בעל הבלוג מבקש להודות לשני המוחות המשפטיים המבריקים שסייעו לו רבות בכתיבת הפוסט על-ידי הבהרת החוק שמאחורי הצחוק – יהונתן קלינגר (בעקיפין, דרך הבלוג המצוין שלו) וחיים (ידיד המערכת).
(צ)חוק דרומי
הסיבה היחידה שאני הולך לישון כל יום בשלווה (יחסית) למרות שאני חי בארץ המשוגעת הזו היא שלאנשים כאן – בניגוד למשל לחלקים נרחבים בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות,למשל – אין נשק חם ברשותם (בדרך-כלל) ואין להם כמעט רשות להשתמש בו. כי בוא נודה בזה – מי שמתסתכל ימינה ושמאלה, אומר לעצמו מייד שהדבר האחרון שהוא רוצה זה שלאנשים שהוא פוגש ברחוב, בעבודה, בפקק, בגן השעשועים יהיה נשק חם ותהיה רשות להשתמש בו.
המקרה של שי דרומי הוא מקרה לא פשוט. האדם הנבון נקרע בין הזעזוע מכך שאדם רצח בדם קר אדם אחר ובין אין האונות שבה רובנו נקלעים אל מול פושעים שלא מתביישים לפגוע ברכושנו ובחיינו ללא בושה או גבול. בסופו של דבר, ובשביל זה לא צריך להיות בעל תואר שני במשפטים, עם כל הכבוד לכך שאדם מעוניין להגן על רכושו מפני פורץ, שאין לו שום סיבה להיכנס אליו הביתה, הסמכות של אותו אדם להפעיל נשק כנגד אותו "פורץ" היא מאוד בעייתית. הוא לוקח את החוק לידיו, ואם כך הדבר קצרה הדרך לאנרכיה. כפי שמסביר יפה יהונתן, הצעד הבא המתבקש הוא גביית מסים עצמאית כדי לתקן את הבור בכביש שמרגיז אותי או ניתוק המים והחשמל של השכן מלמטה שמפגר בתשלומי ועד הביתה.
"אינני יודע כיצד תיראה מלחמת העולם השלישית", אמר פעם אלברט אינשטיין, "אבל הרביעית תתנהל במקלות ואבנים". אני לא מסכים עם יהונתן, שאם לאף אחד לא היה מותר להחזיק נשק, אף אדם אחר לא היה צריך להחזיק נשק, שהרי יש לא מעט אנשים שיכולים להסב לי נזק רב ללא נשק. אבל האפשרות שאנשים יחזיקו נשק ללא רשיון ו/או האפשרות לתת לאנשים להחזיק כלי נשק קטלניים ב"רשיון" (נו, באמת… רשיון במדינה הזו הוא קשקוש. אין דין ואין דיין. וזה נכון לכל רשיון שהוא) מטרידים אותי הרבה יותר.
יאמרו תומכי החוק כי המשטרה לא ממלאת את תפקידה, וכמו בתחומים אחרים אם אף אחד (כלומר המדינה) לא דואג לי, אני אדאג לעצמי. אני אפילו מסכים עם עופר שמציע שייקבע בחוק פרק זמן שבו המשטרה מחויבת להגיע למקום שבו מתבצע (או עלול להתבצע) פשע. ובכל זאת, אני מעדיף – עם כל הביקורת שלי על המשטרה – שהחוק יהיה בידיים שלהם מאשר שיהיה בידיים של האזרח הקטן, שיכול במקרים מסוימים להיות האזרח העצבן, המסוכן והחמוש.
יש סיפור, אגדה אורבנית אולי, על בחור ישראלי בהודו, שהבחין במישהו נכנס לו לחדר בגסט האוס מהחלון. הוא קפץ מהמיטה, רדף אחריו, ואז הכה אותו עד שהרגו. בדיעבד התברר שהבחור היה שתוי, איבד את המפתח לחדר שלו, ניסה להיכנס לחדר מהחלון וטעה בחדר. בין אם מדובר במקרה אמיתי או בסיפור טוב, האם היה מגיע לבחור השתוי להיהרג? האם הקורבן הצפוי של איקס "בחורים שתויים" כאלה מצדיק את "חוק דרומי"?!
בסופו של דבר, חוק שמקדש את הזכות לקניין על חשבון הזכות לחיים הוא חוק רע. כפי שמסביר יהונתן, חוק העונשין קבע זכות ל"הגנה עצמית" שכל כולה מתבססת על מידתיות. "אדם הפועל לשם הדיפת זה שבא לתקוף אותו", אמר בית המשפט בע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, "ממלא למעשה את תפקידן של רשויות האכיפה, ועל-כן עליו להראות כי פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא היה ניתן להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פוגעניות פחות… עם זאת ראוי להדגיש כי יש לתת את הדעת על המצוקה שבה שרוי המתגונן במהלך התקיפה…".
אז הגנה עצמית יש, זכות להרוג מישהו כדי "להציל" רכוש אין. או לפחות לא הייתה, עד שבא "חוק דרומי" ותיקנה. לכן מהיום היזהרו לכם כשאתם נוגעים בחלון של בית שלא שייך לכם או משפשפים ביד רכב זר. מישהו עוד יכול לירות בכם ללא כל סיבה, כי חשב שרציתם להיכנס "שלא כדין". אתם, כפי שמנסח זאת יהונתן מצוין, כבר לא תזכו להסביר את הצד שלכם… אכן יום עצוב לדמוקרטיה הישראלית. והנה הלכה לי השלווה לכל הרוחות…
הפומביות של ה(צ)חוק ועל (צ)חוקים של אינטרנט
אפרופו דמוקרטיה, שלווה וזכויות – – – חיים ניסים הוא אחד מהחשודים שנעצרו בעקבות התוכנית "ילדות בסכנה", שבמהלכו – בשם הרייטינג – לקחו התחקירנים של "חדשות 10" את החוק לידיים, כשהם מפלילים, מתעדים ומביאים למעצרם של אנשים מתועבים, שעשו להם מנהג להטריד, להתערטל בפני ואף להיפגש עם קטינות שהכירו באינטרנט.
ניסים מואשם שבזמן שהיה בחדר צ'אט עם "סיונוש", תחקירנית של התוכנית, פתח את מצלמת הרשת שלו ואונן בפניה. משטרת ישראל שהאשימה אותו בתחילה ב"ניסיון אונס" וב"מעשה מגונה בקטינה" ירדה בכתב האישום לעבירות של "מעשה מגונה בפומבי" ו"נסיון להטרדה מינית".
טוען עורך דינו של ניסים בבית המשפט שלא מדובר במעשה שבוצע ב"פומבי" משום שהדבר היה בחדר צ'אט פרטי. אם לא סביר שמישהו אחר, נוסף, יצפה במעשה, הרי שאין פה כלל פומביות. ויהונתן מביא כדוגמה את מדינת ישראל נ' יוסף וירטגיים שם נקבע, כי גבר שאונן בדירתו מול החלון ונצפה על-ידי שכנתו לא אשם בעבירה של "מעשה מגונה בפומבי" משום שלא התקיים פה יסוד הפומביות ("שאדם המצוי במקום ציבורי יכול לראות את המעשה").
שלושה תנאים, מלמד יהונתן, דרושים ליסוד העבירה של "מעשה מגונה בפומבי": המעשה מבוצע במקום ציבורי או בהתקהלות פומבית או במקום שבו אדם הנמצא במקום ציבורי יכול לראותו. אני מאוד מסכים עם כבוד השופט אפרתי ש"רשת האינטרנט ואתרי הצ'אט הם "מקום פומבי"… כל עוד כל החפץ יכול להיכנס אליהם בכל עת מכל מקום וללא הגבלה". עם זאת, חדר צ'אט פרטי כשמו כן הוא, הוא מקום של מפלט מה"פומביות" של האינטרנט, וגם אם ניתן בדרכים כאלה ואחרות "להציץ אליו", וגם הוא לא סגור על סוגר ובריח, למי שנמצא בתוכו יש יסוד סביר להניח שלא ניתן להיכנס אליו ולפיכך אין פה "פומביות".
אינני צרכן של צ'אטים, ובטח שלא צ'אטים עם מצלמה, אבל ברור לי שאם שני אנשים מדברים זה עם זה בחדר צ'אט פרטי, ועוד יותר מכך בחדר צ'אט פרטי עם מצלמות פתוחות, הם מסתמכים על כך שאיש איננו יכול לראות אותם (או יותר נכון: שלא סביר שמישהו יצפה בשיחתם). לפיכך, טועה כבוד השופט אפרתי ובגדול, כשאינו מבדיל בין חדר צ'אט פרטי לבין "האינטרנט" או צ'אטים באופן כללי.
בדיוק כמו שאוננות (או קיום יחסי מין) באמצע בר ייחשבו מעשה מגונה או התערטלות בפומבי אבל אותם מעשים שיתקיימו, נניח, בחדר השירותים שבקצה הבר לא ייחשבו כן, כך מעשים שנעשים בחדר צ'אט פרטי אין דינם כמעשים שנעשים בחדר צ'ט ציבורי או סתם "באינטרנט".
כבר כתבתי כאן בעבר שהבעיה המרכזית עם הטיפול של בתי המשפט בסוגיות של מוסר וטכנולוגיה היא העובדה שמערכת המשפט לא מבינה מספיק בטכנולוגיה ובאפשרויות שהיא פותחת ("האינטרנט הוא מקום פומבי" זה סוג של "שמישהו מההפקה ישיג לי את האחראי על האינטרנט…") ואי-היכולת שלה לפיכך לראות את ההקבלה הפשוטה בין החיים שמתנהלים באינטרנט לבין החיים שמתקיימים מחוצה לו, יכולת שברורה לכל משתמש ממוצע באינטרנט. נכון, יש סוגיות ופרטים שצריך לתת עליהם את הדעת (למשל, קנייה באינטרנט שונה במקצת מהקנייה מחוצה לו, שכן אין יכולת לראות או למשש את המוצר), אבל באופן כללי עבירה כאן היא עבירה שם, פומביות כאן היא פומביות שם.
לטעמי, מערכת המשפט "עוזרת" לטעות הבסיסית הזו כשהיא מקדמת חוקים כמו "חוק המחשבים". "חוק המחשבים" מגדיר עבירות בעולם "המחשבים" ומפריד אותן מהמקבילה ה"לא מחשבית". כך, לדוגמה הוא מטפל בשיבוש פעולה תקינה של מחשב, מחיקת חומר מחשב, חדירה למחשב, יצירת וירוס מחשב ועוד. והרי כל אחת מהעבירות האלה מקבילה לעבירה הנוגעת לרכוש שאיננו מחשב או מידע במחשב. כך, למשל, מה שונה שיבוש פעולה תקינה של מחשב משיבוש אזעקה בבית שלי, שיבוש פעולתו התקינה של הרכב שלי, שיבוש המכשיר הסלולרי שלי?! אינני בקיא די בחוק העונשין כדי להסביר את הסעיף המדויק שבאמתחתו נופלות הפעולות האלה, אבל המחשב איננו שונה בהקשר זה מרוב המכשירים האחרים שבהם אנחנו עושים שימוש.
מחשבים ו/או האינטרנט הם בסך-הכל מכשירים או תשתית. את רוב הדברים שאנו עושים היום באמצעות המחשב /או האינטרנט עשינו לפני כן ונעשה גם אחריהם. לפיכך, אין טעם לחוקק את "חוק המחשבים", "חוק האינטרנט", "חוק ה-WiMax" ו"חוק הרובוטים". יש להתאים את החוקים הפרטניים, הפליליים והאזרחיים, למציאות המשתנה של חיינו. אבל זה דורש כוח אדם, הבנה מעמיקה גם בפלילים וגם בטכנולוגיה וחזון. הרבה יותר פשוט להגיד ש"האינטרנט הוא מקום פומבי" ולסגור עניין.
שגיא נאור 