Uncategorized

עד 140: איך אשה כל-כך קהה

"עכשיו בדיעבד אני חושבת שאולי שלא ידע להסתדר עם סכינים קרה מה שקרה. אמרתי לאחי, אולי אם היה יודע לחתוך סלט כמו שצריך לא היה נבהל. אולי הרג את האשה המסכנה כי לא ידע אף פעם לחתוך עגבניה".


~ אמא של הנער שהודה ברציחתה של עו"ד ענת פלינר לשרי מקובר, "איך סכין כל-כך קהה יכולה לחתוך בן-אדם", מוסף "סופשבוע" של מעריב.

מחכה לאיחוד של הביטלס (או: כן, אני לא הולך לפול מקרתני)

אני לא אוהב את פול מקרתני. הנה, אמרתי את זה. (בעצם כבר אמרתי את זה כאן קודם…)


כן, אני מת על הביטלס, אבל ברביעייה המופלאה הזו מקרתני תמיד היה החיפושית הכי פחות אהודה עליי. אפילו ברינגו יש משהו יותר משובב-לב מאשר פול הצנונית…


נכון, אי אפשר לקחת מפול מקרתני את פועלו בביטלס, שירים כמו "Yesterday" או "A Day In A Life". אבל מהו בדיוק השיר של פול מקרתני (ולא של הביטלס) שאתם הכי אוהבים?   במקרה שלי זה כנראה "Hope Of Deliverance" שיצא ב-1992 (כן, לפני 16 שנה), אולי "Pipes Of Peace" שיצא ב-1983 (כן, לפני 25 שנה).


כתבתי כאן לא מזמן למה אני לא הולך להופעה של מוריסי, יוצר זמר מוכשר שהגיע לשיאו לפני 20 שנה. זה בטח נכון לגבי יוצר וזמר מוכשר לא פחות שהגיע לשיאו לפני כמעט ארבעים שנה.


אנחנו כבר לא פרובינציה. הגיע הזמן שנפסיק לחשוב באופן פרובינציאלי. הברידרז, לואו, אייר, הגאטר טווינז, חוזה גונזלס, אנימל קולקטיב – כולם הגיעו/מגיעים לכאן כשהם פועלים ובועטים, חלקם בשיאם, כאילו היינו באמת באירופה.


במקום להוציא 500 ₪ על איזה קשיש שעדיין שר שירים של הביטלס (לפי בדיקת "העיר" מהשבוע 63.8 אחוזים מהשירים בהופעה הם שירים כאלה), קנו לכם כבר את האלבומים הרלוונטים (של הביטלס, לא של מקרתני) ועם העודף תזמינו כבר עכשיו כרטיסים לרופוס ויינרייט.


ולשאלה "מה, את/ה לא הולך לפול מקרתני?" מומלץ לענות "אני אחכה לאיחוד של הביטלס. יהיה גן-עדן".



איחוד ספונטני של הביטלס, 2003.


 


נ.ב. רק כדי שיהיה ברור – אם ליאונרד כהן בא לארץ, אני הראשון שקונה כרטיס. הנה דוגמה לאמן שבגרותו (כלומר זקוניו) לא מביישים את נעוריו.
שוקי וייס, ארקדי גאידמק, מונוקרייב, ווטאבר – לטיפולכם.

דה מוטי פ. שואו

יש משהו ברצועת הפתיחה של "מופע החיים של מוטי פנאן" (האלבום, לפחות. לא הייתי עדיין בהופעה. נגיע לזה בהמשך…), שנקראת באופן לא מפתיע "פתיחה", שמרפרר ישר ל"החומה" של פינק פלויד. וזה כנראה לא במקרה. "מופע החיים של מוטי פנאן" (להלן "מופע החיים") הוא אופרת רוק, ממש כמו האופרה ההיא של פינק פלויד.


"אופרת רוק" היא מונח אפעס בעייתי, שכן הגם שרבים לאורך השנים התיימרו ליצור כאלה, כי אולי נדמה שמדובר בדרך קיצור אל הקהל והתילה,  רק מעטים הצליחו באמת ליצור יצירה שראויה לכותרת הזו. לראש מיד קופצות "טומי" של The Who שהמציאה את הז'אנר, "החומה" כמובן, והמאמי המקומית שלנו – "מאמי" של הלל מיטלפונקט, אהוד בנאי ויוסי מר חיים.


יש משהו חמקמק באופרת רוק, אבל אם בודקים את הדוגמאות שהצליחו לאורך השנים מגלים איזה שהוא הגיון מאחורי השיגעון: מדובר ביצירות שמדברות אל כולנו בגובה העיניים, נשענות חזק על התרבות המקומית, מעיזות להתריס ולהציב מראה מול הצדדים המכוערים והמגוחכים של החברה, ומצד שני תלושות מהמציאות, הזויות אפילו, משעשעות לפרקים, מכעיסות לפרקים, גרוטסקיות לעיתים, וכן – נשמעות מצוין.  בלי להיטים קשה לכתוב אופרת רוק טובה. 


"טומי"?  בהחלט עומד בסטנדרטים לעיל. "החומה"?  המציאה את הסטנדרטים האלה. "מאמי"? סטנדרטים גבוהים בהחלט. וכן, גם "מופע החיים" מצליח לצלוח את מבחן הקריטריונים האולימפיים. לגבי הכניסה להיכל התהילה של אופרות הרוק, ימים יגידו (לצערנו, מרבית אופרות הרוק הטובות זוכות להערכה בדיעבד בלבד), אבל החברה של גוטל בוטל בהחלט הרימו פה מועמדת ראויה למדליה.


 



תמונה: grebulon


 


"מופע החיים" האלבום, שהוא אלבום בכורה לנתי אורנן וקבוצת גוטל בוטל (ו"קבוצה" זו הגדרה לא רעה בכלל לאוסף המרשים של חברים מכובדים שהתקבץ כאן), יוצא אחרי שבע שנים שבהם רץ המופע (ומופעים נוספים אחרים). בראשותו של אורנן, שחקן ויוצר כשרוני בטירוף. הקבוצה רוקחת ב"מופע החיים" עלילה הזויה גם במושגים של אופרות רוק: בחור צעיר בשם מוטי פנאן (אין קשר למוני פנאט…), ראש שבט צופי רמת גן, שמתאהב בכותל, בת עקיבא יפה ולא מושגת, מתבאס ומתגייס לצה"ל להיכנס קצת בערבים, משתחרר ומתגלגל להודו, סליחה שאנטי באבאלנד, מוצא לו גורו, מגלה את האושר, חוזר לישראל ומגלה שהים אותו ים אבל הכותל כבר לא אותו כותל.


דרך החתחתים של פנאן, סוג של אלטר-אגו של אורנן, במסלול הכל-כך "ישראל של תחילת האלף השני" –מעניינת, מסקרנת, משעשעת. ועוד יותר מזה, זה מדויק וזה עובד. זה הרבה בגלל הכתיבה הקולחת של נתי אורנן והקולגות לקבוצת גוטל בוטל (להלן קג"ב), הרבה בגלל הלחנים שיושבים יופי על המלים, אבל במיוחד בגלל האנרגיות המדהימות שיוצאות מהמערכת כשהדיסק מתנגן בה, והקרדיט כאן מגיע ליובל בר-און, שהפיק את האלבום הזה ללא עזרה של חברת תקליטים מסודרת, וההפקה שלו מצליחה לשמר את רוח השובבות של המופע גם על הספה מול המזגן.


וכן, יש כאן את הנגיעה המקומית, רמת-גן גבול גבעתיים ("סקס, סביח ורוק'נ'רול"), עם "יש לי עוד אוויר" הרחפני, הקל כמו עננים מעל הדירה שלי ליד הקניון שם; את "אפילו ילד" המתריס והחתרני; "הכנרת" שמזכיר מאוד את הג'ירפות (ולא רק בגלל הכותרת), עם הלחן הנפלא, החצוצרה הממכרת והכתיבה הגרוטסקית ("על ראש הברוש טיפס חזיר / והופ חירבן על האומה…"); "בשבילך" הדרמטי-כסחני; וכמובן ההמנון "מופע החיים גאה לארח", כי "מוכרחים להיות שמח". כל שיר ושיר יושב במקום, שונה מקודמו אבל גם מקדם את העלילה באפקטיביות ובלי להכביד. גם אם לא ראית את המופע (ולא ראיתי, כאמור. תיכף נגיע לזה…), אתה מבין בין השורות את הדמויות והסצנות, ואם לא אז אורנן טרח להכניס כמה סייד-נוטס לתוך החוברת, וההנהלה מודה לו על כך.


 



תמונה: גרבולון


 


ההשראה ברורה, הדמיון עובד שעות נוספות. זיגי של בואי, פינק ופלויד, קינג קרימסון, רדיו בלה בלה של הנטאשות, פוליאנה פראנק, קזבלן. התרבות הישראלית מפורקת, נארזת מחדש ומשווקת על-ידי אורנן והחבר'ה במעטפת חדשה, שכמעט קורעת תחת עומס התמונות, הדימויים, האירועים. החומר של הקג"ב מכיל המון רבדים, שכל-אחד יכול למצוא אחד שיתאים לו, ושעם הזמן אפשר לגלות ולחפור בהם כדי להבין יותר את האמת האמנותית שלהם. 


וכן, יש פה גם שירים מצוינים, במיוחד עם יציאתו של מוטי פ. לארצות הנכר. "לוקח" הוא פשוט שיר מופלא, שאני ממש לא מבין איך לא תפס את כל השדרנים המלחששים ברדיו ואת תוכניות האירוח א-לה "קולה של אמא" ("אם יורים תקפיד להתכופף / ואם האהבה נוקשת בדלת / פתח לידי חריץ כי אולי זה גנב / ותראה איך אמא אף פעם לא פוחדת"), "אני כמו כלב" הוא בטח שוס בהופעה החיה וגם באלבום נשמע נפלא (ומגיע על כך כל הקרדיט לתום קלנר), "פיאט השנטי" עושה צחוק מכל השנטי-באבות שמסתובבים כאן עם שרוואלים וראסטות, ו"שיר הגורו", הו "שיר הגורו" – איזו יצירה נהדרת, איזה חרטא, איזה צחוקים.


גולת הכותרת של היא ללא ספק "המשל על השפן והקיפוד" ששומע מוטי אי-שם בשאנטיבאבאלנד הרחוקה. למען האמת, בפעם הראשונה שמעתי אותו באוטו עם הבן שלי. הבן כמובן נדלק על התסכית המשעשע עם הקולות המצחיקים, אני השתעשעתי מהתוכן החתרני, וכל העסק כמעט נגמר בתאונה חזיתית כשחיות היער החלו לצעוק לעבר השפן והקיפוד "הומואים!" ומוסר ההשכל בישר ש"אם אתה הומו, עדיף להתחנגל בעיר". נתי, איזה צרות עשית לי עם ילד סקרן בן 3…  אפשר רק לדמיין כמה זה מצחיק בהופעה (כבר אמרתי שעוד לא הייתי בהופעה?!).


לצלילי "לופטהאנזה" הקסומים אנחנו חוזרים עם מוטי פנאן הביתה, חוזרים למוטב. "רוצה ללכת" נועל את האלבום הזה בצורה מושלמת, כמו אופרות הרוק הגדולות באמת. אחרי הכל "כותל ללא זיכרון אין זו כותל". וזה משאיר רק עוד מספיק אוויר ל"יש לי עוד אוויר" אחרון לסיום. ודי. האלבום הזה נגמר בדיוק במקום, שובב, חמקמק, משאיר טעם של עוד. ורצון עז ללכת להופעה כבר.




כרזת המופע, 2006.


 


כי לא הייתי עדיין בהופעה של נתי אורנן והחברה מהקג"ב. כן, שמעתי כל הזמן כמה זה מצחיק ומיוחד ומופלא. ועוד שמעתי את זה מאנשים שמבינים. אבל לא יצא לי, ובכל פעם שאני מאזין לאלבום הזה אני מכה על חטא. אני מקווה שהמתקפה היחצ"נית העכשווית (או שרק אני קיבלתי עכשיו את האלבום?) תחזיר את הקג"ב לבמה ותסדר לי מפגש עם מוטי, כותל, הגורו וקופי אנאן (הו, איזה בונוס נפלא!) במהרה בימינו.


אפשר לסגור את הרשימה הזו עם הרבה קלישאות – "מופע החיים של מוטי פנאן הוא מופע החיים של כולנו",  "מוכרחים להיות שמח ונתי אורנן עוזר במצווה", "יש לי עוד אוויר לעוד ועוד סיבובים על האלבום". כולן אגב נכונות. שורה תחתונה – יש לעם ישראל אופרת רוק חדשה, וכדאי ומומלץ לראות ולהאזין, להתפעל ולהתלהב בזמן אמת. ועכשיו באמת אני חייב ללכת כבר להופעה.


 


(מופע החיים של מוטי פנאן, קבוצת גוטל בוטל, הוצאה עצמית)

אהבה לצנן את המכונה הדשה ללא לאות (ליום נישואין)

לאשתי


 


הָאוֹר שֶׁבְּשָׁרְשֵׁי הַתְּמוּנָה, עָלָיו יֵשׁ לְדַבֵּר
וְהָאַיָּלָה הַשְּׁלוּחָה הָרָצָה מִלִּבִּי אֶל לִבֵּךְ מִיּוֹם פְּגִישָׁתֵנוּ
וְצִנּוֹרִיּוֹת הַנְּחֹשֶׁת הַדַּקּוֹת הַשְרוּגוֹת סְבִיבֵנוּ
מוֹלִיכוֹת אָהֲבָה לְצַנֵּן אֶת הַמְּכוֹנָה
הַדָּשָׁה לְלֹא לֵאוּת.


 


                                    (שיר לא גמור ליום נישואין / אלכס בן ארי)

אלה שיכולים עובדים בהייטק ואלה שלא כותבים בדה-מארקר (אבל כבר לא מקנאים)

בחמישי האחרון, תחת הכותרת "למה הפסקנו לקנא בעובדי ההיי-טק", "חשף" סמי פרץ מ"דה מרקר" (העיתון לאנשים שמחים לאיד) את "התסכול של חבריו בהיי-טק שחיפשו עושר".


חבריו של פרץ "הופיעו בחיינו בעשור האחרון והילה של מסתורין נכרכה סביבם". הם בלטו בשטח בזכות "המכוניות הצמודות, האופציות, הגיחות האינטנסיביות לחו"ל והטייטלים הנחשקים". התסכול, של פרץ זאת אומרת, הוא כמובן על "המיליונרים שהולידה התעשייה הזאת, אנשים שבן לילה נהפכו לבעלים של מאות מיליוני דולרים וניצבו כבר בגיל 30 מול הבחירה אם להמשיך לעבוד או לעשות דברים אחרים".


היום מפלס הקנאה של פרץ ירד. הוא גילה כי האנשים "שעבודתם קיצרה להם את הדרך לבית חלומות עם גינה במושב בשרון… אפילו כאלה שעשו מכה יותר גדולה ובחשבונם שוכנים כמה מיליוני שקלים… הם החריגים", וש"על כל אחד כזה נמצא מאות ואלפי עובדים ששגרת חייהם בענף הרבה פחות זוהרת".


הניתוח של פרץ פשוט (וקלישאתי להחריד): "לאחר התפוצצות בועת היי-טק נכנס הענף לסוג של שפיות. מצד אחד, הוא מייצר פחות מיליונרים מבעבר ומספר סיפורי האגדות על יזמים שהקימו חברה מכלום, עשו כלום ומכרו אותה במאות מיליונים פחת… מצד שני, סיפורי העבר הם עדיין מנוע בעירה חזק מאוד לעובדי היי-טרק רבים… [ש]מפנטזים, חולמים, ונותנים את כל מה שיש להם כי איפשהו הם מקווים שבשתי שנות עבודה מאומצות הם יעשו את מה שאחרים עושים בעשור. זה בדרך-כלל מתחיל עם תקוות גדולות, עם מסירות והתגייסות טוטלית… ומסתיים במפח נפש כעבור שנה או שנתיים".


ואז כמובן מגיע הסיפור השחוק על החלום ושברו – "עבודה אל תוך הלילה, שעות עבודה אינסופיות וימים שלמים בשדות תעופה ובמטוסים… לאחר כמה חודשים או שנה… ספקות מכל הסוגים מתחילים לכרסם…". המסקנה של פרץ מהיכרותו עם העובדים המסכנים – "אף שהשכר הבסיסי טוב ומאפשר פרנסה בכבוד, אנשי ההיי-טק מתמודדים עם מנות תסכול שלא מוכרות בענפים אחרים, עם רמת ביטחון תעסוקתי נמוך ועם פער עצום בין החלומות למפח הנפש שבא אחריהם… אפילו לאלה שכבר עשו את זה… יש חששות. הם… מבינים שיהיה להם קשה מאוד לשחזר את השיא הזה… שבגיל 20…. בגיל 40 לא נעים להרגיש שהשיא המקצועי שלך היה לפני שש שנים".


פייר – עצוב. הייתי בטח פורץ בדמעות ומרחם גם אני על עובדי ההייטק המסכנים, עניים ומתוסכלים, בלי חלומות ובלי בטחון כלכלי, לולא הייתי אחד מהם, לולא הייתי עובד איתם כל יום, לולא הייתי בתעשייה הזו בשתים-עשרה השנים האחרונות, לולא הייתי מכיר כל-כך הרבה מ"עובדי ההיי-טק" שפרץ מתאר. ואני מכיר אותם באמת, לא את הקלישאות שהתקשורת בכלל ופרץ בפרט נהנה לפתח, כמו בסרט תורכי של אבי ביטר דוט קום. עבור פרץ, ועבור כל מי שקונה את השטויות האלה, הנה כמה נקודות למחשבה:


רוב עובדי ההייטק שאני מכיר הגיעו לתחום מאהבה גדולה ולא לכסף. אהבה לטכנולוגיה, רצון לשנות את העולם, חיבה לאתגרים, דחף להתקדם ולהגשים את עצמך – אלה הדברים שמניעים את האנשים שאני מכיר בתעשייה הזו. נכון, חלקם הגיעו לפני עשור בגלל המסתורין והצ'ופרים. למדתי עם לא מעט כאלה בחוג למדעי המחשב. אבל רובם התפוגגו אל מקצועות אחרים, בין אם לפני התפוצצות הבועה ובין אם אחריה.


המיליונרים בתעשייה הזו אם אכן חריגים סטטיסטית. לא מעט אנשים עשו לא מעט כסף מההייטק, אבל הרוב המכריע של העובדים יודע שהסיכוי לעשות כסף בהייטק זהה בערך לסיכוי לזכות במפעל הפיס. אבל מה שעוד חרגי במיליונרים בתעשייה הזו היא שהם עשו את זה לא בשביל להפסיק לעבוד. להיפך – רובם ככולם המשיכו לעבוד בחברה (ע"ע גיל שווייד), פתחו חברות נוספות (ע"ע שלמה קרמר), מימנו חברות (ע"ע יאיר גולדפינגר) וכל זה כי הם לא היו שם מלכתחילה בשביל הכסף אלא בשביל ההגשמה העצמית.


ובזה צריך לקנא, מר פרץ – ביכולת של עובד הייטק בתל-אביב לשנות את החיים של אנשים בכל העולם. ביכולת שלו לקבוע איך ייראה העתיד. ביכולת שלו להרים חברה לתפארת שמעסיקה אלפי עובדים, שמכניסה מיליונים ממס לקופת המדינה. ביכולת לנהל תקציבים של מיליונים, בלי טובות ותרומות מאף אחד. וכן, אם התמזל מזלו והוא עשה מכה, בין אם מדובר באלפי דולרים או בעשרות מיליונים, הוא השיג את זה בזכות ולא בחסד, וזה הדובדבן על הקצפת.


אני לא בטוח שהשוק היום מייצר פחות מיליונרים. אולי בעבר נוצרו הרבה מיליונרים על הנייר, אבל היום נוצרים לא מעט מיליונרים של ממש. כך או כך, מעולם לא מכרו יזמים כלום תמורת מאות מיליונים. חברות שמוציאות מיליונים הן – בדרך כלל – לא מטומטמות לגמרי. ייתכן שבעבר היה קל יותר למכור חברות – מבחינתי, גם זה לשינוי לטובה. בכל מקרה, כמו שכתבתי קודם, גם אם כל עובד מפנטז על המכה, רובם יודעים בדיוק מה הסיכויים לכך, והם נותנים את כל מה שיש להם לא בגלל הסיכוי למכה (תוך שנתיים?  באיזה פלנטה אתה חי, מר פרץ?!   אפילו החבר'ה של ICQ עבדו יותר קשה…), אלא כי כאלה הם – עושים את הכל בצורה הכי טובה שאפשר, נותנים את הנשמה ורוצים לקבל תמורה הולמת (שכר גבוה, תנאים מצוינים, יחס טוב). כשהם לא מקבלים תמורה הולמת, הם אכן עוברים לעבודה הבאה. ולמה לא בעצם?  זה טבעו של שוק עבודה משוכלל באמת, לא שוק של נוגשי-עבדים ועבדים-להשכרה.


עובדים קשה בהיי-טק. אבל אני לא יודע איפה בימינו עובדים אחרת, זולת אולי במערכת של "דה מארקר". ברוב החברות שעות העבודה אינן אינסופיות, ומעטים הם האנשים שאכן מבלים ימים שלמים במטוסים. ספקות יש תמיד, אבל אני יכול לספר למר פרץ שבחברה שאני עובד ממוצע הוותק של העובדים הוא הרבה מעל לשנה או שנתיים, וכך הדבר ברוב החברות שאני מכיר. אחרי הכל השכר הבסיסי טוב ומאפשר פרנסה בכבוד (פלוס), אז למה לעזוב?


רמת בטחון תעסוקתי נמוך הוא משהו שעוד לא שמעתי לגבי ההייטק. בניגוד גמור לשוק העבודה המחורבן בישראל, אפשר לספור על יד אחת את חברות ההייטק שמפטרות עובדים (אם כי זה עושה כותרות אצלך בעיתון), ומי שכבר מפטר או עוזב מקום עבודה מוצא מקום חדש במהירות. אני מאחל לכל עובדי ישראל בטחון תעסוקתי זהה לזה של עובדי ההייטק. אגב, איך בטחון תעסוקתי נמוך מסתדר עם זה שעובדים עוזבים עבודה כל שנה?  יש פה הרי סתירה פנימית.


ולסיום, גילוי נאות – אני כבר בן 34, מר פרץ. לשמחתי הרבה, אינני מרגיש שהשיא המקצועי שלי מאחוריי. להיפך. באופן דומה לכל הענפים המקצועיים האחרים, עם השנים מגיע ניסיון וגם בהייטק הבינו זה מכבר (קצת מאוחר, אני מודה) שאם כל הכבוד לנעורים של בני העשרים, צריך כמה שערות שיבה כדי להפוך עסק למצליח. אני יכול לספר לך שהעובד הכי טוב בקבוצה שלי עבר כבר את גיל 40, והוא רחוק מהשיא שלו. ואני עצמי מרגיש עדיין קצת צעיר כדי להמשיך ולעלות בסולם ולהגשים עוד חלומות ומאווים.


בקיצור, מר פרץ, איננו רוצים שתקנא בנו. אבל גם שמור לעצמך את השמחה לאיד. אנחנו מאושרים בחלקנו, מניעים את גלגלי הכלכלה הישראלית והעולמית, ובדרך מגשימים את עצמנו (וכן, גם קוראים "דה מארקר"). ואתה, מה אתה עושה?   במקרה הטוב, כותב על זה.


איך אומרים:  Those who can do, and those who don’t write about it.

שיעור קצר בהיסטוריה ובהיסטריה

לטובת הקוראים הנאמנים, שיעור קצר בהיסטוריה ובהיסטריה:


בתום מלחמת העולם השנייה התפתח עימות בין הגוש המערבי בראשות ארצות הברית והגוש המזרחי בראשות ברית-המועצות, עימות שהגיע לשיאו בשנות השמונים. העימות היה ברובו פסיכולוגי, ולווה באיומים הדדיים. בשל כך כונה העימות "המלחמה הקרה".


מתחילת שנות השמונים מתפתח עימות בין הגוש המערבי בראשות ארצות הברית ובין הרפובליקה האסלאמית של איראן. מאז עליית נשיא איראן הנוכחי מחמוד אחמדינג'אד ב-2005 מתגבר העימות בין איראן לבין ישראל, עימות פסיכולוגי ברובו, המבוסס על איומים הדדיים מנג'סים במיוחד. בשל כך מומלץ לכנות את העימות "המלחמה הקרציה".


 


And now let me give it to you in English:


After the Second World War a conflict evolved between the West lead by the USA and the East lead by the Soviet Union, a conflict which peaked in the 1980s. The conflict was mainly a psychological one, based on mutual threats. It was known as “The Cold War”.


Starting in the 1980s a conflict has evolved between the West lead by the USA and the Islamic Republic of Iran. Ever since the present Iranian president Mahmoud Ahmadinejad rose to power in 2005 the conflict between Iran and Israel has increased in power, a psychological conflict mainly, based on incredibly stupid OLD people. That’s why we call it “The COld War”.