים" החדשים של העשור הנוכחי. הנה היום הזה הגיע, ואדם ברוך הצטרף אף הוא לרשימה המכובדת והעצובה הזו", כותב בן-כנען בגליון.
ניסיון לספר על המת מנקודת מבט אישית הוא תמיד התחלה של חשבון נפש. רוני סומק, שמספר על יהודה עמיחי ז"ל, אף מתייחס ברשימתו לסמיכות הזמנים ליום הכיפורים. הוא בוחר להביא את "שיר 10" של עמיחי (מתוך המחזור "טיול ישראלי", שהופיע בספר "פתוח סגור פתוח"), שבו "החשבון… הופך לחשבון נפש". עם מילים כה נפלאות של "הארכיאולוג של הנפש", "המשורר של שברי החרס", "הקוסם ששולף מהשברים האלה שורה לשיר חדש" אין לי צורך להוסיף מאומה.
אפרופו הפוסט הקודם על אתאיזם וגן עדן, נזכרתי בקטע מהספיישל של "Inside The Actor’s Studio" בהנחיית ג'יימס ליפטון, אחת התוכניות שאני הכי אוהב בטלוויזיה (משודרת בערוץ 8 ב-HOT).
ליפטון נוהג לאתגר את אורחיו במהלך התוכנית בשאלון (המבוסס על שאלון אחר של ברנרד פיבו(, והשאלה האחרונה בשאלון הזה היא "אם גן העדן קיים, מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומר כשתגיע לשערי גן העדן?!".
במסגרת אותו ספיישל (וגם בשני מקרים נוספים, כדאי לציין) נשאל ליפטון עצמו את השאלה הזו (על-ידי טום קרוז במקרה זה).
אהבתי מאוד את התשובה שלו: "אתה רואה, ג'ים, טעית. אני קיים. אבל אתה יכול להיכנס בכל-זאת…". (וידאו)
הקדמה ואזהרה: אחרי ראש השנה דיברתי עם מור, יקיר הבלוג החי בניו-יורק, שצפה ערב לפני ב"ואלס עם באשיר" שהציג ב-New York Film Festival. מור תהה איך לא כתבתי על הסרט הזה, ואני סיפרתי במידה רבה של מבוכה שגם אני צפיתי בסרט סוף-סוף (רק) בראש השנה. עד אותה צפייה התעקשתי בקנאות לא לקרוא על הסרט, לא לשמוע עליו יותר מדי ובטח לא להיכנס לדיונים ופולמוסים אודותיו. אם טרם צפיתם בסרט, אני ממליץ גם לכם לעשות כן ולהפסיק לקרוא עכשיו, כי עומדים להופיע בהמשך לא מעט פרטים, שגם אם אינם ממש ספויילרים (אחרי הכל, הסוף ידוע מראש), עלולים לפגוע בחוויית הצפייה. ראו הוזהרתם!
מור סיפר לי שארי פולמן דיבר עם הקהל בסוף אותה הקרנה בניו-יורק וטען שמההתחלה ידע שהסרט לא יהיה סרט תעודה אלא סרט אנימציה. בראיונות אחרים הוא סיפר שהציג את הסרט כסרט אנימציה רק כדי שיצליח להשיג מימון לפרויקט הזה. כך או כך, לא קשה לתאר איך היה נראה הסרט אם היה "רק" סרט תעודה (אפשר להציץ בפרקים של "החומרים מהם עשויה האהבה", למשל) – היה מעניין, אינפורמטיבי, אבל בסופו של דבר לא מוסיף דבר על מה שאפשר למצוא במקומות אחרים (ספרי היסטוריה, ספרים שהוקדשו לנושא, פרוטוקול ועדת כהןועוד). אמנם, לאור רמת הידיעות הלקויה של עם ישראל בהיסטוריה של עצמו (שלושים שנה אחורה… לך תזכור!) רצוי וראוי להמשיך ולהזכיר מאורעות כמו מלחמת לבנון(הראשונה) והטבח בסברה ושתילה, אך מסופקני אם סרט תעודה היה סוחט את אותו אפקט מהצופה שיש ל"ואלס".
כי האנימציה והתעודה רוקדות כאן ואלס נפלא, אסתטי להחריד ומחריד באסתטיותו, לאורך הסרט כולו. קשה להבדיל ברגעים רבים בין המציאות לדמיון, ולא רק בסצנות ההזויות הנפלאות שממלאות את הסרט. הואלס הזה משרת היטב את התמה של פולמן – המלחמה היא איוולת. מה שאלטמן עשה ב"מ.א.ש" בעזרת קומדיה גאונית, מה שהלר עשה ב"מלכוד 22" עם סאטירה מתוחכמת, פולמן – ובמידה רבה דוד פולונסקי, המעצב האמנותי הכל-כך מוכשר של הסרט – עושה בשילוב המופלא בין תעודה ריאליסטית שלעתים קשה להבחין אם היא מצולמת או מצוירת ובין פיקציה מטורפת, מלווה במוסיקה קשורה-לא קשורה (הקטעים הקלאסיים שכתב ו/או עיבד מקס ריכטר על רקע ילדי ה-RPG או המטוסים המפציצים או שירים "קשים" על לבנון של אמני שוליים כמו "נוודי האוכף" או זאב טנא).
כי מה יש במלחמה, ובמיוחד במלחמה הזו, במבט מפוכח לאחור?ילדים שמתחפשים לחיילים, שלא יודעים מה הם אמורים לעשות ולכן "רק" מצייתים לפקודות – אומרים לך לירות, אתה יורה. אומרים לך לנסוע, אתה נוסע. אומרים לך "לשפוך את הפצועים וההרוגים", אתה לא מתווכח. רק שואל "לשפוך לאן" את "הקצין בעל הדרגה הגבוהה", שגם הוא רק משחק בלהיות מפקד ומודה שאין לו מושג. "תנסה את האור הגדול. בדרך-כלל שם שופכים את הפצועים וההרוגים". ל"האור הגדול", אותה "תחנת איסוף" עליה דיבר עמיחי ב"אלוהים מרחם", גם גיבורינו יגיעו כבר שותתי דם.
"על מה אתה יורה?", שואל מישהו שמצטרף לנסיעה בנגמ"ש את פולמן, שקיבל באחת את תפקיד מפקד הרכב. "זה לא משנה", עונה לו פולמן וכולם ממשיכים לירות. "אם אתה לא יודע לאן אתה רוצה ללכת", אומר לאליס (בארץ הפלאות) החתול הצ'שיירי, "זה לא משנה באיזה דרך אתה בוחר". ולכן הדרכים ההרואיות ביותר – החייל שנמלט אל הים אחרי שנקלע למארב ומצליח לשחות בחזרה לכוח שנטש אותו, הקצין שלוקח לידיו את המאג מהמאגיסט שלו ויורה לכל עבר כדי לחלץ את הכוח שלו (תוך שהוא רוקד ואלס בקטע שנתן לסרט את שמו), רון בן ישי שהולך בחזה זקוף בין הכדורים הנורים כדי לסקר את הקרב – נראות גם הביזאריות ביותר. כי ברור לכולם בדיעבד – לחיילים שהיו שם כמו גם לכל מי שצופה בסרט – שלא היה לאף אחד מושג לאן רוצים ללכת (אולי זולת אריק שרון, אבל המטרות נשארו שמורות אצלו בכספת בחווה).
מצד אחד, פולמן לא חושש להתעסק בעניין הזה – "מה ידענו, כמה ידענו, מתי ידענו". בראיון לרוגל אלפר ל"סופשבוע" פולמן סיפר שהסרט עוסק ב"כרונולוגיה של הטבח", ב"דינמיקה של רצח עם". עם זאת, ממש כמו המרואיין שלו בסרט, שהיה על טנק במעגל הראשון מסביב למחנה, ראה את כל המתרחש אבל לא הבין בזמן-אמת (לפחות לטענתו), גם פולמן מאמין כי "טבח זה לא משהו שנמצא במסגרת האפשרויות… אתה לא מעלה על דעתך ששוחטים אנשים… אתה לא מחבר את הפרטים".
והוא לא מפחד לעשות את הקישור הכל-כך מתבקש בין מלחמת העולם השנייה והנאצים לבין מאורעות סברה ושתילה, לאו דווקא בהקשר של רצח עם אלא יותר בהקשר של "השתיקה שמסביב". הוא לא משאיר את זה באוויר, אלא שם את המלים בפה של שותפו וחברו הטוב אורי סיוון. אנחנו, דור שני לאלו ששרדו את השואה, לו שהאשימו את העולם כולו שידע ולא עשה דבר, היינו אלה שידעו ושתקו, שקיבלו בהכנעה, שהסתפקו בטלפון למפקד או לאריק שהסתיים ב"זה בטיפול" ותו לא.
אבל מצד שני, פולמן – שהואשם כצפוי על-ידי גורמים מהימין באנטי-פטריוטיזם, אנטי-צה"ליזם ועוד מחמאות שכאלה – במידה רבה הוא זה ששם חותמת הכשר על קו ה"רק ירינו פצצות תאורה, לא ידענו מה יש למטה" ו"מזכה" את צה"ל, מדינת ישראל והעם היושב בציון מחמת הספק. הטבח, אליבא דפולמן, בוצע על-ידי הפלנגות. אם מישהו אצלנו ידע, היו אלה אולי במקרה הטוב רק אריק שרון ועמוס ירון. והחיילים שמסביב?הם בעצם הקורבן כאן. הם מתהלכים מאז הלומי קרב, מדחיקים, שוכחים, לא מבינים. אי אפשר לבוא אליהם בטענות.
וזה נכון – קשה לבוא בטענות לילדים בני 18 או 19, שנזרקים למלחמה לפני שלמדו להתגלח. במשך כל הסרט רק חשבתי על הילד שלי ואם ייאלץ לקחת חלק במלחמות מיותרות כמו זאת. ברוב הסרטים הישראליים יש גלוריפיקציה של המלחמה, גם אם רובם עוסקים בשכול ואובדן. צריך לתת הרבה קרדיט לפולמן שמראה את המלחמה במלוא כיעורה ונוראיותה, דרך הדברים הכי טריוויאלים – רצח כלבי השמירה שממשיך לרדוף את החבר (הדמיוני?) בועז, רצח הסוסים הערביים בהיפודרום, המטוס שרודף אחרי רכב המחבלים ומשמיד חצי עיר בתהליך (בלי להרגיש כלום זולת מכה קלה בכנף?), הטנק הדורס את המכוניות והבניינים בדרכו בפאתי ביירות.
כך פולמן משיג את התרגיל הגדול ביותר של "ואלס עם באשיר" – דרך האנימציה, דרך הסיפור, אתה מתחבר לדמות של ארי פולמן הצעיר, בלי לדעת – עד רגעים מתקדמים ביותר בסרט – את תפקידו בכל סיפור הטבח. כשזה מתברר לבסוף, גם אתה מרגיש חלק מהעניין הזה (במקרה שלא הרגשת כך קודם). בטריילר המצוין של הסרט כתוב "אתה יכול לשכוח את העבר, אבל העבר לא שוכח אותך". ופולמן מחזיר את העבר בגדול לתוך החיים שלנו, העבר של כולנו, כדי שנתמודד איתו אחת ולתמיד. בדיוק כמו באותה סצנה בלתי נשכחת שחוזרת ומופיעה בחלום של פולמן, גם אנחנו יוצאים מתוך המים, מביטים בבירות המתפוצצת והמוארת שלפנינו ומנסים להבין מה קרה.
וכשמגיע הרגע להתמודדות, הסיפור המאופק (אם כי מזעזע) עד לאותו הרגע של רון בן ישי הופך לרגע נוראי ומחריד, כשהאנימציה הופכת לרגעים מעטים לתעודה נוקבת שאי אפשר להתווכח איתה ואי אפשר להוציא אותה מהראש. אם עד אותו הרגע, אפשר היה לפטור את הסרט ב"האמת של פולמן" (וכך אכן הוא ניסה להציג את הסרט לא פעם), הרי שהתמונות מההרס והקטל הנוראי במחנה מציגות אמת מוחלטת, נוראית ולא מתפרשת לשני פנים.
וזהו, אגב. פולמן עוצר כאן. משאיר אותנו עם התמונות של הילדים הקבורים תחת ההריסות, אבל לא מספר כמה אנשים נרצחו בטבח, מה בדיוק אמרה ועדת כהן על תפקידם של צה"ל ועמוס ירון ואריק שרון בעניין הטבח, לא מזכיר את בגין שמככב לשנייה בסרט, כלום. הוא שולח אותנו החוצה עם מראות שלא יישכחו בקלות, אבל לאו דווקא אם מצפון מלוכלך מדם. נכון, רון בן ישי מזכיר את "גטו ורשה", פולמן עצמו קורא בסרט לטבח "רצח עם", אבל נדמה שפולמן לא מנסה לחפור בעניין האחריות הקולקטיבית. הוא מעדיף להסתכל על הסבל של היחיד, החייל הישראלי, ותו לא.
ובכל-זאת זהו סרט חובה. חובה לילדים בני 17 לפני גיוס, חובה לאנשים בני 30 שעדיין עושים מילואים, חובה להורים ששולחים את ילדיהם לצבא, חובה לאזרחים לפני בחירות, חובה. חובה להבין שמלחמה היא עניין רציני, לא צ'יק צ'אק וגמרנו כפי שהיו רוצים חלוץ ופרץ ואולמרט שנחשוב. יש לה תוצאות הרסניות, בטווח הקצר אבל גם בטווח הארוך (וכל המרואיינים בסרט מוכיחים זאת). חובה להבין שגם אנחנו חייבים להמשיך ולחיות על חרבנו, עלינו לעשות כל מאמץ להקיא מעלינו את ההווי המלחמתי שאימצנו לעצמנו בחום, לפני שמשהו נורא יקרא פה.
ב"קלרה הקדושה", הסרט הנפלא כל-כך שפולמן ואורי סיוון עשו לפני יותר מעשור, מתעסקת חבורת ילדים במציאות הישראלית שלפני אסון נורא (שמהותו לא מתבררת כל הסרט). ב"ואלס" הם מציגים אסון נורא לא פחות, כזה שהתרחש בעבר ונמשך גם בזמן אמת. בין אם מדחיקים אותו ובין אם לא מספיקים להתייסר בגללו (כמו אותו חייל ששרד את ליל התופת ומתקשה להגיע לבית הקברות כי הוא מאשים את עצמו שנשאר בחיים).
פרופ' זהבה סולומון, אותה מראיין פולמן בסרט, מספרת על ההדחקה, על הדרך שבה אנשים רואים זוועות דרך מצלמה בלתי נראית, עד ש"המצלמה נשברת", עד שהם משתגעים. במידה רבה כך אנחנו, הצופים בסרט, רואים את המתרחש דרך המכחול הכשרוני של יוני גודמן, אבל רק כשהוא נשבר, בסוף הסרט, מרשים לעצמנו לעכל. כי כשנגמר הסרט, קשה להתרומם מהכסא, קשה לחזור ולדבר על משהו אחר, קשה אפילו לשתות קפה (וזה מניסיון). הסרט הזה לא יוצא מהראש, וזה אולי כוחו.
וזה צריך להישאר בראש. כי כל מה שאפשר לראות במבט לאחור בלבנון של 82' אפשר לראות גם היום בצה"ל (או אפשר היה לראות לפני שנתיים), ואולי אפשר היה גם לראות לפני 35 שנה – נערים בני 18 שהולכים להיות חיילים קרביים בלי לדעת מה זה אומר (ובעיקר כי זה עוזר עם הבנות); נערים שבלחץ המלחמה עושים דברים נוראיים, כמו הרג אזרחים, בלי להבין את משמעות הפעולות שלהם; נערים שהחיים שלהם נתונים לחסדי שיקולים ציניים של פוליטיקאים כמו שרון וחבר מרעיון; נערים שהקצינים שלהם אינם מתביישים לבזוז את רכושו של העם הנכבש או לצפות בפורנו בזמן שהם מטפלים במכונית תופת שמאיימת עליהם. פורנוגרפיה אחרי הכל היא עניין של גיאוגרפיה, ובמזרח התיכון לא מזדעזעים מכלום.
הטריילר ל"ואלס עם באשיר".
ובאמת כמה קל לא להזדעזע. "בלחיצה קלה גמרנו / על אנשים שלא הכרנו / הרגנו בטח כמה בטעות / יצאתי חי, יכולתי גם למות / כל יום הפצצתי את ביירות", שר זאב טנא ב"ביירות" שלו, המופיע כאמור בסרט (ומבוסס על "I Bombed Korea Every Night" של Cake). ודווקא העובדה שהשירים המופלאים של שנות ה-80, כמו "אנולה גיי" של OMD או "This is not a love song" של PIL, שירים שמתקשרים אצלי (ובטח גם אצל אחרים) לעשור רומנטי ונפלא, מתנגנים לאורך כל הסרט, בזמן שהגיבור מגלה שאין שום דבר רומנטי או נפלא בחיים האלה, מקשה באיזו שהיא מידה להזדעזע.
אני זוכר שיובל בנאי סיפר (נדמה לי שזה היה ב"סוף עונת התפוזים" של קוטנר) על החזרה מלבנון לתל-אביב הבליינית והאסקפיסטית, שכבר אז כנראה הייתה חו"ל ממש ממול. בזמן שחיילים נהרגו או העבירו את זמנם בתופת, רוב המדינה המשיכה לחיות כאילו כלום. אז למה שנזדעזע מ"מאורעות" במקומות עם שמות כמו "סברה" או "שתילה".
לא מזמן ראיתי את צבי יחזקאל מסביר ב"חדשות 10" על המצב היום בלבנון. משפחת ג'ומייל, שעדיין מנהיגה את הנוצרים בלבנון, נלחמת היום בחיזבאללה ובניסיונותיו להשתלט על לבנון. אנחנו, מהצד, ממשיכים לרקוד ואלס עם אלה ועל אלה. ואולי על הריקוד הזה בעצם קרוי הסרט של פולמן – הריקוד הסוער שאנחנו מנהלים זה שנים עם לבנון, ואלס שהוא שילוב של חלום ומציאות – רוקדים אחד עם השני, ניזונים זה מזה, מחליפים תפקידים. אבל כשמתעוררים מגלים שהביצה אותה ביצה, הצפרדע אותו צפרדע.
עם מה אני נשארתי, בסופו של דבר, אחרי הצפייה ב"ואלס עם באשיר"?עם הרבה חששות, שמי ששוכח את העבר שלו עלול לשחזר אותו; עם הרבה דאגה לילד שלי, שעלול למצוא את עצמו מחר בסיטואציה שכזו (אני, כך אני מקווה, כבר מבוגר מדי וג'ובניק מדי); ועם המלים של יהודה עמיחי, שמעולם לא היו רלוונטיות כל-כך – – –
אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם, ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט, כדי להגיע לתחנת האסוף והם שותתי דם.
(ואלס עם באשיר, בימאי, תסריטאי: ארי פולמן, עיצוב אומנותי: דוד פולונסקי, אנימציה: יוני גודמן, עריכה: נילי פלר, מוזיקה: מקס ריכטר, ישראל 2008)
יש הרבה בדיחות על איך שהאמריקאים רואים את העולם שמחוץ לאמריקה. למי שלא מכיר, הנה דוגמה טובה:
ועוד אחת, כלכלית יותר:
ופעם שלישית גלידה, משעשעת ביותר:
בכל פעם שאני נתקל בבדיחות האלה, אני חושב על איך שהתל-אביבים – ואחרי עשור של שריצה בעיר האפשרויות הבלתי-נגמרות, שבע שנים של מגורים שם ועוד חמש שנים של מגורים בשכונה יוקרתית שלה (גבעתיים), אני מכנה את עצמי גם כן "תל אביבי" למרות שאני לא יכול להשתתף בבחירות הקרובות ולבעוט קצת בתחת של חולדאווין – רואים את ארץ ישראל שמחוץ לתל-אביב.
כן, תקראו לנו אליטיסטים, צפונים, מנותקים. אבל אין מה לעשות – איזור חיוג 03, ובמיוחד האזור שמרכזו כיכר רבין ברדיוס של כמה קילומטרים, הוא מדינה אחרת. בכל פעם שאנחנו מעבירים סוף שבוע בחיפה (סבתא) אנחנו מגלים זאת מחדש. בכל פעם שאנחנו נוסעים לכל מקום אחר בארץ, אנחנו משתכנעים כמה שזה נכון.
ואם אנשים כמו צחי, המתגוררים על הגבול שבין ישראל לחו"ל (ולא ניכנס לפרטים…), מגיעים למסקנה הזו, אין לי אלא להשתכנע שאנחנו צודקים, ולספק לכולכם את המפה האמיתית של ישראל, כפי שאייר זאת בכשרון צחי:
לפני חודש התקיים ב-St. Paul שבמינסוטה ה"Ripple Effect" ("אפקט הגל"), פסטיבל רוק אלטרנטיבי חינמי בן יום אחד, שהתרחש על הדשא שמול הוועידה הרפובליקנית המתכנסת באותו המקום, ומטרתו להביע מחאה בדרך אלגנטית וחינוכית, תחת הכותרת "מעבר לוועידה, מעבר לתמיכה" (ואולי גם "מעבר לבולשיט"…).
כשאצלנו מהדהדים פעמוני בחירות, ובקרוב נלך כולנו (אני מקווה שכולנו…) לבחור את מי שינהל לנו את העיר ואת מי שינהל לנו את המדינה, אני מתמלא קנאה בראותי מחאה אמיתית, אנרגטית ומתוקשרת מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, כשפה מרוב נמנום רפי איתן תיכף חוטף לנו את אחמדיניג'אד.
זאק דה לה רושה וה-Rage Against The Machineשלו, מהאמנים היותר גדולים והיותר מעורבים פוליטיים, הגיעו בהפתעה למקום האירוע והודיעו על הופעה מתוכננת כמה שעות לפני סיום הפסטיבל (בשבע בערב, על פי הוראות המשטרה המקומית). לאחר שלא קיבלו אישור רשמי להופיע, חברי הלהקה התעמתו עם מארגני האירוע ונציגי החוק במקום, בעוד הקהל המשולהב שר את ההמנון האמריקאי וקורא בשבח ה-"Free Speech", כמו גם מצטט את השורה הכל-כך מוכרת של רייג' – "I won’t do what you tell me!".
אחרי שמארגני האירוע הורידו את השאלטר כדי למנוע מרייג' להופיע, הלהקה ירדה לקהל, ונתנה – לתשואות של כ-2000 אנשים ובעידודם – הופעה א-קאפלה עם מגאפון של שיריה המפורסמים "Bulls on Parade" ו-“Killing In The Name Of”. צריך לראות כדי להאמין:
מארגני האירוע, אגב, מאשימים את עובדי הקפיטול והמשטרה המקומית שהורידו את השאלטר לפני הזמן. המשטרה להגנתה טוענת שהאירוע נסגר בשעה המיועדת, ללא קשר לרייג'. כך או כך, כרגיל, האנשים שעל המיקרופון יוצאים כשידם על העליונה, ומצליחים להעביר את המסר, גם כמישהו הוריד את הזרם. לתשומת לבם של אמנינו המקומיים והאדישים.
קצת לפני ראש השנה, ומהפורום הזכירו לי שראש השנה משמעו סיכום שנה מוסיקלי, כפי שעשיתי זאת בארבע השנים האחרונות (פרקים קודמים: תשס"ז, תשס"ו, תשס"ה, תשס"ד). והרי מסורת לא שוברים…
אז למרות שגם השנה כמות הזמן הפנוי שלי הצטמצמה, ואיתה כמות הדיסקים ששמעתי (אם כי רובם היו ישראליים); למרות שהפסקתי כליל לשמוע רדיו וגם את ערוץ המוסיקה הפסקתי לראות; למרות שעל שולחני נערמים יותר אלבומים ממה שאני יכול לשמוע (שלא לדבר על לבקר); למרות שספריית המוסיקה שלי במחשב מתפקעת; למרות כל אלה, אני ניגש למלאכת הקודש של סיכום תשס"ח ולהלן סיכומיי:
♫ אלבום השנה: אסף אבידן והמוג'וס – The Reckoning
בסיכום של שנה שעברה סיפרתי כמה האלבום הראשון של אסף, Now That You’re Leaving, מרגש בעיניי ובחרתי באלבום הממשמש ובא של אסף כ"אלבום שאני הכי מחכה לו בשנה הבאה". והאלבום הזה אכן בא, והו – כמה שהוא בא!
מכל פינה אפשר פתאום לשמוע את הקול המיוחד והמוסיקה המופלאה של אסף. ובצדק. באיחור אופנתי גילו כ-ו-ל-ם שאבידן הוא לא גימיק ולא להיט של שיר אחד, אלא אחד היוצרים הכי מעניינים במוסיקה הישראלית.
כולם נהנים לכנות אותו עכשיו "אלטרנטיבי" וברדיו משתמשים בו כסוג של עלה תאנה, אבל אבידן מפוכח וחכם הרבה יותר מגילו, כנראה. בראיון שנתן ל-ynet הוא אומר "אני לא סוחב הדגל… כי עשו את זה בארץ הרבה לפני ולא אני באתי ופרצתי את השער…יש פה דורות שלמים של אנשים שעושים מוזיקה איכותית וממשיכים לעשות ופשוט לא נותנים להם את הבמה".
צריך להקשיב לאלבום כדי להבין כמה הוא מופלא, עם ובלי קשר להשוואה לג'ניס, בוב ואחרים. אני מודה שאני עוד לא פענחתי אותו סופית (ובגלל זה גם עוד לא כתבתי עליו), אבל משיר הפתיחה היפהפה "Maybe You Are", דרך "Hangwoman" שיצא כסינגל, "Her Lies" הכסחני, "Weak" שהתחבב על עורכי הרדיו, "Little More Time" הג'ניס ג'ופליני ועד "Of Scorpions & Bells" הנועל, זהו ללא ספק האלבום הטוב ביותר שיצא השנה בארץ.
נמאס, נמאס, נמאס מקאברים. ובטח כשמדובר באמן שאני כל-כך אוהב כמו ארקדי, שמגיש אלבום כל-כך דל ולא מרגש כמו "נקודת מבט". וכך כתבתי בביקורת שלי: "מה, לעזאזל, אני אמור לעשות, כשהמציאות עולה על כל מערכון, ואני מקבל לידיי את "נקודת מבט", אלבום שבו דוכין עושה שפטים מדכדכים בשנים-עשר שירים ונשמע בדיוק כמו מערכון [על איך ארקדי היה עושה קאברים] מ"ארץ נהדרת"?".
הבחירות של דוכין מעולות, הביצוע קלוקל, והעטיפה של ארומה ("זה דיסק של בית קפה", אמר לי ילדי הקט) רק מוסיפה לתחושת הסתם. כגודל הציפיות כך גדולה האכזבה.
עוד:
אני מקווה שלא.
♫ האלבום המאכזב של השנה: הדרכים הידועות
זה התחיל כרעיון נפלא: הד ארצי תוציא אלבום מחווה לרגל חגיגות 25 שנה לצאת האלבום "חתונה לבנה" של שלום חנוך. משה לוי, האיש שלצידו, יוזם ומנהל מוסיקלית. מיטב אמני ישראל יבצעו גרסאות כיסוי לשירי האלבום. ברשימה: שלמה ארצי, אביב גפן, מוש בן ארי, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי ועוד.
מה רע?
ובכן, רע זה לא, מאכזב זה כן. גרסאות הכיסוי לשלום היו חיוורות במקרה הטוב, מעצבנות במקרה הרע. אביתר מנטרל את כל האנרגיה מ"חתונה לבנה", אמדורסקי הורס את "זה רק געגוע" – כבר ברמת הסינגלים התמלאתי בדאגה והמוצר המוגמר לא שינה את דעתי. "הו את" של דניאל סולומון, מוש בן ארי עם "הדרכים הידועות", ארקדי דוכין, חמי רודנר. איפה הם ואיפה האנרגיה הכועסת והרעבה של שלום מלפני 25 שנה?
רק מיקי שביב, פליט של אותה תקופה, המצליח לתת קאבר אמיתי (ל"רומן אמיתי"). מוקי ופילוני יצאו מזה איכשהו. וירמי קפלן וקרולינה שרדו גם הם את האתגר המפרך.
שורה תחתונה – לשלום מגיע יותר, בטח ממיטב אמני ישראל, בטח מפרוייקט של משה לוי. "הדרכים הידועות" נותן לגיטימציה לאסונות שעתידים לבוא, כמו הביצוע הקלוקל ל"מה שיותר עמוק" מבית בוטנר ודנקר. אנחנו צריכים לשמור טוב יותר על נכסי צאן הברזל שלנו.
יואב ברונר מפרשן את "חתונה לבנה" ו"הדרכים הידועות"
♫ האלבום הלא מוערך של השנה: התפוחים – buzzin’ about
מהרגע שקיבלתי ליד את "buzzin’ about", התלהבתי בטירוף וחיפשתי נואשות אחר ביקורות מתלהבות ולא מצאתי, הבנתי שמשהו התפספס פה. "buzzin’", האלבום השלישי של "התפוחים", הוא אלבום מצוין ובשל, מפתיע במיוחד כשהוא בא מהרכב ישראלי.
"התפוחים" משלבים בין ג'אז, היפ הופ, סול, פאנק ורוק. ההרכב שלהם עשיר, החומר שלהם מקפיץ וגרובי והסימפולים והקולות שלהם הופכים את כל הקלחת הסוערת הזו למעניינת ומופלאה. יש פה תשעה חברים, לא פחות ולא יותר, כולל חמישה נגני כלי נשיפה, והשילוב בין כל החברים יוצר את הבאזז שעליו מדבר שם האלבום.
"killing", רצועת הבונוס שהיא קאבר לרייג' אגיינסט דה מאשין כמובן, היא דוגמה מצוינת לשילוב בין רוק למוזיקת כלייזמרים. לא סתם היא הפכה לסינגל המצליח ביותר בלייבל Freestyle Records שבו יצא האלבום.
ובכל-זאת, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול – מבקרי ישראל נשארו די אדישים ביחס לתפוחים, ופה לפחות האלבום לא זכה לבאזז או להערכה הראויה. וחבל.
כן, כן, חגיגות השישים, אני יודע. ובכל-זאת מה שעבד מצוין בחגיגות החמישים, עת הגה מיכה שטרית פרוייקט שאפתני של קאברים לשירים הגדולים של כל הזמנים, לא חייב להיות משוכפל כסיקוול גם בשישים. עשר שנים אחרי, כיאה לתרבות כוכב נולד, "עבודה עברית 2", מתוקשר, ממוסחר, עם חסות מחברה סלולרית, היה רק צל חיוור של האלבום הנהדר ההוא.
כפי שמניתי ברשימה המקורית, את השירים המשובחים אפשר היה לספור על יד אחת (וזה בארבעה דיסקים). עוד כמה היו משעשעים. רובם הגדול היה או משעמם ת'תחת או פשעים של ממש נגד התרבות הישראלית, כמו הגרסה של דנה ברגר ל"שובי לביתך" או נינט שמחרבת את "לא יכולתי לעשות כלום".
בסופו של דבר, לא חזרתי לאלבום הזה מאז ששמעתי אותו לראשונה, בניגוד ל"עבודה עברית" שאני אוהב מאוד לשמוע. כמו כל חגיגות השישים, היה עדיף להצניע דרכנו ולהוציא תחת ידינו דברים טובים יותר.
♫ הרגע המרגש של השנה: רות דולורס וייס מוציאה (סוף-סוף…) את "בעברית"
זה לא סוד שאני מחסידי רד"ו. ובכל זאת, מאז ששמעתי שרות עומדת להוציא אלבום בעברית (ושמו, כמה מפתיע, "בעברית") אני מלא ציפייה לשמוע כיצד תישמע הזמרת המיוחדת הזו בעברית – איך יישמעו השירים?איזה מילים היא תכתוב או תבחר?האם זה יהיה דומה למוסיקה שלה באנגלית או שונה?!
"משירי ארץ אהבתי", שהיה הסינגל הראשון ששוחרר לרדיו רק הגביר את ההתרגשות. הבחירה בטקסט הנפלא הזה, הדרך שבה היא הגישה אותו – צמרמורת. וכשקיבלתי לידיי את האלבום (לפני שבוע בסך-הכל) התברר שזה לחלוטין סינגל מייצג והאלבום של רד"ו נשמע בדיוק כמו שהיית מצפה – קשה, לא לגמרי נגיש, אבל מלא בשמש ואור ששווה לגלות אותם.
"שוב קיץ עלינו
השמש נוגעת ונוגעת
נשימה כבדה של קיץ ושמלות
קלות
יד שתשלח תיגע
צמא של קיץ
ערב באור יום
כפות רגליים יחפות
הגוף מרגיש ומרגיש
לילה חם
כל הכוכבים נראים
הקיץ של קיץ
פירות של קיץ"
"קיץ", הסינגל השני, הוא חגיגה נפלאה לקיץ גם אם הוא כבר נגמר. ו"בעברית" הוא חגיגה גדולה ומרגשת לכל מי שאוהב את רד"ו, לכל מי שאוהב מוסיקה בעברית.
אומרים שהייתה פה עונה שישית של כוכב נולד. זה מעניין מישהו?
צפיתי בחלק הראשון של הגמר, אחרי שלא צפיתי באף פרק בכל העונה הזו, והבנתי בדיוק למה לא צפיתי. במלה אחת: BORING!
אחד שי גבסו וונאבי ששר שיר שלו (איזה מאמי… גם שר יפה וגם כותב שירים) שהיה עדיף להשאיר בארון, אחד ילד אמו שנורא רוצה לשיר כמו רדיוהד ואחת אנמית לחלוטין שאני תמה שהגיעה לגמר. אלה כוכבים, אלה?!
שורה תחתונה – אורו של הכוכב דעך מזמן. יוחזר צביקה הדר לנפטלין ואיתו חבר השופטים המעצבן מתמיד.
♫ שיר השנה: אגו טריפ – עלמה זהר
"אגו טריפ, סיבוב הופעות אגו טריפ, טיול מאורגן אגו טריפ, מסע רוחני אגו טריפ, היי אני כאן…"
השיר הממכר של השנה שייך לעלמה זהר, שהגיעה משומקום (עם כל הכבוד לאילן היוחסין המפואר) וכבשה את הרדיו עם שיר שבאופן מפתיע מרומם את הלב גם בשמיעה המיליון ושלוש.
עוד לא הספקתי לשמוע את האלבום שלה כמו שצריך, אבל ממה שהתרשמתי אין בו עוד שירים סוחפים ומשעשעים כמו "אגו טריפ", ובכל זאת עלמה זהר מביאה רוח רעננה למוסיקה הישראלית הרצינית שמעייפת את עצמה לדעת.
♫ השיר הגרוע של השנה: מה שיותר עמוק יותר כחול – רן דנקר ועילי בוטנר
"מה שיותר עמוק יותר כחול" הוא אחד מהשירים המופלאים ביותר במוסיקה הישראלית. הוא פותח, בצורה מושלמת יש לציין, את "סוף עונת התפוזים", האלבום המופתי של "תמוז", אלבום מכונן במוסיקה העברית לדורותיה.
שלושים ושתיים שנה אחרי יוצאת לה "גרסת 2008", שהביאו לעולם רן דנקר ועילי בוטנר (מי?) בשיתוף עם יוסטון פרוג'קט (מה?), שמחרבת (אין לי מלה טובה יותר, בחיי) את השיר הזה במין מיש-מש של מוסיקת המיינסטרים-ללפלפים של דנקטנר והטראנס בגרוש של הפרוג'קט שמוג'קט הזה.
למי זה טוב?למה זה מגיע לנו?!למה שלום צריך את זה אחרי "הדרכים הידועות" (עיין לעיל תחת "האלבום המאכזב של השנה")??!!!
♫ יציאת השנה: יעל נעים עושה את "Toxic" של בריטני
שמעתי את יעל נעים מבצעת את הקאבר ל"Toxic" עוד לפני שיצא האלבום שלה וכבש את כל העולם ואת סטיב ג'ובס. כשקיבלתי את האלבום לידיי, נהניתי מאוד לשמוע את הקאבר הזה, שגיאחה הגדיר פעם כ"נעים-נעים ויפה-יפה".
אבל בהופעה המצויינת שנתנה נעים כאן לפני חודשיים באמפי וואהל היא ביצעה את "Toxic" בצורה נהדרת כל-כך ודרמטית כל-כך ומשעשעת כל-כך, שלא היתה לי ברירה אלא לזכות אותה בתואר "יציאת השנה", והלוואי שכל הקאברים הבאים עלינו (לטובה?) היו כאלה.
"יודית מחדשת, מתחדשת, נוסכת אנרגיות מדהימות בשירים שלה, חושפת את עצמה, ניזונה מהאהבה האדירה של הקהל ושוטפת אותו באהבה בכשרון המופלא שלה", כתבתי בביקורת, "והיא כל-כך מוכשרת. איפה היא ואיפה מי שברדיו מכנים "זמרות" או "דיוות"…כל-כך הרבה יופי יש בשירים של רביץ, כל כך הרבה אמת".
היה ליודית קיץ מדהים השנה, ולנו היה ערב נדיר בקיסריה. אחרי הכל מי שבאה מאהבה תגיע הכי רחוק שרק אפשר, לא?
♫ האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: אהוד בנאי
כן, אני יודע ש"שיר חדש", האלבום החדש כבר בחוץ, עם שירים חדשים ישנים לחגים הממשמשים ובאים. ובכל-זאת זה כנראה האלבום שהכי חיכיתי לו השנה.
בגלל שאני מתגעגע לאהוד בנאי, בגלל הסינגלים המצוינים שיצאו ממנו, בגלל הראיונות המאלפים שהוא נתן לקראתו, בגלל שאלבום חדש של אהוד בנאי הוא תמיד חגיגה, בגלל שהוא תמיד מחדש שפה ישנה ומחייה אהבה חדשה.
למען הגילוי הנאות, העותק שלי כבר בדרך. מבחינתי זוהי המתנה הטובה ביותר לעצמי לשנה החדשה.
החבורה העליזה של תומר מוסקט, אורי קפלן, תומר יוסף ושלל חבריהם, המתקראת "בלקן ביט בוקס", הוציאה השנה אלבום חדש (Nu Med) וצעדה צעד נוסף בדרך לכיבוש העולם עם הקרנבל המוסיקלי שלהם. הם מסתובבים בעולם, חיים בניו-יורק, מנגנים עם פיטר גבריאל ולא ממש עושים מאמץ להתחבב על העם היושב בציון.
ובכל זאת, הבב"ב עושים שילוב מרתק בין מוסיקה יהודית, ערבית, אפריקאית וכמובן בלקנית, תוך שהם מטיילים בעולם כמעשה הכליזמרים ומביאים שמחה וגונע לכל קצוות תבל. בתוך הקלחת הרותחת והמבעבעת ישראליות המכונה "הסצנה" הבב"ב, בביקוריהם ובהופעותיהם, מביאים הכי הרבה חו"ל לישראל.
ושוב יעל נעים. הפעם נעים מאוד. סוף-סוף בחורה ישראלית שמביאה כבוד, אחושקשוקה כבוד, לעם ישראל כשהיא כובשת את העולם עם שירים בעברית, "עם הח' והע' האלה", ועוד מצרפת, ששם כידוע כולם אנטישמים ואף פעם לא נותנים לנו נקודות באירוויזיון.
נעים סיפקה את הפסקול לפרסומת של המק-בוק והסינגל שלה "New Soul" הגיע למקום השביעי בטבלת הבילבורד האמריקאי. האלבום שלה, כאמור רובו בעברית, מוכר יפה בכל העולם. ולמרות זאת, נעים נותרת נעימה ונגישה, לא מתרגשת ולא מתנשאת. כאמור, נעים מאוד.
תחילה הייתה זו אמילי קרפל שהושפעה מקייט בוש וטענה להגנתה שזו לא הייתה גניבה מכוונת. אחר-כך הצטרף אליה אספ אמדורסקי. הציבור מטומטם, כך הם וודאי חושבים, ולכן האמן ימחזר לחנים משנות השמונים. כבר שנים שלא הייתה כזו עדנה לג'ו גקסון, כבר שנים שהרדיו הישראלי לא הריח כל-כך כמו האייטיז.
אגב, בפעם האחרונה שזה קרה גם חברי "משינה" טענו שאלו רק השפעות. אחר-כך היו להם השפעות מהניינטיז, אחר-כך הם התפרקו. לידיעת א.ק, א.א ואמנים אחרים שחושבים ללכת במדרון החלקלק והמשופע בהשפעות.
לא ראיתי כמעט קליפים השנה, אבל הקליפ של מושונוב ג'וניור והמיכאל השני פשוט קרע אותי. הקליפ שגם עושה כבוד לז'אנר, גם מרפרף לביסטי בויז וגם מצחיק לאללה (על חשבון הכוכבים הלא רציניים שלו), משתלב בצורה פשוט מושלמת עם השיר השובב, שלצערי לא מצאתי עוד ברמתו באלבום השלם של הזוג האנרגטי.
הסצנה עם הגרף האדום על הקיר היא מאסטר פיס, הצעידה ברחוב בסלואו מושן היסטרית ומשחק הכדורגל בשכונה?נו, באמת. קלאסיקה בהתהוותה, ומחמאות רבות מגיעות לצוות המוכשר (יותם גנדלמן על הצילום, רומי נוי על ההפקה, גל מוג'ה על הבימוי והעריכה).
שגיא נאור 