אם לא המקור, יישאר לפחות העתק

 

(עפ"י אוטודידקציה שעפ"י רוני סומק ובעקבות זה)

אם רק הלילה יכולנו לישון

במיטה עשויה פרחים

אם רק הלילה יכולנו ליפול

תחת כישוף אל-מותי.

 

אם רק הלילה יכולנו לשקוע

במים עמוקים שחורים

ולנשום

ולנשום…

 

אז מלאך היה בא

ועיניו בוערות ככוכבים

וקובר אותנו עמוק

בזרועותיו הקטיפתיות

 

והגשם היה בוכה

כשפנינו נעלמות

והגשם היה בוכה

שזה לא ייגמר…

 

 

 

If only tonight הופיע ב"kiss me kiss me kiss me", שיצא ב-87' והיה כאמור האלבום הראשון של הקיור שצללתי לתוכו. שנתיים אחר-כך התאהבתי לראשונה אהבה אמיתית, גדולה, בלתי-אפשרית, והשיר הזה הפך לפסקול של החיים שלי, למנחם הלאומי, להמנון האישי. באותו זמן מצאתי במילים שלו ייאוש, אכזבה, אהבה שלא צלחה, חד-כיוונית, אפילו רמיזות לנטיות אובדניות. כן, הקדשתי לה את השיר הזה. כן, גם היא הזדהתה עם המילים. כן, כל-כך רציתי לישון איתה ללילה אחד שלם ואז למות. נשארתי בחיים וגם היא.

 

רוברט סמית כתב את השיר בגיל 28, וכנראה שהמילים הנפלאות, כמעט שירה, התכוונו למשהו קצת יותר מורכב ממה שילד בן 15 יכול היה למצוא בהם אז. המון זמן לא התחברתי לשיר הזה, ואז – אחרי תקופה ארוכה – שוב מצאתי את עצמי מתרפק עליו. כי פתאום מצאתי בו דווקא המון אהבה, ורצון להיות ביחד, בשקט, מנותקים מכל העולם. לבד, לישון, מחובקים, במיטה עשוייה פרחים, או ליפול תחת כישוף ולא למות לעולם, להישאר ביחד לנצח. כי אז יכולנו לעופף תחת כנפי המלאך, לבקש שזה לא ייגמר… פתאום השיר הזה מתאים אפילו לוולנטיינז דיי.

 

השיר הזה הוא מופע מרהיב של שלמות – הטקסט החלומי, הלחן עם הפתיחה האוריינטלית והמעברים המורכבים, הביצוע הנקי והרגיש, וכמובן השירה הנהדרת של רוברט. לא פלא שסמית עדיין מבצע אותו, עדיין מוצא בו משמעות (וגם אני). 

בהופעה הנפלאה שהורדתי כהכנה להופעה (לינק),  הופעה בסינגפור מאוגוסט (אותו טור שאני הולך לראות בעוד שבוע), הוא מבצע אותו נפלא. זה ללא ספק הולך להיות אחד מרגעי השיא הפרטיים שלי בהופעה.

וזה עוד ביצוע נהדר שאני אוהב, הפעם בהופעה עם פלאסיבו:

 

זהו פוסט אחרון בסדרה. שבוע בדיוק מהיום יהיה לילה שמסופקני אם אישן בו. פוסט אחרון בסדרה שמוקדש לשיר האהוב עליי ביותר של הקיור, "If only tonight we could sleep".

בעצם יהיה עוד פוסט – זה שיסכם את ההופעה. עד אז, אתם מוזמנים לישון איתי הלילה ולחלום על איך זה הולך להרגיש…

 

 

*** היה אמור להתפרסם אמש בשעת לילה מאוחרת. נדחה בשל אירועי חג האהבה…  J

ויה חנית מאח"י דק"ר הגעתי סוף-סוף לשאלון שחיפשת כל-כך הרבה זמן: "כמה אתה (אני, זאת אומרת) מכור לבלוגינג?".  

ובכן, יקירתי – התשובה היא 61 אחוז:
 


נ.ב. הסיבה העיקרית שאני כותב על ההתמכרות (החלקית) שלי לבלוגינג קבל עם-ובלוג היא (לא שאני מכור לבלוגינג, אלא) שלשאלה האחרונה – "When this quiz is over, do you plan on blogging about your blogging addiction?" – עניתי "כן".

 

בעבר, כשהיינו עוד מוזמנים (ומגיעים) לחתונות, יצא לנו לבקר כמה פעמים ב"סטואה" בגעש. למי שלא זכתה לבקר שם, אספר כי מדובר במקום די פלצני, שמשדר אליטיסטיות, כולו צבוע בלבן, ומיטב בנות ישראל (והמבוססות שבהן) בוחרות בו כדי להתחתן שם. לי כל הלבן והחשיבות העצמית קצת הפריעו להנות מהדברים שבאמת מרגשים בחתונות, גם כשמדובר היה באירועים שמחים ומלאי אהבה.

 

אז מה נזכרתי פתאום ב"סטואה"?  אתמול במקרה שמעתי (שוב) את הביצוע של אסף אמדורסקי ל"זה רק געגוע" וכמעט ועשיתי תאונה (אחרי הכל, עם היחסים ארוכי-השנים שלי עם שלום, זה בתוך המשפחה…). מי שקוראת שורות אלה באופן תדיר יודעת שאין לי שום בעיה עם קאברים ואני אף אוסף אותם באדיקות מזה זמן רב. אבל מי שקוראת שורות אלה באופן תדיר יודעת גם את דעתי המוצקה מאוד בעניין קאברים: קאברים עושים באהבה או שלא עושים בכלל.

 

לפני כמה ימים כתבתי על "נקודת מבט" של דוכין, שעושה שפטים של דיכדוך בנכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. תימורה כתבה בתגובה "כי אם יש הצדקה אומנותית לקאבר – זה רק כאשר מפרקים את השיר הישן ובונים אותו מחדש, או שמלכתחילה מתייחסים אליו כאילו הוא שיר חדש, שהמבצע החדש שלו כתב לראשונה". כל מלה בסלע. הצדקה אמנותית משמעותה הכרת השיר, מתן כבוד לשיר, מתן אינטרפרטציה חדשה לשיר מתוך מקום של הבנה וידיעה. לא הגשה סתמית ומתחנפת א-לה "כוכב נולד", לא ריטוש השיר בנוסח "בוא נעשה אותו אלקטרוני" (מישהו אמר מטרופולין?) או "בוא נעשה אותו דת' מטאל" (מישהי אמרה סינרגיה?), ובטח לא "בוא נעשה את המקור יותר טוב מהמקור ואולי גם נזמין את המקור להתארח בשיר".

עטיפת האלבום. עוד עליה אצל אודי שרבני.

 

הפרוייקט "הדרכים הידועות", אלבום המחווה שמפיק משה לוי במלאות 27 (?) שנה לצאת האלבום המופתי "חתונה לבנה" (לרכוש) של שלום חנוך הוא פרוייקט ראוי. רשימת המשתתפים בפרוייקט  – שלמה ארצי, אביב גפן, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, שלומי שבן ועוד – מרשימה. אבל לצערי שני הסינגלים שכבר יצאו מתוכו – "חתונה לבנה" של אביתר ו"זה רק געגוע" של אמדורסקי – מביאים לי ת'סעיף כפי שלא עשו פה גרסאות כיסוי לפחות מאז "חום יולי אוגוסט" הסינרגטי.

 

מאמדורסקי אין לי ציפיות זה כבר זמן רב. הרי הוא כבר חיסל רשימה לא קצרה של שירים עבור האלבום "קדימה אחורה" שלו. ב"זה רק געגוע" הוא מביא את כל היוהרה והריחוק שלו לתוך השיר המופלא הזה, עושה לו רמונט כזה שמעיד שאין לו שום סנטימנטים ובטח לא רספקט לשיר, ובאופן דומה לפיאסקו שהמיט על השירים של שלמה ארצי או לחוסר הרצינות שלו בערב לזכר מאיר אריאל לפני כמה שנים הוא מספק גרסה משעממת ולא ראוייה לשיר מצוין ויפהפה. מסכן שלום חנוך, באמת. אחרי "בלי לומר מלה" הנורא של מטרופולין, מגיע לשלום קצת נחת..  

 

לעומת זאת, מאביתר בנאי ציפיתי להרבה יותר. המון זמן בנאי היה המודל שלי בנוגע להתייחסות רצינית לקאברים. הוא עשה את זה נפלא אצל קורין, עשה את זה מופלא עבור יוני רכטר, אבל נדמה שבזמן האחרון נגמר לו הסוס. בנאי לוקח את "חתונה לבנה", שיר עם טונה של אמוציות, כאב ורוק, והופך אותו לגרסה חיוורת, גלגל"צית, של אותו השיר. כן, אני מת על הקול של אביתר. כן, הוא מנגן יפה מאוד. אבל התוצאה מפוהקת ומפוספסת – עדין, איטי, פרווה. בדיוק ההפך מהשיר המקורי.

 

במאי 1981 התראיין שלום חנוך ל"מעריב" והעיד על עצמו: "השינוי במוסיקה בא עם השינוי בכוונה. היום אני מרגיש צורך לפנות בצורה אחרת… היום השירים יותר אישיים. עם הבגרות באה האחריות… רוק'נ'רול הוא לא רק דרך ביוטי, זוהי צורת חיים. התקליט הבא שלי יהיה רוק'נ'רול…". התקליט הבא היה "חתונה לבנה", אוסף מופלא של שירים אישיים, בוגרים, רוק'נ'רוליים, שעסקו ביחסים אישיים, במשפחה, באכזבות, בגעגועים, אפרופו התפרקות הנישואים שלו עם ליהי.

 

עשרים וחמש שנים אחר-כך, שלום חנוך עדיין עושה רוק'נרול (לאחרונה נראה עם "חיות לילה" שלו בבארבי…), בעוד כל הילדים שכחו מזמן מה זה כוונה, בגרות או אחריות (ואולי מעולם לא ידעו). חנוך ראוי לאלבום מחווה בוגר יותר, מרשים יותר. רשימת משתתפים יוקרתית היא הכרח, אבל היא לא מבטיחה (כנראה) דבר. בקצב שהאלבום הזה מתקדם, אולי ראוי לגנוז אותו כבר עכשיו ולהתחיל מההתחלה. אחרת נתעורר פה עוד כמה שבועות בתוך חלום בלהות, ולא נוכל להקיץ.

 

חגיגות 25 שנה מכונות "חתונת כסף". אני מאוד מקווה שמה שיישאר מהפרוייקט הכל-כך ראוי הזה יהיה אהבה גדולה ושירים טובים, ולא רק השמעות בגלגל"צ וכסף.

דמיינו לכם את המערכון הבא ב"ארץ נהדרת": ארקדי דוכין מגיע לאולפן ומספר לאייל קיציס שהוא "ישראלי אמיתי", ולראייה מגיש לו שם אוסף של קלאסיקות עבריות, נכסי צאן ברזל מהרפרטואר של המוסיקה הישראלית, כולם בגרסאות דיכדוכין. דמיינו לכם את אחד החקיינים המוכשרים שם, טל פרידמן נניח, יושב עלי פסנתר ומעביר את כל השירים, שמחים כעצובים, קצביים כאיטיים, בפילטר המדכדך של דוכין, ומנפק גרסאות מונוטוניות, צפויות של איך ששירים מוכרים ויפים, מ"יצאנו אט" ועד "מונסון", היו נשמעים לו ארקדי דוכין היה מבצע אותם.

 

לא מצחיק, אה?  אם הייתי רואה כזה מערכון, הייתי וודאי מסנן איזו קללה בנוגע ליכולות הכתיבה של הכותבים של "ארץ נהדרת" ומסביר ליושבים עמי בסלון שארקדי דוכין, אחד האמנים האהובים עליי (לפחות עד ל"כוכב האהבה". הפרטים כאן), הוא הרבה יותר מאשר התדמית המלנכולית והעגומה שהתקשורת הדביקה לו. אז מה, לעזאזל, אני אמור לעשות, כשהמציאות עולה על כל מערכון, ואני מקבל לידיי את "נקודת מבט", אלבום שבו דוכין עושה שפטים מדכדכים בשנים-עשר שירים, ונשמע בדיוק כמו מערכון מ"ארץ נהדרת"?!

 

~ מתוך הביקורת שלי על "נקודת מבט", האלבום החדש של ארקדי דוכין, המתפרסמת היום בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.

אי אפשר לכתוב סדרת פוסטים חגיגית על הקיור בכלל ועל הקיור בהופעה חיה בפרט מבלי להתייחס להופעה המפורסמת של הקיור ב-MTV Unplugged, לפני כמעט 17 (!!!) שנה. 

 

MTV Unplugged היתה אז בשיא כוחה, להקות התחרו על הזכות להשתתף בתוכנית, וההופעה של הקיור היתה ההופעה הראשונה במסגרת התוכנית שנערכה באירופה. ההופעה צולמה באולפן בלונדון, הקיור התייצבה שם בהרכב מלא (או לפחות מלא נכון לאותו זמן, שהרי ההרכב של הקיור משתנה לעתים תכופות. הופיעו: סמית, תומפסון, גאלופ, וויליאמס ובאמונט), וכלהקה רצינית שמאוד מכבדת את המעמד, "נכנסה לאווירה" עם נרות, ישיבה מזרחית על כריות וכמובן גרסאות נפלאות ואקוסטיות של השירים שלהם.

 

הפלייליסט הורכב מהקלאסיקות של הקלאסיקות: Let's go to bed ו-The Caterpillar, דרך Boys Don't Cry ו-The Walk, Blood ו-If Only Tonight We Could Sleep (שאני חייב לייעד לו פוסט בטרם אני נוסע…), והשיא – לפחות מבחינתי – Just Like Heaven.

 

Just Like Heaven (להלן JLH, לא לבלבל עם אלילת נעוריי זו) היה הסינגל השלישי מהאלבום Kiss me x 3. הוא נכתב בידי רוברט סמית (אלא מי?) אחרי ביקור בחוף הים עם אשתו לעתיד (כפי שאפשר להיווכח בקליפ המקורי). השיר היה הלהיט הראשון של הקיור באמריקה, והפך להיות אחד השירים המצליחים ביותר של הקיור, אחד השירים המצליחים ביותר בכלל, שיר שרוברט סמית מכנה "שיר הפופ הטוב ביותר שהקיור אי פעם יצרה". בזמן אמת סמית אמר שהשיר מדבר על "נשימת יתר – נשיקה ואז התמוטטות על הארץ". אגב, ה-"Show me, show me, show me" בשיר מתייחס לזכרונות של סמית מתקופתו כקוסם חובב… 

 

 השיר זכה כאמור להצלחה גורפת. הרולינג סטון בחר בו למקום 483 ברשימת "500 השירים של כל הזמנים", Entertainment Weekly בחר בו במקום ה-35 ברשימת "שירי האהבה הגדולים ביותר" והוא דורג במקום ה-22 ברשימת "שירי האהבה הגדולים של שנות ה-80" של VH1. אמנים כמו בן פולדס ("הכל בנוגע לשיר הזה – הכתיבה, המוסיקה – הוא אמנות לשמה. זה הכי טוב שיכול להיות") ודינוזאור ג'וניור (שהקליטו גרסת כיסוי לשיר ב-1989) ציינו את השיר כשהשפעה גדולה. אגב, ביולי 2006 השיר שימש כשיר ההשכמה של האסטרונאוטים על הדיסקברי, לבקשתו משפחתו של אחד האסטרונאוטים (שטען שהשיר מזכיר לו את "הימים הפרועים, השמחים, המלאים בשתיית בירה של נעוריי").

 

גם עבורי JLH מהווה תזכורת שמחה ופרועה לימי ילדותי השמחים, כששירת "Show Me, Show me, Show me" מילאה את המכונית שבה היינו נוסעים, נערים פרועים עם רשיון ביד, לרוקסן. הגרסה האקוסטית רגועה יותר, חמה יותר, שלא לומר מכילה פסנתר צעצוע, וזה מה שיפה ומיוחד בקיור בהופעה חיה – you never know what to expect. שבועיים מהיום – אני שם. ממש כמו גן-עדן…

 

 

"תראה לי, תראה לי, תראה לי איך אתה עושה את הטריק הזה

זה שגורם לי לצרוח", היא אמרה

"זה שגורם לי לצחוק", היא אמרה

 וכרכה את זרועותיה מסביב לצווארי

"תראה לי איך אתה עושה את זה

ואני מבטיחה לך, אני מבטיחה ש

אני אברח איתך,

אני אברח איתך".

 

מסתובבים על אותו קצה סחרחר

נישקתי את פניה ונישקתי את ראשה

וחלמתי על כל הדרכים השונות שהיו לי

לגרום לה לקרון

"למה אתה כל-כך רחוק?" היא אמרה

"למה לעולם לא תדעי שאני מאוהב בך

שאני מאוהב בך".

 

את

רכה ויחידה

את

אבודה ובודדה

את

מוזרה כמו מלאכים

רוקדת באוקיינוסים עמוקים

מסתובבת במים

את ממש כמו חלום

 

אור היום החזיר אותי לחיים

בטח ישנתי כמה ימים

ושפתיים נעות נשמו את שמה

פתחתי את עיניי

ומצאתי את עצמי לבד לבד

לבד בתוך ים גועש

שגזל את הנערה היחידה שאהבתי

והטביע אותה עמוק בתוך תוכי

 

את

רכה ויחידה

את

אבודה ובודדה

את

ממש כמו גן-עדן 

היום, כידוע לכל (או לפחות לכל מי שיש לו ילד במערכת החינוך), הוא יום המשפחה, לשעבר יום האם.

 

יום האם (ושאר המשפחה… הייתי משתמש בראשי התיבות, אבל אסור…) מצויין בל' בשבט, התאריך שבו נפטרה הנרייטה סולד. חג מסוג זה נחגג כבר ביוון העתיקה, אחר-כך השתלטה עליו הנצרות, ב-1914 הוא הוכרז כחג לאומי בארצות-הברית ובישראל קיבע אותו תחילה אבא חושי בחיפה (בכ"ו בכסלו, יום שני של חנוכה) ואחר-כך אימצה אותו שאר המדינה.

 

בזמנים מודרניים אלה, יום האם נזנח לטובת יום המשפחה, וזה משעשע משום שנראה שאלו זמנים שבהם נוטים לזלזל במשפחה, שלא לדבר להספיד אותה. בתקופה שבה אנוכיות היא שם המשחק, וראיית הפרט את עצמו וצרכיו כעדיפות עליונה, משפחה היא אניגמה.

 

אני חייב להודות שרק כשיצאתי מ"חיק" המשפחה אל החיים העצמאיים שלי הבנתי את חשיבותה, ואני מגלה זאת שוב ושוב עם כל יום שחולף בחיי הבוגרים. אם לצטט את המאמר הזה (ששלחה אליי הבלונדה) רק בחיק המשפחה "נמצאת ההזדמנות לקבלה ולהכוונה אמיתיות, עם אבני יסוד להישען עליהן ומרחב בטוח לטעות בתוכו ולתקן. המשפחה היא המקום שבו אנחנו מוזמנים לנוח מנחשולי החיים, מהחברים שהכזיבו… זה מקום בטוח, מקום שנותן ואינו לוקח… אז מגיעה… השמחה שבוראת את עצמה מעצמה".

 

אין משפחות מושלמות, ובכל-זאת "מקום שנותן" הוא בהחלט הגדרה מצוינת לייחוד של המשפחה בעיניי במיוחד בראייה המפוכחת שלי היום. ולכן אני רוצה לנצל את הבמה ולהודות למשפחה שלי, זו שבה גדלתי וזו שאני יצרתי, שאפשרו ומאפשרות לי לנהל את חיי בשמחה.

 

ואם להסיר רגע את מסכת הפוליטלי קורקט, אני רוצה בעיקר להודות למי שהמציאה את האמא. נכון, אתמול נשארתי בבית עם הילד החולה שלי, וזה מאוד מתקדם ורגיש (ואני מתגאה בתפקיד המאוד מרכזי שלי בחיי הילד שלי), ובכל-זאת אני מודה ומתוודה – אמא יש רק אחת. לכן אני רוצה להודות לשלוש – לאמא שלי, שהעניקה ומעניקה לי מעל ומעבר בכל יום בחיי; לאמא של ילדי, שלולא היא לא הייתה שמחה בעולמי ואין בעולם שמחה כמו השמחה שהיא (והוא) מעניקים לי; וגם לאמא של האמא של ילדי, שאחראית לאמא של ילדי אבל גם במידה רבה מהווה לי אמא נוספת, וכל האמור לעיל נכון במידה רבה גם לגביה.

 

אז לפני שנגלוש לפסים רגשניים יותר (זה עוד אפשרי?), אני אתן לאריק לסיים עבורי את הרשימה הזו.

חג משפחה שמח, יום אם מלבב, והקפידו למלא את העולם של ילדיכם בשמחה.

 

 

יש לי אישה שאוהבת אותי, היא רק שלי.

היא מכירה אותי מההתחלה שלי, שלה.

היא מוכרחה להיות חכמה, אמא שלי.

ואת השיר אני שר בשבילה.

 

אמא, אמא,

את הינקת אותי

את פינקת אותי

את הבאת אותי

את.

 

כמה ימים שביליתי איתה, אמש שלי.

כמה דמעות שמחיתי איתה, שלי, שלה.

כמה דברים שגיליתי איתה, אמא שלי.

כמה תקוות שתליתי איתה.

 

תמיד היית איתי

גם כשהייתי לבדי

תמיד אהיה איתך,

אמא שלי.

 

                        (מלים: אריק איינשטיין ושלום חנוך)

בסמיכות מצמררת לפרסום בגלוב של המדריך "מה הסלולרי שלך אומר עליך" קיבלתי בתחילת השבוע את הסלולרי החדש שלי (סוף-סוף…) אחרי נצח וחצי שהייתי תקוע עם הישן (אבל בפולניה לימדו אותנו שמה שנותנים לך (בחינם, מהעבודה) לוקחים ולא שואלים שאלות…).

 

אני חושב שהמדריך של יובל מתייחס לאנשים שממש בוחרים את המכשיר הסלולרי שלהם, ואז הוא אכן אומר משהו על בעליו, ואילו אני בסך-הכל מקבל עליי את עול הבוחר (שזה הבחור מטעם החברה שמנהל את המגעים מול אורנג'…). חוץ מזה, המכשיר החדש שלי – נוקיה 6120 – לא נמצא ברשימה של יובל, ולכן זו הפעם האחרונה שאני אתייחס לרשימה (המשעשעת) הזו. (חוץ מזה, שיש לי באוטו את הספיריט של מוטורולה, שזהmore or less  ה-M930, ואשכרה כל מלה אמת….).

 

הנוקיה 6120 שלי (אילוסטרציה)

 

עכשיו אני אדם פשוט, ובאופן מוזר לא מתלהב מגאדג'טים (זה וחוסר ההתלהבות שלי ממשחקי מחשב גורמים לי כל פעם לחשוב שאני במקצוע הלא-נכון… מצד שני, מה יגיד חוסר ההתלהבות שלי מכדורגל?!). מה שאני מחפש בסלולרי שלי זה פונקציונליות. כי מה אני בסך-הכל רוצה?   שהסלולרי שלי יהיה קטן (אבל לא קטן מדי), שלא ישקול יותר מדי (ולכן פסלתי עד עכשיו סלולריים מתוחכמים כאלה ואחרים שנזרקו לכיווני), שלא ייראה צעצוע (אחרי הכל המעמד מחייב…), שיהיה לו Bluetooth (רבאק, זו טכנולוגיה מ-2002… כמה זה מסובך לסנכרן את ה-calendar של הסלולרי עם הלפטופ ולהתחבר לאוזנייה?), שתהיה גישה לאינטרנט (כי לפעמים צריך, במיוחד גישה ל-gmail) ובעיקר – שיהיה אפשר להשתמש בקבצי מפ3 כצלצולים (ואינעלרבאק אם עוד פעם אני צריך להוריד איזה רינגטון פוליפוני מצרצר…). פשוט, לא?!

 

ובכן, את כל הרשימה לעיל לא היה לי בסלולרי הקודם שלי, ולמען האמת אינני בקיא בתחום כדי לומר לאילו מכשירים יש את כל הרשימה הזו. לכן הופתעתי מאוד, ולטובה, כשהנוקיה החדש שלי נחת בחיקי וגיליתי שכל הרשימה הזו כלולה בחבילה, פלוס מצלמה חביבה למדי (2 מגה פיקסל), כדי לצלם פה ושם את הילד, כשיש תמונה מעניינת והמצלמה לא עליי. מיותר לציין מה היה הדבר הראשון שעשיתי, אפילו לפני שסינכרנתי את פנקס הכתובות מהטלפון הקודם עם הטלפון החדש – הכנסתי למכשיר את "חלון" של אביתר בנאי, שהפתיחה שלו היא ללא ספק הצלצול האולטימטיבי לסלולרי, ואת "עכשיו" של ג'וני שועלי (שיהיה צלצול מיוחד לאשה… עוד בנושא כאן).

 

צילום של הילד בעזרת הנוקיה 6120 שלי (אילוסטרציה)

 

בקיצור, אם אתם רואים לידכם אדם מסתובב עם אוזניית Bluetooth על אוזן ימין וחיוך מרוח על שפתיו, והחיוך הזה מתרחב בכל פעם שהטלפון שלו מצלצל, דעו לכם כי מדובר בכותב שורות אלה, ואין לי שמץ של מושג מה זה אומר עליי (וגם לא ממש איכפת לי…).

עבודה שחורה

אהוד בנאי נולד בירושלים ב-1953. חלומו הגדול היה להיות שחקן. הוא שיחק תפקיד קטן בסרט, למד לנגן צ'לו, שרת בצבא בנח"ל ושם למד לנגן בגיטרה. אחרי הצבא עבד כגנן, כפועל בניין וכעוזר מאחורי הקלעים בהופעות של "הגשש". הוא ליווה את הזמר אבי מטוס, השתתף במחזמר, ואף ניגן לפרנסתו בתחנות הרכבת התחתית של לונדון. הוא הקליט את "א יידישע ראסטהמן" שנכשל, הקים את "מים גנובים", כתב לבן-הדוד יובל את "רכבת לילה בקהיר", שיחק ב"נאדיה", הקליט את "עגל הזהב" ו"עיר מקלט" כדי לעניין את חברות התקליטים, הלחין חצי מהשירים ב"מאמי", וכל זאת כשהוא כבר בן 34, גיל שבו "כוכבים" בימינו כבר סוגרים קריירה.

רק ב-1987, אחרי שנדחה כמעט בכל מקום, שכנע אהוד בנאי את חברת התקליטים (CBS) להוציא לו אלבום בכורה. וזאת אחרי ש"מאמי" זכתה להצלחה מסחררת, הפליטים זכו לפופולריות בהופעות שלהם ברחבי הארץ, הרדיו השמיע את "עיר מקלט" ו"עגל הזהב" והעיתונים כתבו באהדה. עם זאת, האלבום לא הצליח בזמן כל-כך בזמן אמת, והמופע המושקע שהפיק לבנאי ו"הפליטים" שוקי וייס נכשל מסחרית. עם זאת, בנאי לא נשבר, והזמן שעבר מוכיח שהתמדתו ואהבתו למוסיקה ניצחה את הספקנים.

את "עבודה שחורה" כתב בנאי בעקבות "מבצע משה", שהביא את יהודי אתיופיה לישראל בדרך האוויר. למרות שקליטתם הכושלת (עד היום) של העולים מאתיופיה הייתה ידועה לכל, נדמה שרק בנאי ידע להציב בזמן אמת מראה בפנים של כולנו, ולהצביע על הקשיים הרבים שהוערמו עליהם, רובם בגלל דעות קדומות וחוסר תשומת לב.

האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה
מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל
מאצל המדורה, מעבר להרי החושך
אל הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל.
הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות
גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור…

 

זמנך עבר

בחלומי חזרתי לחטיבת הביניים, לחדר של רוביק. ישבתי שם על המיטה מהופנט, זה היה לפני שהתחלתי עם האלבומים ה"כבדים".
"זה נשמע כמו הדבר האמיתי", אמרתי לו. "זה הדבר האמיתי", הוא אמר, "וזה אלבום גדול. אתה לא מרגיש את זה?!".
"אני מרגיש", אמרתי לו, "וזהו באמת שיר נפלא". "נכון מאוד", אמר לי רוביק, "וזמנו עוד יגיע".

 הפעם הראשונה שנתקלתי באהוד בנאי והפליטים היתה עם "זמנך עבר" באולפן של "זהו-זה", שהיה היחיד כמעט שהפיק קליפים, אם אפשר לקרוא להם ככה, בסוף שנות השמונים. ז'אן ז'אק בחולצה פרחונית על התופים, סמטנה עם מבט רציני מדי על הבס, ואלפנט… מי יכול לשכוח את אלפנט. ואהוד בנאי, עם חליפה ומשקפיים של פקיד מס הכנסה שר את ההמנון המופלא הזה.

"אני לא זז מכאן עד סוף הצד, זה קטע נהדר", שר אהוד בנאי, ואני, שאפילו תיכון עוד לא עשיתי, לקחתי מבנאי את "אנחנו כאן אורחים לרגע" ו"אין בכלל ממה לפחד", ושמרתי לו אמונים מאז ועד היום. עשרים שנה אחר כך, והשיר הזה – כמו גם שאר השירים באלבום – כל-כך רלוונטים, שנדמה כי זמנם לא יעבור לעולם.

https://www.youtube.com/watch?v=8nA8sB1YMho 

 דם

כולם מכירים, כך נדמה, בעל פה את כל ה"להיטים" מתוך "והפליטים". בקש ממישהו למנות לך את שירי האלבום הזה, וסביר להניח שהוא ישכח את "דם".

אני מודה – השיר הזה לא היה אהוב עליי מלכתחילה, אבל עם כל שמיעה מתגלה בו עוד צד, והאפלוליות שלו, הפסיכדליה, נכנסת לנשמה שלך וכובשת אותך. 

"והפליטים" הוא אלבום רוק'נ'רול, אבל הוא גם אלבום שמטפל בחומרים לא קלים לעיכול, בצדדים המכוערים של החיים. את חלקם לא הבנתי בזמן אמת. את חלקם אני לא מבין לעומק גם היום. עצב הפרידה ב"ממשיך לנסוע", הנדודים שב"מלנכולי", הזרות שב"עבודה שחורה" ו"ערבב את הטיח", ההתרסה ב"עגל הזהב", האפסיות והשגרה ההורגת שב"פועל במה".

 "אף אחד לא יכול להבין בן-אדם / איך נשאר הוא לבד / לבד בן-אדם", שר בנאי ב"דם", והצלילים של הגיטרה מנסרים את השלווה, מעירים את המתים, מערערים את היסודות. כן, הוא מספר על אמסטרדם, אבל אמסטרדם זה כאן ממול, היכן ששוכבים ההומלסים וקופאים למוות, היכן שנערות מובאות ממזרח אירופה ומנוצלות עד מוות, היכן שאנשים פוחדים לצאת מהבית. 

עיר מקלט 

"והפליטים" הוא אלבום קשה, אבל הוא אלבום ממכר. הסיבה לכך נעוצה בראש ובראשונה בלהיטיות שלו. אהוד בנאי תמיד ידע לחבר המנונים, אבל כאלו שגם אומרים לך משהו בסוף השיר, לפעמים משאירים אצלך את המשהו הזה לשנים ארוכות.

"עיר מקלט" הוא שיר כזה, שלא משנה איזה גרסה תעשה לו – ובמרוצת השנים שמעתי עשרות כאלה, כולל אלו המצוינות של ברי סחרוף – יישמע גדול מהחיים. זה שיר נדודים, זה שיר אהבה, זה שיר ארצישראלי. רק אהוד בנאי יכול לכתוב על הכביש המתפתל בין עכו לצפת, על המזבח, על מעיין שיפתח ויפכה, ולהישמע אותנטי ואוהב. כי "עיר מקלט" הוא בסופו של דבר שיר אהבה, שיר כיסופים, של בן-אדם ששב הביתה מן הכפור אליה, אל עיר המקלט היחידה שיש לו, אל הברירה היחידה.

מוזיקלית, "עיר מקלט" הוא דוגמה מצוינת לכך שבנאי הוא עיר מקלט שכזו לרבים וטובים במשך השנים. הוא עושה כאן בלוז ורוק, גיטרות עוצמתיות ותופים, מקצב רפפטיבי (שנשמע מצוין בגרסה האלקטרונית של ברי) וכאב אולטימטיבי. עשרים שנה אחרי, וקשה להזכיר עוד שיר כזה, עוד שיר עם עוצמה ונוכחות כאלה, בשפה העברית.

https://www.youtube.com/watch?v=IzFa5Pk7ScM 

ממשיך לנסוע

זה מוזר, אבל "והפליטים" היה נקודת השיגור של אהוד בנאי ולא שיא חד-פעמי. במקום לבכות את אי ההצלחה של האלבום ושל המופע שבעקבותיו, מינף בנאי את חדירתו לתעשייה לחדוות יצירה ותפוקה מרשימה – בראשית 89' הוציא את "תחת שיר היסמין", אלבום שהכיל סיפורים של יעקב בנאי, אביו של אהוד, מלווים במוזיקה שכתב בנאי, ובסוף אותה שנה הוציא את "קרוב", אלבומו השני, שהתגבר בלא קושי ובלא חשש על "משבר האלבום השני" והפך להיות (כנראה) האלבום המוערך ביותר, ואולי גם המצליח ביותר, של בנאי.

ב-92' הוציא את "השלישי", ששילב בצורה נפלאה בין הבוסריות והרוקיות של "והפליטים" לבין האותנטיות והשלווה של "קרוב". את הוצאת האלבום ליווה סיבוב הופעות ממיטב להיטיו של בנאי, שהכתיר אותו רשמית בתור אביר הרוק הישראלי. מאז ועד היום נדמה שכל סיבוב הופעות של אהוד הוא "המיטב של", ומסיבוב לסיבוב המיטב הזה רק הולך ומשתבח. ובכל-זאת, שירי "והפלטים", שזכו מאז ועד היום לאינספור גרסאות וביצועים, מנצנצים וזוהרים, בין אם מדובר בהופעה שקטה באמפי וואהל ובין אם בהופעת נצחון באמפי קיסריה. שוטפים אותך, זורמים בתוך תוכך, מתוך הלב אל הלחיים.

בין לבין אהוד בנאי זכה להיות מלה נרדפת לנדודים ומסעות. למרות שהוא תמיד מעיד על עצמו שאת רוב הנדודים הוא עשה בדמיונו, השירים שלו ספוגים בחוויות ממסעות ובתמונות ממקומות. העובדה שהוא נמצא כמעט תמיד בסיבוב הופעות, שכל הופעה שלו היא חגיגה בפני עצמה שכמעט אינה חוזרת על עצמה, וכי הוא אולי האדם הכי חרוץ והכי צנוע בביזנס הזה, גורמת לכך שלא רק שתענוג לראות את אהוד ממשיך לנסוע, אלא שזה תענוג גדול יותר לנסוע אחריו, לאן שלא יילך, ולהרגיש את הלב שקפא מעט מפשיר מחדש. 

מאחור השארתי עיר מתכת
מלפניי הדרך מתמשכת
אור זהב בין הערביים
איזה שטפון פנימי
זורם בתוך תוכי
מתוך הלב אל הלחיים
הלב שקפא הפשיר
לא חוזר לעיר
ממשיך לנסוע.

https://www.youtube.com/watch?v=5tt5bQ09EEw 

מלנכולי

המסע אליו יצאתי
התארך אל תוך הלילה
לבד בצד הדרך
בנופים לא מוכרים
פרצופים זרים
בתים דולקים בתוך החושך
מדורה של נוודים
רכבת של חצות
ומלנכולי היתה מנת חלקי…

אהוד בנאי הוא לא איש מחויך. גם כשהוא משעשע וצוחק, וזה קורה לעתים תכופות יותר ממה שזה נדמה, נדמה שיש בו מלנכוליות שכזו, האופיינית מאוד למשפחת בנאי. המסע אליו יצא, לפני עשרים שנה, עדיין נמשך, עדיין מתארך אל תוך הלילה. בנאי, לבד, מוקף בכל סיבוב בפרצופים זרים, חלקם מוכרים יותר וחלקם מוכרים פחות, ממשיך לנדוד מבמה לבמה ולהביא את מנת המלנכוליה שלו למכורים ולנזקקים. 

ראיתי את בנאי בהופעה חיה עשרות פעמים בחיי. אני חייב לומר שאני הכי אוהב את בנאי מלנכולי ומהורהר. אני זוכר הופעה כזו ב"לוגוס" לפני מי-יודע-כמה שנים. ישבתי קרוב לאיש ולגיטרה, הבטתי בעיניו ואפשר היה לראות את העצב, את הכאב. הוא הגיש את השירים שלו מתובלים במלנכוליות קסומה, ועשרות האנשים שהתאספו במקום הקטן והמיוחד הבינו ובזמן-אמת שמדובר בקסם.

המלנכוליות של בנאי היא לא דיכאון, לא בכי. מדובר בכאב ובקושי של היומיום, כזה שכולנו נאלצים לחוות ולהתמודד עמם מדי יום. בנאי לא מייפה את המציאות, לא מטייח, אבל גם לא מגזים. הוא מספר את זה כמו שזה, מפליא לתאר, מנתח ומבאר. ומי ששומע, מי שמאזין, יודע שמנת חלקו היא מנת חלקנו.

ערבב את הטיח

אהוד בנאי היה שותף פעיל ב"מאמי", ולכן לא קשה לנחש את דעותיו הפוליטיות. המחאה של בנאי באלבום, מחאה שנעדרה מאלבומיו הבאאים, היא כנראה תוצאה ישירה של אותו הלך רוח שהוביל אותו ל"מאמי", אותה מרירות וכעס אל מול המציאות הבלתי אפשרית של היחסים הפרובלמטים עם הפלשתינאים והמסלול הרה-האסון שבו אנחנו צועדים עמם בדרך אל אסון ידוע מראש. 

הדרך שבה בנאי מתמודד עם הסיפור המורכב של פועלי הבניין העזתים שבונים עבורנו את הארץ (בפראפרזה משעשעת על "מי יבנה, יבנה בית בתל-אביב?" של לוין קיפניס), בגוף ראשון, היא הדרך שבה הוא משתמש לכל אורך היצירה שלו (כולל גם ב"פועל במה" שמופיע בהמשך). היכולת שלו להסתכל על המצב הבלתי-אפשרי הזה בעיניים של האחר, הזר, ה"אשם", מרשימה ומרגשת.

חמש בבוקר בעזה
עדיין קר, אני עייף,
נכנס אל תוך האוטו של נביל
ונרדם אצלו על הכתף,
בדרך שוב, המחסומים,
אומרים: עצור! תעודות…
עוד שעה זה תל אביב
וזה עוד יום אחד, רק לעבוד.

עשרים שנה, עשרים שנה, כל פעם אני כותב את זה מחדש. אבל מה השתנה כאן בעשרים שנה?  מעט מאוד. המחסומים אותם מחסומים, הבעיות אותן הבעיות. זו, כנראה, הסיבה שהאלבום הזה כל-כך מצליח, כל-כך מרשים, ועומד כל-כך יפה במבחן הזמן. הרבה בגלל אהוד בנאי, הרבה בגלל החיים שלנו, שלא הולכים לשום-מקום מאז, אלא רק בדרך למטה.

מרקיסטן

(אינסטרומנטלי)

עגל הזהב

הרלוונטיות של האלבום מרשימה (ומדכאת) לא רק בנוגע למצב הפוליטי, אלא כאמור גם לגבי המצב החברתי. הנהירה אחרי עגל הזהב, עליה בנאי כותב באלבום, הייתה בחיתוליה בשנות השמונים. אם היה כותב היום את השיר, וודאי היה כותב אותו חריף יותר.

שהרי אנחנו עדיין כאן, בלב המדבר, מתנהלים כמו מי שצמאים למיים חיים, למנהיג אמיתי שיבוא מראש ההר וייתן כיוון. במציאות האפלה כאן אנשים נלחמים על כל פירור, רוקדים סביב עגל הזהב, מקדשים את המנהיגים והמתעשרים החדשים כאילו היו נביאי ישראל.

האם יכול היה אהוד בנאי לדמיין, אי-שם בשנת 1987, את ארקדי גאידמק?  את מתעשרי ההי-טק?   את הכמיהה למנהיג, שמביאה את כולנו להזיל דמעה על אריק שרון ששוכב כבר יותר משנה בקומה?!    כנראה שלא, אבל הקהל אותו הוא מתאר, הקהל הממתין בתחתית ההר ומעביר את זמנו במחול טירוף, הוא קהל שהוא מכיר, שהוא חי בקרבו, ולכן כנראה היכולת הנבואית המרשימה.

"עגל הזהב" הוא כנראה השיר החזק ביותר באלבום הזה, שיר שמתקיף אותך מהצלילים הראשונים שלו ולא עוזב אותך עד סופו. שיר שהמלים החזקות שלו מתחברות לרוק'נ'רול המקושט בצלילים מזרחיים שבנאי תפר להן, ויוצרות משהו חדש, משהו שלא היה כאן לפניו, משהו שאפשר לרקוד לצליליו, לשיר בפה מלא, אבל משהו שבסוף היום נשאר איתך ולא עוזב אותך, חוזר להטריד את נשמתך ומחשבתך שוב ושוב. וזו הרי כל המטרה.

הוא לא יורד מראש ההר
הוא לא יורד אל העם
הם יוצאים במחול טירוף
ושוכחים את עצמם
רוקדים סביב עגל הזהב
סביב עגל הזהב
מתחננים אליו
אל נא תעזוב אותנו עכשיו
היה לנו לאב
עדר נעזב, רוקד סביבו
קורא אליו לשווא
עגל הזהב 

https://www.youtube.com/watch?v=t1CixFyLoHI 

פועל במה

בסוף שנות השבעים עבד אהוד בנאי כפועל במה של "הגשש", במקביל לחיפוש מוסיקאים כדי לשתף איתם פעולה. בדומה לפורטיס, ששחרר גם הוא את אלבום הבכורה שלו בערך באותה תקופה, גם בנאי מצא סיפוק מההתעסקות ב"שואו ביז", גם אם לא היה במוקד העשייה. כשהוא כותב על "שקט של אחרי הסערה" ש"יורד על האולם ועל הבמה", כש"בראש מהדהד המופע שהיה, שנגמר", הוא מתאר תחושות שהוא הכיר מעבודתו כפועל, לא מהופעותיו על במה.

כשנגמור להעמיס נצא לדרך
השחר מתחיל לעלות
יוסף עם הקוניאק מתחיל לדבר שטויות
הוא אומר שנמאס לו הלילה הפחד
והכביש השחור
ושמחר בשלוש
יוצאים לעוד הופעה בחצור.

צומת קסטינה חשוך ואדיש
כל העולם ישן, רק אנחנו על הכביש
ואני נרדם על הכבלים מאחור
שומע איך שאול צועק על יוסף:
איך אתה נוהג, יה שיכור? 

"פועל במה" מצטרף, כאמור, אל "עבודה שחורה" ו"ערבב את הטיח", אולי גם ל "ממשיך לנסוע" ול"דם", בתארו את "ישראל השנייה", ישראל שלא היה נהוג לדבר עליה, בטח שלא להקדיש לה אלבום שלם. האנשים שאנחנו לא רואים, שאנחנו לא רוצים לראות, שרק אדם רגיש, שהחיים לקחו אותו ולימדו אותו שיעורים מעניינים, יכול לתאר. וכשאהוד שר על שאול ששר "צל עץ תמר ואור ירח", הוא קושר את היצירה שלו בזו של זהר ארגוב, בזו של אותה "ישראל שנייה", שעשרים שנה אחרי זה תהפוך אולי לישראל הראשונה, ותתקע לכל המעונבים ב"היכל התרבות" איזה קללה עסיסית ואיזה תנועה מזרחית.

וכך ישראל של היום פוגשת את ישראל של סוף שנות השמונים, כותל המזרח פוגש את הרוק של המערב, והכל באלבום אחד, מיוחד וקסום. עשרים שנה אחרי, אהוד בנאי עדיין פועל במה, פועל על במות ברחבי ישראל (והעולם) ומביא את פועלו אל כל מי שמוכן לשמוע, לכל מי שמרגיש, ולו רק לרגע אחד, כפליט.

כי אחרי הכל, כל אחד הוא פליט של משהו, ובמיוחד בישראל. ואולי בגלל זה האלבום הזה עדיין מהדהד, עדיין מתנגן. עשרים שנה אחר-כך.

(אהוד בנאי והפליטים, CBS, 1987)

 

הלוואי ותהיה לנו

השלווה לקבל את הדברים שאיננו יכולים לשנות

האומץ לשנות את הדברים שאנו יכולים

החוכמה להבדיל בין אלה לבין אלה.

 

~ על-פי ריינהולד ניבור