תחת הכותרת הפרובוקטיבית "הראה לי את צמידך ואומר לך מי אתה… (רמז: טיפש!)" יצאתי כאן לפני שנה וקצת כנגד הטרנד הנוראי של הצמידים הצבעוניים, שאי-שם בחורף 2005 כולם שמו עליהם כאילו היו סמל אולטימטיבי לחוכמה ו/או קוּליות.  

ציטטתי אז את יהונתן גפן שכתב "בעולם החלול והמפחיד, שבו דעתו של היחיד כבר אינה מזיזה כלום לאף אחד, לומדים בני-האדם לסמן את עצמם בצמידים שיוכיחו שלא רק שיש להם מה להגיד, הם גם קיימים…". ניחשתי אז שהטרנד הזה לא יחזיק מעמד זמן רב, ושהנה תיכף יבוא הגל הבא (חולצות, מכוניות, כובעים וכד').

 

והנה בא קיץ 2006 וטרנד חדש, משופר ונוראי הרבה יותר הגיע לפתחנו – הקרוקס. למי שלא מכיר את התופעה (שכרגיל הגיע אליי באיחור…), מדובר בכפכפים מגומי, עם חורים, בצבעים מצבעים שונים, שכ-ו-ל-ם לובשים. "כי זה נוח", כמובן. חלילה, לא בגלל הטרנד.

עכשיו מילא כשילדים לובשים את זה. שעוזרות בית. שסטודנטים. (בסקר שערכו גאפ ואולד נייבי (ומביא The Marker) עולה כי כפכפי הגומי הם פריט האופנה הנלבש ביותר בקרב סטודנטים ותלמידי תיכון לעבודה). אבל כשכולם מסביב לובשים את זה, מטף ועד זקנות בסופר, זה די מביא את הסעיף. העדריות הזו ממש משגעת אותי, וכל אדם חבוש בקרוקס חשוד בעיניי כצאן לזבח.

אבל הדבר הכי משעשע בכל הכתבה המטופשת של The Marker הוא פרשנית האופנה שמצוטטת באומרה ש"נעילת פליפ-פלופס [כפכפי גומי – ש"נ] מעידה על כך שאת רגועה ונמצאת בחופשה…". מזכיר לכם משהו?!

 

                              מצא את ההבדלים: צמידים (חורף 2005) מול  קרוקס (קיץ 2006)

 

 

כן, אי אפשר להתחמק מזה, ולכן אני אעשה עבורכם את ה2+2 ואפצח בסטארט-אפ חדש ומהפכני )מסדרת הסטארט-אפים המנצחים הידועה לשמצה של מפעלי שגיא נאור בע"מ) לקראת חורף 2007: קרוקס בצבעים אבל עם משמעות. קרוקס צהוב בעד המלחמה בסרטן, קרוקס כתום נגד ההתנתקות, קרוקס ירוק למען איכות הסביבה, קרוקס אדום עבור המלחמה באיידס וכו' וכו' וכד' וכד'. כל אחד והקרוקס שלו, שיבטא לא רק את מצב רוחו השאנטי-באבאי אלא גם את דעתו הפוליטית/חברתית/מוסרית ובא לציון כפכף.

 

הרי פראיירים לא מתים, הם רק מחליפים טרנדים (ונעליים…).

 

 

נ.ב. עד שהסטארט-אפ יצליח, אתם מוזמנים לבחון את העבודה השנייה שלי (שגם עליה אני לא מקבל כסף).

ביקורת סינגלים חדשה התפרסמה בפורום. הקליקו ותהנו!

כן, העניינים מתגלגלים עם שירה לוחמנית להמונים.

באור הנכון לימוד הופך אותך לנבון.

אבל המערכת שזילזלה בנו היא גם זו שלימדה אותנו…

 

העובדות לכאורה הן זיוף

הם רוצים שנצהיר ונישבע

ונשתחווה לאלוהים שלהם

איבדו את התרבות, התרבות אבדה

סובבו את ראשינו ועם הזמן

הבערות השתלטה על המוח.

יו, אנחנו לוקחים בחזרה את הכוח!

 

כן, הנה התוכנית –

לזיין את השלטון מאחורנית

זוזו אחורה, אני יודע מי אני בבירור

תפקחו אוזניים, אני אעזוב את הסגנון, וברור

שהקצב והמלים הם שאותם מפחידים

הזעם הוא קשוח

אנחנו זקוקים לתנועה מהירה כמו הרוח

אתם העדים לתפנית

וכדי לפעול מיידית

אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח!

 

אני מביט בתוכנית הלימודים

צריך להכות אותה באגרופים

אירוצנטרית לכל הכיוונים

תביטו דרך התחפושת של האדום-לבן-כחול

עם הטפות מוסר אני מנקב את השקר הגדול

שהותקן במוחותינו ומנסה

למנוע מאיתנו לברוח.

אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח!

 

כי החורים בנשמתינו יוצרים דמעות ופחדים

סיפורים של צד אחד לאורך שנים על גבי שנים

אני נחות?  נחות לעומת מי?

צריך לבדוק את הצד הפנימי

של המערכת שדואגת רק לתרבות אחת

וזו הסיבה שבגללה

אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח.

 

המורה עומד לפני הכיתה

אבל תוכנית השיעור מזמן נשכחה

עיני התלמידים לא מרגישות בשקרים

שניתכות וקופצות מכל הכיוונים

הוא שומר על-קור הרוח

מפחד לצאת טיפש גמור

התלמידים השאננים יושבים ומקשיבים

לאותו הבולשיט שגם הוא למד בשיעור

 

אירופה איננה חבל עבורי להיתלות עליו

אין לי מה ללמוד ממנה אבל אני נשען עליו

צריך לקחת, צריך לקחת את העניינים לידיים

כמו החזאי המזויין שמסתכל לו בשמיים

לחשוף ולסגור את הדלתות בפני אלו שמנסים

לחנוק ולהשחית את האמת שבפנים

כי מעגל השנאה ממשיך אלא כן אנחנו נפעל

אנחנו צריכים לקחת בחזרה את הכוח.

 

לא עוד שקרים!!!

 

                        (take the power back)

 

 

 

מדי פעם אני מפרסם כאן שחרורי קיטור קטנים. קטנים, קטנים מאוד ביחס לזעם הגדול כנגד המכונה שמכיל Rage Against The Machine, אלבום הבכורה המדהים של RATM שיצא ב-92' בשיאו של עידן הרוק של התשעים.

 

הביקורת שהתפרסמה לא מכבר ב"שרת" הציפה אותי בגעגועים למרד הנעורים, לזעם הטהור והצודק שנטף מהאלבום הזה, למוזיקה שהיה לה כוח לשנות ולתת תקווה, לצעקות במקום אלימות, למרד פציפיסטי אבל אקטיבי, לשמחה גדולה, ל-headbanging באוטו או בדיסקוטק, לימים שחלמנו על לקחת את הכוח בחזרה לידיים, על שירה לוחמנית להמונים.

זה המרק שאני מאמין בו

זה העשן שאני תמיד נושם

זו הדרך שבה אני חולק את ארוחת הבוקר שלי

זו הדרך שבה אני מעביר את העונש שלי

 

אני יודע, אני יודע

אני צריך להתחבא

אני צריך לעמוד זקוף

 

זה הזקן שאני תמיד מגדל

אני יודע שהם כאן – אני רואה אותם מרחפים

הזקנים של הוד מעלתה – הם מרחפים בקדושתם

הזקנים שלהם כאן, אוחזים בעדינות אותי כאן

 

ובכן, מי יודע, מי יודע

כן, אני אולי אחזור הביתה

כן, אני אולי אשוב

 

זו הדרך שבה אני תמיד עוזב

זה הקול הרך של שעת הערב

זו הדרך שבה אני שומע את אבי

אלו הלהבות שמטביעות את המים שמסביבי

 

ובכן, אני יודע, אני יודע

אני צריך לעמוד זקוף

אני צריך להתחבא

 

זה הקול ששוחה בתוכי

זה הקול המעגלי שהוא שמקיף אותי

זו הארץ שגדלה מסביבי

ואלו הידיים שתמיד עוזרות לי

 

ובכן, אנחנו ידענו, אנחנו ידענו

היתה לנו בחירה –

בחרנו בשמחה.

 

                        (This is The Way, מתוך Rejoicing In The Hands)

 

 

בביקורת הנפלאה של sisi, שלינק אליה מובא לעיל, על האלבום "Rejoicing In The Hands", מצוטט אלכסנדר לאורנס: "בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום הזה…  חשבתי שאני מקשיב לאיזה טראנסקסואל מסומם מאלבמה. הקול המוזר שלי משך אותי אל עולם סוריאליסטי היכן שהכל אפשרי. זה היה האלבום הכי ייחודי ששמעתי מזה זמן רב…".

 

כך גם אני הרגשתי, כשמור חשף אותי לדבנדרה בפעם הראשונה. וגם אני התאהבתי בעולם הסוריאליסטי ובקול המיוחד ובמוזיקה הנפלאה. וביום חמישי, אי"ה (אם ירצה הבארבי), אני אוכל להביט לדבנדרה בזקן ולבדוק הכצעקתה.

 

ווטרס, דפש מוד, סטינג – עזבו אתכם משטויות. לא בכל יום מגיע אלינו אחד האמנים החמים והמבריקים ביותר באינדי העולמי, בשיא ההייפ שלו, בפסגת היצירתיות, ואחרי "Cripple Crow" שהוא בהחלט המאסטרפיס שכולם חיכו לו.

 

בקיצור, תודה רבה לדני שארגן את הכרטיסים, ומקווה לראות את כולכם שם (לקראת חצות?!).

 

 

 

נ.ב. הקורא גיאחה מתבקש להחליף את הכרטיסים שברשותו ו/או להגיע למרכז כבר ביום חמישי. J

לא, לא את הזהות האמיתית של velvet (מזמן כבר התעייפתי מכמות המלים שמכבירים מכל הכיוונים בקשר לזהותה וגם מכל המלים שהיא מכבירה על ה-so-called ברנז'ה שלא מעניינת אף אחד חוץ מאת נסיכי הביצה). אלא את זה:

 

בעקבות דברים שמעצבנים אותי ששכחתי בפוסט הקודם בנושא, ובעקבות ההד הדי גדול (בתגובות ובאי-מייל) שגרם לי כרגיל להבין שאם המדינה היתה נראית כמו האנשים שכותבים וקוראים ברחבי האינטרט הישראלי חיינו היו טובים לאין-שיעור, הנה עוד כמה עניינים מעצבנים:

 

 

הקמפיין החדש של רכבת ישראל – "המחסום ירד? לא עוברים!"*

 

בכל מקום אני נתקל בתוצר היחיד של החקירה הפנימית והסקת המסקנות של רכבת ישראל מכל התאונות שקורות בזמן האחרון – מסע פרסום מטופש תחת הכותרת לעיל. וכרגיל זה מעצבן בשני מישורים מקבילים ומשלימים – מחד, זה מוכיח שוב שהציבור מטומטם (ולכן הציבור משלם). זאת אומרת, מה הצעד הבא?  "הרמזור אדום?   לא נוסעים!"?    "מזג-האוויר חם?   שותים!"???  או אולי "אתה בחיים?   נושמים!"???!!!

האם זה לא מביש (עבורנו, כמובן) שמישהו צריך להסביר לנו בשלטי חוצות גדולים שכשמחסום יורד לפני פסי רכבת חייבים לעצור ולא לעבור?  כשהייתי בדרום אמריקה, גיחכתי לא פעם אל מול שלטי חוצות שמסבירים לנייטיבז שצריך לשטוף את כלי האוכל אחרי הארוחה. מעניין מה היה אומר איש כמוני המטייל בישראל אל מול שלט שכזה (לו רק היה דובר עברית, כמובן)…

מאידך, זה מעצבן כי כנראה בזה מסכמת הרכבת את ענייני התאונה ההיא ועוברת לסדר היום. תאונת אנוש, בלתי נמנעת ואנחנו נזכיר לציבור שצריך לעצור כשהמחסום יורד – כן, זה נראה לי טיפול הולם בתאונה. וזה בטוח ימנע את התאונה הבאה. לא?

 

*מתנצל. לא שמתי לב לתוכן המדויק. הייתי עסוק מדי בלהתעצבן.

הזלזול של הרדיו הישראלי בתרבות הישראלית

 

כבר כתבתי בפוסט ההוא, ובעוד פוסטים רבים, על שנאתי העזה לרדיו הישראלי, למעט נווי-מדבר בודדים. רוב הזמן אני כלל לא פותח את הרדיו, ובכל-זאת גם לי יש רגעי משבר (שכחתי להחליף דיסקים, מעוניין לשמוע חדשות ו/או דיווחי תנועה) שבהם אני נחשף לתוכן שמשדר הרדיו הישראלי לעברי.

 

בפעם האחרונה שעשיתי את זה קיבלתי הוכחה חותכת לצדקת דרכי. התדר כוון לרשת ג', הבית של המוזיקה הישראלית (כך לפחות הם רוצים לחשוב), והתכנית עסקה במוזיקה ישראלית חדשה. אחרי שהשדרית הצעירה והמג-ני-בה סיימה לתת את החמש אגורות שלה על המוזיקאיות הישראליות שעושות קאמבק הקיץ הזה ואיזה כיף לכולנו היא מיהרה להציג את השיר הבא, "של סיוון שביט…  יותר יָפָה מיָפָה". כמעט ועשיתי תאונה.

 

נכון, אני – מתוקף תפקידי – מאוד מעורה במוזיקה ישראלית חדשה, ולכן יודע שלשיר החדש, שיתוף פעולה מקסים עם אביתר בנאי מתוך "וניל", קוראים " יותר יָפֶה מיָפֶה". היא, השדרית, כנראה לא ממש צריכה את המידע הזה, ולכן מרשה לעצמה לטעות טעות כה צורמת. סלחתי לה זמנית, ותיארתי לעצמי שאחרי שתקשיב לפזמון הנפלא, שבו שרים אביתר וסיוון את השורה הזו כמו שצריך, היא תתקן את עצמה. אבל לא – בסיום השיר היא פשוט עברה לשיר הבא. כנראה לא הקשיבה לשיר בכלל. שהרי אם הקשיבה, והיתה מקשיבה באחת הפעמים הקודמות, היתה יודעת איך קוראים לו.

 

וזה אם תרצו כל העניין בעצם. הזלזול של שדרים/עורכים/מנהלים/קובלנצים במוזיקה הישראלית, באינטיליגנציה שלנו, בשכל הישר. "עצוב יותר מעצוב", שרים סיוון ואביתר, וכל-כך צודקים.

 

 

"עם הזמן הפסקתי להתפעל/להתפלא כשאני מקבל חבילה מהפורום של YNET (להזכירכם: "מוסיקה ישראלית") ומוצא בה אלבומים דוברי אנגלית שאין אף סימן של עברית בהם למעט שמות היוצרים (ולעתים גם משהו בשמות השירים). אני מסכים עם ההגדרה הרווחת, שמוסיקה ישראלית היא מוסיקה שנוצרת בישראל על-ידי יוצרים ישראליים, ללא מגבלות שפה או סגנון. עם זאת, אני חייב להודות שאני תמיד אוהב למצוא את הזווית הישראלית, את הניחוח הארץ-ישראלי, את המקצב הכנעני, את הטעם המקומי במוסיקה, בין אם מדובר בג'יי ווק סנייל ובין אם מדובר באסטרל פרוג'קשן.

החבילה האחרונה שנחתה על סף דלתי (או יותר נכון על סף דלת סניף הדואר המקומי) הכילה לא אלבום אחד אלא שניים שאין בהם דבר וחצי דבר מן הישראליות, למעט ניואנסים קטנים בשמות השירים (למביני עניין) ושמות כמו ליאור, גלית או אלון (The best tree in the forest…), שאפילו אם הם כתובים (ברובם) באנגלית עדיין מסגירים שמדובר באחינו היושבים בציון. ובכל זאת, ולמרות שלכאורה אין דבר וחצי דבר דומה באלבום הבכורה של Kuluma (בעברית: כולומה) ובאלבום החדש (והרביעי במספר) של The Astroglides (בעברית: האסטרוגליידס), שני האלבומים האלה נופלים אצלי בנישה דומה, וזאת מכמה סיבות שאשמח למנות עבורכם…"

 

רוצים לקרוא על הסיבות, ובכלל את דעתי על שני האלבומים הנהדרים האלה?   הקליקו כאן והביקורת אצלכם על המסך…

הפעם, לשם שינוי, לפי סדר חשיבות:

 

 

העונשים המגוחכים שניתנים למתעללים מינית בכלל, למתעללים מינית בילדים בפרט ולמתעללים מינית בתוך המשפחה על אחת כמה וכמה

 

עופר לנדא (עופרניקוס) כבר ניסח את זה בצורה הטובה ביותר: שופטים (בהן שתי שופטות) שכותבים בפסק הדין כי ילדה שנאנסה על-ידי אביה מגיל 6 ועד גיל 18 נהנתה מכך ובשל כך נמנעה מלהתלונן ראויים להיכלא באותו תא ביחד עם אותו אב. שופט שהטיל ששה חודשי עבודות שירות על אדם, וכלל לא משנה לי מקצועו, שהתעלל מינית בקטין החל מגיל 11, הוא מבחינתי אדם לא מוסרי ואולי גם סוטה. כן, פסקי הדין המגוחכים האלה מחזקים אצלי את הדעה שאותו "אדם סביר" שנמצא בבסיס המשפט בכלל והמשפט הישראלי בפרט הוא סוטה, או כפי שניסחה זאת any אנס/פדופיל/מכה נשים, אחרת אי אפשר להסביר עונשים מגוחכים שמתפרסמים שוב ושוב, ומביאים איתם חוסר אמון מוחלט בשופטי ישראל וזעם רב כנגד המערכת שצדק ומוסר הפכו להיות מילות גנאי בה. (למי שמחפש עוד דוגמאות, וגם דיון מורחב ומעניין בשאלה מיהו האדם הסביר – רמז: לא אישה – מומלץ לקרוא אצל anathea).

 

עופרניקוס, שבניגוד אליי גם אקטיביסט ידוע, שלח מכתב לשופטים ה(לא-)נכבדים אמינוף, מוניץ ודה-ליאו לוי, עם העתק ליו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, יו"ר הועדה לקידום מעמד האשה, המועצה הלאומית לשלום הילד ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.  הוא כותב שם כי ההתבטאויות של השופטים הללו בפסק הדין "מחרידות, מזעזעות וזועקות דרשני". "לא ייתכן", הוא מוסיף, "שבמדינת חוק ישבו לכס המשפט אנשים כה חשוכים בדעותיהם, אשר מתירים לעצמם להתבטא באופן שכזה, המטיל את האחריות לאונס על הקורבן". הוא גם קורא "לפעול… על מנת לקבוע מצבים או מקרים בהם על שופטים… להטיל על נאשם את העונש המקסימלי הקבוע בחוק לעברות בהן הורשע". הוא מסכם: "במדינת ישראל של 2006 לציבור אין בטחון, אין תחושת בטחון ואין אמון במערכת המשפט".

 

המכתב של עופרניקוס חשוב ומדויק. לטעמי, יש להפיץ אותו בתפוצה רחבה ככל האפשר, כי הגיעו מים עד נפש רפש. אשמח אם תפיצו, תלנקקו ותשאירו את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות. מחר אלה יכולים להיות הילדים שלי ושלכם.

 

 

ההתנהגות הבהמית והמזלזלת של ילדים ובני נוער אל מול ההתעלמות ולפעמים העידוד של הוריהם

 

רציתי כבר הרבה זמן לכתוב על זה, אבל ההודעה של יריב, האבא של "ישראבלוג", היתה הקש ששבר.

 

לאן שאני לא הולך אני רואה ילדים ובני נוער עסוקים בונדליזם – מלכלכים, שוברים, מרססים כתובות, צורחים, מקללים. בקניון, בקאנטרי קלאב, בגינה הציבורית, בים.

 

פעם, כשהייתי ילד ונער, שנאתי לשמוע את המבוגרים אומרים שהצעירים של היום הם "לא מה שהיה פעם". היום, כשזקנתי וגם חכמתי (?!), אני מזדהה עם כל מילה שכתב החבוט: תתנהגו כמו בני אדם, תשמרו על הסביבה, תהיו אנשים נורמלים. גם אנשים די צעירים, בגיל 30+, מסתכלים עליכם בתדהמה ומתביישים, סימן שמשהו מאוד לא בסדר כאן.

 

וזה לא אשמת הילדים. זה אשמת המבוגרים. ליד כל ילד לא מנומס, לא מחונך, עומד הורה שהוא לא מנומס ולא מחונך כמוהו ו/או לא מחנך. הורים, קחו אחריות על הילדים שלכם, חנכו אותם, למדו אותם להיות מנומסים ואדיבים לאחרים. אחרת יהיה פה כזה כאוס, שלא נוכל לצאת ממנו.

 

 

אליטיזם

 

אני חושב שהיה זה ביביהו, שהפך את ה"אליטיזם" למילת גנאי. פעם כולם רצו להשתייך ל"אליטות". היום הם מוקצים מחמת מיאוס. וכך מגיע יורם ק, שאני מאוד אוהב ומעריך את כתיבתו, לשאול בפורום מוזיקה ישראלית אם עצם הבחירה של אמן להלחין שירי משוררים אין בה משום אליטיזם.

 

אני כבר כתבתי כאן לא פעם את דעתי על אלבומים משירי משוררים, אבל לא זה הנושא עליו אני רוצה לדון כאן. אני רוצה לדון בכך שאנחנו מניחים לאליטיזם להיות קללה, לנאורות להיות בושה, לחוכמה להיות סיבה לקלס. התרבות והאינטיליגנציה והדיון הציבורי הזנו את עצמם לטובת הרייטינג, קיצרו ושיווקו את עצמם כדי שיתאימו להפסקות שבין הפרסומות, הפכו לקומניקטיביות (כלומר, פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר) ואיבדו את הרלבנטיות שלהם.

 

ספר של מאיר שלו הוא אליטיסטי, כי שלו כותב בשפה גבוהה ועשירה, שאיננה "זורמת" כמו רם אורן (נשבע לכם – שמעתי את זה בשבוע הספר). אלבום מעניין כמו "אדם" של אלי מגן לא יושמע כי מי בכלל מקשיב היום לג'אז ומה זה המילים האלה בכלל (וחוץ מזה, איך זה שלא רואים לו את הריבועים בבטן?!). סרטים נפלאים, כמו הסרט החדש של בניני עליו כתבתי כאן, מסתגרים להם בגטאות דוגמת "לב", כי הקולנועים תפוסים על-ידי "הצעקה 15" ו"ספיידרמן 8". די!   נמאס!!    האם הפכנו להיות כאלה שטחיים, רדודים, לא מעניינים ולא מתעניינים?!   ואם ככה, האם האייטם לעיל על בני הנוער כל-כך מפתיע אותנו??!!!

 

אני רוצה לכתוב כמו מאיר שלו, כמו רוני סומק. רוצה להלחין כמו אלי מגן. לעשות סרטים כמו בניני.

אני לא רוצה להופיע בכוכב נולד, בחדשות ערוץ 2, בערוץ 24, בגלגל"צ.

אליטיסט?!     דווקא מתאים לי.

 

 

איך אני נוהג?    התקשר לספר…

 

בכל פעם שאני רואה את המדבקה הזו על רכב, הנהג שלפניי לא יודע לנהוג. אני מחזיק את עצמי בקושי שלא להתקשר למספר ולספר להם שהוא/היא נוהג מהר מדי או לאט מדי, עוקף בלי לאותת וכמעט חותך אותי, עוקף לאט כל-כך שזה פשוט סכנה, חוצה קו הפרדה, עובר באור אדום, עושה פניית פרסה היכן שאסור. ותמיד, אבל תמיד, יש לו את המדבקה המטופשת הזו: איך אני נוהג?!

אז אתה נוהג חרא, אדיוט, ואת נוהגת נורא, מפגרת, ותלכו תקחו שיעורי נהיגה ותרדו לי מהכביש.

מזל שאני מאבד את המספר הרבה לפני שאני מתפנה להתקשר…

בזמן האחרון כמעט בכל אתר אליו אני נרשם עם כתובת האי-מייל שלי (כן, אני יודע ש-רסס זה הרבה יותר קול, אבל הטכנולוגיה הזו פשוט לא מוצאת חן בעיניי), מבקש שאאשר את ההרשמה על-ידי הקשת טקסט קצר במשבצת המיועדת לכך.

אינני בקיא בהלכות subscriptions, אבל אני מניח שזו הדרך להילחם בבוטים. זה מקובל עליי, ואין לי בעיה עקרונית עם העניין הזה.

 

אבל בזמן האחרון הטקסטים שעליי להקליד הופכים קלושים יותר ויותר, ואפילו אני – שככל הידוע לי אינני מכיל כל רכיבים אלקטרוניים עקרוניים (שאלה מעניינת לעצמי: אם הייתי בוט, האם הייתי מודע לזה שאני בוט?!) – מתקשה להבין מה הטקסט שעליי להקליד.

 

הנה, למשל, אך אתמול קיבלתי את ההודעה הבאה מאתר feedburner:

 

אז מה, לעזאזל, רשום שם למעלה?!    זה O?!   זה C???!!!!    כל מה שנשאר זה להקליד ולהתפלל לטוב (עוד הערה לעצמי: האם גם הבוטים מקלידים ומתפללים לטוב?!).   כלומר, אני מניח שגם זה קטע אנטי-בוטי שכזה, שמטרתו להלחם בכל מיני אלגוריתמים של OCR, אבל יש לו איזה הנחה שהבוטים יילכו וישתפרו וזה לא מה שיעצור בעדם, ואילו אנחנו – שתקועים במקום, והיצרן שלנו מזמן שכח לקדם לנו את החומרה והתוכנה – נפסיק לאט לאט להבין מה רוצים מאיתנו וניכשל במבחני האנטי-בוט האלה בעצמנו.

 

זה הרי מה שקורה בסוף – כפי שאנחנו נכשלים, למשל, בהפעלת מכשירים בשל אמצעי ההגנה "נגד ילדים", כך ניכשל גם בשל כל ההתחכמויות האלה. אמר כבר מי שאמר: "It is impossible to make anything foolproof, because fools are so ingenious". או כפי שניסח את זה Silvermoon: "שום דבר איננו חסין-תקלות (באנגלית: foolproof, כלומר עמיד בפני כסילים) כאשר משתמש בו כסיל כשרוני מספיק"

בשל סיבות משלי יתפרסם הפוסט החודשי (רצועה 6: כבוי) במסגרת פרוייקט "12 רק בתחילת חודש יולי (בשונה ממנהגי הרגיל לפרסם אותו באמצע החודש).

הסיבות, אגב, אינן קשורות למונדיאל, כפי שאפשר היה לחשוב, וייחשפו בפוסט המדובר.

עמכם הסליחה, ומקווה שתחכו בסבלנות.

התעוררת בבוקר לא מרגיש את הידיים

איזה יופי

בסדינים היו סימני שיניים

איזה יופי

והמידרכות מצופות זהב

לא עשית שום דבר וכבר נכשלת

איזה יופי

                        (זהב)

 

 

מאוד אהבתי את "סיכוי קלוש", האלבום האחרון של שרון הולצמן. היתה לי גם הרגשה שיש סיכוי (גדול, לא קלוש) שהולצמן הולך להביא משהו גדול באמת באלבום הבא שלו.

 

ובכן, הולצמן לקח חופש, נסע לברלין, הלך לאיבוד בנקיון ובסדר, ברשע ובפשע, וחזר משם בשן ועין עם שנים-עשר שירים חדשים ועם הרבה תקווה ואמונה בחיים.

 

ב"חלל" שלו שרון משתף עכשיו להנאת כולנו את "זהב", סנונית ראשונה מתוך האלבום שבדרך, וזה שיר שסוחט ממך קריאות "איזה יופי", ולא רק בגלל המוטיב החוזר. רוק'נ'רול איז היר טו סטיי, הולצמן נשמע מלודי ושובב מהרגיל, ויש הרבה מקום לאופטימיות.