אָדָם אֵינוֹ חַיָּב

אֶלָּא לְהֶשֵּׂג אֶחָד

בְּחַיָּיו

שֶׁתְּהֵא לוֹ יַלְדוּתוֹ

בְּהֶשֵּׂג

יָד

 

         – יהורם בן מאיר (פיצ'י), מתוך: ונהר הירקון יוצא מעד

 

זה היה היום שאחרי היום האחרון של האינטרנט. אחרי המוספים שסיכמו את התקופה, אחרי מלות ההספד, אחרי המחאות, אחרי ההדחקה וההשלמה. זה היה יום שני.

CC graciolli

 

קמתי בבוקר, ולא לקחתי את הטלפון ליד. בשביל מה לי?  הרי אף אחד לא יתקשר בשעה כזו. וטוויטר ומיילים הם עניין של העבר. במקום זה פתחתי את הדלת ולקחתי ליד את העיתון. מזל שלא ביטלתי את המנוי כמו שתיכננתי לעשות מליון ואחד פעמים במהלך השנים האחרונות. אבל גם העיתון היה מוזר. נראה שאפילו הכתבים עוד לא התרגלו למחסור באינטרנט – הכתבות היו רדודות, חסרות רקע, שלא לדבר על כך שפתאום אי אפשר היה לשאול עובדות וידיעות מאתרים ובלוגים.

 

הגעתי למשרד, התיישבתי מול המחשב ו…פתאום היה נורא משעמם. ניסיתי לחשוב לאן העברתי לפני כמה שנים את ספריית המוסיקה שלי, כי כבר המון זמן לא שמעתי את הקבצים האלה. מה שכן – פתאום, בלי אימייל, היה הרבה יותר זמן פנוי. בעיקר לדבר בטלפון עם כל מיני אנשים מעצבנים שאף פעם לא שמעתי כמה הם מעצבנים, כי עד כה תיקשרנו בעיקר במיילים קצרים וענייניים.

 

החדר שלי, שעד לפני כמה ימים הרגיש כמרכז העולם, נראה לי פתאום כמו מקלט אטומי. לא ידעתי מה קורה, לא יכולתי לגלות מה חדש. מה, אם תפרוץ פתאום מלחמה או פריס הילטון שוב תאבד את תמונות הפורנו שלה, מישהו יתקשר לספר לי?  

 

בקושי החזקתי מעמד עד הצהרים. בצהרים הרגשתי שאני חייב לצאת החוצה, לתקשר קצת עם העולם החיצון. אבל מסתבר שגם העולם החיצון היה עדיין בהלם, וכולם מסביבי נראו בערך כמוני – הלומי חוסר אינטרנט, משוללי תקשורת, אבודים בעולם.

 

בערב שאלתי את אשתי מה הייתי בדיוק עושה לפני שהיה האינטרנט. היא מלמלה משהו על טלוויזיה וחיבוקים, אבל זה נשמע לי נורא אייטיז. הבטתי בלפטופ שזרוק בסלון, ריקני ומנותק, וחשבתי שנורא בא לי לספר על היום הנורא שהיה לי לכל החברים שלי, והחברים של החברים וסתם אנשים שעוקבים אחריי כי משעמם להם בחיים. אבל אין אינטרנט, ובלי אינטרנט זה די קשה.

 

זה די קשה בלי אינטרנט, חשבתי. והלכתי לישון. השעה היתה 20:47.

 

CC noii

 

זה היה היום שאחרי היום שאחרי היום האחרון של האינטרנט. יום שלישי. התיישבתי ליד שולחן העבודה, הוצאתי עט ונייר מכתבים, וכתבתי את מה שאתם קוראים עכשיו. אין לי מושג איך זה יגיע אליכם. זה די קשה בלי אינטרנט.

 

 

נכתב כחלק מ"תרגיל מחשבתי: מה תעשו ביום שבו האינטרנט ימות?". תודה לגל מור על ההזמנה.

לפני כמעט שנתיים כתבתי כאן ביקורת על "המיטב", אוסף כפול שהוציאה   NMC משיריו של   חנן יובל. הכותרת של הביקורת היתה "הגיבור הלא מושר, 1974 ואילך". בגוף הביקורת   הסברתי כי חנן יובל הוא מסוג האמנים עבורם הוקמה הקטגוריה "הגיבור הלא מושר". יובל, שאחראי לאינספור שירים אהובים, נשאר כמעט אלמוני בקרב קהלים גדולים מאוד  בישראל, למרות שהוא יוצר כבר יותר מ-35 שנה. ב-35 שנים אלה יובל יצר פולק ורוק, פופ ושירי משוררים, וגם אם אף פעם לא הלך רחוק מדי, נדמה שהוא תמיד היה סוג של גיבור.

בחזרה ל-2009, או בעצם, לתחילת העשור הקודם, שנת 2000: יובל התבקש לערוך ולהפיק מופע מוזיקלי בשם "מסע אישי יהודי" במסגרת הפסטיבל ללימודי יהדות בכפר בלום. הוא – שהקליט בעבר את 'שיר המעלות', ששר קרליבך, שלמד פילוסופיה יהודית – החליט להלחין, לצורך האירוע, את קודש הקודשים של מחזור התפילות, את הקדיש. עם הזמן הוא אסף עוד ועוד יצירות, מהמסורת היהודית ומתרבויות אחרות, והקליט גם אותן. אבל הוא הרגיש שהיצירה לא שלמה. "רציתי להוסיף עוד נדבך למוזיקה", הוא מספר "לפתוח חלונות לעוד עולמות, וכך נולד הספר. כל שיר קיבל מבוא אישי, ולצידו תוספות שונות במלל ובתמונה. חלקן נלקח מהספרות והשירה, חלקן מאלבום התמונות הפרטי שלי. הקשר של כל אלה לשירים הוא קשר תרבותי, רגשתי ואסוציאטיבי".

"החיפוש אחר היפה והקדוש,
שניהם ביחד, בצירוף אחד,
בקישור אחד…"
            (מתוך "היפה והקדוש" לעדין שטיינזלץ)

 

 

 

 

 

 

 

מתוך ההמלצה שלי על "סידור אישי" של חנן יובל, במסגרת פרוייקט "הגיבור הלא מושר 2009" של "השרת העיוור".

 

כָּל הַנְּהָרוֹת

הוֹלְכִים אֶל

הַיָּם וְהַיָּם

אֵינוֹ מָלֵא

 

כִּי כָּל

הַנְּהָרוֹת חוֹזְרִים

אֶל הַנְּהָרוֹת.

תַּאֲמִינוּ לִי.

 

זֶה סוֹד

גֵּאוּת וְשֵׁפֶל.

זֶה סוֹד

תּוֹרַת הַגַּעְגּוּעִים.

 

            כל הנהרות לאבות ישורון

 

אתמול חגג ה-Tel-Aviv Beer Tweetup שנה להיווסדו. לרגל החגיגות נערכה תחרות לבחירת נבחרי קהילת הטוויטר הישראלית, ה-TweetsAwards.

 

בין יתר הקטגוריות היתה הקטגוריה TLVMusic#, שמועמדיה מנעימים לכולנו את הפיד במוסיקה משובחת בכל ימות השנה.

 

לרגל המאורע החגיגי ארגנתי מיקסטייפ שמסכם את 2009 אותו ערכו המועמדים הנכבדים. מכיוון שהוא לא נוגן בהצלחה, לצערי, באירוע, ולא רק, אני משתף אותו כאן עמכם.

 

קבלו את ה-TLVMusic 2009 Mixtape, כפי שערכו ה"ה sharagrif, idangazit, _Ananas, Wrongg, guyha, rominska, shimonta ואנוכי:

 

Animal Collective – My Girls (נבחר ע"י rominska)

 

JJ – Things Will Never Be The Same Again (נבחר ע"י _Ananas)

 

The Phenomenal Handclap Band – You'll Disappear (נבחר ע"י Wrongg)

 

Muse – Uprising (נבחר ע"י sharagrif)

 

Camera Obscura – French Navy (נבחר ע"י shimonta)

 

The Flaming Lips – Watching The Planets (נבחר על-ידי)

 

David Bazan – Hard To Be (נבחר ע"י guyha)

 

11th Dimension – Julian Casablancas (נבחר ע"י rominska)

 

Kylie Auldist – Ship Inside A Bottle (נבחר ע"י Wrongg)

 

Black Kids – I'm not gonna teach your boyfriend how to dance with you (נבחר ע"י _Ananas)

Devendra Banhart – Baby (נבחר על-ידי)

 

Girls – Lust For Life (נבחר ע"י rominska)

 

Indigo Girls – Least Complicated (נבחר ע"י sharagrif)

 

Solange – Sandcastle Disco (נבחר ע"י _Ananas)

 

Cool Palm Pete – Gitty Up Baby (נבחר ע"י idangazit)

 

blackalicious – Make You Feel That Way (נבחר ע"י sharagrif)

Shafiq Husayn feat. Fatima & Stephen "Thundercat" Bruner – Lil' Girl (נבחר ע"י Wrongg)

 

Hocus Pocus feat. Magik Malik – Quitte a T'Aimer (נבחר ע"י idangazit)

 

Marisa Monte com Julieta Venega – Ilusión (נבחר ע"י sharagrif)

 

Fever Ray – When I Grow Up (נבחר ע"י shimonta)

 

Monsters of Folk – Temazcal (נבחר ע"י idangazit)

 

יהוא ירון – קיים ונעלם (נבחר ע"י guyha)

 

אביב גדג' – נחש בעשב (נבחר על-ידי)

 

Radiohead – These are My Twisted Words (נבחר ע"י shimonta)

 

Grizzly Bear – Two Weeks (נבחר ע"י guyha)

 

 

את המיקסטייפ אפשר להוריד (באופן זמני) כאן.

תודה מיוחדת לכל המשתתפים, ובמיוחד ליעל בארי.

בְּחִיל וּרְעָדָה אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָיִיתִי מַגְשִׁים אֶת חַיַּי

רַק לוּ הָיָה בִּי הָעֹז לְוִדּוּי פֻּמְבִּי

שֶׁיַּחְשֹף אֶת הַמִּרְמָה, שֶׁלִּי וְשֶׁל דּוֹרִי:

מֻתָּר הָיָה לָנוּ לִפְצוֹת פֶּה בְּצִיּוּץ שֶׁל גַּמָּדִים וְשֵׁדִים

אֲבָל מִלִּים טְהוֹרוֹת וְנִשָּׂאוֹת נֶאֶסְרוּ

בְּעֹנֶשׁ כֹּה חָמוּר, עַד כִּי מִי שֶׁהֵעֵז לְבַטֵּא אַחַת מֵהֵן

כְּבָר בְּעֵינֵי עַצְמוֹ נֶחְשַׁב לְאָדָם אָבוּד.

 

צ'סלב מילוש, תרגם: דוד וינפלד, מתוך "וזרח השמש ובא השמש", 1981

2009 תיכף נסגרת, ומסביב כולם מסכמים. מסכמים כל דבר בעשור האחרון, ובכלל זה מוסיקה.

ב"עכבר העיר" בועז כהן ידידי סיכם את אלבומי העשור בצורה מרשימה ומקובלת עליי (כמעט) לחלוטין. ובכל-זאת, הנה כמה שלא הופיעו אצל בועז ומופיעים גם מופיעים ברשימה הפרטית שלי:

Blonde Redhead – Misery Is a Butterfly, 2004

אלבום שתפס לי את האוזן מהרגע הראשון, וגדל עליי עם כל האזנה נוספת. אני אוהב אינדי פופ, אני אוהב דיסטורשן, תוסיפו לזה את קאזו המופלאה ותקבלו שלמות אלקטרונית מרגשת. האלבום הזה מרגש מהרגע שבו לוקחים אותו לידיים (עטיפה מדהימה!) ועד שהצליל האחרון שבו נגמר. ללא ספק מהאלבומים המיוחדים והנהדרים של העשור האחרון.

ביקורת יפה של עמית קלינג ב"השרת העיוור".

אני הייתי בהופעה ב"בארבי" ביולי 2007.

 

Sun Kill Moon – Ghosts of the Great Highway, 2004

ב-2004 ידידי הטוב מור תפס את הג'וב החלומי ביותר בעיניי: שדרן ברדיו קולג'ים אמיתי בארצות-הברית. במסגרת עבודתו זו, עליה – כמובן – לא קיבל כל תשלום, הוא נחשף לכמות חומר אינסופית, ושמח לחלוק אותה עם כותב שורות אלה.

בין יתר ה"מציאות" שמור הכיר לי היה הפרויקט הנפלא של מארק קוזלק, איש שעד אז לא הכרתי, Sun Kill Moon. אלבום הבכורה של הפרוייקט, Ghosts of the Great Highway כבש את לבי בסערה, עד כדי כך שבסוף אותה שנה בחרתי אותו כ"גיבור הלא מושר" שלי לשנה זו.

 

Beirut – Gulag Orekstar, Lon Gisland, 2006-7

להקה אמריקאית של בחור מניו מקסיקו, שמנגנת פולק מזרח אירופאי וקוראת לעצמה ביירות?  רע, כנראה, לא יכול לצאת מזה. וכשפגשתי, באחד מביקוריי בניו יורק, את האי.פי של ביירות באמצע טיימס סקוור הייתה לי תחושה שהאלבום הזה (למעשה, האלבומים. מבחינתי, האלבום והאי.פי שאחריו הם כמעט מקשה אחת) יישאר איתי להרבה זמן.

הקליפ המדהים ל"Elephant Gun" בבימויה של עלמה הראל.

 

Devendra Banhart – Cripple Crow, 2005

אני לא זוכר איך הגעתי לדבנדרה. האם היה זה מור (ראה לעיל) או דני שתמיד יודע מה הכי "חם" באינדי. בכל אופן, בפחות משנתיים סופר פוריות האיש בעל השם המוזר הוציא שלושה (!) אלבומים נהדרים, שהאחרון שבהם, Cripple Crow, היה מאסטרפיס אמיתי, רקח אוסף נפלא של הז'אנר (The Golden Apples of The Sun) והצליח לכבוש אותי עם הביזאר-פולק הרך והמענג שלו.

שנה אחר-כך הוא הגיע לארץ, וכבש גם את הבארבי. שלא לומר, את בכירת בנותינו בנכר נטלי פורטמן. אם מדברים על אמנים שמגדירים את העשור האחרון, דבנדרה הוא ללא ספק אחד מהם.

 

The Streets – Original Pirate Material, 2002

מהרגע הראשון שבו שמעתי את "Weak Become Heroes" ידעתי שאני ומייק סקינר נלך דרך רחוקה ביחד. האלבום ממנו נלקח השיר היה אחד הדברים המרעננים והמעניינים ביותר ששמעתי, עם מלים חכמות אבל יומיומיות, מנגינות נהדרות והגשה מיוחדת ומשעשעת. סקינר, בדומה לדבנדרה לעיל, הוציא בהמשך עוד שני אלבומים נפלאים, והגיע גם הוא לתת כבוד לעם ישראל בהופעה נהדרת בהאנגר 11.

ביקורת יפה של h2s ב"השרת העיוור"

 

Sigur Ros – ( ), 2002

אז נכון שסיגור רוס הוציאו את אלבומם המשובח והמכונן,Ágætis byrjun , ב-1999, אבל האלבום בעל השם המוזר, המושר כולו בשפה לא קיימת שהומצאה במיוחד בשביל האלבום (וולנסקה), הוא יצירה מטלטלת ומיוחדת שנשמעת אחרת בכל שמיעה ומגרה את הדמיון ואת בלוטות הרגש עד בלי סוף.

 

 Antony and The Johnsons – I Am a Bird Now, 2005

בתחילת 2005, כשיצא האלבום הזה, מיהרו כל המבקרים להכתיר אותו כאלבום השנה. אני הגעתי אליו כמה חודשים אחר-כך, בעיקר בגלל רשימת האזנה ארוכה ועמוסה שמנעה ממני להגיע אליו. אך מהרגע שהאזנתי לו בפעם הראשונה לא יכולתי להניח לו. "כמה היזקקות, פגיעות, כנות, שבירות יכולים למלא אלבום אחד?", כתבתי אז.

ארבע שנים אחרי אני עדיין לא יכול להניח את האלבום הזה מהידיים שלי, ואני עדיין חוזר שוב ושוב לקול המופלא של אנתוני, לטקסטים הקשים שלו וללחנים המרגשים. ואני יודע שזה מתוך אהבה, אני מקבל ואוסף אותו לגופי, אני אוהב אותו עד כלות כמו שמגיע לו.

 

The Notwist – Neon Golden, 2002

Neon Golden יצא ב-2002 באירופה וב-2003 בארצות הברית. אני חושב שאני שמתי עליו יד שנה או שנתיים אחר-כך, דרך דני (ראה לעיל). האלקטרוניקה המורכבת, ביחד עם השירה עם המבטא הגרמני הכבד, קצת הרתיעו אותי בהתחלה, אבל Pick Up The Phone המופלא משך אותי לנסות אותו שוב ושוב.

עם הזמן, האלבום הזה הפך לאחד הפייבוריטים שלי. במידה רבה הוא מסמל את הדברים הטובים שקרו בעשור הזה, עם התפתחות והשתכללות הטכונולגיה והמיזוג שלה עם יוצרים רגישים ומוכשרים. השנה הנוטוויסט הגיעו לארץ הקודש ונתנו בבארבי תצוגת יכולת משכנעת, מה שגרם לאהבה שלי לאלבום הזה להרקיע עוד יותר.

 

 

Grandaddy – The Sophtware Slump, 2000

שנת 2000 היתה כנראה שנת השיא שלי בענייני הורדות המוסיקה, השנה שבה נפתחו העיניים והאוזניים וכמויות חומר אינסופיות זרמו אליי ודרכי. בין יתר ה"מציאות" היה The Sophtware Slump, אלבום הקונספט של גרנדדי, שהוא קצת אופרת רוק וקצת מופת של אלקטרוניקה מלנכולית. אני חייב להודות שתקופה ארוכה חשבתי שזה יהיה אלבום העשור, אבל עם הזמן שחלף קסמו קצת הועם, כמעט כמו זכרון ההופעה של הלהקה בישראל (או שרק נדמה לי?).

 

Damien Rice – O, 2002

אני חושב שאני חייב לגיא חג'ג' המענג, עוד בימיו ב"השרת העיוור", אבל אני לא יכול לחתום על זה. אני כן יכול לחתום על כך ש-O הוא כנראה האלבום שאני אוהב הכי הרבה הכי הרבה זמן בעשור הזה. עוד לפני שמייק ניקולס השתמש ב-The Blower’s Daughter ל"Closer", לפני שגלגל"צ התחילו לטחון אותו, ובטח לפני ש-"Delicate" סגר פרק ב"האוס", אני ייחלתי ופיללתי להופעה של דמיאן בצוותא והתענגתי על האלבום הרך והיפהפה הזה.

מאז, כמו כל אלבום נפלא, התחלפו הפייבוריטים שלי ממנו, אבל אהבתי הגדולה לאלבום הזה לא נחלשה ולו קצת.

 

ומלה אחת של סיכום סטטיסטי: 2002 הייתה אחלה שנה. גם 2005. מה שאי אפשר כל-כך להגיד, כנראה, על שאר העשור.

נתראה בעשור הבא!

עכשיו

משהבטת בעיניי ואני בך

פועלי האושר יכולים להתחיל להדליק את האש.

חג המדורות בחוץ

ובפנים מישהו בחלוק לבן מצית את גפרור חייך.

קול הדופק שלך מהפנט את נשמתי

קצב לפיו אלך

מעכשיו

שראיתי אותך, ילד שלי

 

היום אורי בן חודש. השיר נכתב בל"ג בעומר תשס"ט. בעקבות רוני סומק, כמובן.

"…והנה התורה, כפי שנמסרה פחות או יותר במעמד הר סיני: בלידה יהיו נוכחים האשה (כמובן!) והבעל (בהנחה שהוא לא מהזן המתעלף); אחרי הלידה יבלו האשה והבעל בבית-החולים כשלושה ימים (אם הכל בסדר); בסוף שלושה ימים אלה, יחזרו האשה והבעל עם התינוק/ת הרך/רכה (להלן: הרך הנולד) הביתה, וסוף לסיפור…"

במלים אלה, פחות או יותר, מתחיל הפוסט שלי, שמתפרסם היום ב"אמהות אובדות", האתר הנהדר של ריקי כהן שעניינו, ניחשתם נכון, אמהות עובדות, ואפילו כמה אבות.

כשריקי ביקשה ממני לכתוב פוסט אורח לאתר, היה לי ברור על מה אני אכתוב: הגדרת תפקיד הבעל, או שמא יש לומר חוסר הגדרת תפקיד הבעל בחודש הראשון להולדת ילד:

"ובחזרה לענייננו: עברו שלושה-ארבעה ימים מהלידה, האשה עם הרך הנולד בבית (להזכירכם: קשה, קשה!!!) בחופשת לידה שהואיל המחוקק להעניק לה (14 שבועות בתשלום, עד חצי שנה בבית לפי החוק החדש), והבעל…  ובכן, כאן כבר חכמינו היו פחות החלטיים. והעניין כולו נתון לפרשנות."

את כל הסיפור תוכלו לקרוא בפוסט שלי שם. היום, אגב, חזרתי לעבוד, אחרי שבועיים בבית.

נוהגים בא"י שהאב מברך שהחיינו בשעת המילה אף שבן איננו בכור:

"…שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

 

 

לַחַיִּים הָאֵלֶּה, אוֹדֶה עַל שֶׁנָּתְנוּ לִי,

נָתְנוּ לִי לֵב שֶׁל יֶלֶד, לֵב יֶלֶד מִתְפַּקֵּעַ ,

אֶל תֹּם וְאֶל חֶסֶד, אֶל סוֹד וְאֶל פֶּלֶא,

אֶל אוֹר הַמְּפַזֵּר אֶת עָנָנֶייךָ,

אֶל הָעֹמֶק הַכָּחֹל שֶׁבְּעֵינֶיךָ.

 

                           (מתוך Gracias a la vida, לעברית: אהוד מנור)