יום שישי, 19:50 בערב.

יאיר לפיד, הישר מאולפני ערוץ 2, מישיר אליי מבט זחוח ואומר: "שלום, אני יאיר לפיד, ויש לי עניבה".

אני, עם ובלי קשר למייברג, מסנן אליו בחזרה: "נעים מאוד, אני שגיא, ויש לי כפתור שמעביר לדרוקר ושלח".

יאיר לא מתבלבל, ומנווט אותנו אל "סיכום השבוע" שלו. כשהוא סוקר את אירועי השבוע בשתי דקות (יום שני, קטש מתפטר; יום שלישי, טיל על שדרות…), הוא עושה את זה בטון מזלזל. לא החלטתי אם הוא מזלזל בי או מזלזל בחדשות, אבל הזלזול שלו הוא מה ששבר אותי.

"הזהרתי אותך, יאיר", אני אומר לו, ומקיש "10" על הממיר, "אל תגיד שלא הזהרתי אותך".

אתם מבינים, זה לא שיאיר לא גבר-גבר, עם שיער השיבה שהפסיק לצבוע והז'קט שהתחיל ללבוש. אבל אני עברתי ל"שישי" של 10 מזמן, הרבה לפני שהוא בכלל חשב על הגשת מהדורות.

וחוץ מזה,עפר היה בצנחנים ורץ מרתונים, ולרביב יש אחלה בלוג. כך שצריך יותר מעניבה (אדומה) כדי לגרום לי להפנות את הגב לחברים ישנים ביום שישי…

הוא מחכה שהיא תבין

אבל היא לא תבין בכלל

 היא מחכה כל הלילה שהוא יתקשר

אבל הוא לא יתקשר יותר

הוא מחכה לשמוע אותה אומרת

"תסלח"

אבל היא רק משפילה את עיני הפנינים השחורים

ומתפללת לשמוע אותו אומר

"אני אוהב אותך"

אבל הוא לא אומר יותר שקרים.

הוא מחכה שהיא תראה סימפטיה

אבל היא לא תראה סימפטיה כלל

היא מחכה כל הלילה להרגיש את נשיקותיו

אבל תמיד מתעוררת בודדה

הוא מחכה לשמוע אותה אומרת

"תשכח"

אבל היא רק משפילה את ראשה בכאב

ומתפללת לשמוע אותו אומר

"לא עוד,

לעולם אני לא עוזב".

איך הפכנו להיות כל-כך בנפרד?

היינו פעם כל-כך קרובים

איך הפכנו להיות כל-כך בנפרד?

חשבתי שהאהבה הזו תשרוד לתמיד

היו לא מעט אנשים שהרימו גבה שאני, בגילי המתקדם ובמצבי המשפחתי (והכלכלי), עולה על מטוס לפראג (רק) כדי לראות את הקיור בהופעה. ניסיתי להסביר את זה בפוסטים הקודמים בנושא, אבל הפעם אתקוף את הנושא מזווית אחרת. הפעם אני רוצה להסביר מדוע השירים של הקיור, שאני מגלה מחדש מאז שהתחלתי לשמוע אותם באינטנסיביות בשל הנסיעה, רלוונטים אליי היום אפילו יותר משהיו אז.

 כמו הרבה אמנים טובים שנולדו כמה ימים לפניי, רוברט סמית היה בן 15כשנולדתי. כשגיליתי את הקיור, אי שם בגיל 13, סמית כבר היה בן 28. את האלבומים הנפלאים שלו – Kiss Me x 3, Disintegration, Wish – הוא הוציא בין 87' ל-92', כלומר בשנות השלושים המוקדמות לחייו. היום, כשאני חולף ביעף על פני השנים הללו, השירים של הקיור נשמעים רלוונטים, מעניינים ומרגשים הרבה יותר, כנראה משום שאני יכול להבין אותם ולפרש אותם בעיניים שקרובות יותר לאלו של סמית, או לפחות לאלו של סמית שכתב את השירים הללו.

Apart, למשל, הוא דוגמה מצויינת לכך. השיר, שהוא בעיניי הטוב ביותר ב-Wish, ואחד מהטובים של הקיור אי-פעם, הוא שיר מרגש. אבל בגילי (המתקדם, כבר אמרתי), ולאור נסיון החיים שצברתי, מדובר בשיר מופלא. הסיטואציה שהוא מתאר, הרגשות שהוא מדבר עליהם, האמיתות עליהן הוא מדבר, הכאבים – כל אלה הופכים אותו ליצירת מופת, נכס. הדרך שבה סמית משרטט את הסצנות בפרוטורוט, בגוף שלישי, ואז בבת-אחת מרסק, בפזמון, את כל הגדרות והגבולות, ומשתמש בגוף ראשון. השורה שבה הוא שר "I thought this love would last forever" – אני זוכר את עצמי נפעם מכך בגיל 18, והיום אני מתרגש מאוד, כמעט נבוך מגילוי הרגשות ומעוצמת החשיפה, כמו גם מכמה שהסצנות האלה מוכרות.

הביצוע שהבאתי כאן לקוח מהופעה חיה מ-92', השנה שבה יצא Wish, ב-National Ballroom בלונדון. הוא מדגים את הייחוד של הקיור בהופעה, את היופי שבו סמית מעבד ומגיש את השירים ב-live.

עוד שבעה שבועות אני אוכל להיווכח בכך בעצמי.

yes: במקום ערוץ דעת – קבלו ערוץ דת

במחקר שהתפרסם לאחרונה (ואני מתנצל שלא הגעתי לדון בו עד כה מפאת עניינים אחרים…) גילה המכון הישראלי לדמוקרטיה כי שיעור החילונים קטן בהתמדה ומשקלם היחסי באוכלוסיה צנח בתוך שלושה עשורים בלמעלה מ-50%. על-פי הנתונים הציבור המסורתי מהווה 47% מהציבור, ואילו הדתיים והחרדים יחד מהווים 33% מהציבור. אמנם הסקרנערך על 1016 מרואיינים, כך שניתן להתווכח על מהימנותו (ואני אומר זאת בתור בוגר החוג לסטטיסטיקה…), אך נניח כי זהו אכן מדגם מייצג של האוכלוסיה היהודית.

הממצאים בסקר מעניינים (גם אם אינם דברים שלא ידענו קודם): השיעור הגבוה ביותר של שומרי מצוות נמצא אצל המזרחיים (רק 7% חילוניים), ככל שמזדקנים פחות אנשים מגדירים את עצמם דתיים, ככל שרמת ההשכלה עולה שיעור הדתיים יורד, וכמובן – שיעור הדתיים בקרב ה"ימניים" גבוה לאין שיעור משיעורם בקרב ה"שמאלנים". כלומר, במלים פחות פוליטלי קורקט, שאנשי "המכון הישראלי לדמוקרטיה" לא יכולים להרשות לעצמם להשתמש בהם – The wiser you get, the less you believe. או כפי שביטא את זה רוברט הינליין: "אין לי אמונות. האמונה עומדת בדרכה של הלמידה". 

 ומי הם אותם "חילוניים" בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה?  אלו שהצהירו כי הם כאלה בסקאלה סובייקטיבית, כלומר כשהם השוו את עצמם ביחס לדימוי שלהם של "חילוניים", "שומרי מסורת", "דתיים" ו"חרדים". במלים אחרות, אלו אנשים שבטוחים בחוסר אמונתם ובאורח חייהם החילוני. אלו שמעבירים את חייהם ללא האמונה וסדר היום שהיא כופה על האדם המאמין. אם לצטט את ניטשה (ואוו, אני נתלה באילנות גבוהים בפוסט הזה…): "האמונה אינה עוקרת הרים ממקומם, אלא מציבה אותם במקומות שאין בהם הרים כלל".

מיותר לציין את דעת החתום מטה על אמונה, שהרי כבר שיקפתי אותה לא פעם (תחת "תיאולוגיה נאורה" אפשר למצוא חלק מ"כתביי" בנושא). אולם לרוב אני נטפל לאדם המשתוקק להאמין ועל המקום של האמונה בהתמודדות של אנשים עם העולם ("קל מאוד להונות את עצמנו, הואיל והאדם מאמין בנקל שהוא משתוקק להאמין" אמר דמוסתנס) , ואילו הפעם ברצוני לנסות ולהסביר את חוסר האמונה שלי במה שנמצא מהצד השני, המנוגד לאמונה (ולא יעזור מי שינופף לי בהוגי דעות ומדענים דתיים כמו פרופ' אומן או ישעיהו לייבוביץ') – הידע.

אידריס שאה כתב: "ידע הוא משהו שאפשר להשתמש בו, אמונה היא משהו שמשתמש בך". ואילו אני מעדיף להדגים את זה באמצעות שתי דיאגרמות משעשעות (אך נכונות עד כאב), הלקוחות מאתר FreeThoughtPedia (תרגום לעברית: עבדכם הנאמן).

תחילה תרשים הזרימה של המדע/הידע:

אז מה עם האמונה הזו?  איך תרשים הזרימה שלה מתנהג?!   ובכן הנה נסיון (נועז?) למדל את האמונה:

ממש באותו היום שבו שחררה ועדת החוץ והבטחון בראשותו של צחי הנגבי דו"ח חמור אך פחדני על מלחמת לבנון השנייה, הגיע הח"כ הנכבד ל"רצועת הבטחון" בגלי צה"ל, תכנית שאני נוהג לשמוע מפעם לפעם (כשאין לי משהו יותר טוב לשמוע בפקק בדרך הביתה) לדבר על תקציב הבטחון 2008.  

הכסת"שא (כיסוי תחת של אולמרט) של הוועדה של הנגבי בכל הנוגע למלחמת לבנון הוא מכעיס ברמות מדהימות את מי שישב מהצד וצפה, על אחת כמה וכמה את המילואימניקים והחיילים הסדירים ששירתו בה. שורה תחתונה: הקברניטים בירושלים והמפקדים במטכ"ל קיבלו החלטה לצאת למלחמה כדי להסיר את איום הרקטות קצרות-הטווח, אולם בפועל לא הושג היעד הזה. "המלחמה ארכה 34 ימים", נכתב שם, "ובסיומם עדיין התקיים האיום כבימיה הראשונים". בקיצור, לא נצחון דחוק, לא תיקו בנקודות. הפסד. צורב.

הוועדה מונה את הכשלים בדרך למערכה בלבנון – האדישות כלפי התעצמות החיזבאללה, הפחדנות שב"אסטרטגיית ההכלה" – ואת ההתנהלות הכושלת במערכה עצמה –  בזבוז הזמן בהכנסת הכוחות הקרקעיים למערכה ואופן הכנסתם, היעדר רעיון מבצעי או מערכתי אחיד ובהיר, תחילתו של המהלך כ"מבצע" ואחריתו כ"מלחמה" ועוד ועוד. עם זאת, הוועדה מטילה את כל האחריות על הצבא ורק על הצבא. "מחדל חמור של פיקוד צפון ושל המטכ"ל", אפס אחריות של הדרג המדיני.

"הוועדה", מסביר הנגבי, "נמנעה במודע מעיסוק בסוגיות של אחריות אישית, הן לגבי הדרג המדיני והן לגבי הצבאי". אולם בעוד שבצבא הדרג הבכיר כבר הסיק ברובו את המסקנות ונפוץ לכל עבר, הרי שהדרג המדיני הבכיר ביותר, ראש הממשלה שהוא במקרה גם חבר המפלגה של הח"כ הנכבד הנגבי, עדיין בתפקידו. אחריות אישית היא בדיוק מה שהציבור רוצה, והתעלמות מכך היא התעלמות מתפקידה המוצהר של הוועדה.

הוועדה טוענת שהצבא צריך לתרגל, להפיק לקחים, להשתפר.  ממה שצריכה לעשות המערכת הפוליטית, הממשלה, מפלגת קדימה, ובעיקר ראש הממשלה, הוועדה מתחמקת בפחדנות. כשתגיע המלחמה הבאה, והיא בוא תגיע, יש לקוות שהצבא יספיק לתרגל ולשפר. עם מסקנות שכאלה, בראש הממשלה יעמוד אותו המנהל הכושל שעמד במהלך המערכה האחרונה, ויש לי תחושה שהתוצאות של המערכה הבאה בניהולו יהיו דומות לאלו של המערכה האחרונה.

ובשם הבטחון והפקת הלקחים והשיפור אישרה אותה וועדה פחדנית את תקציב הבטחון 2008, שעומד על סך של 51 מיליארד שקלים. כל אחד יכול לעשות את החישוב הפשוט ולגלות מה אפשר לעשות עם הכסף בתחומים השונים במדינה. תקציב הבטחון, זאת כדי לדעת, איננו מפורט "עקב רגישותו" בפני הכנסת, אינו נידון בוועדת הכספים, ורק חברי הוועדה של הנגבי מורשים לעיין בו.

הנגבי עצמו, בשיחה ב"רצועת הבטחון", הודה כי אין ביכולתה של הוועדה לנתח את הנתונים או לרדת לעומקם של דברים. כלומר, חברי הוועדה הם רק חותמת גומי בפני מערכת הבטחון. המתנגדים היחידים לתקציב, ח"כ סנה וח"כ איתם, התנגדו לו מסיבות מטופשות כאלו ואחרות, ואילו הנגבי העיד כי "התקציב אינו מעניק מענה אופטימלי לצרכי הבטחון של מדינת ישראל".

אם כן, נשאל הנגבי, מדוע אין הוועדה מתייחסת לתקציב ביתר רצינות. ובכן, הוא ענה, אין לנו תקציב למומחים. כלומר, בוועדה לא יושב אפילו לא אדם אחד עם נסיון במערכת הבטחון, שיכול לבקר את התקציב. ממש עכשיו, סיפר הנגבי, אושר לנו מומחה שכזה, אבל אין סיכוי שאדם אחד יצליח לבקר תקציב של 51 מיליארד שקל.

ואני, לא חבר כנסת, לא מומחה בבטחון ואפילו לא אחראי על תקציבים, תוהה לעצמי למה להסתפק במומחה אחד. נניח ונעסיק 51 מומחים, ונשים תחת פיקוחם מיליארד שקל כל אחד. ונשלם למומחים האלה משכורת יפה, מליון שקל עלות שכר לשנה. מה יקרה אז?   לבטח הם יוכלו להתעמק יותר בתקציב הבטחון, ואילו תקציב הבטחון יתפח ב-0.1%, מה שלא יזיז לאף אחד אף שערה באף מקום אסטרטגי בגוף.

יתרה מזאת, אני בעד פרמיות. נביא מומחים, ונציע להם "דיל": חסכת מאה ש"ח, קיבלת ש"ח אחד לכיסך. עם כזו מוטיבציה, יש לי תחושה שתקציב הבטחון יקוצץ באופן משמעותי מבלי לפגוע בבטחון שלי ושלכם, ועם היתרה החדשה שתיוותר לנו נוכל להשקיע בחינוך, בתרבות, בקשישים ובעניים, ולקדם את הבטחון של כולנו לטובת כולנו.

בוועדת החוץ והבטחון, שמתעסקת כנראה בכל דבר חוץ מבטחון, ימשיכו הנגבי, איתם ושאר החברים לבזבז את הזמן על ישיבות ודו"חות שלא מזיזים כלום בשום עניין. וכל עוד אולמרט בשלטון, וכל עוד הוועדה (כמוו שאר הוועדות בכנסת) נראית כך ומתנהגת כך, אני סמוך ובטוח שמלחמת לבנון השלישית בדרך, כשם שדו"ח וינוגרד הבא כבר נכתב. נתראה ב-2009.

It was twenty years ago today,
Sgt. Pepper taught the band to play
They've been going in and out of style
But they're guaranteed to raise a smile.
So may I introduce to you
The act you've known for all these years,
Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.

זה היה לפני ארבעים שנה היום. בראשון ליוני 1967 שחררו ארבעת המופלאים העונים לשם "הביטלס" את "להקת מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", אלבומם השמיני, המצוטט ביותר, המשפיע ביותר ואולי גם הטוב ביותר (בכל הזמנים?). האלבום, שהוקלט על פני תקופה של יותר מארבעה חודשים (דצמבר-אפריל), הפך מיד עם יציאתו לסנסציה, הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים. הוא היה חדשני בכל תחום, החל מהמבנה וכלה בטכנולוגיה, וכמובן הכיל את אחת העטיפות היפות ביותר בכל הזמנים.

ה"מועדון" הוקלט בסוף תקופת ה"ביטלמניה". לחברי הלהקה נמאס מסיבובי ההופעות, נשבר מהתקשורת, ונוצר געגוע אמיתי וכנה ליצירה רצינית ומחושבת. הכיוונים המוסיקליים שלהם הפכו עמוקים יותר ומתוחכמים יותר, היכולות שלהם ככותבים ומלחינים השתפרו עשרות מונים, הם גייסו לצידם את ג'ורג' מרטין, המפיק-מעבד המוכשר, את מיטב הטכנולוגיה האפשרית ואת ההשפעות של אמנים בני התקופה, כמו דילן, זאפה ווילסון, שהחלו לחבר שירים ארוכים, מורכבים, עמוקים ולא יצירות קצרות ופשוטות כבעבר.

הביטלס חיפשו ליצור סיפור, מציאות חלופית, וכך הגיעו לעניין הלהקה הפיקטיבית של סרג'נט פפר, למרות שבסופו של דבר רוב האלבום לא עוסק כלל בכך. הוא כן עוסק, והרבה, בסמים, ורבות כבר דובר על ההשפעה הרבה שהיתה לתרבות הסמים ששלטה אז באמנות המודרנית ובביטלס. המוסיקה באלבום פסיכדלית כמו שפסיכדליה צריכה להיות, כולל ציטוטים למוגשים מעולם הסמים, וכמובן "לוסי בשמי היהלומים" המפורסם (למרות שג'ון טען עד יום מותו שמדובר בציור שבנו ג'וליאן צייר.

כאמור, המבקרים והקהל זיהו מייד את ההיסטוריה המתהווה מול עיניהם. מבקר הניו-יורק טיימס, קנת' טינאן, כינה את האלבום "רגע מכריע בהיסטוריה של התרבות המערבית". מבקרים אחרים קשרו לאלבום כתרים לא פחות מופלאים. פרט לפראנק זאפה, שטען כי הביטלס מכרו לקהל פוזה של "ילדי פרחים" כדי "לדפוק קופה", רוב האמנים שפעלו באותה תקופה היו גם הם שותפים להתפעלות, ביניהם ג'ימי הנדריקס, ש"כיסה" את שיר הנושא בהופעה כמה ימים לאחר צאתו.

האלבום זכה בגראמי אותה שנה על "אלבום השנה", והיה לאלבום הרוק הראשון לעשות כן. הוא נכלל מאז באינספור רשימות כאחד מהאלבומים הגדולים של כל הזמנים, ברובם הוא זכה במקום הראשון. אגב, בשנת 2003 הוא נבחר כאחד מחמישים אלבומים שייכנסו לארכיון ההקלטות הלאומי בספריית הקונגרס האמריקאי.

אגב, במלוא ארבעים שנה לשחרור האלבום, ה-BBC ארגן הקלטה מחודשת של האלבום, שתשודר לאוויר העולם ב-Radio 2. לצורך כך גויסו כמה מהשמות הגדולים ביותר ברוק העכשווי, וביניהם חברי אואזיס, הקילרז והזוטונס, כדי לשחזר את הקלטת האלבום. את התוצאה ניתן יהיה לשמוע מחר.

לטעמי, "A day in the life" הוא ללא ספק השיר המדהים והמופלא ביותר באלבום הזה. כל דבר בשיר הזה נוטף גאונות, ולו רק משום שיש בו למעשה שני שירים שנכתבו על ידי שני ענקים בשיאם, לנון ומקרתני, בנפרד. יש פה תזמורת עם 41 נגנים, סימפולים ותעלולי אולפן, לחן כובש, טקסט הורס ומה לא. ג'ון לנון סיפר שהוא קיבל את הרעיון מכתבה ב"דיילי מייל" על מותו של טרה בראון, מיורשי בירה גינס ובנו של אחד הברונים, למרות שתיאור התאונה בשיר לא תואם את המציאות. בבית השני הוא מרפר ל"איך ניצחתי במלחמה", ההרפתקאה הקולנועית הקצרה שלו, ובבית הרביעי שוב מספר על משהו שקרא ב"דיילי מייל" (תוכנית למלא ארבעת-אלפים חורים שנפערו באיזור בלקבורן). אגב, הבית השלישי, אותו כתב פול מקרתני, ומכיל את השורה "עישנתי קצת… נכנסתי לתוך חלום", והשורה מתוך הבית השני "הייתי מת להדליק אותך" גרמו לפסילת השיר הזה על-ידי ה-BBC בשעתו בטענה ל"הדחת הנוער לשימוש בסמים".

ביום כזה, שהוא ללא ספק יום היסטורי בחיים האלה, נקודת-ציון בתולדות התרבות המערבית ויום חג בהסטוריה של "סרג'נט פפר" והביטלס, אין טוב ונכון כנראה מלחגוג עם "יום בחיים".

קראתי את החדשות היום, הו בוי

על איש בר-מזל שהצליח בגדול

ולמרות שהחדשות היו די עצובות

אז אני הייתי חייב לצחוק

ראיתי את התמונות.

הוא פוצץ את מוחו במכונית

הוא לא שם לב שהרמזור התחלף

קהל של אנשים עמדו ונעצו מבטים

הם ראו את פניו כבר בעבר

אף-אחר לא ידע אם הוא שייך

לבית הלורדים.

ראיתי סרט היום, הו בוי

הצבא האנגלי בדיוק ניצח במלחמה

קהל של אנשים פנו לאחור

אבל אני הייתי חייב להביט

היות שקראתי את הספר

הייתי מת להדליק אותך.

התעוררתי, נפלתי מהמיטה,

גררתי מסרק בתוך שערי,

מצאתי את דרכי למטה ושתיתי כוס

הבטתי למעלה וראיתי שאני מאחר.

מצאתי את המעיל שלי ולקחתי גם כובע

הגעתי לאוטובוס בשנייה האחרונה

עשיתי את דרכי למעלה ועישנתי קצת

מישהו דיבר ונכנסתי לתוך חלום

אה……

קראתי את החדשות היום, הו בוי

ארבעת-אלפים חורים בבלבקורן, לנקשיר.

ולמרות שהחורים היו די קטנים

הם היו צריכים לספור אותם אחד אחרי השני

עכשיו הם יודעים כמה לוקח כדי למלא את האלברט הול בחורים

הייתי מת להדליק אותך.

גדי מפנה לפרוייקט של גוגל ומוזיאון השואה האמריקאי, המתעד את הזוועות המתרחשות במחוז דארפור בסודן ברגעים אלה ממש. מכל הפוסטים שקראתי לגבי יום השואה, פרה ופוסט, מה שהוא כותב הכי נגע ללבי, והשלים בצורה מדויקת את הפוסט האישי שלי בנושא.

אני כתבתי ("לקח השואה"): "…מי שנגרם לו הדבר הנורא מכל הזה, השואה, צריך להיות ראשון הקמים להיאבק בעוולות, קטנות כגדולות, בכל מקום ובכל הכוח. טבח ברואנדה, אסון טבע בתורכיה, פליטים מאפריקה – אנחנו צריכים להיות הראשונים להציע עזרה, לאמץ אל לבנו, להעניק ולחבק. אנחנו, שאיש לא רצה בנו, שכל מדינות העולם סגרו את נמליהן בפנינו, שהמדינות הנאורות והדמוקרטיות ישבו בחיבוק-ידיים כאשר שרפו אותנו וירו בנו בפומבי – אנחנו צריכים להיות צבא ההגנה לכל הנדכאים והנזקקים, לא רק לישראל".

על מה שקורה בדארפור אפשר ללמוד מהפוסט המאלף הזה של נעמה.  גדי שואל למה לא מפציצים את דארפור, כלומר למה לא מתערבים בכוח בסכסוך שם, בדיוק כמו שאנחנו שואלים, כל שנה מחדש, לפעמים יותר מפעם בשנה, מדוע לא הפציצו את אושוויץ. ואני שואל איך ייתכן שפליטים מסודאן, שהגיעו לישראל דרך מצרים, שם פותחים עליהם באש בלי בעיה, נכלאים בישראל (לפי "חוק ההסתננות") עד שיגורשו בחזרה (!) לאותה המדינה ממנה נמלטו.

בתצהיר שנתן, במסגרת העתירה נגד החזקת הפליטים מסודאן במעצר מינהלי, כותב פרופסור יהודה באואר, חוקר שואה והיועץ הראשי ל"יד ושם", שהוא גם מראשי הועד הישראלי למען דארפור: "העם היהודי למוד פליטות. באו אליו מעט פליטי חרב שחורים, שמשפחותיהם נרצחו בשל צבע עורם ובשל השתייכותם האתנית… הרעיון לגרש אותם לארץ אחרת הוא רעיון עוועים – להוסיף פליטות על פליטות יהיה מעשה בלתי מוסרי, העומד בסתירה קיצונית לערכי תרבות כלליים ובעיקר יהודיים".

ואני כתבתי: "אנחנו חזקים ב"לקחים" גדולים. בהקמת מוזיאונים לשואה (במוזיאון החדש ב"יד ושם" השקיעו למעלה מ-50 מליון דולר), במצעדי חיים, בהדלקת משואות. אבל בפרטים הקטנים אנחנו לא נמצאים…אנחנו כולאים אפריקאים שנמלטו מטבח-עם בבתי-כלא ישראליים, מחרימים את הדרכונים של העובדים התאילנדים שמגיעים אלינו בחיפוש אחר משכורת שתאפשר את חיי משפחתם שם, מקבלים בהבנה כשחיילים של צה"ל משתמשים בילדים פלסטינים כ"מגן אנושי". כאלה אנחנו, דור שני או שלישי לשואה…".

גדי מצטט את באואר שאומר: "…זה פטפוט ריק… ה"נוור אגיין" הזה. זו אחת הסיסמאות חסרות הטעם שמסתובבות, ואת זה כל העולם הנאור אומר…  השואה היתה המקרה הקיצוני ביותר וחסר התקדים של רצח העם, אבל אחרי השואה היו איקס רציחות עם שהן לא אותו הדבר, כמו השואה, אבל הן רציחות עם…".

ואני סיכמתי:  "חזקה עלינו שלפחות אנו, דור שני שלישי ורביעי לניצולי וניספי השואה, נקפיד לחשוב על לקחי השואה, לדון בהם ולהתנהג לפיהם. עלינו להיות עמוד האש לפני המחנה, דוגמה ליתר העמים, בסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר…".

אז אני לא שואל, כמו גדי, למה לא מפציצים את דארפור עכשיו. אבל אני כן חושב שצריך לעשות משהו בנושא. כל אחד מאיתנו.

זה גרוע לשתוק. זה יותר גרוע להגיד "לעולם לא עוד" ולא לעשות כלום. אם אתה לא חלק מהפתרון, אמרו פעם, אתה חלק מהבעיה. וזה הכי גרוע להיות חלק מהבעיה/המחלה/הרוע הזה.

תמיד בתקופה הזו של השנה מדברים הרבה על "לקח השואה". לכל דבר צריך להיות לקח, אתם יודעים.

*

בדרך-כלל המושג "לקח השואה" נאמר בכפיפה אחת עם "שוב לא נלך כצאן לטבח", "בשום מקום לא אוהבים אותנו", "כולם אנטישמים", "היהודים זקוקים לבית לאומי ולצבא חזק" ו"תחי מדינת ישראל". אנחנו משתמשים בלקח השואה הזה כדי להתיר לעצמנו בעינינו הסובלות ממוסר כפול כל דבר, שהרי אנחנו נאבקים תמיד על עצם קיומנו מול כל העולם כולו שעוין אותנו וקם עלינו לחסלנו. אנחנו חרדים לגורלו של כל יהודי באשר הוא יהודי, בין אם הוא מחסידי אומות עולם או עבריין צעצוע בכלא בפרו, ואדישים, אדישים מאוד לסבלם של כל האחרים, שהרי איש אינו יכול לסבול כמונו, איש לא עבר את "השואה".

במערכון מפורסם של "החמישיה" יושבים זוג מול הטלוויזיה וצופים בחדשות. בכל אסון טבע או פיגוע הם מחפשים תמיד את הזווית היהודית, נאנחים לרווחה כאשר מדווח ש"אין ישראלים בין הנפגעים" ואדישים כליל לכמויות הנפגעים או הנעדרים של כל העמים האחרים, אלו שאינם חברי "העם הנבחר". אם זה לא היה כל-כך נכון, זה היה אפילו מצחיק.

דווקא אנחנו, שלמדנו על בשרנו שלרוע האנושי אין גבולות, שהוא יכול להתגלות אצל כל אחד בכל זמן, כולל אצל אנשים שלפני רגע היו נורמליים ונורמטיביים לחלוטין, צריכים להבין שהרוע הזה קיים בכל מקום ובכל זמן, גם עכשיו, גם כאן, שם ובכל מקום. זה, אם תרצו, לקח מהשואה.

 ויש עוד לקח – שמי שנגרם לו הדבר הנורא מכל הזה, השואה, צריך להיות ראשון הקמים להיאבק בעוולות, קטנות כגדולות, בכל מקום ובכל הכוח. טבח ברואנדה, אסון טבע בתורכיה, פליטים מאפריקה – אנחנו צריכים להיות הראשונים להציע עזרה, לאמץ אל לבנו, להעניק ולחבק. אנחנו, שאיש לא רצה בנו, שכל מדינות העולם סגרו את נמליהן בפנינו, שהמדינות הנאורות והדמוקרטיות ישבו בחיבוק-ידיים כאשר שרפו אותנו וירו בנו בפומבי – אנחנו צריכים להיות צבא ההגנה לכל הנדכאים והנזקקים, לא רק לישראל.

*

וכמה זה עצוב לגלות שאנחנו לא כאלה. שאנחנו אדישים לעוולות שנגרמות כאן ועכשיו, שלא לדבר על מקומות רחוקים יותר. כשליש מניצולי השואה החיים בישראל, למשל, סובלים ממצוקה כלכלית קשה, שלא לדבר על מצוקה נפשית וחברתית. אלו ששרדו את השואה לא מצליחים לשרוד את מדינת ישראל מודל שנות האלפיים. ואם לניצולי השואה אין אנו מצליחים לדאוג, אינני מתפלא שאנחנו חיים בשלווה עם ילדים עניים, זקנים רעבים, עובדים זרים נרדפים, בני-זוג לא יהודים שמוקצים מחמת מיאוס ועוד ועוד.

אנחנו חזקים ב"לקחים" גדולים. בהקמת מוזיאונים לשואה (במוזיאון החדש ב"יד ושם" השקיעו למעלה מ-50 מליון דולר), במצעדי חיים, בהדלקת משואות. אבל בפרטים הקטנים אנחנו לא נמצאים, ממש כמו האלוהים ההוא, שהניח לנו למות שם. אנחנו כולאים אפריקאים שנמלטו מטבח-עם בבתי-כלא ישראליים, מחרימים את הדרכונים של העובדים התאילנדים שמגיעים אלינו בחיפוש אחר משכורת שתאפשר את חיי משפחתם שם, מקבלים בהבנה כשחיילים של צה"ל משתמשים בילדים פלסטינים כ"מגן אנושי". כאלה אנחנו, דור שני או שלישי לשואה.

*

באפריל 2002, בטקס שחתם כנס בינלאומי על "מורשת ניצולי השואה", קרא צבי גיל, ניצול שואה, סופר ועתונאי, את "מנשר הניצולים". "היום, כשאנו, ניצולי השואה, שהזיכרון צרוב בבשרנו", קרא גיל, "באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר". "אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין", ממשיך גיל, "רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם".

"לקחי השואה", מסכם גיל, "חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות… "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך"… זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים". ואם את הדברים האלה קורא מי שניצל מהתופת, מי ש"שואה" עבורו הוא לא עוד דגל לנפנף בו, אז כולנו צריכים לעדכן את הערכים במניפסט "לקחי השואה" שלנו. ויפה יום שואה אחד קודם.

* 

ב"הארץ" התפרסמה השבוע כתבה ובה פסקי הלכה נדירים שניתנו במהלך השואה על-ידי רבנים שונים, ונאספו לתקליטור בשם "שו"ת שואה" שהוציא מכון "נתיבי ההלכה". הפסקים ניתנו במחנות ובגטאות, לפעמים בחטף ובעיצומה של עבודת פרך. רבים מהרבנים שפסקיהם הועלו על התקליטור נרצחו במחנות.

אחד מפסקי הדין דן בשאלה מה דינו של תינוק בוכה בבונקר שבו מתחבאים יהודים בשעת חיפוש של הנאצים? בין הפוסקים קיימת הסכמה רחבה, שלתינוק כזה, שעלול להסגיר בבכיו את כל הנוכחים, היה דין רודף ומותר היה לחנוק אותו באמצעות כר, גם אם הדבר יביא למותו. פסק דין נורא זה הוא עוד לקח של השואה, ללמדנו שיש לקדש את החיים, את החופש לבחור, את הזכות לגדול ולגדל. לקדש כאשר מדובר בחופש ובזכות שלנו, לקדש כשמדובר בזכות ובחופש של זולתנו.

*

בכל העולם, גם כאן, גם כעת, נשים רבות סובלות מאפליה ואלימות, מלידתן ועד ליום מותן, מידי רשויות המדינה, הקהילה והמשפחה. מדי שנה, מיליוני נשים נאנסות על ידי בני זוגן, קרובי משפחה, חברים וזרים, על ידי מעסיקים ועמיתים, אנשי כוחות הביטחון וחיילים. נשים, ילדים וגברים סובלים מאלימות המתרחשת בבית, אולם הרוב המכריע של הקורבנות הן נשים וילדות.

באזור דארפור שבמערב סודאן קיים סכסוך אלים בין מיליציה מזוינת הנתמכת בידי הממשלה לבין התשובים האפריקניים השחורים של האיזור. ב"טיהור האתני" נהרגו כשלוש מאות אלף איש עד כה וכשני מליון נפשות נעקרו מבתיהם.

דו"ח של הקואליציה להפסקת ניצול ילדים כחיילים קובע כי יותר משלוש מאות אלף ילדים, מגיל 7 ומעלה, משמשים כחיילים ביותר מארבעים מדינות.

*

כל אלה הן רק דוגמאות בודדות לכך שהעולם לא למד, לא הפנים את לקח השואה. חזקה עלינו שלפחות אנו, דור שני שלישי ורביעי לניצולי וניספי השואה, נקפיד לחשוב על לקחי השואה, לדון בהם ולהתנהג לפיהם. עלינו להיות עמוד האש לפני המחנה, דוגמה ליתר העמים, בסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר, כמו שניסח זאת צבי גיל.

"אם תשאלו אותי / תרצו למצוא אותי / כדי למשוך ממני את התשובה / את התשובה הזאת, הגאונית הזאת / זאת שעונה על כל השאלות / את התשובה הזאת חיפשתי נואשות…"

אם מחפשים את התשובה, ורוצים לשאול את מיקי שביב, כנראה שצריך לעשות את זה ככה, בגובה כמה עשרות אלפי רגל, במטוס לארצות הברית, עם כוס יין אדום ביד וחיוך של דיילת אמריקאית מול העיניים. ככה, בתלישות הזאת, בחיבור שבין כאן לשם, מיקי שביב נשמע פתאום הכי רלוונטי והכי מתאים, כאילו הוא באמת התשובה שחיפשתי נואשות.

אם אתם רוצים לקבל תשובה לפחות לחלק מהשאלות, אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת שלי על "התשובה" של מיקי שביב המתפרסמת ב"השרת העיוור".