"עליתי לשידור היום בתוכנית [ברדיו 99] "ערב טוב עם גיא פינס" שעל פי שמה משודרת ב-2 בצהריים והמנחים שלה הם נורית ברירו ורן לוי…"

(CC)

 

~ אהוד קינן, שם.

אפרופו מילואים, "מלכוד 22" של ג'וזף הלר חוזר בימים אלה לכותרות בעקבות תרגום חדש.

הגם ש"מלכוד 22" (במקור, אגב, "מלכוד 18") הפך למטבע לשון בכל השפות, ומשמעו מצב אבסורדי שבו נדרש לבצע שתי פעולות בו-זמנית, שכל אחת מחייבת את ביצוע האחרת לפני שהיא מתחילה (deadlock בשפת המתכנתים), נדמה שהמלכוד המקורי של הלר היה ונשאר הרלוונטי מכולם, האמיתי מכולם וגם הנכון מכולם, גם 50 שנה אחרי שנכתב. זאת במיוחד אם קוראים את הספר בשירות סדיר (כפי שאני עשיתי) ו/או חוזרים לעיין בו בזמן המילואים (כפי שטרם הספקתי לעשות).

לטובת אלה שטרם קראו או קראו מזמן ושכחו, להלן המלכוד המקורי של הלר:

1.      טייס יכול להשתחרר ממשימת הפצצה בטענה של אי-שפיות.

2.      כדי להשתחרר ממשימת הפצצה יש לבקש זאת רשמית.

3.      טייס המבקש רשמית להשתחרר ממשימת הפצצה הוא אדם החרד לחייו. לפיכך, מדובר באדם שפוי. ואדם שפוי לא יכול להשתחרר ממשימת הפצצה לפי משפט 1.

והמסקנה המתבקשת לעיל היא כמובן שבמשימות ההפצצה ייקחו חלק רק טייסים לא שפויים…

 
בתמונה: טייס לא שפוי

 

במילואים האחרונים חשבתי הרבה על המלכוד הזה, כשיותר ויותר אנשים שהיו אתי פעם בפלוגה הולכים ונעלמים, מתחמקים באלגנטיות מהטירוף שבבטן הבהמה.

"מה, אתה עדיין עושה מילואים?", שואלים אותי בכל מקום, "הרי היום כל מי שאומר שהוא לא רוצה משתחרר". ואני אומר: זה ה"מלכוד 22" שלי. ואסביר –

1.      מילואימניק יכול להשתחרר משירות מילואים בטענה של אי שפיות.

2.      כדי להשתחרר ממילואים צריך לבקש זאת רשמית.

3.      מילואימניק שמבקש רשמית להשתחרר משירות מילואים הוא ללא ספק אדם חכם, שפוי ורציני (שכן חבל לו לבזבז זמן יקר על… ובכן… כלום). לפיכך, אדם שכזה איננו יכול להשתחרר משירות מילואים לפי משפט 1.

 

עכשיו ברור לגמרי למה קראו ירון ניסקי ודורון צור לסדרה הגאונית שלהם "מ.ק. 22", לא?

"הרבה חושבים שהפורמט של "אח הגדול" יובא מחו"ל. לא כך. התוכנית בנויה על פורמט ישראלי מוכר: מילואים.
יושבים, לא עושים כלום, יש כמה חוקים מטומטמים, שומרים בקנאות על משהו שכולם רוצים, כל אחד לעצמו. אה כן, ושונאים את הערבים…".

~ תומר ליכטש פותח פנקס על "האח הגדול"

"זה רק פרומיל מכל מה שקיבלנו…  הוחזרו עשרות כלי נשק!!!"

 

~ סא"ל ירון בשארי, מפקד מבצע החזרת ציוד (זוכרים?), מצביע על שלושה-ארבעה רובים המונחים באולפן, תוך כדי שהוא מוכיח כישורים מתמטיים שלא היו מביישים את החבר'ה מהרשות למלחמה בתאונות הדרכים, אתמול, "שש עם" עודד תאומי.

 

הפרומיל (אילוסטרציה)

 

* הסבר למאותגרים מתמטית: פרומיל (ויקיפדיה) = עשירית האחוז או אלפית השלם.
** לפי פרסומים אחרים ירון בשארי הוא סרן. ייתכן שהבעיה היא שאחוזים מלמדים רק בקורס סא"לים?!

ברביעי שמעתי ברדיו (בתוכנית של יעל דיין "עושים צהריים") סיפורי זוועה על נוסעות שמוטרדות באופן קבוע בקווי אגד מחצור לתל-אביב. מסתבר שמישהו החליט שהקווים האלה הם "למהדרין", מושג שמשמש את העדה החרדית ואת "אגד" כדי להכשיר אוטובוסים שבהם יושבים הגברים מקדימה והנשים מאחורה.

 

המישהו הזה לא עשה את זה, כמובן, בצורה פורמלית, וכך עולים נוסעים חילוניים על אוטובוסים בקווים האלה, מוטרדים על-ידי "משגיחים" חרדים שמטרתם "לעשות סדר באוטובוס", כשהם מסרבים לזוז ממקומם אותם "משגיחים" מעכבים את האוטובוס, וחמור מכל הנהלת "אגד" לא רואה בכך שום פסול ומבקשת "להתחשב בצרכי הציבור החרדי" שכן קווי האוטובוס האלה "ייעודיים" בשבילו.

 

יתרה מזאת, מתברר שהעניין נידון כבר בבג"צ (בג"ץ 746/07) שבו נדרשו משרד התחבורה, אגד ודן להימנע מלהפעיל קווים "הפועלים במתכונת מהדרין" כל עוד לא יוסדר הנושא – ייבדק פרופיל הנוסעים בקווי מהדרין, קריטריונים להפעלת קווים אלה, רישוי ופרסום אופי הקן, הפעלת קו אלטרנטיבי לציבור החילוני ועוד.  מהבג"ץ עולה תמונה עגומה של המציאות בקווים אלה, לה נותנים יד משרד התחבורה וחברות האוטובוסים.

 

מקור: 02net

 

בזמן ששאול מופז, שר התחבורה להזכירכם, טוען להפליה גזענית, כדאי שמישהו יזכיר לו את רוזה פארקס. השפלות, הטרדות מילוליות קשות, סילוק מהאוטובוס או איומים באלימות פיזית – כל אלה היו מנת חלקה של רוזה וחברותיה לפני חמישים שנה באלבמה. פארקס אפילו נאסרה בגין הפרת הסדר הציבורי כשסירבה לזוז ממקומה אל עבר החלק האחורי.

 

משרד התחבורה של אדון מופז מתנער מסמכותו לפקח על חברות התחבורה הציבורית, ונותן יד לאפליה נגד נשים ולפגיעה בכבודן, כמו גם בכבודם של גברים החפצים לשבת עם בנות זוגן. מיותר לציין שהמצב המתואר מפר ברגל גסה את הדין בישראל. אגב, בין העותרות לבג"ץ גם נעמי רגן, סופרת ואשה שומרת מצוות, שחוותה בעצמה הטרדות קשות בעת נסיעה בקו "המוגדר כקו מהדרין" של אגד בירושלים.

 

בהחלטה שניתנה בבג"ץ בינואר השנה התחמקו גם השופטים מעימות חזיתי עם הקהילה החרדית. לטענתם לאור העובדה "שאין פסול ברעיון של אוטובוסים שיש בהם הפרדה הבאה להיענות לצרכי הציבור החרדי" הבעיה כי רק ש"הפרדה זו אינה מוסדרת כל עיקר". לפיכך קובעים השופטים "יש מקום לפורום חדש שיבדוק את המצב העובדתי ואת לקחי השנים שחלפו וימליץ, בין היתר, באשר לשאלות שהועלו". יאדה יאדה יאדה.

בינתיים עברו שמונה חודשים, החלטות אין, ורשימת הנוסעות הסובלות, מוטרדות ומושפלות הולכת וגדלה. פניות ישירות לשר שאול מופז (להזכירכם, אדם שהתיימר להיות ראש ממשלת ישראל הבא) כמובן לא נענו.

מקור: מקור ראשון

 

"זה המקום שאנחנו צועדים אליו", כתב בפברואר יוסי גורביץ', "כשאנחנו מכפיפים את ערכי הליברליזם ל‘רב-תרבותיות‘. כל כך אנחנו נזהרים שלא לפגוע ברגשות של ’אחרים‘, ששכחנו מזמן שיש די הרבה ערכים ולא מעט רגשות שפגיעה היא בדיוק מה שהם צריכים".

 

ולמי שלא מבין או לא מסכים או לא מאמין שזה אפשרי, הנה שיעור קצר בהיסטוריה – בעקבות מעצרה האמור לעיל של רוזה פארקס הוביל מרטין לותר קינג חרם אוטובוסים במונטגומרי. בעקבות החרם ביטלה חברת האוטובוסים את מדיניות ההפרדה הגזענית שלה. אחר-כך גם ערערה פארקס לבית המשפט העליון, והשופטים קבעו כי הפרדה זו נוגדת את חוקת ארצות-הברית.

 

הבעיה היא שאין לנו, לציבור החילוני, מרטין לותר קינג שכזה (עדיין) שיכול להוביל אותנו לעשות משהו בנידון. מישהו עם חלום, חלום על מקום שבו "כל בני האדם נבראו שווים", מקום שהוא "נווה מדבר של חופש ושל צדק", מקום שבו איש לא נשפט על פי מינו או אמונותיו הדתיות אלא "על פי טיב אישיותו".

 

ואולי בעצם אנחנו צריכים איזה רוזה פארקס משלנו, שתעלה על הקו מחצור לתל-אביב, ותרים את נס המרד אחת ולתמיד?  

בינינו – אל תסתכלו על השלטים האלה, גם אם משלמים לכם.

 
טעם money can’t buy you.

לתת באהבה, ראש השנה תשס"ט

יום חמישי, תשע וחצי בערב. האמפי בקיסריה מאיים להתפקע מרוב אנשים. הקהל מגוון ומשולהב. תיכף, באיחור שגרתי של שעה ("בגלל הפקקים" שמפתיעים את עמישראל כל פעם מחדש), תעלה יהודית רביץ (להלן: יודית) על הבמה. יותר משלושים שנה אחרי שהתגלתה בפסטיבל הזמר והפזמון עם "סליחות", יודית פותחת ככה את ההופעה החגיגית שלה בקיסריה (הופעה שלישית, אם ממש רוצים להתקטנן). לבד, לבושה בשחור, עם גיטרה והקול המדהים שלה, שנדמה כאילו לא השתנה כלל בשלושים השנה שהיא מלווה אותנו.

"באה מאהבה 2008" חוגג, מן הסתם, עשרים (וקצת) שנים לאלבום באותו השם, שהפך את יודית לזמרת של פארקים, של כולנו, אבל הוא בשום פנים ואופן לא סתם "המיטב של". עם להקה צעירה ובועטת, בניצוחו של רע מוכיח (בחירה מסקרנת), יודית מחדשת, מתחדשת, נוסכת אנרגיות מדהימות בשירים שלה, חושפת את עצמה, ניזונה מהאהבה האדירה של הקהל ושוטפת אותו באהבה בכשרון המופלא שלה.

והיא כל-כך מוכשרת. איפה היא ואיפה מי שברדיו מכנים "זמרות" או "דיוות". בשירים השקטים, שפותחים את ההופעה, וגם מרגיעים את הקהל בין אקסטזה לאקסטזה, יודית מרגשת, מצמררת, מפליאה בהגשה. "מישהו", "מילה טובה", "תמונה", "דרך המשי" – נדמה שיודית תמיד ידעה לבחור כותבים מופלאים, ויצירותיה הגדולות עומדות במבחן הזמן ללא קושי, ממש כמוה. לאה גולדברג, דרך אהוד מנור, יהונתן גפן, יענקל'ה רוטבליט, שלום חנוך אל רביקוביץ' ועמיחי – כל כך הרבה יופי יש בשירים של רביץ, כל כך הרבה אמת.

הקהל של רביץ חם, ולא רק בגלל מזג האוויר. הם מכירים את השירים החדשים, מריעים לה כשהיא שרה את "עיר קטנה" השובב בדיוק כמו שהם מריעים כשהיא שרה את "למחרת". וכשהקהל מאיים להכניע את המאבטחים ולחנוק את יודית מרוב אהבה, היא מגישה להם את "שבתות וחגים" בביצוע חזק ומרגש, שמוכיח כמה היא גדולה.

על פי הפרסומים רביץ "מארחת" במופע החגיגי את רע מוכיח, דני ליטני ויוני רכטר. מוכיח מנגן כלי הקשה ומנצח על הלהקה הבועטת – עם עמית יצחק שמפליא לנגן בגיטרה, רן שמעוני שכרגיל מחזיק את הקצב על הכתפיים שלו ושלישיית כלי נשיפה בראשות יאיר סלוצקי שנותנת גרוב מדהים ליודית, ליטני מבצע עם יודית בדרך החפיפניקית ומשעשעת שלו את "בראש אחד", ורק יוני רכטר באמת בא להתארח ומביא איתו להופעה את כל הכשרון והקסם והיופי שיש באיש המיוחד הזה, ואיזה כיף לראות אמפי שלם בקיסריה מריע לו.

רביץ מרפררת ל"כבש", האלבום הכל-כך מושלם של יהונתן גפן, יוני רכטר, יהודית רביץ ושאר החברים, אלבום שרק כשאני רואה אותו כובש גם את הבן שלי בן ה-3 אני מבין שהוא אכן מאסטרפיס. הם מניחים לקהל לפרוק את האהבה על "הילדה הכי יפה בגן" (ייאמר לזכות יודית שהיא השתדלה לא לתת לקהל להרוס את השירים כמנהג אמני ישראל), ואז הם מבצעים יחד את "מה עושות האיילות" ואחר-כך מצדיעים ל"חבר טוב שלנו שלא הגיע לכאן", מר א. אינשטיין, ומבצעים את "צער לך וצער לי", מתוך האלבום הנפלא של רכטר ואינשטיין.

אחר-כך היא תעשה גם גרסה נהדרת ל"צא מזה" של אריק, ותוכיח לכל ה"כוכבים נולדים", אותם ליוותה השנה (או כך מספרים לי), שצריך לא רק להיוולד, אלא גם לגדול, להתבגר, ללמוד, לפני שאפשר לבצע שירים של אחרים בצורה ראויה. ואם מדברים על גרסאות כיסוי, אז היא לא מהססת לבצע עם יוני את "עטור מצחך", השיר הכי יפה בשפה העברית אבל גם אחד מהקשים שבהם (בטח לזמרת), והביצוע הזה מעביר בי צמרמורות עונג ידועות ובלתי ידועות. היא ויוני מקנחים ב"וידוי" של פן, שבו יודית פשוט מרטיטה וכובשת סופית את הקהל, מכינה אותו למתקפה הרוקיסטית החאפלאית שעומדת להגיע מיד.

רביץ חמושה בשירים שקטים ומרגשים. היא יכלה לעשות שמות ב"צוותא" באותה מידה. "סוף לסיפור" מתחיל שקט והופך לפצצת כוח מרגשת, "בך לא נוגע" מחמם את הלב ומחבק, "שיר ללא שם" מצמרר. אבל עם כל הכבוד לשירים השקטים הנפלאים שלה, יודית בסופו של דבר היא רוקרית. (לאלו שרכשו את השכלתם המוסיקלית בעשור האחרון, אני אספר שגם זמרות ישראליות יכולות לעשות רוק. פעם זה אפילו היה אופנתי). כשרביץ רוקדת לצלילי החשמלית והתופים של חבר'ה צעירים ממנה בשלושים שנה, היא נראית הכי במקום, הכי מרוצה. לרגע היא מזכירה לי את פטי סמית.

והיא נותנת בראש – "ארבע לפנות בוקר", "עכשיו הכל בסדר", "געגוע". האנרגיות משתוללות, הקהל מכניע את המאבטחים והאמפי כולו על הרגליים. אפילו בשורות הראשונות, המעונבות, בהן ישבנו, כבר הפסיקו לבקש מהאנשים ש"יישבו בבקשה כי הם מסתירים". רביץ לא מחפפת גם בהדרנים – באחד היא נותנת את השלאגרים הגדולים שלה, "רחבת הריקודים" ו"באה מאהבה"; באחר היא לוקחת את הקהל לברזיל, עם" ארץ טרופית יפה" ו"בוא לריו". לוקחת את הקהל עד לאן שהלב לוקח ומעבר לזה.

האמפי בקיסריה בטירוף. באופן מוזר הוא נדמה פתאום קטן על יודית. היא יכלה להעיף באותה מידה גם את פארק הירקון לשמיים. קניתם כרטיס לפול מקרתני?   לכו לראות את יודית רביץ. למרות שהיא מצטנעת, מחייכת ומסמלת לקהל "זה לא אנחנו, זה אתם", האשה המוכשרת הזו, האנרגטית, מגיעה לסיבוב ההופעות הזו במיטבה. "היה לנו קיץ מדהים", היא מספרת, ובשלהי הקיץ היא מדהימה את כל הנוכחים, סוחפת, ומוכיחה שמי שבאה מאהבה תגיע הכי רחוק שרק אפשר.

 

(יהודית רביץ, באה מאהבה 2008, אמפי קיסריה, 11.9.08)

"ביום שנולדת חיממו פועלי האושר
את כפות הידיים מול האש שהוצתה
בגפרור חייך.
לילה לילה אני מתהפנט מקול נשימתך
כמו הייתה הבהוב מגדלור למלח שכמעט נטרף
בשיני הים".

"שיר לילדה שכבר נולדה" הוא אחד השירים היפים ביותר שקראתי בעברית. רוני סומק, שכתב אותו, הוא המשורר האהוב עליי ביותר.  ובכל זאת, ההתרגשות שאחזה בי ביום שלישי בערב, כשאבי גרייניק (מגובה במירה עווד ומאי ישראלי) ביצע את השיר הזה, ללחן חדש של אורי לשמן, הייתה מדהימה. לרגע, בערך בשעה תשע בערב, כשרוני סומק קרא את שירו היפהפה "אלג'יר" ומיד אחריו ביצע גרייניק את השיר הזה, אפשר היה לשכוח את הלבנט שבו אנחנו חיים, את "קדימה" ו"האח הגדול", את קרן פלס וסינרגיה, ולגלות שיש תרבות ישראלית, יש מוסיקה ישראלית, יש שירה ישראלית, וחשוב מכל – יש להן קהל.

"במה להמתיק ימים אם לא בשירים", סדרה של ארבעה מופעים מיוחדים על שירה ומוסיקה, המפגישה בין משוררים, אנשי רוח, מוזיקאים, זמרים ושחקנים, בעריכת המלחין והמנצח אורי לשמן, היא מהאירועים שמחזירים לי את האופטימיות בקשר לעם ישראל ויחסו לתרבות שלו. בשלישי היה המפגש השלישי שנקרא "בתוך הבית", וכותרת המשנה שלו "אילו יכלו הקירות לדבר, אין ספק שהם היו גדולי המשוררים".

ביד אמן הוביל רוני סומק את הקהל אל תוך כתלי הבית, דרך החלון, בינו לבינה, בתוך המשפחה, עם כל החלומות, האהבה, הקנאה, התשוקה. עם לשמן על הפסנתר, יובל מסנר בצ'לו וגיא קריס על כלי הנשיפה, שלישיית זמרים מעולה והופעת אורח חיננית של אלון אולארצ'יק, הוקראו והושרו שיריהם של ביאליק, אלתרמן, עמיחי, אבידן, סומק, זך, וולך, פנחס שדה ועוד.

רוב השירים הולחנו במיוחד לערב על-ידי לשמן. במרבית המקרים לשמן התמודד בצורה מופלאה עם הטקסטים היפים אך הקשים. מאי ישראלי, מירה עווד ואבי גרייניק הגישו את השירים בצורה מעוררת כבוד, עם רגישות ואהבה גדולה, וגם עם לא מעט הומור וכשרון משחק מרשים. הקהל גמל להם בהמון אהבה, והיה פשוט מרומם רוח לראות את צוותא מלא באוהבי שירה ומוסיקה, שמעבירים ערב בחברת כמה מהיצירות הגדולות ביותר שיש ברפורטאר העברי.

כמה מהשירים בלטו במיוחד, וראויים לפרסום ויפה שעה אחת קודם – "הזר מקנא לחן רעייתו" של אלתרמן ששר גרייניק בצורה יוצאת דופן, "הציפור כבר לא מזמרת" של נתן זך ששרו מירה עווד ואלון אולארצ'יק, "איך זינג וי א פייגאלע" של פנחס שדה שביצעה מאי ישראלי. בין השירים היפים, קטעי הקישור של סומק והמילים המטלטלות שהוקראו, חגגו אתמול האיכות והיופי נצחון קטן על תרבות הרייטינג.

ורק נקודה אחת קצת העציבה אותי אתמול – מבט חטוף בקהל גילה שרוב המשתתפים עברו זה מכבר את גיל החמישים. תמהתי ביני לבין עצמי אם בעוד עשרים או שלושים שנה יהיה מי שימלא את צוותא בערב שכזה. בעוד שהדור שלנו מצמיח גם כוכבים איכותיים, כמו אבי גרייניק שהיה על הבמה אתמול או שמעון אדף שמשיריו קראו אתמול, אני כלל לא בטוח שההערכה והאהבה לשירה הישראלית ולתרבות אמיתית בעברית זורמת בורידים של בני הדור הזה ואלו שאחריו.

לאורך כל הערב, ובמיוחד בסופו, דווקא הרהרתי בשיר של בן הדור שלי, אביתר בנאי, שאלבומו האחרון עסק רובו ככולו בתוך הבית. ביני לבין עצמי קראתי לעצמי את שירו המופלא "בבית", ועם המילים שלו יצאתי לאוויר של אבן גבירול, עם חיוך קטן אבל משמעותי על הפנים:

"מרוב פנטזיות אין מציאות
יכפר עליי אושר לך
קיבלת אותי גופיית משי אדומה
וחזרת בוכה באוטובוס…

חוזר הביתה הביתה
בבית אין ריצפה
אני עומד על נייר"

 

(בתוך הבית, ערב שירי משוררים בעריכת רוני סומק ואורי לשמן, צוותא, 16.9.08)

"ארץ ישראל השלמה נגמרה. אין יותר דבר כזה. מי שמדבר כך רק משלה את עצמו… 
 אנו יכולים להוכיח שאנו היינו לאורך הדרך יוזמים ויצירתיים יותר והצד שכנגד היה עקשן יותר.
אבל כרגיל אנחנו מנצחים בויכוח והולכים בהדרגה ובביטחון להפסיד את העיקר"
                                                                                                     ~ אהוד אולמרט בישיבת הממשלה האחרונה שלו

"בוחרים יורש לאולמרט"
                                  ~ כותרות העיתונים מהיום

 
תמונה: cwbuckminster

 

 

מָקוֹם בּוֹ הַנֶּפֶשׁ מְשֻׁחְרֶרֶת מִפַּחַד וְהָרֹאשׁ גֵּא וְזָקוּף;

מָקוֹם בּוֹ הַ יֶּדַע חָפְשִׁי;

מָקוֹם בּוֹ הָעוֹלָם לֹא נֻתַּץ לִרְסִיסִים עַל יְדֵי קִירוֹת בַּיִת צָרִים;

מָקוֹם בּוֹ המִּלִּים נוֹבְעוֹת מִתּוֹךְ עָמְקָהּ שֶׁל הָאֱמֶת;

מָקוֹם בּוֹ הַהַתְמָדָה פּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹתֶיהָ לְלֹא לֵאוּת, לְעֵבֶר שְׁלֵמוּת;

מָקוֹם בּוֹ פֶּלֶג הַתְּבוּנָה הַצָּלוּל, אֵינוֹ תּוֹעֵה בְּחוֹל מִדְבָּר צָחִיחַ שֶׁל שִׁגְרָה מֵתָה;

מָקוֹם בּוֹ הַ נֶּפֶשׁ מוּבֶלֶת קָדִימָה בְּהַשְׁרָאַת חֲזוֹן הַמַּחְשָׁבָה וְהָעֲשִׂיָּה;

אֶל חֹפֶשׁ שְׁמֵימִי זֶה, אָבִי, לוּ תֵּעוֹר אַרְצִי.

 

(עורי ארצי לרבינדראנאת' טאגור, תרגום מאנגלית: שרית שץ)