בשבת סגרתי חמש שנים, כן – שמעתם נכון, חמש שנים, במקום העבודה הנוכחי שלי.

 

חמש שנים זה אומר שהמקום הזה, אליו אני מגיע כל יום בחמש השנים האחרונות, הוא עכשיו רשמית מקום העבודה שבו עבדתי הכי הרבה אי-פעם.

 

חמש שנים זה אומר שכמעט כל מי שגייס אותי וניהל אותי בתחילת הדרך כבר איננו בחברה.

 

חמש שנים זה אומר שהתקדמתי המון, גם בהיבט האישי וגם בהיבט המקצועי, וללא ספק בהיבט של מיקומי בארגון.

 

חמש שנים זה אומר שאני נוהג כמעט באופן עיוור לעבודה ובחזרה.

 

חמש שנים, ועדיין אני נכנס לעבודה (כמעט) כל יום עם חיוך, ונהנה (כמעט) כל יום מהעבודה.

 

חמש שנים. אפילו קיבלתי שעון (Swatch, לא זהב) בהוקרה.

 

חמש שנים, נכון להיום.

 

 

יום יום אני הופך מחומר לאבק –
יום ראשון שחור,
יום שני אני זורח,
ויום שלישי כוכב חדש שבו
אשכב על הגב, אתהפך על הבטן
והמוח רץ…
                 (נכון להיום)

ובית קפה קטן

כסא, פסנתר, פסנתרן

ממול הים גועש

הזמן חולף לאט

וזה

כל מה שיש…

 

במסגרת חגיגות ה-7 לפורום מוסיקה ישראלית של ynet יזם אבי "ערנבי" בוחבוט, מנהל הפורום, מהדורה חוזרת של "פרויקט האסיף", הפרויקט המופלא שבו אוספים כל חבר פורום שירים ומרכיבים מהם מיקסטייפ (שזה מלה מעודכנת יותר לאוסף…) ושולח (בדואר, אשכרה לואו-טק) לחבר פורום אחר שהגריל.

 

במסגרת הפרויקט השנה הרכבתי את האוסף "בית קפה קטן. כסא, פסנתר, פסנתרן". הרעיון פשוט: שירים שמבוססים על פסנתר ופסנתרן, אם כי אפשר גם פסנתרנית. כפי שכתבתי ליוסי (aka חלום קטן) שקיבל את האוסף, אסופת השירים שהרכבתי מנסה להגשים הלכה למעשה את החז(י)ון של עלי מוהר, ומאגדת לתוכה שירים קטנים-גדולים, שירים שמנסים לתת ללב את מה שהוא צריך, בלי חשש. שירים שכולנו מבקשים לנגן שוב ושוב. כי זה כל מה שיש.

 

ושוב אותו הילוך
ברחוב כמעט חשוך
עוד בית ועוד עץ
תסלח לי תן לי אש
וזה
כל מה שיש…

הפלייליסט כולל 19 שירים*, מגוונים ומכל הצבעים והזמנים, והרי הוא לפניכם:

 

1 זה כל מה שיש – יוני רכטר (התכוונות)

2 שלמה גרוניך ומתי כספי  – הזמן עובר (מאחורי הצלילים 2002)

3 מאיר בנאי – כמו ציפור מעל הים (אקוסטי)

4 יוסף בבליקי – הגברת עם היהלומים (הגברת עם היהלומים)

5 נעם רותם – לפני תהום (עזרה בדרך)

6 אורלי זילברשץ-בנאי – השקר (הקברט של מירנדה)

7 מים שקטים – נמפות יפות (מים שקטין)

8 שלומי שבן ורמי פורטיס – When I Go  (מופע פסנתר)

9 שלומי שבן ורמי פורטיס – ניצוצות (מופע פסנתר)

10 שלום חנוך ומשה לוי – זה רק געגוע (יציאה)

11 מתי כספי ושלמה גרוניך – סליחה (מאחורי הצלילים 2002)

12 ארקדי דוכין ולימור עמר – בואי אלי (מתוך "הבמה המרכזית של קוטנר")

13 רות דולורס וייס – I’ve Been Such A Good Girl  (Come See)

14 שלומי שבן – חרש אינטרקונטיננטל (פסקול "האסונות של נינה")

15 שלומי שבן – פעם שירים (עיר)

16 אביתר בנאי – יש לנו את כל הזמן (עומד על נייר)

17 אוהד גולדברט וירון יהודה – בת השיר כבר אינה ילדה קטנה (שירימשומקומ)

18 שגיא צבי – There Is A Light That Never Goes Out (מתוך הדפיוצר ב"במה חדשה")

19 אריק רודיך – אחרית (סטאללה)

 

* לצורך כניסה לתקליטור קוצץ שיר מספר 2, לצערי הרב.

 

לאור ההצלחה (היחסית) בפורום, החלטתי לשתף את האוסף גם עמכן, קוראות נאמנות.

לפיכך תוכלו להוריד אותו כאן.

 

כמו-כן כאן תוכלו לקרוא על המיקסטייפ שאני זכיתי לקבל, בעריכתו של אורן שץ (משחת).

 

ושיהיה יומולדת שמח לכל קוראי וכותבי הפורום ואוהבי המוזיקה הישראלית באשר הם.

נגנו שוב את השיר(ים) ו… זה כל מה שיש.

 

ומה הלב דורש
את זה הוא לא אומר
מזה הוא קצת חושש
וזה כל מה שיש…

ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
לקוח מבקש
נגן שוב את השיר
כי זה
כל מה שיש…

 

 

המלים של עלי מוהר.

הקרדיט לתמונות (מפליקר): *FRAnCeScA* ,England

ספין זה כמו בומרנג. תרים מספיק כאלה לאוויר ואחד יחזור אליך ויתפוצץ לך בפנים.

 

מאז סיום המערכה הכושלת בלבנון, aka מלחמת לבנון השנייה, מנהל אולמרט קרב מאסף שמטרתו אחת: להישאר על הכסא. לא טובת ישראל בעיניו, לא בטחוננו, ולא שלוותנו. מטרתו היחידה לסיים את הקדנציה בשלום, שהרי ספק אם יזכה לקדנציה נוספת.

לצורך כך מתמקד אולמרט בשני כיוונים עיקריים שאליהם הוא משלח ספינים השכם וערב: אני מוביל משא ומתן רציני עם הפלסטינים שיסתיים בהסכם (כדי להרדים את העבודה והשמאל) מחד, ואני יתקן את נזקי המלחמה ואוביל את צה"ל לנצחון במערכה הבאה (כדי להרדים את המתנגדים מימין). כך או כך, חלוץ תלה את המדים והלך לעשות לביתו בגלוי, פרץ עזב את משרד הבטחון כדי להראות שברק לא יותר טוב ממנו ורק אהוד אולמרט כמנהגו נוהג – מפריח ספינים ומחזיק חזק בכסא.

 

יתרה מזאת, אולמרט כל-כך מזלזל בנו ובכוחנו שהוא הודיע מראש שהוא מתכוון "להילחם" בוועדת וינוגרד, אותה וועדה שהוא עצמו מינה כדי "לחקור" את הכשלון שלו במלחמה, בעזרת ספינים. לצורך כך, אולמרט מכריז כבר כמה חודשים שאף אחד -בטח לא חברי הוועדה, בטח לא הורים שכולים, בטח לא עיתונאים חוקרים, בטח לא מומחים צבאיים – לא יכול להגיד לו, המצביא הדגול, המנהיג המדופלם, שהוא נכשל בניהול המערכה, שהוא שגה ביציאה למבצע המטופש דקה לפני הפוטו-פיניש, שהוא קבר במו ידיו שלושה ושלושה חיילים.

 

יתרה מזאת, אולמרט חושב שאנחנו אידיוטים, ואתמול, בכנס הרצליה, טווה מציאות אלטרנטיבית לגמרי, וסיפר לנו שבצפון שוררת תקופת השקט הארוכה ביותר מזה 25 שנה וכי ההרתעה של מדינת ישראל טובה מתמיד, כמו גם השגשוג. כל זה כמובן נכון, זולת השקט בצפון (קטיושה על שלומי מצלצל לך מוכר, אהוד?), ההרתעה שאבדה (ויעידו הקסאמים על יישובי הדרום) והשגשוג (בכנס עצמו דנו בשחיקה במדד החוסן הלאומי, ובמיוחד במרכיב החברתי שלו).

 

אבל האולטימט ספין, זה שבסופו של דבר נתקע לאולמרט בגרון, היה המאבק במכתב המ"פים. חמישים קצינים במילואים, לא פחות, מפקדים שהשתתפו במלחמה, קראו לאולמרט להתפטר כי "מי שלא מחויב לאחריות אישית לא יכול לשלוח אנשים למלחמה". חמישים זה מספר גדול מדי בכדי להאשים אותם באג'נדה פוליטית כזו או אחרת, ולכן אולמרט השתמש בכוח ייצור הספינים המרשים שלו ותקף אותם על כך ש"עשו שימוש בלתי נאות בדרגתם". והרי למה שלחו אותם למלחמה אם לא בגלל דרגתם?   והרי מי יכול להעיד יותר טוב על מה היה במלחמה מאשר מפקדים כמוהם?!   והרי אולמרט אומר כל הזמן שרק מי שהיה שם יכול להבין?!!!   

 

וכך התפוצץ לו הספין של אולמרט בפניו, ובמקום שיגייס תמיכה כנגד המ"פים גרם לתסיסה וכעס נוסף על אולמרט. אתמול, בכנס הרצליה, הוא כבר העיד שהוא "מעריץ ומכבד את כולם". מעריץ ומכבד – כן, אבל ישלח אותם גם מחר למות אם זה משרת את האינטרסים הצרים שלו. ומי שחושב שאני טועה צריך לקרוא את צריך לקרוא את "מלחמת 60 השעות" של עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"מוסף הארץ" ולהבין למה באמת יצא צה"ל למבצע המטופש שלושה ימים לפני סוף המלחמה.

 

אולמרט בלחץ. הוא לא רוצה לשאת באחריות, לא רוצה לדון במה שקרה, רק לשבת עוד כמה חודשים על הכסא. כשהוא בלחץ, גם מכונת הספינים לא מתפקדת וכך מתפוצצים לו, לראשונה מזה זמן רב, רסיסי ספינים בפנים. דו"ח ההורים השכולים – בום. מכתב המ"פים – בום. נאום בכנס הרצליה – בים בם בום. ובינתיים בחוץ הולכים ומתרבים המפגינים הקוראים לו ללכת הביתה, והוא נתלה בציפי לבני, שאול מופז ואהוד ברק.

 

ויש לו שבוע. ויש לנו שבוע. בעוד שבוע דו"ח וינוגרד, שבסך-הכל ישים חותמת על מה שכולנו יודעים. וגם אם לא יגיד את הדברים ברור מספיק, משיקולים כאלה ואחרים, זה לא באמת חשוב. כי כולנו יודעים מה צריך לקרות יום אחרי וינוגרד, מה היה צריך לקרות מיד אחרי המלחמה. וכדאי שכולנו נצא החוצה לרחובות ונגיד את זה חזק וברור. אולמרט צריך ללכת הביתה, כי אולמרט לא מתאים. אולמרט צריך ללכת הביתה, כי הגיע הזמן לאחריות אישית. אולמרט צריך ללכת הביתה, כי כל אם צריכה לדעת שילדה החייל מקבל פקודות מאדם אחראי שראוי לתפקיד. אולמרט צריך ללכת הביתה. זהו. נגמרה תקופת החסד.

 

ואולמרט הוא כמו חתול (זבל). הוא ייפול על הרגליים שוב ושוב ושוב. ישלח עוד ספין, ינהל עוד קרב מאסף, יגייס את טובי המוחות הקריאטיביים בשביל לבלבל אותנו, לתמרן. הוא ייאחז בשולי הכסא כמו במזבח, ויתחנן לרחמינו.

 

אבל ספין זה כמו בומרנג. אם תרים מספיק כאלה לאוויר אחד בטוח יחזור אליך ויתפוצץ לך בפנים.

השנה לא תכננתי לכתוב משהו. כי אי אפשר כל שנה. כי לא ממש הכרתי אותה, ואני לא כותב על אנשים יותר קרובים שאינם, וחוץ מזה יש מספיק שזוכרים ומזכירים.

אבל בשבוע שעבר נתקלתי במקרה בהקלטות של כמה תוכניות של מיכל וישר חזרו אליי כל הלילות המופלאים שידעתי לצליליה, והחלטתי שאני חייב לספר מה הרגשתי, מה אני מרגיש. גם השנה.

בכל-זאת, חלפו כבר שמונה שנים…

 

 

הייתי מאוהב בה.

לא ידעתי איך היא נראית או בת כמה היא, אבל הייתי מאוהב בה.

הייתי מאוהב בה, כי היא השמיעה את המוסיקה שאני אוהב, ואהבתי את המוסיקה שהיא השמיעה.

 

הורדתי לפני שנה ומשהו הקלטות של כמה תוכניות של מיכל (לא זוכר ממי. מי שלא תהיה, תודה רבה לך!). התברר שזה לא הזמן שהפך את הזיכרון לכל-כך נפלא, אלא מיכל. התוכניות האלה באמת היו משהו אחר. אף אחד לא ערך או הגיש, ובטח לא עורך או מגיש, ככה תוכניות רדיו. הנה "גלוריה" של יו-2, ומיד אחר-כך "גלוריה" של ואן מוריסון בביצוע של הנדריקס, ונירוונה ואנימלס ואריק איינשטיין. ממש בית-ספר למוסיקה, קשת רחבה ועמוסת צבעים, הנאה צרופה. בלי פוזות מיכל הייתה פשוט משמיעה מוזיקה מעולה, בכל סגנון ושפה.

 

תמיד שואלים אותי, כששומעים שאני מוסיקופיל, איזה מוסיקה אני אוהב. "מוסיקה טובה", אני תמיד עונה. כי איך אפשר להגדיר מוסיקה טובה?  אין לה כללים או גבולות, לא שפות ולא גיאוגרפיה, לא סגנון ולא כלי. אני חושב שזה תוצאה ישירה של החינוך שקיבלתי ממיכל.

 

ואין היום מי שמציע את זה. אני אוהב את "הקצה" של קוואמי, אבל היא מעודכנת מדי ואקלקטית מדי ותזזיתית מדי בשבילי. קוטנר, שהוא מהיחידים שמסוגל לעשות תוכנית כזו (והוכיח את זה שנים ב"מוזיקה היום") עבר לערוץ המוסיקה ונעלם תחת הפונינט, ואולי עכשיו ב-102 יוכל מעט להושיע. אני מוצא שאתרים כמו "השרת העיוור" והפורומים המצוינים למוסיקה אלטרנטיבית וישראלית הם התחליף שמצאתי לעצמי בינתיים כדי להמשיך ללמוד, להמשיך להתפתח. אני בטוח שלו הייתה מיכל חיה, הייתה מוצאת את עצמה כותבת שם, ממש כמו שעושים שם אנשים יקרים וטובים אחרים.

 

האם יש היום דמות כזו, פיגורה, בתקשורת, שאני מרגיש שאני רוצה לדבר איתה, שאני יכול להתאהב בה, שאני מוכן ללכת אחריה באש ובמים?    החור שמיכל השאירה מזכיר לי במעט את החור שג'ון פיל השאיר אחריו והקושי של אוהבי המוסיקה למלא אותו.  נכון, זה עידן דיגיטאלי והגישה למוסיקה היום קלה יותר ומהירה יותר, ומקומו של שדרן הרדיו ועורך הרדיו כקובע טרנדים ומחדש נפגע מאוד. ובכל זאת, ההתרגשות שעוברת בי כשאני שומע את ההקלטות הישנות, האיכות המדהימה של החומרים שנמצאים שם, גורמים לי להתגעגע נורא.

 

הייתי מאוהב בה.

חשבתי שאני היחיד, בטח בין האנשים שהכרתי, היחיד שמאוהב בה.

שנים אחר-כך אני קורא מה שכותבים אחרים ומבין שמיכל שבתה את ליבם של רבים.

היא תמיד תישאר בלבי יפה ואמיצה, רוקדת לצלילי המוסיקה המופלאה שהיא עצמה מנגנת.

 

 

 

 

חלום בלהות עלייך

על מוות בבריכה

מעיר אותי ברבע לשלוש

אני שוכב על הרצפה של הלילה שהיה

עם מישהו זר ששוכב לי ליד הראש

 

חלום בלהות עלייך

על מוות בבריכה

אני לא רואה רחוק יותר מהחלום עתה

היד הרועדת של האיש הרועד

החזיקי את פי

שאחזיק בתוכי את הצעקה

 

אני מנסה לחשוב

להאט את הקצב

אם רק כאן זה היכן שאני הולך

אם זה אמת

אני חייב להיווכח בעצמי

אני מדליק את האש

וממש לידי

זה נראה טוב

זה טעים כמו שום דבר שקיים על פני האדמה

זה נראה טוב

זה טעים כמו שום דבר שקיים על פני האדמה

זה כה חלק, זה מרגיש כמעט כמו עור פנים

זה עוזר לי להבין איך מרגישים חדשים

 

זה עוזר לי להבין איך מרגישים חדשים

אלף קולות שלוחשים לי שהם צודקים

זה עוזר לי להבין איך זה מרגיש להיות חדש

וכל קול שייך

כל קול שייך לך

 

     ~ Kyoto Song של הקיור, להקה שהכרתי ואהבתי בזכות מיכל. השיר נוגן אצל קוואמי בספיישל שערך לזכרה. בעוד חודש בדיוק, בהופעה של הקיור בפראג, וודאי אחשוב על מיכל המון…

בגבעתיים עירי היקרה (אני תושב חדש יחסית אבל מאוד לויאלי) עובדים קשה מאוד על הנחלת התחושה לתושבים כאילו מדובר בעיר הנפלאה בעולם (תחת המוטו "הכי טוב בגבעתיים").  

 

אמת, רמת הנקיון מרשימה, העסק מתנהל יחסית על מי מנוחות, ואפילו כשלא יש תירוצים הולמים (הפארק מתעכב בגלל שנת שמיטה…), אבל צריך להודות – גבעתיים היא פרבר של תל-אביב. לא פחות ולא יותר. היתרון של "לשלם מחוץ (לתל אביב) ולהרגיש בתוך (תל אביב)" הוא הוא הסיבה לפופולריות של גבעתיים, עם כל הכבוד לראש העיר ועמודו המעודכן בפייסבוק.  

 

לכן לא הופתעתי כלל כאשר ניגשתי להשתמש בתו חנייה של עירי המהוללת (ברכבי השני, שאיננו מתהדר בתו חנייה חדש מודל 2008 של עיריית גבעתיים) בשעה 9:40 בבוקר יום חמישי, וגיליתי שלמרות שגירדתי את הספרה "9" מאחוריה הסתתר המספר "10":

 

 

רוצה לומר בגבעתיים הכל, אבל הכל, 10:

 

 נ.ב. למגיבים שלום. תתפלאו, אך ידועה לי הסיבה האמיתית להופעת המספר "10" מתחת לספרה "9". הקטע לעיל נכתב בהומור (כלשהו). אנא חסכו ממני תגובות בנושא.

צריך להודות – כבר מזמן הייתי צריך לכתוב פוסט על Lovesong.

זאת אומרת, אם כבר סדרת פוסטים על הקיור, איך אפשר בלי Lovesong.

כי "שיראהבה" הוא ללא ספק השיר הכי מצליח של הקיור, הכי מפורסם ואולי גם אחד מהיפים ביותר. אבל כמו ששחר כתב, Lovesong הוא בעצם סוג של שיר אהבה אולטימטיבי "שבו האהבה היא נצחית וטהורה ומזוקקת ומזוככת". ותמיד יותר קשה לכתוב על שירים מהסוג הזה. קשה, אבל צריך.

את Lovesong כתב, כמובן, רוברט סמית כמתנת חתונה לאשתו מרי, ממש לפני החתונה שלהם. הוא הופיע באלבום המופלא "Disintegration". השיר הזה הוא השיר המצליח ביותר של הקיור בארצות-הברית וללא ספק אחד מהפופולריים שלהם ביותר בעולם.

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני בבית שוב

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני שלם שוב

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני צעיר שוב

בכל פעם שאני איתך לבד

את גורמת לי להרגיש שאני מהנה שוב

וכמה שרחוק אהיה

אני תמיד אוהב אותך

וכמה זמן שלא אהיה

אני תמיד אוהב אותך

ואילו מלים שאומר

אני תמיד אוהב אותך

אני תמיד אוהב אותך

 

ובכל-זאת, אוהבי קיור מושבעים כמוני לא היו מדרגים אותו בראש רשימת שירי הקיור האהובים עליהם. אולי בדיוק מהסיבה שמנה שחר. ולכן מאוד שמחתי להיזכר דרך הפוסט שלו במאש-אפ המבריק שעשו לו לפני שנה בונא מיוזיק, שהם דורון פלסקו, זיו מטושקה ורוני נוי – מאש-אפ בין השיר הזה ל"מכה אפורה" של מוניקה סקס.

 בונא מיוזיק, שהיו אחראים גם למאש-אפ המשעשע "Enjoy the Sheket" (שהפגיש בין "שקט" של בלאגן ל"Enjoy the Silence" של דפש מוד), מצרפים פה את הציניות המופלאה של המלים שכתב יהלי סובול על אהבה מהסוג הפחות מוצלח ופחות יפה.

זה קרה בסתיו של השנה שעברה
הוא יורד כמו מכה אפורה על העיר
אני זוכר שהיא אמרה
אני זוכר איך הכל התפורר
אולי את זוכרת
מה את אומרת
מה את אומרת עכשיו
אולי גם אמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו חשוב משהו עצוב
סיפור אהבה
בלי מטאפורות ובלי דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאני בחיים

 

 וכך מקבלים את "אהבה אפורה", מאש-אפ אולטימטיבי, מרפא למכה האפורה או שיר אהבה למוניקה אם תרצו. על רקע פס הקול המופלא של הבס-תופים-גיטרה של הקיור יהלי מספר על "החיים (ה)די קלים" שהובטחו לו, הקלידים של השיר המקורי חורכים לך את הלב כצפוי כשיהלי מחפש לו נושא לכתיבה, "סיפור אהבה", וכשיהלי שר "כמו שאני בחיים, כמו שאני בחיים" ורוברט עונה לו "fly me to the moon" עולה לי חיוך מטופש על הפנים. How ever far away, אמרתי לה, how ever long I stay, אמרתי לה, I will always love you.

 בזמנו הורדתי את השיר מאיפה שהוא. אני אפילו לא זוכר מאיפה. אחר-כך היו לבונא, כמקובל בענייני מאש-אפים, בעיות זכויות יוצרים קלות עם הקיור. כעת, סוף-סוף, היצירה אושרה לשימוש והיא ניתנת להורדה חוקית דרך imusic. כך או כך, אתם מוזמנים להתרשם, להתלהב ולהנות מסופשבוע של אהבה. אפורה.

 נ.ב. עוד חמישה שבועות למרפא חי בעיר האפורה.

"השרת העיוור", אתר ביקורות המוזיקה הנפלא (גילוי נאות: אני נמנה על כותביו הרבים), מריץ כבר שבע שנים את פרוייקט "הגיבור הלא מושר", במסגרתו מצדיעים הכותבים השונים ל"גיבור הלא מושר", מי שהוציא אלבום נפלא (בעיני הכותב, כמובן) אך זכה להתעלמות מצד התקשורת. אחרי תקופה ארוכה שבה שבתי והאזנתי ושבתי והאזנתי ל"המיטב" של חנן יובל אני בטוח בעצמי מספיק כדי להכריז קבל עם ופורום: חנן יובל הוא הגיבור הלא מושר של כל הזמנים, הגיבור הלא מושר 1974 ואילך.

 

"אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים…"

בהקדמה לאלבום האוסף המושקע שהוציאה אן.אם.סי ליובל, וזאת במסגרת סדרת "המיטב" שלה, מספר המשורר האהוב עליי, רוני סומק, על יצירתו של יובל: "'יופי', כתב פעם הפילוסוף שופנהאור, 'הוא מכתב המלצה פתוח, הכובש את הלבבות בטרם עיינו בכתוב'. חנן יובל יכול להלחין את המכתב הזה…".  האזנה לאוסף הזה, המסודר כרונולוגית והמאוד מקיף (ועל כך ברכות לעורך ליאור מזרחי), מבינים שהאמת לא רחוקה מכך. יובל, שאחראי לשירים אהובים ונכסי צאן ברזל, כמו "אתם זוכרים את השירים" המצוטט לעיל (למלים של יהונתן גפן), "בטרם" ו"שנינו ביחד וכל אחד לחוד" (למלים של יהודה עמיחי), "נגה" שכתב ל"שובבי ציון" (שכתב מאיר אריאל על אחותו הבכורה של יובל), "כשצלצלת רעד קולך", "דור" ועוד ועוד, מבינים את מקומו החשוב והכל-כך בלתי מושר במוסיקה הישראלית.

 

 

מתוך הביקורת שלי על "המיטב" של חנן יובל בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.

 

שנים שחופש בשבילי היה מלה נרדפת למדבר ומדבר היה מלה נרדפת לסיני.

למען האמת, בנסיעה האחרונה שלנו לסיני, כשאשתי בשבוע השלישי להריונה, פינטזנו לנו על חופשה קסומה על חופי סיני עם ילד שמתרוצץ לו בחופשיות על החול הלבן. בתגובה, כמובן, בא פיגוע הטרור וטפח על פנינו הנאיביות.

 

חשבתי הרבה על סיני בסוף השבוע הקסום שבילינו בשבילים במדבר. אינני יודע אם זה השקט שאופף את הערבה או המחסור החריף בציווליזציה, השטיחים והכריות במאהל או הקור המדברי, אבל שלושה ימים של קסם עברו עלינו, של שקט שמופרע רק על-ידי קולותיהם של ילדים צוחקים (או רבים), של נופים נפלאים שכל פעם נעים לגלות מחדש שארצנו מבורכת בהם ושל אוכל…  הרבה אוכל.

 

וכשעצרנו לאיזה הפסקת אוכל בלב המדבר, הילדים ישנים במכוניות והשמש מראה קצת את זיו קרניה, אפשר היה לפזם בשקט את "בצהרי היום" של מאיר אריאל ודיוויד ברוזה ולחלום על "משהו קר חם בלב מדבר".

 

בתמונה: משהו חם בלב מדבר, בחוות האנטילופות.

 

"…השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה משתחררים בתענוג בכל הגוף
משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח
שמצליף אבק וחול על הפרצוף

 

וכל העניין הוא לשתות משהו קר
בלב מדבר…"

 

 

נ.ב. wifi בלב מדבר – להיט. "ארומה" בלב מדבר – כשלון.

שביתת המרצים "חוגגת" שמונים יום. 

שמונים יום זה הזמן שלקח לפיליאס פוג ופספרטו של ז'ול וורן להקיף את העולם.

שמונים יום ובסופו של דבר השביתה הזאת לא מעניינת אף אחד מחוץ למעגל הקטן יחסית של מרצים וסטודנטים.

כשם ששביתת המורים בבתי-הספר העל-יסודיים לא הזיזה לאף-אחד, כי תלמידים בגיל הזה לא צריכים בייביסיטר, כך גם גורלה של שנת הלימודים הנוכחית, כמו גם גורלה של ההשכלה האקדמית בישראל, לא מעניינות את אולמרט וחבר מרעיו.

שהרי מה הכוח האלקטורלי של הסטודנטים והמרצים לעומת הקולות שירוויח אולמרט כשיתחבק עם אבו מאזן וג'ורג' W או שכשיפתח מחדש את משרד הדתות?  יותר קל לשסות את פקידי האוצר במרצים, להשליך ספינים ומידע לא מבוסס לפתחם של התקשורת והסטודנטים ולקוות שהכל יסתדר מעצמו.

החלק העצוב הוא איך זה ייגמר – למרצים יזרקו איזו עצם, לסטודנטים יסדרו סמסטר מקוצרר, וההסכם הזה – כמו ההסכם עם המורים – יהיה בכי לדורות.

אינני קרוב די לסכסוך כדי להתיימר להבין את הפרטים הקטנים. אלה אומרים "שכרנו נשחק ב-35%", אלה אומרים "3% בלבד". אלה רוצים תוספות שכר לכולם, אלא רוצים תוספות רק לכוכבים ("שכר דיפרנציאלי"). מזכיר את הסכסוך של האוצר עם המורים?  מזכיר. השורה התחתונה זהה גם היא – כולם יודעים שההשכלה הגבוהה בארץ על הפנים ומידרדרת משנה לשנה, וכולם מתעסקים במספרים ובפרטים הקטנים במקום להתמודד עם המאקרו.

אינני מרצה ואין לי חברים מרצים. עם זאת, אחת הסיבות המרכזיות שלא עשיתי עדיין תואר שני היא דלות ההיצע באוניברסיטאות הישראליות. מעט החברים והמכרים שלי שהיו מוכשרים ו/או עשירים מספיק, והלכו לרעות בשדות זרים, מספרים בהתלהבות על אקדמיה אחרת – רחבה יותר, גדולה יותר, מרשימה יותר, עשירה יותר. המסקנה שלהם (ושלי) חד-משמעית: קח רכבת, קח אווירון, סע רחוק, רחוק, אם אתה רק יכול.

הרבה בעיות יש להשכלה הגבוהה בישראל – אין כמעט פיתוח ומחקר, עלות הלימודים יקרה, אין שיתופי פעולה מספיקים עם חברות מסחריות, אין פיתוח, אין כיוון. אינני יודע אם המרצים רוצים להשיג פתרון לבעיות האלה, או שמא רק לפתרון הבעיות שלהם עצמם. אבל כמו שביתת המורים, גם השביתה הזו מדגימה שוב את מצוקת ההשכלה בישראל ואת הדרך שבה השלטון מתנכר לה.

האם ראשי המדינה רוצים ציבור נבער, ממש כמו במדינות אפלות השכנות לנו?    או שמא אולמרט מיישם על המרצים את הטקטיקה שכבר הצליחה עם המורים, והוא יתיש אותם (ואותנו) עד שיתרצו במעות קטנות ויחזרו עם הזנב מקופל בין הרגליים לכתות ולמעבדות?!

בשמונים יום הספיק ז'ול וורן להקיף את העולם כולו ולחזור (כמעט) בזמן בחזרה.

שמונים יום, ופה עדיין ההשכלה הגבוהה שובתת. 

 

נ.ב.

מה נלין על שמונים ימים אם שלוש שנים אחרי שוועדת חקירה פרלמנטרית קבעה חד-משמעית שהבנקים הישראליים בזזו (מצטער, אין לי מלה יפה יותר…) את כספם של ניצולי השואה וכי יש להשיב מיידית את הכספים המגיעים להם ואף חוקקה חוק בנושא. אגב, ישראל היא המדינה האחרונה שעודה מטפלת בנושא השבת הנכסים לניצולי השואה (ששים שנה אחרי שתמה מלחמת העולם השנייה). כמקובל במקומותינו, שלוש שנים עברו וכסף אין.

לפני שמונה חודשים הבטיח ראש הממשלה לפעול בנושא. בתקופת "יום השואה" עזרה לניצולים היא ספין שווה, ואולמרט התייצב בפנים מיוסרות ודרש לפתור את הבעיה ולנפץ את "האטימות הבירוקרטית". אבל אולמרט, כמו אולמרט, עבד על כולנו, על הניצולים ועלינו. כעת, הוועדה לענייני ביקורת המדינה הודיעה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית (…) לבדיקת הנושא, שתבדוק את היחס של ממשלות ישראל לדורותיהן לניצולי השואה, וזאת לאחר שגם אחרי שהבטיחה הממשלה להעביר את הכספים באוקטובר האחרון, עדיין לא עשתה כן.

אני, אישית, לא מבין את הצורך בוועדה – אפשר לתת מראש את השורה התחתונה: היחס של ממשלות ישראל לדורותיהן לניצולי השואה מחפיר. גם בהם משסים את פקידי האוצר, גם אותם מעכבים עד שהעניינים יסתדרו מעצמם. במקרה של הניצולים, הם פשוט מתים, בקצב מזעזע של ארבעים ליום. מה שמוריד לממשלה מצביעים פוטנציאליים, מוריד מעל גבם של הבנקים את הנושים ויעלים את הבעיה תוך כמה שנים ממילא. אז למה להתאמץ?!

בקצת יותר משלוש שנים הדפו בעלות הברית את הנאצים ברחבי אירופה והכריעו את מלחמת העולם השנייה. בביצה המקומית שלנו שלוש שנים ושום דבר לא זז. כמה ועדות מוקמות, כמה זקנים מתים.

כלום לא עצוב, הכל כרגיל.  

אל נא תביטי לאחור.
על ראש הצוק, לעומתנו,
הנה טירת חלומותינו
לוטה בערפל אפור.

אהוב לבי, מרחפים
אנחנו עת כה ארוכה
בין ארץ עצב ומצוקה
ושמי הערב הצהובים.

קרבי אלי, חבקיני נא.
לו רק אל ראש הצוק נבואה,
שם הגאולה, שם המרגוע,
אהובתי, אחות קטנה.

אך המורים, הו אהובי,
על הגבעות אשר תחתינו
את רוביהם, להמיתנו,
כבר מכוונים אל מול לבי.

 

 

השיר "החזיון לפרנצ'סקו גויא" נכתב בידי פנחס שדה. הוא התפרסם בספרו "שירים 1947-1970" שיצא ב-1970. 

השיר מתכתב עם הציור "Fantastic Vision" של הצייר הספרדי גויא.

השיר הופיע באלבום המופלא של אהוד בנאי, "קרוב", מ-1989, שם הוא מבצע אותו ביחד עם יהודית תמיר. (השיר להתרשמות)

 

 

פרנצ'סקו גויא, הצייר הספרדי, צייר בתחילת דרכו בעיקר את משפחת המלוכה הספרדית. בתחילת דרכו צייר בעיקר פסטיבלים, שטיחים ועניינים שטחיים של היום-יום בחצר המלוכה, אך בהדרגה עבר להתמקד בזוועות המלחמה, תיאורי קרב וגוויות. השינוי הזה נבע משינוי נפשי דרמטי, שרופאים מודרנים חודשים שנבע מהרעלת עופרת שהובילה מאוחר יותר להתחרשותו. לקראת סוף חייו, הוא התבודד והוציא תחת ידו ציורים מפחידים ואפלים של אי-שפיות, טירוף ופנטזיה. ציורים אלה, הידועים כ"הציורים השחורים" מייצגים את רוח התנועה האקספרסיוניסטית. אגב, פעמים רבות הוא הוסיף את דמותו לציוריו.

  

"Fantastic Vision", הידוע גם בשמות "Asmodea" ,"Asmodeus" (אשמדאי) ו-"Sabbath" (שבת) הוא ציור מוזר למדי. הוא מתאר שני אנשים המחוברים זה לזה בגופם. כמתואר בשיר, הם מתבוננים לכיוונים הפוכים – אחד לטירה שעל ראש הר ואחר לאחור, כשמתחתיהם קרב עומד להתחיל – חבורת פרשים רוכבת בסערה ואילו צלף מכוון את רובהו אליהם.

 

רבים גורסים כי מדובר במכשפות בדרכן ל"שבת של מכשפות", למרות שהן אינן נראות כמו הדמויות שהופיעו בציורו זה. בשם אסמודיאה השתמש לרשונה אנטוניו ברוגדה, מכר וותיק של גויא. מדובר כנראה בצורה הנשית של אסמודיאוס (אשמדאי), רוח רעה שמוזכרת בספר טוביט (טוביה), שהוא חלק מהספרים החיצוניים, ספרים שנכללו בתנ"ך של הנוצרים הרומי-קתולים והאורתודוקסים ולא נכללו באלו של היהודים והפרוטסטנטים.

 

הציור שייך גם הוא ל"ציורים השחורים". עם זאת, כמו חלק מהם הוא לא משתמש רק בצבעים שחורים. בציור משתמש גויא בצבע אדום שמופיע על הבגד של האישה המרחפת מעל הרוכבים ובנוצה שבכובע של אחד הצלפים , וכן בצבע הצהוב הדומיננטי, צבע הדמדומים.

 

הציור תלוי במוזיאון דל פראדו במדריד.

 

 

 

השיר של פנחס שדה מציע פרשנות משלו לציור. בפרשנות של שדה מדובר בזוג אוהבים שפניו אל ראש הצוק, שם מחכה להם טירת חלומותיהם, לוטה בערפל אפור.

הריחוף של הזוג מעל ארץ מלאה בעצב ומצוקה, על רקע הדמדומים (דמדומי יום או דמדומי חיים), נראה תלוש ולא ברור. על רקע זה תגובת המורים, המבקשים להמית את בני הזוג, ולמנוע מהם להגיע למחוז חפצם, הוא סוף הניתוק בין הפרט והפרטי לעולם ועוולותיו, קץ האהבה והבטחון, התפרקות החלום על גאולה ושלווה.

 

בספרו "החיים כמשל" כתב שדה: "להשתוקק למות – זה סימל בשבילי את התשוקה לחיות, את הצורה העמוקה, הטהורה, החזקה והמתוקה ביותר של האהבה…".

 

"החזיון לפרנצ'סקו גויא" של פנסח שדה נכלל היום בתכנית הלימודים לבגרות בספרות.

 

 

 

בראיון לקובי מידן, לאחר מותו של שדה, סיפר אהוד בנאי שהכיר את שדה בעיקר "מהספרים והשירים". "כשהכרתי את שדה האדם, במהלך העבודה, גיליתי איש מצחיק… היתה לו שמחת חיים. בכלל לא אותה דמות הגותית ומיוסרת שהצטיירה בציבור". בראיון לציפי גון-גרוס, במלאת 9 שנים למותו של שדה, סיפר בנאי: "הוא היה משורר שחי את החיים באופן טוטאלי והניגודים האלה [בין סגרפנות ונזיריות לבין אהבה של נשים שהסעירה אותו] הם החיים…". 

 

בנאי הלחין, כאמור, את "החזיון" לאלבום "קרוב", השני שלו. בנאי הלחין את "בבית העלמין של חולון" לאלבומו הרביעי "עוד מעט", אלבום שרוחו והשירים שלו שיקפו השפעה עמוקה של יצירתו של פנחס שדה.

 

"הוא אמר לי פעם", סיפר בנאי באותו ראיון לציפי גון-גרוס, "ש'אני אולי אשב פה פעם [בשוק מחנה יהודה] ואשמע את השיר'. בדיוק השמעתי לו את השיר "החזיון לפרנצסקו גויא" מאיזה רדיו בכפר שלם".