רויטל כתבה לא מזמן על עשרת הנאומים הגדולים בסרטים, והזכירה לי שכבר מזמן רציתי לכתוב על הנאום הגדול ביותר בסרטים בעיניי, נאום שאני מוצא את עצמי מצטט שוב ושוב ושוב, בעיקר בגלל מצבי המשפחתי (והמבין יבין).

בעקבות הקריאות בזמן האחרון להגביל את גידול הבקר למאכל וצריכת הבקר בכלל, הריני הביא לפניכם את הטקסט הנפלא, מתוך התסריט ל"ספרות זולה", ששם קוונטין טרנטינו בפיו של ג'ולס וינפילד (סמואל ל. ג'קסון הנפלא) ובו הוא נותן את החמישה סנט שלו על המבורגרים, בשר וצמחונות:

ג'ולס: …נראה שאני ווינסנט תפסנו אתכם באמצע ארוחת הבוקר. 'צטער על זה. מה 'תם אוכלים?

ברט: המבורגרים.

ג'ולס: המבורגרים. אבן הפינה של כל ארוחת בוקר מזינה. איזה סוג של המבורגרים?

ברט: צ'יזבורגרים.

ג'ולס: לא, אני מתכוון מאיפה הבאתם 'תם? מקדונלדס, וונדי'ס, ג'ק-אין-דה-בוקס, איפה?

ברט: ביג קהונה בורגר.

ג'ולס: ביג קהונה בורגר. זה מאורת ההמבורגרים מהוואי. שמעתי שיש להם המבורגרים טעימים למדי. אני לא ניסיתי אותם עוד בעצמי, איך הם?

ברט: הם טובים.

ג'ולס: איכפת לך אם אטעם אחד משלך?

ברט: לא

ג'ולס: זה שלך, לא?

ברט: כן

(ג'ולס לוקח את ההמבורגר ונוגס בו)

ג'ולס: המממממ… זה המבורגר טעים. וינס, ניסית פעם ביג קהונה בורגר?

וינסנט: לא.

ג'ולס: רוצה ביס?  הם ממש טובים.

וינסנט: אני לא רעב.

ג'ולס: טוב, אם אתה אוהב המבורגרים אתה חייב לנסות מתישהו. אני, אני בדרך-כלל לא יכול לאכול אותם כי החברה שלי צמחונית. מה שפחות או יותר הופך אותי לצמחוני, אבל אני בהחלט אוהב את הטעם של המבורגר טוב.

(פונה לברט)

ג'ולס: אתה יודע איך קוראים ל"Quarter Punder" עם גבינה בצרפת?

ברט: לא

ג'ולס: תספר להם, וינסנט.

וינסנט: רויאל עם גבינה.

ג'ולס: רויאל עם גבינה. אתה יודע למה קוראים לזה ככה?

ברט: בגלל השיטה המטרית?

ג'ולס: תראה את המוח הגדול בראש של ברט. אתה בן-זונה חכם, זה בטוח. השיטה המטרית.

לא, לא בן סהר או יוסי בניון.

 

משה סיני שולף, הבוקר בגלי-צה"ל, את הנשק הסודי האמיתי של הנבחרת ובטוח שאנחנו כבר הבטחנו את מקומנו בדרום-אפריקה:

 

"אחרי ה-2:2, אני משוכנע שאלוהים איתנו, ובעזרת השם נעלה לגביע העולם".

 

הנשק הסודי של נבחרת ישראל בפעולה (אילוסטרציה).

מי שפוקד את חופי תל-אביב כל קיץ מכיר וודאי את שמעון "ארטיק" (אלון), מוכר הארטיק הכי ססגוני ומוכר בארץ, האיש שהפך את "אני הולך!" לסמל המסחרי שלו.

אחרי המפגש הראשון של יובל עם האיש והאגדה, בפארק הירקון באיזה יום שבת אחד, הוא שאל אותי "למה האיש הולך?" ולמה הוא אומר לילדים "לבכות" ("ילדים, תבכו לאמא ואבא!" – קטע חדש ברפרטואר).

בכל מקרה, כנראה שלא רק אני נהנה מההברקות של שמעון ארטיק. חיים לרוז, איש ואגדה בפני עצמו, הלחין לקט מהפנינים של שמעון, והתוצאה הסופית פשוט מביאה את חוף פרישמן אל בין האוזניים וגורמת גם לגדולים לבכות לאמא שהם רוצים ארטיק.

אז שבת שלום ובתיאבון!

 

* הכותרת מהתגובה הכי פופולרית בחופרישמן לקריאות של שמעון "ארטיק".

בחופשה האחרונה קראתי, סוף סוף, את "חיי פיי", ספר שעינת היקרה המליצה לי עליו ובצדק.

ייתכן ששווה להקדיש פוסט שלם לספר המשובח הזה של יאן מרטל, אבל נדרשתי לחזור אליו עתה בגלל הרשימה "קצרים" של אריק גלסנר מאתמול, שכולה מעניינת וחשובה, ובכל-זאת הרשו לי להתמקד בזה:

"ראיתי היום מודעות פרסומת במוסף "ספרים" של "הארץ"… לספרים חדשים. במודעה אחת הובא ציטוט מקהילת קוראים אינטרנטית הדורש בשבח
הספר המסוים המתפרסם. במודעה שנייה הובאו ציטוטי סלבריטאי-ספרות (חלקם בעלי כישרון) הדורשים בשבח ספר של סלבריטאי-ספרות אחר (בעל כשרון) שרק כעת ראה אור (כלומר, הם קראוהו לפני צאתו לחנויות. הכיצד?).

 כשכוחה של בקרת-האיכות הספרותית, כלומר ביקורת הספרות, תש, כיוון שהעיתונות המסחרית אינה משקיעה בה את שלושת המ"מים הנצרכים (מקום מרווח, ממון מספק ומקצועיות מיומנת) צומחות מין תופעות משונות כאלה, יצירי-כלאיים מבהילים כאלה: ביקורות שאינן ביקורות אך             מתחזות לביקורת על ידי סימן המירכאות המפורסם וה"סמכותי"…  

העוקץ הקוריוזי הוא שרוצים לשמר את הקליפה – כלומר, כביכול אלה הן "ביקורות", הרי הן מובאות כציטוט!  לא, למשל, לאחר נקודתיים, כמי מישהו שאמר משהו לא מחייב בעל פה, אלא, כביכול, ציטוט מפי הגבורה הביקורתית, שהגתה והגתה בספר וניסחה אחר מחשבה את תובנותיה בכתב, ניסוח שממנו נלקח הציטוט – אך לחולל – מלשון חולין, חלל ריק, חליל מצפצף בשאון, חילולי מחול "מה יפית" וחול וחול – את התוכן…"

מכיוון שחסיד ביקורות אני, וגם חוטא בכתיבתן, אני לא יכול שלא להזדהות עם המלים של אריק. אמנם אני נוטה פחות להאדיר את "העיתונות המסחרית" כפלטפורמה, שכן מזמן שקעה זו בביצת הרייטינג והבינוניות (כנראה בגלל המחסור בשלושת המ"מים הנצרכים), ונוטה יותר לחבב את קהילות האינטרנט (קוראים, חובבי מוסיקה, צופים בסרטים) והבלוגים השונים (שהרי מיטב המבקרים בעיניי כותבים היום בבלוגים משלהם ולא ב"עיתונות המסחרית", ע"ע יאיר, תימורה או גיא), ובכל-זאת זילות ערך הביקורת התרבותית הוא משהו שאני צופה בו כבר זמן רב בדאגה ובצער.

וכך אני מחזיר אתכם ל"חיי פיי", שכשסיימתי לקרוא אותו והגעתי לכריכה האחורית שלו (בחיפוש אחר פרטים על יאן מרטל, הסופר), נתקלתי גם בצרור ביקורות משבחות על הספר, מסוג יצורי הכלאיים שכל-כך מעצבנים את אריק. שם, לצד ציטוטים של אריאנה מלמד, בתיה גור, וגבי ניצן (סוג של סלבריטאי-ספרות בעל כשרון המעיד כי "קשה לי לחשוב על סיבה שלא לקרוא את הספר המלבב הזה"), גיליתי יצור כלאיים מוזר אף יותר: סלבריטאי-סתם המעיד על הספר כיוון שהוא… ובכן, סלבריטאי. סתם.

קבלו, לפיכך, את א-י-ל-נ-ה ב-ר-ק-ו-ב-י-ץ' (הו, אילנה!) המצוטטת באומרה כי "חיי פיי" הוא "ספר מדהים שקשה לשכוח אותו". פייר, שכנעה אותי במקום. מפתיע אותי איך מישהו לא זיהה את הפוטנציאל והפך אותה מזמן ל-ב.אילנה, משווקת מורשה של מוצרים לקהל הרחב בערוצים המסחריים השונים.

השורה התחתונה היא ש"חיי פיי" הוא ספר מצוין. מגיעה לו התייחסות יותר רצינית מאשר אילנה ברקוביץ', עם כל הכבוד, במיוחד על הכריכה האחורית שלו. ובכלל, מוטב שנפקיד את הביקורת התרבותית בידי אנשים שראויים לכך, שרוצים בכך ושמתייחסים לכך באופן רציני. אחרת נשקע עוד יותר לתוך שלושת המ"מים העגומים שאליהם אנחנו שמים את פעמינו, באדיבות המסחור של כל מוסדות התרבות שמסביבנו: ממש מצב מחורבן.

הוא מת. אין מצב שאני משלם 500 ₪ כדי לראות את החיקוי של החבר של ג'ון.

 

בסניף "מגה" שבו אני מבקר תכופות (לא אציין את מיקומו של הסניף כדי לא לסבך את הקופאיות החביבות) נתקלתי בתופעה מוזרה: בתחילת כל חשבון הקופאית מעבירה (דרך הברקוד) את החינמון היושב לצידה, ישראל פוסט של דודי ויסמן, ואז מחזירה את העיתון לערימת העיתונים הגדולה שלידה.

עמדתי בתור השבוע והבטתי בקופאית עושה זאת שוב ושוב, עם אותו העיתון כמובן, כי אף אחד מהאנשים שעמדו לפניי לא לקחת את הגיליון המדובר, וניסיתי להבין מה לעזאזל קורה פה.

אני יכול להניח שמישהו מכריח את הקופאיות לתת/להציע/לדחוף לכל לקוח את העיתון, שעליו מתנוסס הלוגו של You, מועדון הצרכנים של "הרבוע הכחול" (שבשליטת דודי ויסמן, כמובן) וויזה כאל. 

הקופאיות, שכנראה מרגישות פחות נאמנות לאדון ויסמן ומיזמי העיתונות החינמית שלו, עושות את מה שנותר להן לעשות במציאות ההזויה שבה הן פועלות: מעבירות בקופה (כדי שלא יעלו עליהן) ומחזירות לערימה (כי אף אחד לא רוצה את העיתון).

כל זה מעלה לי לראש כמה שאלות נוקבות על העיתונות הישראלית של עידן ההון-שלטון-עיתון:

1.      האם ראוי שעיתון שבשליטת מר X יקודם ברשת המזון של מר X?

2.      האם מצבו של "ישראל פוסט" כה עגום שהקופאיות המסכנות מחויבות לדחוף אותו לכל לקוח?

3.      האם בסקר TGI  הבא נגלה ש"ישראל פוסט" הוא העיתון הנקרא ביותר במדינה, רק בגלל שכל גיליון שלו מוענק בכאילו לעשרות (אם לא מאות) לקוחות של "מגה" על-ידי הקופאיות של דודי ויסמן?

לפני כמה שנים קראתי כתבה שבה עפר שלח כתב, בדיעבד, על המרתון הראשון שלי, אותו רץ בגיל 42.

אני כבר לא זוכר את כל הפרטים שם, ולא הצלחתי למצוא את הכתבה ברשת, אבל אני זוכר שם איזה קטע על כך שהמרוץ הזה הוא בסופו של דבר פסיכולוגי. כי הרגליים כואבות לכולם – למי מוקדם יותר, למי מאוחר יותר, הזיעה ניגרת מכולם – למי יותר, למי פחות, המוח מבקש להפסיק עם השטויות האלה – אצל חלק יותר, אצל חלק פחות, ובסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בלב – הלב שטובע באלפי אנשים, הלב שפועם לצלילי אלפי כפות רגליים, הלב שרוצה להגיע לקו הסיום עם חיוך על הפנים.

תמונה: Moran BH

היו המון רגעים עוצרי נשימה אתמול – ההליכה מהחניון ברידינג ועד לכיכר ביחד עם נחיל אדם לבוש בחולצות האדומות של נייקי, ההצטרפות למשפך בדרך לזינוק, ההזנקה לצלילי התופים הרועמים ו-"Where the streets have no name" של יו-2 ("I want to run…". כאילו, דה?), הריצה לצד עשרת אלפים אנשים, העלייה על הגשר בפינת רוקח ונמיר כשכולו צבוע אדום, הכניסה לפארק הירקון בחושך והגילוי שבגב של החולצות מותקן מחזיר אור, פינות ה-DJ לאורך המסלול, התאורה המיוחדת מתחת לגשרים ומחיאות הכפיים הסוערות של מאות העוברים תחתיהם, הכניסה לספורטק להקפה אחרונה, המטרים האחרונים בדרך ל-finish – ואולי בגלל זה הנשימה שלי יחסית נותרה תקינה למרות המאמץ.

תמונה: roeiad

לצלילי "פרויקט מטבוחה" שנבחר בסופו של דבר כאלבום הרשמי של המירוץ נתתי יופי של ריצה (אם אני יכול להעיד כל כך בעצמי). קרולינה היקרה אפילו עזרה לי בקטע המשבר באיזור הק"מ החמישי (ליד המימדיון, ראו בגרף למטה), כשהיא שרה לי "Feel the beat and you’ll never get down" (מתוך Batukadance). בסופו של דבר הגעתי לקו הסיום בדיוק כשנגמר השיר האחרון באלבום (59 דקות, זוכרים?), עם חיוך גדול על הפנים.

מיותר לציין ששברתי שיא אישי רשמי (בעיקר כי זה היה המרוץ הרשמי הראשון שלי) – 59:06 דקות ומקום 1600 כללי (וזה אפילו יותר מרשים ממה שזה נראה, כי בהתחלה באמת היה קשה לרוץ וגם ליד הסיום הייתה התגודדות רצינית). בכל מקרה, להלן הפרטים המדויקים (באדיבות האתר הנפלא של המרוץ):

אני מאמין גדול בהצבת אתגרים לעצמך. לפני קצת יותר מחודש הצבתי אתגר כזה לעצמי. אני בעיקר גאה היום ב(עוד) משימה שהוכתרה בהצלחה. וכבר סימנתי את המטרה הבאה – (חצי) מרתון תל-אביב ב-7 בנובמבר.

אחרי הכל אתמול הצטרפתי למועדון (המפוקפק?) של הרצים. ובין אלפי חברי המועדון בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים מעולם לא הייתה נעימה יותר…

 

 

* הכותרת עפ"י אלן סיליטו, כמובן.

עוד: יוסי מלמן על המרוץ.
      תמונות מהמרוץ.            
      סטטיסטיקה על המרוץ.

יובל: אני נחמד. אני לא אוכל דגים.

אבא: גם נחמדים אוכלים דגים.

יובל: לא, רק כריש אוכל דגים. ודולפין. ודייג…  אבא, דייג אוכל דגים?

בלוג דיי היא יוזמה נפלאה של ניר אופיר, שמטרתה לחשוף את העולם לבלוגים חדשים (ובלוגרים חדשים) לרווחת הבלוגספירה כולה. (תקציר הפרקים הקודמים: 2007, 2006, 2005).

אז גם הפעם אני אמליץ על חמישה בלוגים שאני נהנה לקרוא אותם בשנה האחרונה. הסדר חסר חשיבות, כמובן. וכרגיל אני מתנצל בפני כל עשרות הבלוגים המצוינים שאני קורא על בסיס קבוע ולא נכללו (עדיין) ברשימה:

 

ב"תודעה כוזבת" כותב שחר על "הבועה העכורה של ההי-טק", אחרי "תקופה ארוכה מדי בבועה האקדמית", מה"בועה הפרברית" שבה הוא חי, כ"מילאומניק של הבועה השינקינאית".

בקיצור, כפי שאפשר לראות בתמונה, שחר מפריח בועות-בועות שמתעסקות בתרבות, טכנולוגיה, האקדמיה ועוד. זה תמיד מעניין, תמיד פותח את הראש ותמיד מהנה לקרוא.

פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: Sickr – Broadcast Your Aches

 

בלוג ש”נולד במטרה לפתוח את הבוקר עם שיר טוב, ותוך כדי כך להרחיב אופקים מוסיקליים (וגם כדי שיהיה מה לשמוע עם הקפה והסיגריה של הבוקר…)". כל המוסיף על זה רק גורע…

פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: איזה wifi ואיזה נעליים (סיכום הפסטיבל)

 

 

את כותב הבלוג "לא יכול בלי זה" לא צריך להציג.

אבל מי שחושב שהוא מכיר את עידן אלתרמן – מהטלוויזיה, מהבמה או מ"לולה" – כדאי לו מאוד להציץ בבלוג שלו, שם מתגלים המון צדדים נוספים ומקסימים של האיש המוכשר הזה.

"מוזיקה, קולנוע, קומדיה, אבהות ומה שביניהם" מספר עידן על הבלוג שלו, וכל אלה ועוד מככבים שם. ההנאה מובטחת.

פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: אבא, זה ג'ון או פול ששר את זה? (דרורית דיווחה שהרשימה הוסרה)
                                         רשימת מקרטני: עשרה שירים שהוא לא יבצע בהופעה (וחבל)

 

 

גם יאיר רוה הוא סוג של סלב.

אני עוקב אחרי "סינמסקופ", מדור הקולנוע של יאיר, עוד מ"זמן תל-אביב". אחר-כך הוא עבר ל"העיר", וגם כתב ב"עכבר", ואני אחריו. אחרי הכל, עד שאתה מתכוונן למבקר שקולע לטעמך אתה לא עוזב אותו.

מינואר 2006 יאיר כותב בבלוג משלו, וכיאה לבמה שכזו הוא כותב הרבה, על המון נושאים ובהנאה מרובה (של הכותב והקורא כאחד). הוא כותב על בתי הקולנוע הישראליים ויחסם למבקרים בהם ולמבקרים אותם, על טעויות תרגום, על סרטים חדשים ואפילו על סרטים משעשעים שרצים באינטרנט.

לכל מי שאוהב קולנוע, וכל מי שאוהב כתיבה על קולנוע, בלוג חובה.

פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: אובמה בא, אובמה הלך

 

 

בעוונותיי אני פרסומאי וונאבי. יש לי חיבה עזה לענף הפרסום, במיוחד לצדדים הקריאטיביים שלו. ויש לי חיבה עזה יותר לאנשים קריאטיביים.

גיא דיין ודורי בן ישראל, "שני אנשי קריאייטיב עם טונות של ריספקט בקהילת הפרסום הצ'כי" כותבים בלוג על קריא ייטיב, אינטראקטיב, פרסום כחול לבן ומהעולם, שיווק גרילה, שיווק ויראלי וכל מה שמסביב.

ב"מזבלה" תמיד שמח. התעדכנות יומית שם ואתם ישר מרגישים בברנז'ה.

פוסט שנהניתי ממנו לאחרונה: אמת בפרסום

מרוץ של 10 ק"מ הוא כאין וכאפס לעומת המרוץ הארוך והמפותל אל האושר.