– אבא, אתה יודע מה אני רוצה שתביא לי היום?   שוקולד פרה.

– שוקולד פרה?   מי סיפר לך על שוקולד פרה?

– ראיתי את זה בקלטת של רינת.

                                                 (נשמע היום במכוניתי בשעת בוקר מוקדמת)

 

 

מעבר להנאה שלי בשיחות הבוקר המרתקות עם ילדי הקט, קשה היה לי שלא להיחרד מהעובדה שלראשונה בחייו (ובחיי כהורה) הבנתי שהפרסום הסמוי הגלוי בקלטות (שם קוד אצלנו לDVDים של יובל, שהרי הקלטות פסו מן העולם עוד לפני הולדתו, אבל הוא קורא לכל תוכנית בטלוויזיה "קלטת").

 

הקלטת האמורה, "הפיציקט של רינת", מעצבנת אותי בכל פעם שאני מביט בה וזאת מסיבות אחרות (השילוב של טקסטים אינפנטיליים עם מיטב היצירות הקלאסיות פשוט מעורר בי רעידות אי-רצוניות בגוף), אבל עתה היא נוספה ל"רשימה השחורה" של הקלטות (ע"ע). ה"דחיפה" של שוקולד כזה או אחר לתוך מוחו של ילדי משולה בעיניי להטרדה מינית שלו. לתוך עולמו הנאיבי ומלא האמון חודרים גופים מסחריים, שמסווים את כוונותיהם הנלוזות בתחפושת של מתיקות ונחמדות, וכל זאת כדי לעשות רווח קל.

 

אני, אישית, שונא פרסומות, ונוהג לזפזפ אותן חופשי. עם זאת, אין לי בעיה עם פרסומות לפני או אחרי הקלטת. יש לי בעיה גדולה עם תוכן שאי אפשר לסנן, שאי אפשר להפריד. זהו בעיניי מעשה נוראי. במיוחד שאת הקלטת האמורה אני קונה בכסף מלא. במיוחד כשמדובר בקלטת לגיל הרך, רך מאוד.

 

ברשימה שהכינה בעבר גילי בר-הלל ניתן לראות את כמות הפרסומות הבלתי-נתפשת המופיעה בקלטות לילדים. אינני מתיימר לטעון שביכולתי להחרים את כל הקלטות האלה או למנוע מילדי את החשיפה לפרסומות האלה ובכלל, אבל בפעם הבאה שאבוא לבחור (איתו, כמובן) קלטת לצפות בה בהחלט אכוון אותו לקלטות "נקיות" יותר, הוגנות יותר מאשר "הפיציקט הפרסומט של רינת".

 

 

נ.ב. אם תהיתם, בשום פנים ואופן אינני מתכוון להביא ליובלי הערב שוקולד פרה. מבחינתי, החרמת המפרסמים הסמויים חשובה בדיוק כמו החרמת מספקי הפלטפורמה הפרסומית (אולי יותר). ולו רק כדי שיפיקו את הלקחים ויימנעו מפרסום לילדים בפעם הבאה. ולו רק שלא יחשבו שהפרסום בקלטות ילדים עובד.

 

רציתי נורא לכתוב על "צודק כמו גשם" של קובי אור (ויוסי בבליקי ובועז כהן), אבל משהו במלים של קובי אור תמיד גורם לי לאבד את יכולת הכתיבה, כמו גם כמה פעימות בלב.

 

אני רואה לפעמים את קובי אור ברחוב. הוא גר לא רחוק ממני כנראה. הרבה פעמים חשבתי לגשת אליו ולספר לו כמה אני מעריך, מעריץ אפילו, אותו ואת פועלו. אבל קובי אור גורם לי לאבד את יכולת הדיבור, כמו גם כמה נשימות.

 

בטיסה לפראג שמעתי, בפעם המאה אולי, את "נגד". בפעם הראשונה אולי יכולתי להתרכז ממש במלים המדויקות והאוהבות-כואבות כל-כך שקובי אור מקריא, ובלי שיש לי שליטה על כך זלגו לי דמעות מהעיניים.

 

 

רוקנרול זו הפעם הראשונה בה המאהבת של אלוהים ראתה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת לשניהם.

– "הי, קובי. מדברת א.ש. מעתון _______. אנחנו מכינים לשבועות משאל בין עיתונאי רוק "מהו השיר הכי יפה שאתה מכיר". אתה מוכן להשתתף?".

– "הי, א.ש., אוקיי. השיר הכי יפה לדעתי הוא "ספינות" ("Ships") של איאן הנטר, מאלבום הסולו שלו "אתה אף פעם לא לבד עם סכיזופרן".

– "מי זה איאן הנטר?"

– "הוא היה הסולן של להקה אנגלית בשם "מוט דה הופל", שהיתה מאוד פופולרית בשנות השבעים. הסגנון שלה היה גלאם רוק מתוחכם (?), יותר ופחות. הוא עזב, הקליט די הרבה אלבומי סולו, חלקם עם מיק רונסון, הגיטריסט של דיויד בואי ב"עכבישים ממרס". נושא השיר הוא יחסי אב ובן, נושא בעייתי לגביי. הנטר מטפל בו לעומק. לגביי, עומק הוא יופי. יופי ללא עומק הוא עקר, מוצר יאפי, ואני מתעב יאפים".

– "המזכירה האוטומטית שלי מדקלמת את המשפט: "רוקנרול זו הפעם הראשונה בה המאהבת של אלוהים ראתה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת לשניהם". אם תפרקי את המשפט, תראי שהוא בנוי מהמושגים: "הפעם הראשונה", "מאהבת" – כלומר אהבה, מין, תשומת לב – "אלוהים", "ראייה", "זריחת שמש", "צליל", "אורגזמה", "שיתוף" ו-"שניים". אני נותן לך אותם כשיעורי בית: מי מבין מושגים אלה "עמוק"?  מי מביניהם נגיעה מרפרפת?   מי מביניהם חשוב באמת ומי מתפקד רק כמשקה צונן ביום חם?  השתמשתי במושג "עומק" לגבי השיר הנ"ל של הנטר משום שהוא גרם לי, באחת מהפגישות ההזתיות שלי עם אבי המנוח, לומר: "אבא, אני חושב שאתה יותר יפה מאלן דלון". חיכיתי ארבעים שנה עד שיכולתי לומר את המשפט הזה".

 

""צודק כמו גשם" הוא "תוצר אהבה", כתב בועז כהן בבלוג שלו. "הוא פאנק אלקטרוני של המאה ה-21, ספוקן וורד על סמפלרים ומקלדות. קובי אור מסרב להוציא ספר. הוא מתריס כנגד קיומה הפיזי של האמנות בכך שהוא לא רוצה גם לנפק מוצר שניתן לממש. לכן "צודק כמו גשם" יוצא אך ורק לאינטרנט…".

 

כהן ובבליקי מספקים לקובי אור קרקע רכה, אולי רכה מדי. על רקע האלקטרוניקה שלהם, הלופים והתופים, אור חופר בתוך הטקסטים הבלתי מתפשרים שלו, מנפק אמיתות שנוחתות על האוזניים והמוח כמו טיפות גשם, צודקות-צודקות. "אם אתם אוהבים רוק של אגרופים קפוצים, הקשיבו לג'ון קייל", מכריז אור ב"אחת כחולה, השניה חומה". אם אתם אוהבים מילים שהן סכינים חדות שננעצות בלב ההכרה שלכם, הקשיבו לקובי אור. בועז גולדברג כתב פעם ש"כל מוזיקאי הוא קובי אור מתוסכל". ואני משורר מתוסכל, מוזיקאי לא ממומש. ואני כל-כך שומע את קובי אור.

 

האלבום של קובי אור מוקדש לאהובתו החרשת. "זה מאמץ טפשי", כתב על האלבום צ'יקי ארד. טפשי כמו יוצר ש"כשאי אפשר למצוא מילה נכונה יחידה אחת במקומה, כשכל הצלילים לא מתאימים וניתנים להחלפה", הוא עושה את "כל הטעויות האפשריות… במקום להחליק את הקשר לזֵףזֶף עליו זיפים".

 

 

 

גאה שאני הפוך ממך. היית מתאגרף ואני רבע עוף. זיינת בחודש יותר נשים ממספר השירים של שלמה ארצי שמושמעים בימי זיכרון בשנה שלמה, ואילו אני וסקס זה צפרייטד. את השירים שלך מעריכים עד היום, את הרשימות שלי על רוק אני מוכר לעיתונים במאה שקול ועוד עושים לי טובה שלא שוכחים לשלם לי…

 

אני שונא אותך אבל חשוב לי שתדע שלא הייתי מחליף אותך באף אבא אחר, למרות שאני יודע שאותי היית מחליף בפרס נובל לספרות, באות לניון ואפילו בהרבה פחות. הספינה השחורה – המוות הוא יופי, יופי הוא ראשי תיבות של ילדים ופיות, שיט, הכל מתערבל לי במוח, אבא, אני לא יודע איך לצאת מהבלאגן, תוכל לעזור לי?   לא אהבה כשניגנתי בגיטרה, לא אהבת כשכתבתי על מוסיקה, כשהייתי אומר הרבה "תודה" ו"בבקשה". אני זוכר את פרקי אצבעותך הלבנים הם כמו שמלות כלה שבאלימות כופים עליהם להינשא, אני עוזב עכשיו, רוקנרול זו הפעם הראשונה בה מי שהכי אהב את אבא ראה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת, לי ולו.

 

"נגד" מטלטל אותי יותר מהכנף של האיירבוס שאני יושב עליה. אני מקווה שאף-אחד לא רואה שאני בוכה, כי איך אני אסביר להם שאני לא עצוב, זה רק השיר עצוב. בעצם גם השיר לא עצוב, הוא שיר שמח, מנצח. מנצח את המציאות העצובה עליה הוא מספר, אותה הוא מתאר. הוא מזכיר לי קצת את "אבי" של יהודה עמיחי. "זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוסות ליום עבודה". אבל יהודה עמיחי כתב על אבא שהוציא מתוך גופו הקטן אהבה, ואילו קובי אור מתאר על אהבה קטנה שיוצאת מגוף גדול. זה וזה מרגשים אותי. זה וזה עושים קסמים עם מלים יומיומיות כמו "אבא" ו"אהבה".

 

"אנחנו רק אוניות שחוצות את הלילה / ואנחנו מחייכים כשאנחנו אומרים שהכל טוב / אנחנו עדיין כאן, רק שיצאנו מטווח הראייה", כותב הנטר ב"אוניות". "ממש כמו האניות שחוצות את הלילה, אנחנו שתי אוניות שחוצות את הלילה". וקובי אור חוצה אתי את העננים בדרך לפראג, ואני מחייך כי בסך-הכל הכל טוב אתי, ולוחץ על הכפתור באייפוד כדי לנגן שוב את "נגד".

 

 

רציתי נורא לכתוב על "צודק כמו גשם" של קובי אור (ויוסי בבליקי ובועז כהן), אבל משהו במלים של קובי אור תמיד גורם לי לאבד את יכולת הכתיבה, כמו גם כמה פעימות בלב.

 

במקום זה אני רק אתן שוב את הלינק לאלבום ואמליץ לכם בחום לשמוע לפחות את "נגד". יכול להיות שזה השיר הכי יפה שאני מכיר.

 

 

 

 

 

ביבליוגרפיה:

 

קובי אור: ויקיפדיה, מומה 

 

"צודק כמו גשם": בועז כהן על, פני על, צ'יקי ארד על

 

"צודק כמו גשם" וקובי אור: בועז גולדברג על

 

איאן האנטר: ויקיפדיה

מוט דה הופל: ויקיפדיה

Once Bitten, Twice Shy של איאן האנטר

"אוניות" של איאן הנטר

במקרה שפספסתם, ורגע לפני שלא תוכלו לפספס – קוקה קולה עומדת להשיק החודש את קוקה קולה זירו (zero ) בישראל בהשקעה של 10 מליון שקלים. הזירו, אם שאלתם, הושק בארצות-הברית ב-2005, כתגובה להצלחה של פפסי מקס בקרב הצעירים האמריקאים (המקס הושק רשמית ב-94', אבל בשל בעיות של ה-FDA עם המרכיב העיקרי שלו, אסולפם פוטסיום, לא נמכר בארצות-הברית שנים רבות). השילוב של האסולפם פוטסיום עם הממתיק הידוע של הדיאט קולה, האספרטיים, גורם לדעת רבים – כולל כותב שורות אלה – לפפסי מקס להיות טעים יותר משאר משקאות הדיאט. הזירו, המשתמש באותו הרכב ממתיקים, אכן דומה בטעמו לפפסי מקס, ולמרות שקוקה קולה ישראל לא תודה בזה לעולם, קשה שלא לתהות האם להצלחה היחסית של הפפסי מקס (אין לי שום נתונים בעניין…  העדות היחידה לכך היא שכל חבריי עברו מהקוקה קולה דיאט לפפסי מקס) היתה יד בבואו של הזירו לארץ הקודש.

הזירו, השבוע בארומה.

 

אבל לא בענייני קולה עסקינן, אלא דווקא בענייני מותגים. או יותר נכון תרגומם של מותגים לשפת הקודש (או לכל שפה מקומית לצורך העניין). חדי העין וודאי הבחינו שעל הפחיות והבקבוקים, כמו גם במסע הפרסום, של הזירו מופיע zero באנגלית ולא, למשל, "קולה אפס". למרות ששמו של המשקה ניתן לו בשל העובדה שהוא מכיל אפס קלוריות (או אחת, תלוי איפה אתם נמצאים על כדור הארץ), ברור שהקונוטציה של "אפס" היא קונוטציה בעייתית בעברית (איך נשמע לכם הסלוגן "אני קול – אני שותה אפס"?), ולכן לא מפתיע שקוקה קולה נצמדים לאנגלית. סוגיית תרגומם לעברית (או לכל שפה אחרת לצרוך העניין) היא עסק מורכב ומסובך, שחכמים לא נכנסים אליו ופיקחים מצליחים (בקושי) לצאת ממנו.

כל הקולות, לפני שבוע בפראג.

אחד המקרים המפורסמים ביותר לפיקחות שלאחר מעשה היא הפאג'רו של מיצובישי. שמו של הג'יפ הפופולרי מוצלח מאוד ברוב העולם, אבל במדינות דוברות ספרדית פירוש השם הוא פחות או יותר "מישהו שמאונן", וכך מיצובישי, בדיעבד, נאלצה להחליף את שם המותג בארצות אלה (הגי'פ נקרא, אגב, מונטרו). מקרה דומה, אגב, קרה לפורד עם ה"פינטו" שלה, שבסלנג פורטוגזי פירושו "איבר זכרי קטן".  ג'נרל מוטורס ביטלה תוכניות להחליף בקנדה את הביואיק רגאל בביואיק לה-קרוס, שכן בחלקים דוברי הצרפתית של המדינה הפירוש של "לה-קרוס" זהה לפירוש של פאג'רו בספרדית…

בישראל יש לנו, כמובן, את עניין Kia, יצרנית הרכב הקוריאנית, שבכל העולם מבטאים את שמה "קִיָה", ורק אצלנו הוחלט לקרוא לא "קאיה" (בגלל הקונוטציה ל"קיא", כמובן).

 

אבל לא רק במכוניות קורות תקלות מסוג זה. קולגייט נאלצה למצוא שם חדש למשחת השיניים שלה Cue, כיוון שבסלנג צרפתי המשמעות של המלה היא "תחת". Pupa, חברת האיפור, משווקת את מוצריה תחת שם אחר בפולין, שכן בפולנית פירוש המלה גם כן קשור לאחוריים. מוצרי טיפוח השיער של פרוקטור אנד גמבל משתייכים לקו המוצרים Dreck, שפירושו בגרמנית הוא… דראק. לאחרונה נרשמה שערורייה זוטא בבריטניה, כשנינטנדו הכריזה על ה-Wii שלה (שהרי wee בסלנג אנגלי פירושו להשתין).

ואצלנו?  מי לא גיחך כשהוא קרא על המוצר החדש מבית מיקרוסופט, מתחרה לאייפוד, ששמוע "Zune" (וכן, מבטאים את זה ממש כמו המלה הנרדפת למשגל…).

 

אגב, מיותר לציין שרוב הדוגמאות הן בתרגום מאנגלית לשפות אחרות. היות שרוב המוצרים מחו"ל מגיעים דרך חברות אמריקאיות (גם אם לא מיוצרות בארצות-הברית), שמות המוצרים הם בדרך-כלל באנגלית, והחברות האמריקאיות חוטאות פעמים רבות באתנוצנטריות, ואינן טורחות לבדוק מבעוד מועד את משמעות השמות. עם זאת, לאחרונה נתקלתי בתמונה שלעיל, פרסומת לרשת סופרמרקט מכסיקנית מצליחה בשם "בימבו". מעניין היה לראות את הילדה החמודה הזו מפרסמת את הרשת בארצות-הברית, ושולחת מליוני בימבו אמריקאיות לחנות (או שלא).

 

בכל מקרה, במקרה של הזירו זוהי כבר עובדה מוגמרת. עכשיו נותר לראות אם מישהו במשרד הפרסום של פפסי בישראל יעלה על העניין, ויוציא סרט שייכנס ראש בראש בזירו. אני כבר יכול לשמוע את התשדיר: "בצד ימין של הזירה – המקס… בצד שמאל של הזירה – האפס…" או "יש משקאות שנותנים לך מקסימום טעם, ויש משקאות שנותנים לך… אפס". כך או כך, במקרה שלא אמרתי זאת עדיין, אני שומר אמונים למקס. 

 

ונסיים בציטוט של פרופסור מקס בעניין הזה: "מה נשמקס?!".

 

 

 

נ.ב. מבולבלים?  יש גם דיאט פפסי מקס… (כאן בפרסומת המדהימה ששודרה בסופרבול האחרון):

ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל גם לאסקפיזם יש גבול…

 

 

לפני שבועיים ראיתי סוף-סוף את "בופור", רגע לפני שסידר והחבר'ה כמעט ולקחו את האוסקר.

 

הצפייה ב"בופור" היא כמו צפייה במראה, או בסרט תיעודי שצולם בסתר על חייך מבלי שהרגשת. בגלל זה היה לי ברור ש"בופור" לא ינצח בתחרות שבה השופטים לא שירתו מעולם בצבא או עשו קו בלבנון. אבל בגלל זה גם "בופור" הוא סרט חשוב כל-כך.

 

לצופה הישראלי האינטיליגנטי, בטח לצופה שנולד בשנות השבעים, אין ב"בופור" שום-דבר חדש: ב-1982 נכנסנו ללבנון עם תוכניות גרנדיוזיות ויומרות לפתור את הבעיה הפלסטינית. במשך זמן קצר דווקא הצלחנו לא רע, עד שהבעיה הפלסטינית התפוצצה לנו בפנים בפאתי צור וצידון. ב-1985 נסגנו מרוב לבנון. ואחר-כך, במשך 15 שנה, המשכנו לשמור על "רצועת הבטחון" שבדרום לבנון, להרוג וליהרג, חרדים מהיציאה (שבאופן סימבולי היא גם שם הקוד של נפילת הטילים במוצב) וחרדים מהמשך ההתבוססות בבוץ הלבנוני. גם הסוף של "בופור" ידוע, והוא לא הפי אנד – ברחנו. אין מלה אחרת, יפה יותר. ברחנו, נערכנו מעבר לגדר, שמחנו במשך כמה חודשים, והתחלנו לספור לאחור, בדרך למלחמת לבנון השנייה.

 

העלילה של "בופור" יכולה היתה במידה רבה להיות סרט תיעודי מצליח (ובטח גם היו כאלה). בלי לזלזל לרגע ביכולות הכתיבה של רון לשם, לא זיהיתי בסרט קווי עלילה מפותלים או התפתחויות מפתיעות. לירז, אושרי ושאר החברים במוצב מנסים לשמור את הראש למעלה ימים בודדים לפני שהצבא נסוג מלבנון, מעבירים את ימיהם במבוך הבטון המדכא ובעמדות שמירה חשופות, יודעים שאין בעצם טעם ומתחילים לשאול אם כל זה היה שווה בכלל. באופן דומה לשאלות ששאלו החיילים האמריקנים שנסוגו מוייטנאם, גם כאן ניתן לתהות איך הרגיש האחרון שמת על אדמת לבנון, האחרון שמת לשווא. תחושת הנטישה החריפה שממלאת את האוויר – הנטישה של הצבא והמדינה את החיילים במוצב, אבל גם תחושת הנטישה של האידאות והערכים הצהליים (לא בורחים, לא מפסיקים להילחם, יודעים בשביל מה נלחמים), שלא לדבר על נטישת המוצב ופיצוצו – היא אולי הדבר הדרמטי ביותר שקורה בסרט.

 

באמצע הסרט שיבצו לשם וסידר את אלון אבוטבול (נו, איך אפשר סרט מלחמה בלי אלון אבוטבול?) בתפקיד מפקד הגזרה המבוגר. קל לפספס, אבל הדיאלוג של אבוטבול ואושרי כהן, שמעלה באוב את אירועי ה-6 ביוני 1982, כאשר צה"ל כבש את הבופור (מה שמתגלה בסרט כמעשה הירואי אך מנוגד לפקודות, שלמעשה "תקע" דורות של חיילים שם ללא כל ערך) לראשונה, מחבר את העכשיו לאז, את סוף המלחמה לתחילתה, ואת השתן שעולה לראש לגברים במדים עם השתן שבורח במכנסיים לילדים שנשלחים לחזית. "הר הקללה" היה צריך להיקרא "בופור" במקור, כשם הכתבה של רון לשם ב"7 ימים" שהיוותה את הבסיס לספר, והקללה של הבופור היא הקללה שלנו. לא רק בלבנון, אלא גם בעזה.

 

התחושה הקשה שליוותה אותנו לאחר הסרט חזרה וצפה אצלי לאור אירועי הימים האחרונים. הסצנה שבה אביו של קצין ההנדסה הצעיר שנהרג בתחילת הסרט מתראיין בטלוויזיה ומסביר שהוא אשם במותו של בנו, שמדובר בכשלון חינוכי, לא עזבה אותי. "לימדתי אותו לא לרוץ לכביש" הוא אומר שם, "אבל לא חינכתי אותו לא ללכת למלחמה". זו אמירה קשה, אבל מנקודת המבט של אבא אני לא יכול שלא להזדהות איתה. אמו של סמ"ר ערן דן-גור, שנהרג שלשום בעזה, אמרה את אותו הדבר: "אם ערן יפסיק את הקסאמים, אני מוכנה לקורבן… המוות של ערן היה לחינם". אבא בוכה על בן בוכה על אבא.

 

התחושה הקשה, אז ועכשיו, היא שאין פתרון. אנחנו יושבים לפתח הר הגעש, לא מוכנים לנטוש את הבית, לא מוכנים לקפוץ אל תוך הלוע. מה שלמדנו בלבנון, במלחמה הראשונה והשנייה, אנחנו מיישמים בעזה – אין פתרון קסמים. ניכנס, אז נצטרך להישאר. נישאר, אז נשלוט על עם אחר ונאבד חיילים יום-יום לחינם. לא ניכנס, אז טילים ימשיכו ליפול, היום על אשקלון ומחר על תל-אביב, והחיים פה ימשיכו להיראות כמו סרט מלחמה. העובדה שכולם שותקים – השרים בממשלה, הקצינים במטכ"ל, אפילו העיתונאים בתקשורת – מעידה שכולם מבינים שאין – לעזאזל – שום פתרון אמיתי. כל הפתרונות המוצעים הם לטווח קצר – נכה בהם כך או אחרת, אחר-כך נצא ונחכה עד הפעם הבאה. כמו אז גם עכשיו, יציאה ונפילה. אלה הפנים של המציאות שלנו.

 

בופור כונה "הר הקללה". כל הארץ הזו מקוללת. מיטב בנינו מקיזים את דמם עבורה, ובאופק אין כלום, שום שינוי, שום עתיד, שום הבטחה. אני מביט בילדי הקטן ותוהה אם גם הוא ייאלץ להיכנס ללבנון, לעזה. אם גם אני אדרש לדבר על קורבן, בין אם מוצדק ובין אם לאו. אם גם מחר יהיה עוד ביקור בהר.

הבופור, צילום: Oren Rosenfeld (פליקר)

 

ביקור בהר

ביקור אצל ההר

ביום אפור אתה רואה אנשים בוכים על קברים ריקים

מבכים את יומם הקרב

ביום בהיר אתה לא רואה כלום

הסתכל על מאות אורות קטנים –

הצל מטיל ספרות שחורות,

אתה כל-כך לבן –

היא לא למדה דבר.

 

ביקור בהר

ביקור אצל ההר

אתה יכול לצעוק: "מזל טוב!", "מזל טוב!"

האורות הקטנים והדגלים מובילים אותך אל שמים כספיתיים, קפואים.

בדיון באולם הקיא, שואל בבהלה, אומר:

"קח לך כבשה ובנה לה בית!"

בדיון באולם חייך ושתק: "בשבילי אין יותר בתים".

 

ביקור בהר

ביקור אצל ההר

אתה יכול לבוא פעם בשבוע

אתה בא יותר.

 

("ביקור בהר" מתוך "נושאי המגבעת". מילים: אוהד פישוף. נכתב לזכר אמיר זידנר ז"ל שנהרג בהתפוצצות מטען צד בדרום לבנון ב-88)

גיא חג'ג' מפעלי עינוגים בע"מ מעלה בשבועות האחרונים את his latest project – ספירת העונג: מההתחלה, פרוייקט המשך ל"ספירת העונג" (זוכרים?), והפעם כל אחד ואחת מוזמנים לכתוב על שיר-פתיחת-האלבום האהוב עליהם.

 

 

 

השבוע התפרסמה במסגרת הפרוייקט הרשימה שלי על שיר הפתיחה האהוב עליי, שהוא למעשה שניים – "פתיחה+יש לי סיכוי" של אביתר בנאי (מתוך אלבום הבכורה המופתי שלו).

 

אני כותב שם, בין היתר:

 

"האלבום "אביתר בנאי" נפתח בשיר "יש לי סיכוי". אמנם הוא מופרד פיזית, טכנית, לשני קטעים, "פתיחה" ו"יש לי סיכוי", אבל למעשה מדובר ביצירה אחת. יצירה שהיא בעיניי קטע הפתיחה הנפלא ביותר שאי-פעם הוקלט לאלבום כלשהו. ובעצם קטע הפתיחה הנפלא ביותר שאי-פעם הוקלט לקריירה של אמן כלשהו… 

יש שירי פתיחה שמעידים על האלבום שמגיע אחריהם. "יש לי סיכוי" מעיד אל אביתר כאדם, כיוצר, ועל יצירתו בכללותה…"

 

עוד על "יש לי סיכוי" כאן כאמור.

אתם מוזמנים לקרוא בין עמודי הפרויקט על שירי פתיחה מצויינים נוספים (כולל עוד רשימה על השיר הנפלא שאני בחרתי, שנאמר great minds think alike…).

 

 

"בשביל מה הגעתם לפראג?", שואל אותי הנציג הישראלי במיניבוס הדחוס בדרך לבית המלון. "בשביל ההופעה של הקיור", ענינו, תמהים על השאלה הרטורית. "אתם ממש זקנים, אה?", הוא הנהן בסימפטיה. כשהבטתי ברוברט סמית ממרחק-מה, במהלך ההופעה של הקיור, רחוק מכדי לראות את אגלי הזיעה שלו (כפי שציפיתי) אך קרוב מספיק כדי לראות שמדובר בגרסה מנופחת-משהו של הדמות שזכרתי מנעוריי, הבנתי שאכן אנחנו זקנים. אנחנו, החבר'ה של הקיור, ותושבי פראג בכלל.

 

הנוף מגשר קרל, פראג (ויה הסלולרי שלי)

 

כי לא רק אנחנו תקועים באייטיז. ולא רק רוברט סמית. פראג, וזאת יבין רק מי שיבקר שם, תקועה עמוק בעשור ההוא, וזה מתבטא בכל-כך הרבה דברים שזה פשוט מדהים שמדובר בבירה אירופית ויעד תיירותי תוסס. מכל מקום – הרדיו במונית, המערכת בחנות הכל-בו, הפאב, הדאנס בר – בוקעים צליליהם של להיטי אייטיז, כאילו חזרנו אחורה במכונת זמן קסומה עשרים שנה, אל נעורינו שאבדו. אולי גם העובדה שהעברתי את הזמן שם עם שני חברים, שלושה גברים שגדלו באייטיז, גרמה לרטרו הזה להרגיש כל-כך חזק וברור. דווקא בגלל זה היה מוזר שהקיור הזיזו את ההופעה המתוכננת מה-Sazka Arena הענק אל ה-T Mobile Arena, מין גרסה מיושנת של יד אליהו (לפני השיפוצים), כי הם לא מכרו מספיק כרטיסים. מצד שני, כשמסתובבים ארבעה ימים בעיר ולא רואים אפילו שלט אחד (!) המכריז על ההופעה, זה מפתיע בכלל שהאולם היה מלא.

 

והוא היה מלא. ובאופן מפתיע לא רק בחטייארים כמונו שזוכרים לסמית, גאלופ ותומפסון חסד נעורים. היו שם לא מעט צעירים צ'כים שיודעים את כל המלים בעל פה, חלקם גם נראים כמו רוברט סמית – עובדה שלא ממש הפתיעה אותנו אחרי יומיים בפראג (תקועים, זוכרים?). כך או כך, על הכרטיס היה כתוב 19:00 פתיחת דלתות, 19:30 הופעה, וכיאה למזרח אירופאים דייקנים ב-19:45 האור כבה והצלילים הראשונים, של Plainsong, מלאו את האוויר הדחוס. "אתה מתרגש?", שאלה אותי אשתי אותו בוקר. "לא", עניתי. ב-19:45 הלב שלי החסיר פעימה לראשונה. ב-19:45 הרגשתי שוב כמו ילד בן 15, מקשיב בפעם הראשונה לשיר המופלא הזה שפותח את "Disintegration".

 

הכניסה לטי-מובייל ארנה (ויה הסלולרי שלי)

 

הקיור, כפי שהבטחתי כאן ממש, עושים tour בשביל עצמם יותר מאשר בשביל הקהל. אתה יכול לראות את זה בפלייליסט שלהם, שלא משתנה רק מטור לטור, משנה לשנה, אלא גם בין הופעה להופעה, משבוע לשבוע. כשנמצאים בהופעה מבינים את זה – הקיור מנגנים כי הם נהנים מהשירים האלה, חדשים כישנים; כי הם נהנים מההופעה החיה; כי הם נהנים. ועם רפרטואר כל-כך גדול, כל-כך נפלא, כזה שתמיד משאיר כמה שירים נפלאים שלא הופיעו (וזאת אחרי שלוש שעות פלוס של הופעה רצופה, בלי דיבורים ובלי שטויות), הם מביאים את הקהל, ובמיוחד מעריצים שרופים כמוני, לשיא אחרי שיא, אקסטזה אחרי אקסטזה.

 

הם מנגנים את Prayers for Rain מ- Disintegrationואחריו את A Strange Day מ-Pornography (שיצא לפני יותר מעשרים וחמש שנה); את alt.end מהאלבום האחרון (מ-2004) ובצמוד אליו את The Baby Screams מ-Head on the Door מ-85'. והכל נשמע מתאים, הכל מותאם לעכשיו. הקיור מנגנים גרסאות חזקות, בוערות, מלאות דיסטורשן. הסאונד בטי-מובייל ארנה נפלא, והקול של רוברט סמית חזק וצלול כמו שהיה לפני עשרים שנה. נראה שככל שהשיר ישן יותר, כך סמית מרשה לעצמו להתעלל בו יותר, "ללכלך" אותו, להכניס לו פלפל וביצים. אם הייתי נקלע בטעות להופעה, הייתי חושב שמדובר פה בלהקת קאברים של חבר'ה בני 20, אבל הקול של סמית וההפקה הכל-כך מושלמת מספרים סיפור אחר.

הכרטיס שלי לגן-העדן (ויה הסלולרי שלי)

 

ויש פה כל-כך הרבה קלאסיקות שאפשר להשתגע – Love Song ומיד אחריו To Wish Impossible Things ו-Pictures of You ו-Lullaby. הם מנגנים את From The Edge Of The Deep Green Sea ו-Kyoto Song, את Inbetween Days ו-Just Like Heaven. ובדרך הם נותנים גם שירים שלא היית מאמין שינגנו, כמו Maybe Someday מ-Bloodflowers שזוכה לעדנה בעיבוד מחודש, Please Project שיופיע באלבום החדש  ומשתלב מצויין בהופעה החיה בין הלהיטים ה"כבדים", Primary מתוך Faith, או גרסה נהדרת ל-A Boy I Never Knew שנזרק מהאלבום האחרון.

 

לקראת סוף החלק הראשון, עם אנרגיות בשמיים, הקיור מנגנים את Never Enough, ורוברט סמית מרשה לעצמו בפעם הראשונה לזנוח את הגיטרה ולהתרוצץ כאחוז שיגעון על הבמה. אחר-כך מגיע Wrong Number שהופיע באוסף Galore (מהפריטים הבודדים שחסרים בדיסקוגרפיה של הקיור אצלי בבית), שהקיור מכסחים כהלכה, One Hundred Days הישן והטוב ולסיום סיומת – Disintegration, שיר הנושא בביצוע מקפיץ ומרומם, שמרים באוויר את כל הארנה. "שירים אודות אושר שמלמלנו בחלומות / כששנינו ידענו איך הסיום הולך להיות", זועק סמית אל תוך המיקרופון, ובסיום הוא זורק את המיקרופון ויורד מהבמה.

 

 

Disintegration, מתוך ההופעה.

 

אבל הקיור לא מתענגים על מחיאות הכפיים הסוערות והשריקות זמן רב מדי. אחרי שתיים-שלוש דקות, אולי קצת יותר, הם עולים מחדש לקול תשואות הקהל. ובדיוק כשאני עומד להגיע לעדו ש"אם הם לא מנגנים את "If Only Tonight" אני מת, נשמעים הצלילים הכל-כך מוכרים של השיר הזה והקיור נותנים ביצוע מאלף ומעלף לשיר הכי טוב שלהם בעיניי. המלים של סמית – "אז מלאך היה בא / ועיניו בוערות ככוכבים / וקובר אותנו עמוק / בזרועותיו הקטיפתיות" נשמעות כל-כך רלוונטיות ברגע הזה, כשאני מרגיש כאילו מלאך שם אותי במקום הזה ועיניי בוערות ככוכבים, שאני חושב שזה הרגע הנכון למות בו, אם יש בכלל רגע כזה. אבל הקיור לא נותנים לי למות, כי מוות זה מנוחה וברוק'נ'רול לא נחים והם מעיפים את הקהל עם "The Kiss" (מה, זה השיר הראשון מ-Kiss me?) בעוד ביצוע פנומנלי שגורם לך לחשוב שהשיר הזה נכתב אתמול.

 

If only tonight we could sleep, מתוך ההופעה בוורשה (שלושה ימים לפני).

 

הקיור יורדים אחרי ההדרן הקצר הזה ושבים תוך שלוש דקות להדרן מספר שתיים, שמוקדש כולו ל-Seventeen Seconds, אלבום שתיכף חוגג שלושים (!), ועדיין נשמע כל-כך רלוונטי, כל-כך נפלא. כמה אומץ וכמה גאווה צריך סמית כדי לתת בהדרן ארבעה שירים שכולם מתוך אלבום שיצא לאור כשרוב הקהל כאן עדיין היה בשלב המחשבה (אצל ההורים, כמובן), ואיזה יופי השירים האלה נשמעים בעיבודים החדשים והמכסחים שלהם. At Night, M, Play For Today מושמעים בזה אחר זה, ולקינוח A Forest, שלפי תגובת הקהל הוא אחד מהשירים האהובים ביותר על אוהדי הקיור (ובצדק).

 

צריך לשמוע איזו גרסה הקיור דופקים לשיר הזה, כדי להבין איזה חתיכת מאסטרפיס על-זמני זה, עם ליין הבס המט(ו)רף של סיימון גאלופ, שסוחב את השיר הזה על הכתפיים המנוסות שלו ומקפיץ פה את הקהל לעוד שיא מופלא. וכשרוברט סמית שר "again and again and again and again", אני חושב כמה פעמים הוא כבר שר את הקטע הזה, כמה שנים הוא כבר שר את הקטע הזה, כמה שנים חלמתי לעמוד ככה ולשמוע אותו שר את הקטע הזה, כמה שבועות של ציפיה. בסוף גאלופ נשאר לבד על הבמה, רק הוא והבס, ואז הוא זורק את הבס על הרצפה, והוא מתפוצץ לרסיסים של פידבקים. 

 

A Forest, מתוך ההופעה.

 

"יש הדרן שלישי", אני מבטיח לחבר'ה, ובאמת תוך כמה דקות עולים שוב החברים על הבמה לצהלות הקהל. ואיזה הדרן שלישי מצפה לנו. דה בסט אוף דה בסט, הדובדבן שבקצפת: Boys Don't Cry בביצוע סוחף ומרגש שמקפיץ אפילו את האדישים והרגועים שבאולם לשמיים, Jumping Someone Else's Train שהקהל שואג עם רוברט סמית, Grinding Halt הנהדר,  10:15 Saturday Night ו-Killing An Arab. אחרי שלוש שעות של הופעה, ההדרן הזה מרים את כל הארנה לפאקינג גן עדן וחותם את הסט הכי מרשים, הכי נותן בראש, הכי מרגש שראיתי בהופעה חיה בחיי.

 

כי בשביל מה הגענו לפראג?  מה חיפשנו שם?!   איזו תמימות שאבדה לנו עם השנים, איזו אהבה בתולית לצלילים של גיטרה ותופים, איזו התרגשות קטנה, איזו אנרגיה שמתרחשת, מתרגשת בבטן. בכותרת של הבלוג הזה מצוטט לסטר בנגס שאמר ש"רוק'נ'רול זה דרך חיים". אם כך, חיפשנו לעצמנו בעצם את מקומנו על הדרך הזו, הדרך שבה הולכים רוברט סמית והקיור כבר שלושים שנה, הדרך שבה גם אנחנו פעם הלכנו, אולי עדיין הולכים.

 

 

(הקיור בהופעה, 4Tour 2008, ה-T-Mobile Arena בפראג, 21.2.2008) 

ניגשתי ל"הסליחה ואני", אלבומה השני של אפרת גוש, מנקודת פתיחה מסויגת משהו, בעייתית, אמביוולנטית. מחד, האלבום הראשון שלה ממש לא עשה לי את זה. השירים שתפרו למידותיה הצמד ברק פלדמן את יוני בלוך היו חביבים בשמיעה ראשונה כמו שהיו מאוסים בשמיעה שלישית. גוש נתפסה בעיניי כבובה על חוט שהצמד הציב בחזית ועשה בה שימוש כדי להוציא לאור את השירים שלו. מאידך, גוש – אפילו בשירים הבינוניים של האלבום הראשון – התגלתה כזמרת מוכשרת. בהופעה חיה זה אפילו בלט עוד יותר, שלא לדבר על הופעת האורח הנהדרת שלה באלבום הראשון של מטרופולין.

 

דווקא "מלאכים", הקטע שביצעה ב"מטרופולין", מילא אותי באופטימיות זהירה. כמו במקרה של זמרות רבות (ומעניין שזה קורה רק לזמרות) בתחילת דרכן, המפקידות את קולן ואלבומן בידי כותבים/מפיקים/מנהלי חברות תקליטים שעושים איתן כל מה שעולה על רוחם, בדרך-כלל עם נטייה גלגל"צית חזקה וערך מוסף חלש (מי אמר נינט?!), גם לגוש איחלתי להתבגר, להתחזק ולנצל את כוחה העולה והמעמד שרכשה בזכות ההצלחה המסחרית של האלבום הראשון כדי למצוא לעצמה שותפים איכותיים למטרת הוצאת אלבום ראוי. ראוי לה, ראוי לנו. גוש בגרסת 2007, עם חיים שמש כבן-זוג לחיים ומנהל אמנותי, נתפסה כהבטחה משמעותית, ואפילו נרשמה התרגשות-מה כשהאלבום נחת אצלי (ולא רק מהתמונות הנהדרות של תמר קרוון שממלאות את החוברת).

~ מתוך הביקורת שלי על "הסליחה ואני" של אפרת גוש, המתפרסמת בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.

 

 

 

* הכותרת מתוך החוברת המצורפת לאלבום. פרטים בביקורת…

 

[הקדמה להקדמה: אחרי נסיונות רבים ותחנונים אין-קץ עלה בידיי להחתים ככותבת אורחת את הטאלנט האמיתי במשפחה, אשתי היקרה. במסגרת המדור "מועדון ארוחת הבוקר" היא תכתוב כאן על.. ובכן… ארוחות בוקר. אני בטוח שתהנו. ~ ש.ב.]

 

הקדמה

 

כניסתו של ילדי לגן הילדים סימלה תחילתה של מסורת – בוקר שישי. חלון של כמה שעות, שנינו פנויים מעבודה ומחויבויות, אין צורך להתחיל בהנדוס הבייבי סיטר, ויתרון שלא יסולא בפז – יש שמש בחוץ!   כך, לפחות, בדרך כלל.

 

כל הורה סביר מוקיר את המושג של "בוקר שישי" ומתעל אותו בהתאם לסדרי העדיפות שהוא מחזיק. יש שהופכים את הבוקר למרתון של סידורים, אותם לא הספיקו לבצע במהלך השבוע, יש שמוצאים להעביר אותו בחדר הכושר ויש, כמונו, ומסתבר לא מעט זוגות, המנצלים את הבוקר הזה ל"זמן איכות" זוגי. על קנקנו של המושג 'זמן איכות' ניתן להתווכח ולא זה המקום, אבל אין ספק שאלמלא אותו חלון ביום שישי, התקשורת בינינו הייתה הופכת לפרגמטית ואוטיסטית לחלוטין.

 

והנה שנה וחצי עברה מאז שילדי החל לפקוד את הגן, ומצאנו את עצמנו מוכשרים ממש להנפיק  את "מדריך ארוחות הבוקר לאזור תל-אביב וסביבתה". הפכנו מומחים לדבר, ועל אף שמעולם לא היינו מי יודע מה מבקרי מסעדות, תרתי משמע, אין ספק שהסטנדרטים שלנו עלו והמושג "ארוחת בוקר ישראלית" נדד לו הרחק מ"שתי ביצים, סלט ירקות, מיץ וקפה".

 

 

מבנידקט לבנדיקט בולוורד

 

במשבצת "המקומות האהובים עלינו ביותר" תופס מקום של כבוד "בנדיקט" שברחוב בן יהודה בתל-אביב. אהבנו את המקום, האווירה, השירות וכמובן את ארוחות הבוקר המושקעות.

עם זאת, המינוס הגדול שרשמנו נזקף לחובת המ(י)קום. הצורך למצוא חניה באזור עמוס בתל-אביב, בבוקר שישי, מעלה באוב בכל פעם את עוגמת הנפש שחשנו משך 6 שנות מגורינו במרכז תל-אביב. לצערנו, גם חניון סביר חסר במקום והקרוב ביותר שמצאנו, ברחוב ארלוזורוב, לא ממש עונה להגדרת "חניון מסודר".

זאת ועוד – משום מה, המקום מסרב לקבל הזמנות לשישי בוקר. לא ברור לי מה הסיבה לכך לבד מ"פלצנות", ולכן גם אם תימצא חניה מובטח לך בזבוז זמן נוסף בהמתנה.

 

לפיכך, שמחנו לשמוע כי נפתח לו סניף נוסף לבנדיקט, "בנדיקט בולוורד" בשדרות רוטשילד, והגם שמצב החניה שם אינו מזהיר, הוא בהחלט עדיף על קודמו.

 

וכך הגענו למקום בשישי האחרון. שלא כהרגלנו הקדמנו והגענו כבר בשעה 09:00 בבוקר. תוך שניות – באורח פלא ממש – מצאנו חניה ממש ממול, והתייצבנו בכניסה בציפיה. עם זאת, התבקשנו לחכות מספר דקות עד לפתיחה, אך כעבור מספר דקות התיישבנו, מרוצים, על הספות בחדר הפנימי של הקפה.  

 

לא קשה למצוא את ההבדלים – בניגוד לבן יהודה, שנדמה כמו רחוב של תל-אביביים טיפוסיים (טוב, מי עוד משוגע לחפש שם חניה?), כאן מצאנו גם אאוטסיידרים כמונו ואפילו כמה זוגות שהגיעו עם הילדים (כאלו שכנראה עוד לא ערכו היכרות עם גן הילדים…). המקום מעוצב בסגנון אירופאי משהו, אך דומה לקודמו. ובכלל הפינה של רוטשילד ואלנבי היא אחת הפינות היפות לטעמי בסביבה, שהיא ודאי אטרקטיבית יותר מקודמתה.

 

אמנם גם כאן סירבו לשמור מקומות כשניסיתי את מזלי יום קודם לכן, אך לפחות באין מקום – יש תחליפים ראויים במרחק הליכה. בנוסף, התפריט מגוון יותר, ומציע ארוחות בוקר שונות ומקוריות, אבל כל זה לא משנה שכן כהרגלי הזמנתי את ארוחת הבוקר הישראלית הקלאסית. בן זוגי גם הוא לא הפגין חדשנות מי יודע מה והלך על השקשוקה. 

 

[כאן ראוי לציין, ולו רק משום שזהו פרק ראשון בסדרה, כי אשתי היקרה לעולם תזמין, בכל מקום ובכל תפריט, את "ארוחת הבוקר", המוצר הבסיסי והרגיל ביותר בתפריט, ואילו אני אשתדל להזמין את הפריט ה"מעניין" ביותר. במקרה הזה, שקשוקה עם פטה, חצילים וקריספי בייקון… ~ ש.ב.]

 

ומכאן לתכל'ס – לאחר שהמלצר טרח  לברר עמי באיזו דרגת טיגון אני אוהבת את החביתה (כן, כן…), קיבלנו סלסלת לחמים ריחנית בתוספת הסבר על כל אחד מהם, כזו שמתברגת גבוה מאוד בסולם הלחמים שנרשם עד עתה, וכמובן מזטים יחודיים, תוצרת המקום, שכללו גבינת זיתים מעולה, גבינת שמנת עם עירית, סלט טונה וסלט חצילים, אשר מולאו מחדש ובנדיבות עם סיומם. גם הקפה היה מצוין, והשירות – מעט איטי אך מפנק,  ונסלח למקום היות שרק עתה נפתח.     

 

לסיכום, אין ספק שהמקום כבש את לבנו עד כי החלטתי להביע את הערכתי הכתובה, והוא בהחלט מתברג בראש הרשימה (ומעל אחיו בבן יהודה). אז תמשיכו כך, בנדיקט בולוורד, ורק תשמרו לי מקום בפעם הבאה!?

 

בנדיקט בולוורד, רוטשילד פינת אלנבי, 9 בסולם מועדון ארוחת הבוקר.

נזכרתי בריטה באחד מסופי השבוע האחרונים, כשמולי שפירא אירח אותה בגלי-צה"ל לשעה (?) נינוחה של פרומושן לאלבומה החדש "רמזים".

המון מילים כבר נשפכו בשבועות האחרונים בנושא ריטה, רובן הגדול מספידות אותה טרם עת. ובכל-זאת, וזאת עוד לפני שהספקתי אני לשמוע ולגבש דעה ביחס לאלבום החדש, אין במלים די כדי לקחת מריטה שני דברים מופלאים שיש לה: הקול המופלא שלה ו"עד שתעזוב".

 

הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט
לא להישבר כאן למולך
הלוואי יהיה בי כוח
לא ליפול על ברכיי
מכובד אהבה

 

כשאני שומע את "עד שתעזוב" אני נזרק בחזרה ל-95' או 96'. אני והיא, זוג חיילים, באחד המושבים באוטובוס (או שמא הייתה זו הרכבת), אוחזים ידיים, מנסים לא להביט החוצה, מתכחשים לתחנה שתיכף תגיע, לתחנה שתכריח אותנו להיפרד.

וכשהרגע מגיע, אני מחבק אותה חזק, נושק לשפתיה, מבטיח לעצמי להיות חזק ולא להזיל דמעה. אני מביט בה מתרחקת, יודע שהיא וודאי בוכה עכשיו, נשבר ובוכה גם אני.

בכל פעם שאני שומע את "עד שתעזוב", בכל פעם שריטה שרה "ליפול על ברכיי מכובד אהבה" אני חושב עלינו אז, שם, וחושב איך הצלחנו, איך יכולנו לא ליפול.

 

הלוואי יהיו עיוורות עיני
כל זמן שתישאר
שלא אראה את פניך
שלא אושיט את ידי לאתר
עוד מעט
אנשום לאט

 

שמעתי וקראתי לא מעט אנשים שציטטו מהשיר הנפלא הזה, שאת מילותיו ריטה עצמה כתבה. רבים וטובים שמצאו בו שיר פרידה, שיר של סיום יחסים, שיר של פירוק מערכת זוגית שממנו אין חזרה. ואילו אני נשארתי בשלי, עם הפרשנות האישית שלי והזיכרונות. כשריטה שרה "אנשום לאט" אני נזכר בעצמי נכנס בשערי הבסיס, מתאמץ בכל הכוח להגניב חיוך, מחכה כבר שתגיע גם היא לבסיס שלה ותתקשר.

למען האמת, הסתובבתי שנים בתחושה שהפרשנות שלי לשיר איננה כוונת המשורר(ת). שנים, עד ליום שישי ההוא.

 

אפצע את ידי עד ישותקו
לא יתקרבו אל גופך
המוכר האהוב
שאפי לא ישאף את הריח
אלוהים את הריח
שלא ארד על ברכי
שתישאר

 

"קשה לך", שאל מולי שפירא את ריטה, "לשיר את 'עד שתעזוב', עכשיו אחרי הפרידה המתוקשרת מרמי?". "זה נורא משעשע", היא אמרה לו בתגובה, "שאנשים חושבים שהשיר הזה הוא על סיום מערכת יחסים. בעצם הוא נכתב כשאני ורמי היינו חיילים והיינו צריכים להיפרד בכל סוף של סוף שבוע…". ואני הקשבתי לריטה, וחיוך מטופש עלה על שפתיי. פתאום הדימויים הכואבים כל-כך, תחושת האבדון הזו, נראו כל-כך מוכרים וברורים, והנקמה – הנקמה היחידה – מתגלה לא כנקמת אשה בגבר (או להיפך) כי אם נקמת האוהבים במציאות הגדולה מהם, מציאות שמלחמתם היחידה בה היא בכך שהם נשבעים להמשיך ולאהוב גם אחרי הפרידה, כדי שיוכלו להיפגש. 

הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט
לא להישבר כאן למולך
הלוואי אהיה חזקה
עד שתעזוב
זאת תהיה נקמתי היחידה

 

את "עד שתעזוב" הלחין רמי קליינשטיין (כמובן), וריטה הקליטה אותו לאלבום האוסף שלה "תחנות בזמן", שיצא ב-1996 במלאות עשר שנים לפעילותה ב"הליקון".

השיר היה ונשאר השיר האהוב עליי ביותר של ריטה.

 

יקירתי, השיר הזה מוקדש לך. תהיי חזקה עד שאשוב.

 

 

שמעתי ביום שישי ברדיו את "טיפה", הסינגל הראשון של אמילי קרפל, ששוטף (כך נאמר לי לפחות) את הרדיו כמו טיפות של גשם.

מצאתי את עצמי מאזין לפתיחה, לפזמון ואומר לעצמי: "שיואו, היא כזו מוכשרת… הקייט בוש הזו".

 

לידיעת הגברת קרפל ("שכתבה והלחינה בעצמה"): כשמתרפקים על שנות ה-80 בטענה ש"כבר לא כותבים היום מוסיקה כזו", לא מתכוונים שמישהי צריכה לכתוב מוסיקה ממש, אבל ממש, כזו…

 

 

 

ואם כבר רצים במעלה ההר, הביצוע הכי טוב לשיר הזה הוא בכלל של פלסאבו: