הקדמה וחלק א (שנות השמונים, גיל העשרה) כאן.
חלק ב' (שנות התשעים, עשרים פלוס)
Nirvana, Nevermind, בית "מעריב", 1991
זה ממש מוזר, אבל אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שבה הקשבתי לקלטת (!) של Nevermind. זה היה במערכת "מעריב לנוער" בבית "מעריב" בקרליבך. הקלטת הגיעה אליי, או אולי בעצם לחרסונסקי שהיה אחראי על ה"בידור" במגזין, ל"ביקורת". למען האמת, זו הייתה ה"ביקורת" הראשונה שהייתי אמור לכתוב.
זה היה צירוף מקרים מוזר כי בחור יהודי אמריקאי חביב בשם ארם, שיצא לי לפגוש באותו קיץ הזוי, השמיע לי את Bleach (שיצא שנתיים קודם) ואמר לי ש"These guys kick ass". את Bleach שמעתי, נהניתי אפילו, אבל לא נפלתי מהכסא. את הפעם הראשונה שבה שמעתי את ריף הגיטרות שפותח את Nevermind אני עדיין זוכר.
Smells Like Teen Spirit, הרצועה הראשונה, נתן לי בראש. תרתי משמע. אחר-כך באו בזה אחר זה In Bloom, Come As You Are, Lithium ו-Polly. ו-On a Plain ו-Something in the way. שיט, סיימתי את ההאזנה, והרצתי אחורה ושמעתי שוב ושוב, הרצתי אחורה וחוזר חלילה אחר-צהריים שלם. בסיומו ידעתי – נירוונה זה הדבר האמיתי, הדבר הבא.
מיותר לציין שרצתי כאחוז אמוק ביום שלמחרת (או אפילו באותו יום) אל חרסונסקי בבקשה לעצור את הדפוס ולייחד לכתבה/ביקורת שלי את כל המגזין. חרסונסקי, עם או בלי להאזין לאלבום לפני (אין לי מושג), לא התרגש מההתלהבות שלי. הוא הביט בי ובקלטת שבידי, עם התינוק הערום הכי מפורסם בהיסטוריה, וזרק לי מספר. נדמה לי שזה היה 500. מלים. הייתי צעיר מדי וחדש מדי כדי להתווכח.
בסופו של דבר הביקורת שלי (ראו כאן) לא רק התפרסמה אלא כ"כתבת שער" ב"מוסף מיוחד", "פופ 92" (ניתן להקליק על התמונות לעיל כדי להתרשם). הנבואה שלי שם התגשמה במלואה. עם זאת, במידה רבה זו הייתה הנקודה שבה הפסקתי להאמין בכתבי מוסיקה/תרבות מזדקנים והתחלתי לגבש לי את הטעם שלי והכתיבה שלי. במידה רבה עוד יותר זה היה תחילת רומן קצר וכואב עם נירוונה, שהסתיים שנתיים וחצי אחר-כך כשקורט דפק לעצמו כדור בראש. ואני עדיין זוכר אותם שרים בדיסקוטק ההוא, בקיבוץ ההוא, "הוא מת, הוא מת, הוא מת" על רקע "Smells Like Teen Spirit". הוא מת, אבל המוסיקה שלו תחיה לנצח.
Peter Hammil, Over, לונדון, 1992
1977, לונדון, אנגליה. פיטר האמיל, אחרי אלבומים נפלאים עם ובלי VDGG, משחרר אלבום כואב, כן, חושפני, אחרי שאשתו עזבה אותו לטובת חברו הטוב ביותר. אלבום שהוא גם הקתרזיס וגם תהליך הריפוי כאחד.
1992, לונדון, אנגליה. אני מגיע עם חבר טוב ללונדון ומתמקם בבית של ישראלים לשעבר, בלב רובע הנדון. לילה אחד, ואני זוכר את הלילה הזה כאילו זה היה אתמול, אני מוצא את עצמי במטבח המשותף עם מוזיקאי ישראלי, שגר בבית עם שאר חברי הלהקה שלו, בנסיון "לעשות את זה" בלונדון. מהר מאוד השיחה נסבה לאהבה הגדולה של שנינו – מוזיקה. מהר מאוד הגענו לחדר שלו, לשבת ליד המערכת שלו, ולאלבום ההוא של פיטר האמיל.
את מה ש-Autumn עשה לי אז קשה לי עד היום להסביר. גם היום קשה להישאר אדיש אליו.
שבועות אחר-כך חיפשתי את האלבום הזה, ובסופו של דבר מצאתי אותו ב"חור בשחור". עד היום הוא משאיר בי חורים בנשמה, מאחה חורים אחרים ובעיקר משמש חבר ורע. כי הזמן מרפא, אבל הצלקות נותרות, הכאב דועך אבל לעולם לא נעלם באמת.
"במבט לאחור, נראה שאני
יכול לשכב לצידך כפי שמעולם לא באמת עשיתי,
בשעה של דמדומים –
ללא כל אחר-כך.
כותב שירי אהבה רק כשהיא איננה ומתה.
בסך-הכל משלם במלים: מחרוזות של הצהרות כמעט-נשכחות…
אני מתכוון…
התכוונתי…
אף פעם לא יכולתי באמת ממש לומר איך זה היה."
(מבוסס על הביקורת שלי על האלבום כאן)
כנסיית השכל, קח שירים, תל-אביב, 1994
שירי משוררים תמיד היו סטייה אהובה שלי. גיליתי אותם בתיכון, והבטחתי לעצמי שלא אתן לשיעורי הספרות לקלקל לי את האהבה זו.
את כנסיית השכל גיליתי ב"אוסף נענע 2", אי-שם בתחילת שנות התשעים. יורם חזן ורן אלמליח הוציאו אז את "רעפים", והעיפו לי את הלב לכל הרוחות. שנה אחר-כך הם הוציאו את "דברים בלחש", שהיה אלבום מצוין, וגרם לי לסמן אותם כהרכב שצריך לעקוב אחריו.
ואז, אי-שם ב-1994, מישהו (אני לא זוכר אפילו מי) סיפר לי על הופעה חצי פיראטית של כנסיית השכל לרגל הוצאת אלבום חדש, שעד לאותו רגע לא שמעתי או ידעתי על קיומו. בהופעה התברר לי שהכנסייה חובקת אלבום חדש, שהוא בעצם ספר עם דיסק, המכיל שירי משוררים שהולחנו ומתלווים אליהם צילומים של הצלם רונן ללנה.
אני לא זוכר הרבה מההופעה. רק שלמחרת התחלתי לחפש את האלבום, ובסופו של דבר שמתי עליו את הידיים. ומאז הוא לא יוצא לי מהידיים, ומלווה אותי כבר יותר מעשר שנים באדיקות ובמסירות. הדרך שבה יורם חזן ורן אלמליח, ביחד עם שאר חברי ה"כנסייה", מטפלים בכמה מהטקסטים היפים ביותר בשירה הישראלית, וזאת בלי להתחנף ובלי להתקרנף, היא בעיניי אחד מההישגים הגדולים שלהם בקריירה, אולי אחד מההישגים הגדולים במוסיקה.
בסך-הכל שבעה שירים, 34 דקות, ובכל-זאת כל-כך הרבה יופי טמון באלבום עם הספר השחור הקודר. "ניב" של רחל הפסיכדלי, "לא רוצים לישון רוצים להשתגע" המיליטנטי, "קח שירים" המשתלח, "שיר אוהב וכואב" הנכסף, "כשבדידות אינה פחד" שמרים את הטקסט הנפלא של נתן זך לגבהים מופלאים, ומעל לכולם "אוטוביוגרפיה" למלים של שמעון אדף, שהיה ונשאר אחד השירים האהובים עליי בשפה העברית.
"לא רחוק מכאן, יכול להיות כל מקום בארץ, שם נולדתי", כתב אדף, וביחד עם כנסיית השכל הוליד קלאסיקה מודרנית שאני חוזר אליה שוב ושוב ושוב.
אביתר בנאי, אביתר בנאי, תל-אביב, 1997
אני עדיין זוכר את ההופעה הראשונה של אביתר בתל-אביב, בצוותא ב-1997. כל המשפחה בקהל, גם אנחנו. ואביתר נבוך מאחורי הפסנתר, קולו רועד, ידיו זזות במיומנות על הקלידים. והוא מגיש, כמו מלך, כמו מלאך, את השירים מהאלבום הראשון, אחד אחרי השני, כמעט בלי לדבר, וכובש את אחרון הציניקנים.
היה משהו מאוד בוסרי בהופעה הזו, משהו מאוד בוסרי באלבום הזה. למרות שהוא מכיל טקסטים מהיפים שנרשמו בעברית ולחנים נהדרים, זהו ללא ספק אלבום בכורה, עדות לעתיד לבוא. עדות לכשרון גדול שמתפוצץ אל תוך החיים שלי, של כולנו.
אחר-כך יבואו האלבום השני המדטטיבי והאלבום השלישי השלם, הבוגר יותר, שניהם אהובים עליי אובייקטיבית יותר מאשר אלבום הבכורה. ובכל-זאת הרגע הזה, בו פגשתי את אביתר בנאי, והתחלתי בדרך הארוכה והמפותלת של היחסים שלנו, כשהוא מלווה את החיים שלי במין קשר מאגי שכזה, נשארה קסומה כשהייתה.
אלג'יר, מנועים קדימה, גבעתיים, 2004
המפגש המשמעותי הראשון שלי עם אלג'יר היה ממש במקרה, בערוץ 24, ב"הבמה המרכזית" של קוטנר. הבטתי באביב גדג' שר "חושב שאני עף אבל בעצם אני על הרצפה", ונתפסתי חזק בקסם, בכישוף של אלג'יר. נזכרתי שפעם אפילו הקשבתי לאלבום הראשון שלהם, שהיה כבד מדי ופסיכדלי מדי אז. נזכרתי בכתבות ה"צהובות", בגבריאל "המשוגע", בשלום גד. נזכרתי, ורציתי עוד.
שלחתי את הציפור הכחולה עם מטרה ברורה, והיא חזרה והביאה לי את ה"סקיצות" ל"מנועים קדימה". הן היו באיכות בינונית, אבל היה ברור שהקסם והכישוף שם. עם המון כשרון ומלים מדהימות ורעש ובלבול, וכל מה שטוב במוסיקה. על חורבות ירושלים, על הריסות תל-אביב, על שרידי תלמי אליהו, אלג'יר הביאו לי פעמונים של רעש, פעמונים של מהפכה.
יש ב"מנועים קדימה" המנוני רוק בועטים, שירים שקטים, רכים, פסיכדליים, ריקוד מוזר של הלב עם אהבה ודת ואלוהים, והמון המון עצב וכאב. כמעט יותר מדי. אלג'יר היו בתחילת העשור הזה, המתועש והמבולבל, התקווה הגדולה של הרוק הישראלי. אבל התקוות של היום הן הכישלונות של מחר, ואלג'יר התפרקו בדיוק כמו שהם התפוצצו, כמו זיקוקים שמאירים ברגע את החיים האפורים שלנו ואז נעלמים.
זה לא אלבום הרוק הטוב ביותר בעברית, כפי שחלק מהמבקרים כתבו. אבל זה ללא ספק יצירה מדהימה, שגם ממרחק של כמה שנים עדיין מוכיחה שאמנות אמיתית, בועטת, שבאה מהמקומות הנכונים, תנצח הכל, עם כל המנועים קדימה.
(מבוסס על הביקורת שלי כאן)
שגיא נאור 