ביקורות: "כשהביקורת לא נכונה, זדונית וקטנונית זה מכעיס. כשהביקורת מדויקת, לעניין ואובייקטיבית זה ממש מכעיס"
המון זמן רציתי לראות את "הג'ירפות" בהופעה. לפחות מאז שהתאהבתי עד כלות ב"גג", אלבומם השני והמצוין. אמנם עדיין נשארו לי אי-אילו זיכרונות צורמים מהופעה הזויה במיוחד של הג'ירפות בימי רמי והסמים הקלים, אבל אני לוקח את החיים (ואת גלעד כהנא) בקלות. ההופעה בהאנגר 11 באה לי בזמן טוב, במיקום נוח ונשמעה מפתה במיוחד – גם הופעת סיום חגיגית לסיבוב של "גג", גם אורחים חביבים וגם מייק "The Streets" סקינר שייתן בראש אחרי שהג'ירפות יחזרו לג'ונגל. שתי ציפורים מזמרות ביד אחת , ללא ספק.
וכך מצאתי את עצמי בעשר בכניסה להאנגר, מפלס את דרכי בין גדודי הסלבס שבאו לראות ולהיראות (יונית, ווט דה הל וור יו ת'ינקינג, גירל?!). לשמחתי, התזמון התגלה כאופטימלי (תוצאה של שנים של ניסיונות כושלים להבין את מערכת התזמון הישראלית לענייני הופעות) – שיחה קצרה בחוץ, אספרסו מקיאטו ב"ארומה", ג'יימסון עם פפסי מקס בבר והופ – ההופעה מתחילה.
ג'ירפות: "כמה שטוב ככה שנייה אחר כך רע. אתה בטוח בעצמך ושנייה אחר כך אתה טובע. אתה נשמע הרמוני ובמקביל מזייף. תענוג צרוף של סבל מופלא".
גלעד כהנא, כגלעד כהנא, פתח את ההופעה עם נאום להמונים על 14 מיליארד השקלים שהבנקים עשו על חשבוננו. הנאומים הארוכים, הרפטטיבים שלו, לא היו נשמעים כל-כך טוב לולא הנגנים הנהדרים שמאחוריו, ובסאונד הלא מזהיר של ההאנגר (כולל סאונד מוזר ולא נעים לגלעד עצמו) זו מחמאה גדולה. רותם דרור, לה היו טונות של נקודות זכות באלבום האחרון, נעדרה באופן מוזר מהליין-אפ, ובמקומה הופיעו שתי זמרות ליווי אנמיות-משהו. כל זה איכשהוא הצליח בגלל הפלייליסט, ותיכף אני מגיע אליו.
כהנא פתח עם "747" שהוא "לא זוכר את כל המילים שלו", "חייב לשכב" הנהדר ו"מונוגמיה" שנשמע חיוור מאוד ביחס לגרסה שכבר רצה ברדיו וברשת. מבט חטוף בקהל שמסביב הוכיח שתל-אביב עדיין מלאה בסטלנים, ושהג'ירפות – גם אחרי "גג" – נשארו הלהקה שהסטלנים אוהבים. כהנא ושות', כנראה בהשפעת הקהל, בחרו – בצורה מוזרה להפליא ובניגוד לפתיחה המבטיחה – למעט בשירים מ"גג" הנהדר, ולנגן יותר מדי (לטעמי) מ"משוחח עם כסא" ההזוי, שאודה ואתוודה שמעולם לא התחברתי אליו.
וכך התנגנו להם כמעט כל השירים מהאלבום הראשון (כולל "יש לו בחורות כמו מים" שהוקדש לברי סחרוף, "פתח חלון", "שיטין" ו"זזה" שהתחבר ל"הנה אני בא" של הדג נחש) ונעדרו שירים נפלאים, נפלאים באמת, מהאחרון ("כנרת", "משה", "מהר מדי", "שירה"). תוסיפו לזה את הנאומים הארוכים ("אהוד אולמרט בן-זונה" או משהו כזה היה השיא של אחד מהם) ואת ההסברים התמוהים א-לה שדרנית בגלגל"צ למשמעות השירים, ותקבלו את התוצאה האמביוולנטית של אתמול – שמחה רבה בקרב הסטלנים, הנאה פחותה בהרבה בקרב הקהל המבוגר יותר, מהורהר יותר.
ברי סחרוף עשה את העבודה (כולל ביצוע שווה ל"לכת"), חייך כשכהנא דיבר שטויות וזכה למעמד של אלוהים כרגיל. הדג נחש, לעומת זאת, רק ברברו עוד יותר את ההופעה המבורברת ממילא של כהנא, אבל פיצו את הקהל בגרסה מלאת גרוב כאמור ל"זזה"/"הנה אני בא", שהרימה סוף-סוף את הקהל בהאנגר עד למרפסת של ה-VIP.
כהנא וסחרוף. צילום: אור ברנע לYNET.
בצד הוויזואלי כהנא והג'ירפות תמיד היו חזקים, וגם כאן הרעיון של המצלמות הקטנות המחוברות לכלי הנגינה ו/או לזקן של כהנא הפכו את הצפייה במסכים למעניינת יותר. חבל שתשומת-לב כזו לא הוקדשה למיקרופון של כהנא. אפילו אני, שמכיר לא רע את החומר של הג'ירפות, התקשיתי להבין לפרקים מה גלעד שר או מטיח בקהל.
אחרי כשעה וחצי, עם הדרנצ'יק ("מה אתם רוצים ממני? מה אני חייב לכם?!") וחצי בכיכוב רמי והסמים הקלים, גלישה ארוכה מדי על גבי הקהל האוהב וכמה קללות עסיסיות, הג'ירפות ירדו מהבמה והותירו אותי, איך לומר, וחצי תאוותי בידי.
הייתה הופעה לא רעה, גלעד כהנא בחור מצחיק וסופר אינטליגנטי, אבל בתור הופעת סיום חגיגית וסופר-מתוקשרת ההופעה הזו הייתה, איך לומר, בקושי "גֶג".
דה סטריטס: "סקינר שר כמו שאף אחד לא שר. פשוט כי הוא לא שר. הוא מרפרף כמו שאף אחד לא מרפרף, פשוט כי הוא לא מראפרפ, פשוט כי הוא לא מראפרפ. מה שזה לא יהיה זה מהפנט".
על הבמה התחילו כבר לפנות ולסדר, ברמקולים הודיעו ש"הסטריטס יעלו בקרוב" ואנחנו יצאנו לנשום קצת אוויר צח. חצי שעה אחר-כך, ובלי התראה מוקדמת, עלה מייק סקינר, מגובה בקווין מארק טרייל, זמר שחור נפלא, ולהקה מצוינת (במיוחד הבסיסט ויין וייבס והמתופף ג'וני), אבל עם אותו סאונד בעייתי. חוסר ההתראה המוקדמת גרם לכך ששני השירים הראשונים – Turn The Page שפתח את האלבום הראשון ו-Don’t Mug Yourself מאותו אלבום – הושרו בפני האנגר כמעט ריק. הסטלנות של הקהל (ראו לעיל), שכנראה עזב לגלגל איזה ג'וינט או לטפל במאנצ'יז, גרמו לכך שגם בשירים האחרים ההאנגר היה רק חצי מלא.
וחבל, כי סקינר – בניגוד לשמועות על אופיו הבעייתי ולמחלתו (עליה התוודה בהופעה בזאפה יום קודם) – הגיע עם טונות של אנרגיה והמון רצון לעשות שמח לישראלים בכלל ולישראליות בפרט. הוא נתן את רוב הלהיטים (כולל גרסאות מוצלחות למדי ל-Weak Become Heroes, Blinded By The Lights ו-Dry Your Eyes, שחתם את הערב.
סקינר נראה היה לאורך כל ההופעה די מתוסכל מכך שהקהל לא השתולל כמו שקהל (אנגלי? שיכור?!) צריך להשתולל. הוא הפעיל את הקהל – קרא לו לקפוץ, להרים ידיים, להסתובב, לצרוח "פאק יו" למי שמאחוריו, ומעל לכל להתפשט – אבל ההיענות הייתה אפעס חלקית בלבד. הוא כשלעצמו התפשט מחולצתו די מהר, ועד לסיום ההופעה החליף כמה וכמה חולצות שנזרקו אליו מהקהל.
קשה לי, קשה לי מאוד, להבין את מה שסקינר אומר בדיוק, למרות שאני מכיר את השירים. אבל קל, קל לאללה, לנוע איתו, לקפוץ, לצחוק, להשתולל. החלק הבעייתי בהופעה היה, שוב, הסאונד, שבמקרה של החומר של "הסטריטס" נשמע חסר ופגע במיוחד בלחנים המושלמים שסקינר מדביק לשירים שלו. עם זאת, בשירים היותר מכוסחים, כמו "Fit But You Know It" או בגרסה הנהדרת שלו ל-“Outer Space” של הפרודיג'י, סקינר פשוט פוצץ את ההאנגר עם אנרגיות, והיה נפלא.
רגע השיא מבחינתי היה דווקא רגוע יחסית, כשסקינר שר את "Never Went To Church" מהאלבום האחרון, שמוקדש לאביו שנפטר ומרפרף על "Let It Be", של הביטלז. לפני שהספקתי לעכל, לפני שהספקתי להתכונן, סקינר והחבר'ה יורדים מהבמה, בלי הדרנים ובלי בולשיט, ואומרים שלום לתל-אביב. שעה וקצת, קצת מדי, מתוסכלים משהו (גם אנחנו, גם הם), מופתעים אפילו, אנחנו מוצאים את עצמנו בדרך החוצה, עם המעטים אך האיכותיים שנשארו.
סקס, סמים ורוקנרול: "השיר פותח את הלב. הלב פותח את הרוכסן. האלכוהול משכיח את הבושה".
הרבה זמן לא יצאתי מהופעה בשתיים בלילה. הרחובות של נמל תל-אביב עמוסים, כשאני עושה את דרכי הביתה. באוטו דרור להב שר לי אבידן: "ביום שכזה מן-הסתם בבתים שום תינוק לא נולד / אף לא מת שום אדם. ואכן, הרחובות ממריאים לאט".
(הג'ירפות והסטריטס בהופעה, האנגר 11, 5.4.08)
* כל הציטוטים של גלעד כהנא, מתוך "מלכוד 22" של השבוע, מאת תיגל נשיא, ב"עכבר העיר".
שגיא נאור 