בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָן.
יֶלֶד.
קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶלִי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵם הַקָצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִי הַשְחַרְחָר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!

                    (מלים: רחל)

 

ביום שני, 2.11.09, ט"ו בחשוון תש"ע, בשעה 9:02, יצא לאוויר העולם, אחרי ציפייה ארוכה, אורי, ילדי השני.

האם אתם זוכרים איפה הייתם כשרבין נרצח?   אני זוכר.

ובתור אחד שזוכר אני יכול לספר לכם שזה לא חשוב. זה לא חשוב איפה הייתם, זה לא חשוב מה עשיתם, זה לא חשוב אם הצבעתם לרבין או לא, אם תמכתם בדרכו הפוליטית או לא, אם הלכתם לכיכר להדליק נר או לא. ממילא לא ממש הבנו את כל המשמעות של העניין הזה בזמן-אמת. או לפחות אני מודה שלא הבנתי. לא בזמן-אמת. רק בדיעבד.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש ממשלה בישראל. בכל הכנות, זה בכלל לא משנה איך קראו לו או מי רצח אותו. זה עניין לספרי ההיסטוריה. מה שחשוב זה ששליח ציבור נרצח במדינה דמוקרטית בשל דעותיו ומעשיו. רצח על רקע אידיאולוגי. באותו יום, בעצם, הדמוקרטיה במדינה הזו החלה להתפורר. באותו יום, בעצם, התברר שאלימות זה פתרון, שאלימות מצדיקה את עצמה. ומאז זה רק הולך ומחריף.

נכון – בשם הדמוקרטיה אפשר לעשות דברים גרועים מאוד, נוראיים אפילו. ועדיין – זו השיטה היחידה שיש לנו. ובשם השיטה הזו, אני מקבל עליי  – לפי דין הרוב – ראש ממשלה שאני מתעב, שר חוץ שמחריב את קשרי ישראל עם העולם ושר פנים גזען שאין לו לב. מתנגד, צועק, מתבדח, מנגח – וזהו.

ובדיוק בגלל זה זה כלל לא חשוב מי היה, או לא היה, יצחק רבין. מן הראוי היה להפריד בין "זכרון רצח רבין" לבין "זכרון רבין", אפילו עד כדי שני ימי זיכרון שונים. 

במקום זה קיבלנו יום זכרון שכולו עצוב כפוי על "האיש ההוא". והנה, כל הצדדים השיגו את שרצו – הרצח תויג כמעשה של קיצוני משוגע, ראש הממשלה הפך לקדוש מעונה, ומוסר ההשכל הברור והיחיד מכל העסק – רצח אידיאולוגי הוא דבר שאסור שיהיה קיים במילון שלנו – היטשטש ונעלם.

מי שחווה בזמן אמת את רצח רבין – את ההלם, את אובדן התמימות – יודע שמורשת רבין איננה "שיר לשלום". גם לא "שיר הרעות". ומורשת רבין היא בטח לא יום של שירים שקטים ברדיו, עד יעבור זעם.

האמת שזה אקטואלי לכל-כך הרבה מהדברים שקורים פה, שאני אשאיר את האינטרפרטציה לכם…

 

כָּל הַשְּׁקָרִים, כָּל הָאַשְׁלָיוֹת

שֶׁאָנוּ מוֹכְרִים לָכֶם, יְלָדִים,

כֻּלָּם הָיוּ פַּעַם פְּרָחִים רַעֲנַנִּים.

 

               (מאיר ויזלטיר, מתוך "מרוּדִים וסונטות")

                           

<!
/* Font Definitions */
@font-face
{font-family:"Cambria Math";
panose-1:2 4 5 3 5 4 6 3 2 4;
mso-font-charset:1;
mso-generic-font-family:roman;
mso-font-format:other;
mso-font-pitch:variable;
mso-font-signature:0 0 0 0 0 0;}
@font-face
{font-family:Calibri;
panose-1:2 15 5 2 2 2 4 3 2 4;
mso-font-charset:0;
mso-generic-font-family:swiss;
mso-font-pitch:variable;
mso-font-signature:-1610611985 1073750139 0 0 159 0;}
/* Style Definitions */
p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal
{mso-style-unhide:no;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
margin-top:0in;
margin-right:0in;
margin-bottom:10.0pt;
margin-left:0in;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:Calibri;
mso-fareast-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
h1
{mso-style-priority:9;
mso-style-unhide:no;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-link:"Heading 1 Char";
mso-margin-top-alt:auto;
margin-right:0in;
mso-margin-bottom-alt:auto;
margin-left:0in;
mso-pagination:widow-orphan;
mso-outline-level:1;
font-size:24.0pt;
font-family:"Times New Roman","serif";
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";}
a:link, span.MsoHyperlink
{mso-style-priority:99;
color:blue;
mso-themecolor:hyperlink;
text-decoration:underline;
text-underline:single;}
a:visited, span.MsoHyperlinkFollowed
{mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
color:purple;
mso-themecolor:followedhyperlink;
text-decoration:underline;
text-underline:single;}
span.Heading1Char
{mso-style-name:"Heading 1 Char";
mso-style-priority:9;
mso-style-unhide:no;
mso-style-locked:yes;
mso-style-link:"Heading 1";
mso-ansi-font-size:24.0pt;
mso-bidi-font-size:24.0pt;
font-family:"Times New Roman","serif";
mso-ascii-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-hansi-font-family:"Times New Roman";
mso-bidi-font-family:"Times New Roman";
mso-font-kerning:18.0pt;
font-weight:bold;}
.MsoChpDefault
{mso-style-type:export-only;
mso-default-props:yes;
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:Calibri;
mso-fareast-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
.MsoPapDefault
{mso-style-type:export-only;
margin-bottom:10.0pt;
line-height:115%;}
@page Section1
{size:8.5in 11.0in;
margin:1.0in 1.25in 1.0in 1.25in;
mso-header-margin:.5in;
mso-footer-margin:.5in;
mso-paper-source:0;}
div.Section1
{page:Section1;}
>

זהירות ספוילרים. אם טרם צפיתם בעג'מי, מומלץ לא להמשיך לקרוא.

 

מאז שצפיתי בעג'מי השבוע, לא מעט אנשים כבר הספיקו לשאול אותי על מה הסרט. חשבתי לא מעט על העניין הזה, בזמן הצפייה וגם אחריה, ואני חושב שהגעתי למסקנה שעג'מי הוא סרט על דעות קדומות.

דעה קדומה (מויקיפדיה): רגש, לרוב שלילי, כלפי אדם אחר, עוד בטרם התקיימה עימו אינטראקציה חברתית, כל זאת על סמך השתייכותו החברתית של הפרט. בעוד שסטריאוטיפ זו הכללה הנוגעת למאפיינים של קבוצה חברתית, והדבקת מאפיינים אלה על כל חבר באותה קבוצה איתה האדם בא במגע, דעות קדומות נוגעות ליסוד הנפשי שבחוויה זו. מדובר ברגשות שליליים כלפי קבוצה חברתית וכל מי שחבר בה.

דעות קדומות הן בדרך-כלל שליליות. דעות קדומות גוררות איתן בדרך-כלל שנאה. ושנאה גוררת דעות קדומות, ומעגל הקסמים הזה (קסם שחור, במקרה הזה) הוא מעגל שקשה מאוד לשבור אותו, אולי בלתי אפשרי.

בעג'מי הדעות הקדומות והשנאה אינן חדשות או בלתי מוכרות. בטח לא למי שנולד כאן, גר כאן, שירת כאן בצבא, חי כאן. ישראלים שונאים ערבים ישראלים, ערבים ישראלים נוצרים שונאים ערבים ישראלים מוסלמים, ערבים ישראלים שונאים ערבים פלסטינאים, ישראלים שונאים ערבים פלסטינאים – וכל יחס השנאה הזה הוא כמובן יחס הדדי, אלה שונאים את אלה ואלה שונאים את אלה בחזרה. וכל זה היה פחות נורא לולא נגזר על אלה ועל אלה ועל אלה לגור כאן, בשכנות כזו או אחרת, בששים השנה האחרונות (ומי יודע עוד כמה בעתיד).

אבל היוצרים של עג'מי לא הסתפקו בדעות הקדומות ובשנאה שעל המסך. הדעות הקדומות שלך עצמך עולות במהלך הסרט, ואתה נאלץ להתמודד איתן בזמן אמת. למשל, האם חשבת שהשוטרים הרגו את בינז', כי שוטרים ישראליים לא בוחלים באלימות כלפי ערבים?    האם חשבת שדנדו ירה בראש של מאליק, בגלל שהשנאה שלו לערבים, שחטפו ורצחו (כנראה) את אחיו החייל, הוציאה אותו מדעתו?

מה שעוזר לעג'מי להביא את הדעות הקדומות אליך כצופה, בלי התייפייפות ובלי סנטימנטים, היא שיוצרי הסרט, סקנדר קובטי וירון שני, שכתבו, ביימו וערכו את הסרט, בחרו בצוות השחקנים לא מוכר ואותנטי. ערן נעים, שמשחק את דנדו השוטר, היה בעברו שוטר (שסולק מהמשטרה אחרי שתקף מתנחל). שאהיר כבהא שמשחק את עומר, גיבור הסרט, הוא בן השכונה. סקנדר קובטי, שמשחק את בינז', המהלך בין היהודים לערבים על חבל דק, יכול כנראה להזדהות עם הדמות אותה הוא משחק יותר מכל שחקן מקצועי שהיה נבחר לתפקיד.

קובטי ושני נמלטו, כך נראה, בעמל רב מפריטת יתר על נימי הרגש שלנו כצופים. במקום זה הם מביאים את ההתרחשויות הניבטות כמעט כל הסרט מעיניו של נסרי, האח הצעיר, שמצייר את העולם כמו בקומיקס שלו, שחור ולבן, טובים ורעים. אבל בסרט הזה אין אף אחד שיכול באמת להשתייך לאחת הקבוצות האלה: הטובים אינם באמת טובים, הם סוחרים בסמים, גונבים, דוקרים ורוצחים; הרעים עושים זאת בשם מטרות נעלות בעיניהן – כבוד המשפחה, כבודם שלהם. אנחנו מזדהים עם אלה ועם אלה, בזים לאלה ולאלה, ומגיעים בסופו של דבר למסקנה שהמציאות הזו, שנכפית עליהם, על כולנו, מסובכת כל-כך שהפי אנד לא יכול להיות כאן.

האותנטיות של הסרט, שצולם ביפו, שמדבר ערבית ועברית (ששזורות זו בזו בפיהם של הגיבורים בדרך שיכולה להפתיע ישראלים רבים), שמשדר אמינות מופלאה, היא גם שאחראית לתחושת המועקה איתה יוצא הצופה בסוף הסרט. זו לא ארץ דמיונית, זו לא תקופה שהיתה או שתהיה, זה לא החיים של מישהו אחר. זו ישראל 2009, או שמא יש לומר ישראל-פלסטין 2009, והחיים שלנו דחוסים, אלימים והולכים לשום מקום בדיוק כמו הגיבורים של הסרט. מלאים בדעות קדומות, בשנאה. עיוורים לכאב של הצד השני.

מעולם לא הייתי בעג'מי השכונה – מודה. אבל עג'מי הסרט מביא את הרי החושך, שבהם ההזנחה והעוני הופכים לאלימות וכאוס, לתוך השלווה והשקט של כולנו. כאילו מזכיר לנו שכל זה נמצא רק כמה קילומטרים מכאן, והאלימות כבר דופקת אצלנו בדלת, כבר מכה אותנו בחזה, כבר הורסת פה כל חלקה טובה.

החושך הזה, הרוע, סוחף איתו לתוך הביצה הטובענית גם את מי שמנסה להיות "טוב". אם זה השוטרים שמנסים לשמור על עג'מי נקייה מסמים ומפשע, ומגלים ש"שוב אלימות הוכיחה את עצמה" (מלים: אביב גדג'); אם זה עומר, שנאלץ לגנוב ולסחור בסמים כדי לכפר על עוונות של דודו; שלא לדבר על השכן הצעיר, שנרצח בתחילת הסרט, רק בגלל טעות בזיהוי. כשהשפה היחידה היא כוח (וכסף, אבל גם כסף מושג בכוח), הדם נשפך ברחובות ושוטף את כולנו.

העלילות בעג'מי לא ממש מפתיעות, אבל מעניינות מספיק כדי לשמור אותך חד ומפוקס. מכאן והלאה מה שמעביר לך את הטעם ואת הריח של השכונה, של הקונטיינר העלוב, של המחסום הם הצילומים המופלאים ממש של בועז יהונתן יעקב והמשחק האמין של כל קאדר השחקנים, מקטן לגדול, מנאסר לאבו אליאס, מהקאדי בסולחה לנהג של הטרנזיט.

כשצפיתי ב"ואלס עם באשיר", בדיוק לפני שנה, המועקה לא עזבה אותי כמה שבועות. אבל עם כל הכבוד, "ואלס" תיאר מציאות של מלחמה שאולי נצליח, אינשאללה, להתחמק ממנה. במקרה של עג'מי, המועקה הזו היא מועקה של הכרה שככה נראים החיים שלנו, שהמעגלים האלה של דעות קדומות ושנאה רק מזינים אותה, ושאין לאן לברוח – לא לנו, לא להם. וארועי הימים האחרונים בירושלים, כמו גם כל פסטיבל גלעד שליט, רק מחדדים את זה.

אולי בגלל זה עג'מי לא יגיע לאוסקר. אינני יודע כמה אוניברסאלית המועקה הזו. אבל למי שחי כאן, עג'מי הוא "עיר האלוהים" שלו, סרט שמתאר את הגועל מתחת למגדלי השן ביפו, את חבית הנפץ שמתחת לפיתות של אבולעפיה, את המציאות שאנחנו כל-כך משתדלים להדחיק.

ואנחנו מדחיקים. אנחנו שמים מחסומים, בינינו לבינם. חלקם פיזיים (כמו אלו בין הגדה לכאן) וחלקם וירטואלים למחצה (אנחנו בתל-אביב והם ביפו). אבל בסופו של דבר לא רק הם חיים בגטו, גם אנחנו. פוחדים, שונאים, לחוצים. הישיבות של בני ברק, הכספומטים של לוד, הסמטאות של עג'מי – אנחנו לא מבקרים שם, אנחנו לא יודעים מה הולך שם, אנחנו מדחיקים.

האם עג'מי סרט פוליטי?  כנראה. אבל קשה לזהות בסאב-טקסט של הסרט "מי צודק". כמו כל סרט טוב, גם ימנים וגם שמאלנים יכולים לבוא בטענות לקובטי ושני. כמו כל סרט טוב, הוא "בסך הכל" מציב לצופה מראה נקייה להביט בעצמו, בחייו, במציאות בה הוא מתנהל.

והמציאות המבולבלת מקבלת חיזוק עם קו עלילה מבולבל, שבו עתיד ועבר, כאן ושם, מתבלבלים ומתערבבים. אהבה ושנאה, אחים וחברים, ישראלים וערבים, נוצרים ומוסלמים – כולם נשפכים לתוך הקלחת הבוערת, ואיך שהיא בוערת…

יש בסרט הזה הרבה תקדימים: זה סרט ישראלי שמדבר בעיקר ערבית, זה סרט ערבי שבו הערבים הם (בעיקר) פושעים והיהודים הם (בעיקר) טובים (שוטרים, קורבנות), זה סרט שלא מתבייש לדבר על חטיפת חיילים, סחר בסמים, הברחות עובדים זרים. בקיצור, זה סרט אמיתי, "מהחיים". והוא כואב ושוחה במיץ של הזבל, כי ככה "החיים" כאן נראים.

 

(עג'מי, ישראל 2009. בימוי, תסריט ועריכה: סקנדר קובטי וירון שני. צילום: בועז יהונתן יעקב)

שלשום בערב, באחד מרגעי השיא של ההופעה של ליאונרד כהן, שר ליאונרד את "Who By Fire". שלושה ימים בלבד לפני יום הכיפורים, עברה בי צמרמורת כשהתרגום מתחת לפניו המדקלמות נכתב: "ומי באש, מי במים, מי באור השמש, ומי בשעת הליל, מי בבית דין של מעלה ומי בדיני מטה…". הוא שר, ואני לא הפסקתי לחשוב מאז על תפילות הימים הנוראים, ועל הפיוט המופלא "ונתנה תוקף" עליו מבוסס השיר:

מי יחיה ומי ימות

מי בקצו ומי לא בקצו

מי במים ומי באש…

ותשובה ותפילה וצדקה

מעבירין את רוע הגזרה

בגיל צעיר הייתי מרגיש לא בנוח בבית הכנסת, כאשר היו קוראים את השורות האלה. אולי כי אף פעם לא הייתי בעל תשובה או בעל תפילה. היום אני מרגיש לא בנוח בבית הכנסת. במידה רבה אני מרגיש כי אני לא זקוק יותר ליום הכיפורים כדי להעביר את רוע הגזרה. במידה רבה אני משתדל בכל ימות השנה לעשות זאת כאילו היו אלה הימים הנוראים.

תשובה איננה דבר קל, אומרים חכמינו. הרמב"ם אמר שיש על החוטא להכיר בחטא, להתחרט עליו בכל ליבו, להתוודות, לקבל על עצמו שלא לחזור על החטא ורק אז זוהי תשובה משובחת. ואני, המבקר הכי גדול של עצמי, מכה על חטאיי שוב ושוב ומתחרט, נשבע לעצמי שלא לחטוא שוב ומקווה שאעמוד בהבטחה.

צדקה היא מצווה מעולה. לא סתם קבעו ביהדות כי תפילת צדיקים מתקבלת וברכתם עושה רושם. מי שמסייע לאחר בעוניו ובמצוקתו, כאילו מציל בכל פעם עולם ומלואו. ואני, במעט שאני יכול, משתדל לחלוק עם האחרים את מה שיש לי, את מה שאני מרוויח בהרבה עבודה קשה, ונהנה לעשות כן. איש חכם אמר לי פעם שהלוואי והוא יהיה תמיד בצד שנותן צדקה ולא בצד שמקבל, ואני במידה רבה מרגיש שכל עוד אני יכול לתת, ראוי שאתן.

ותפילה?  דווקא תפילה אין לי. השנה האחרונה הוכיחה לי יותר מתמיד, כי ברגעים הקשים ביותר, כמו גם ברגעים המאושרים ביותר, אינני מתפלל לאיש. אני סומך רק על האנשים המעטים שאני אוהב, אני שואב מהם ורק מהם את הכוח, ואני מקווה שבכל זאת יימצא הכוח ותימצא הדרך הנכונה לעבור בה.

אינני מאמין בכוח עליון. אינני מאמין בעולם הבא. אני מאמין ש"אתה מקבל מה שאתה מקבל, ואין לזה קשר למה שמגיע לך" (תבורך, ד"ר האוס!). ובכל-זאת, אני מוצא את עצמי בעל תשובה ובעל צדקה. אולי כי אני קצת רומנטיקן, ואני מאמין שאם כל אחד יעשה את המעט שלו, אז הימים הנוראים יכולים להיות ימים טובים יותר.

ואולי אני מאמין כי הגזרה היא הגזרה שאנחנו גוזרים על עצמנו. כדי שנוכל להסתכל לעצמנו במראה, כדי שנוכל לחיות עם עצמנו גם בשנה הבאה, כדי שנוכל לעבור על השנה הקודמת בשלווה – הלוואי שהתשובה והצדקה והתפילה לא יהיו רק מליצה בפיהם של אלו שחוטאים ומחטיאים בכל שאר ימות השנה.

בסופו של דבר אני רוצה רק להיות שלם רק עצמי, חוזר על המלים החכמות כל-כך ששר גבריאל בלחסן ב"תפילה צעד 11", ועושה מהן תפילה ליחיד, התפילה הפרטית שלי:

עשה שלא אתאווה להיות מנוחם – אלא מנחם

שלא להיות מובן – אלא מבין

שלא להיות אהוב – אלא אוהב

כי כאשר נשכח את עצמנו – נזכה לקבל

וכאשר נסלח – ייסלח לנו

עשה שגם בשנה הבאה עלינו לטובה אהיה שלם עם עצמי.

מאז שרכשתי את הכרטיסים לליאונרד כהן (בלא מעט כסף, יש לציין), אני מוצא את עצמי נאלץ להסביר לאנשים למה. זה קצת מוזר, בהתחשב שמדובר בכל זאת באחד האמנים הכי גדולים שעדיין חיים, שלא לומר אולי האמן היהודי הכי גדול שעדיין חי (ויסלח לי רוברט צימרמן!), שלא לומר האמן הכי גדול שהגיע לפה אי פעם (ותסלח לי הגב' ציקונה!).

אז ניסיתי להיזכר מתי התאהבתי בליאונרד כהן, ובאופן מפתיע (או אולי בעצם לא מפתיע) נזכרתי ב"The Spice-Box of Earth" (בתרגום חופשי: תיבת התבלינים של כדור הארץ) שנתנה לי פעם מישהי, מודפסת במכונת כתיבה (אינני יודע אפילו אם היה שם כל הספר), והבטיחה שזה הדבר הכי יפה שאקרא.

שמעתי על ליאונרד כהן, כמובן. שמעתי את ליאונרד כהן, כמובן. אבל בין דפי הספר הזה התאהבתי באיש החכם והרגיש הזה, ואחרי הספר הזה היצירה של ליאונרד כהן דיברה אליי ברמות אחרות לגמרי.

אחד השירים שהכי אהבתי אז, ואני אוהב עד היום, נקרא "The Genius", "הגאון", והוא במידה רבה הסבר משכנע ונפלא לשאלה למה אני אוהב את ליאונרד כהן כל-כך, ולמה אני חושב שמדובר אכן בגאון. גאון של הגטו, גאון מומר, גאון פיננסי (טוב, כנראה שלא…), גאון מברודוויי, גאון שמרפא חולים, גאון שמרים נדכאים, ובסופו של דבר גם גאון יהודי. ואין לנו הרבה כאלה (בניגוד למקובל לחשוב…).

רק ליאונרד יכול לכתוב שיר שמצליח להיות גם שיר אהבה (ואני הרי אוהב שירים שיש בהם "בשבילך"…) וגם שיר ביקורת נוקב ועוד מליון רבדים אחרים שקצרה היריעה מלהסביר.

מחר בערב אני מקווה שהוא יהיה הגאון של אצטדיון רמת-גן, בשבילי ובשביל שאר חמישים אלף אוהביו שיבואו לשמוע.

בשבילך
אני אהיה יהודי של הגטו
וארקוד
ואשים גרביונים לבנים
על הגפיים המעוקמות שלי
וארעיל בארות
ברחבי העיר

בשבילך
אני אהיה יהודי משומד
ואספר לכומר הספרדי
על שבועת הדם
בתלמוד
ואיפה העצמות
של הילד מוסתרות

בשבילך
אני אהיה יהודי בנקאי
ואביא להרס
מלך צייד גאה וזקן
ואשים קץ לשושלתו

בשבילך
אני אהיה יהודי של ברודוויי
ואבכה בתיאטראות
על אמא שלי
ואתמקח על סחורות
מתחת לדלפק

בשבילך
אני אהיה יהודי רופא
ואחפש
בכל פחי האשפה אחר פיסות עור
לתפור אותן מחדש

בשבילך
אני אהיה יהודי מדכאו
ואשכב בתוך בור הסיד
עם גפיים מעוקמות
וכאב מנופח
שאף נפש לא תוכל להבין 

כמו שמ"לא-תבשל גדי בחלב אמו",

עשו את כל החוקים הרבים של כשרות,

אבל הגדי שכוח, והחלב שכוח והאם שכוחה,

 

כך מ"אני אוהב אותך"

עשינו את כל חיינו יחדיו.

אבל אני לא שכחתי אותך

כפי שהיית אז.

 

                        ~ יהודה עמיחי

 

אם אתם לא בטוויטר עדיין (אתם לא עוקבים אחריי בטוויטר עדיין?!) או לא הייתם בטוויטאפ אתמול ב"דאנסינג קאמל" (איך לא הייתם שם?), או שתיתם יותר מדי אלכוהול ולא שמתם לב (אני יכול להבין את זה…) או התבאסתם מהמערכת סאונד (גם אני, גם אני…), הנה ה-רשימה בשבילכם.

את ה-שירים בחרנו, הגב' רומי(נסקה) ואנוכי, מבעוד מועד, אך הם נבחרו ונוגנו בלייב.

 

ואלה שמות:

♫Did You See The Words? – Animal Collective

♫Gamma Ray – Beck

♫Electric Feel – MGMT

♫Daniel – Bat For Lashes

♫Kim & Jessie – M83

♫The Family Tree – TV On The Radio

♫Stanigold – L.E.S Artistes

♫Stellify – Ian Brown

♫King Only – The Twilight Singers

♫I'm On Fire – Chromatics

♫Sex On Fire – Kings Of Leon

♫Talco Uno – Jolly Music

♫Ace Of Folk – Headshop

♫Growing Tall – Asaf Avidan & The Mojos

♫Flowers – Roberto Di Giola

♫אצבעות דביקות – פורטיס

♫Carry Me, Ohio – Sun Kill Moon

♫In The Aeroplane Over The Sea – Neutral Milk Hotel

♫Killing – The Apples

♫אהבה אפורה – בונא מיוזיק

♫Atomic – Blondie

♫Kings Of Convenience – Homesick

♫Where Is My Boy? – Faultline

♫Shivers – The Witches w/ Nick Cave

♫באר שבע – רות דולורס וייס

♫Personal Jesus – Johnny Cash

♫Happy Birthday To Me – Ran Jurgenson

♫One With The Freaks – The Notwist

♫Elephant Gun – Beirut

♫Building Steam With A Grain Of Salt – DJ Shadow

♫Devendra Banhart – Feel Just Like A Child

♫Loveless – 4Hero

♫Inside And Out – Feist

♫Jounieh – Foreign Affair

♫העוקד, הנעקד והמזבח – גבריאל בלחסן

♫I Write Sins, Not Tragedies – Panic! at the Disco

♫Boys Don't Cry – The Cure

♫Mr. Blue Sky – ELO

♫How We Operate – Gomez

♫Angola (Carl Craig Mix) – Ceseria Evora

♫Habibi Min Zaman – Balkan Beat Box

♫בוסר – אביב גדג'

♫עזרה בדרך – נעם רותם

♫Immigrant Song – Rockfour

♫שגר פגר – הבילויים

♫Our Darkness (Total Eclipse Remix) – Anne Clark

♫Inner Light – Phantasia

♫Poor Leno (Silicone Soul Remix) + There Is A Light That Never Goes Out (Acappella) – Erlend Øye

♫Deeply Disturbed – Infected Mushroom

♫It's Too Late – Dirty South vs. Evermore

♫Song 2 – Blur

♫Young Folks – Peter, Bjorn & John

לגן של יובל קוראים "גן צבר". 

אני מביא אותו לגן, והוא יוצא מהאוטו והולך אל עבר השער בצעד בטוח. אני בעקבותיו, בצעד פחות בטוח, מקווה שזה יעבור בשלום, עבורי ועבורו.

צבר קוראים לגן, ובימים הראשונים עוד אפשר להרגיש בקוצים השלופים. והילד שלי, הרך, המתוק, כפרי בשל, מחייך אליי, ואני מנסה לחייך חזרה. אני תוהה אולי גם הוא מזייף חיוך, אולי גם הוא קצת חושש.

אני מרגיש את שפתיי לוחשות, ממש כמו בשיר של עלי מוהר, "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר לבי שירה". כל עוד עולה עוד בוקר, כל עוד הולך לו בן לגן ואב בעקבותיו, כל עוד שנה חדשה מתחילה.

אבל אני ירא, ואני עוזב אותו בחשש גדול. הוא כבר ילד גדול, הוא לא בוכה, הוא נפרד יפה, בנשיקה, בחיבוק, ועוד נשיקה אחת.

אני יוצא מהגן. מביט לרגע בשלט שאומר "גן צבר". חושב שהוא בטח ייצא מכאן, עוד שנתיים, צבר אמיתי, מוכן לג'ונגל של כיתה א'. אבל בינתיים אני הולך בצעד לא בטוח בחזרה לאוטו, ומקווה שמתחת לקליפה והקוצים טוב לו.

סוף 1990. זמרת הפופ הכי פופולרית בעולם, מ' נקרה לה, מוציאה את The Immaculate Collection, אלבום אוסף ראשון שלה שמכיל את להיטיה הגדולים משנת 1982 ועד 1990.

אמצע 1991. האלבום "נוחת" בארץ. לקידום מכירותיו פוצח השבועון הפופולרי "מעריב לנוער" בתחרות. תחת השם "מבצע מדונה" הוא מזמין את הקוראים לכתוב ביקורת על "האוסף הטהור" של מדונה, כשהזוכה יתקבל "לעבודה" ככתב לענייני מוסיקה ותרבות בשבועון.

בחור צעיר, ש' נקרא לו, שלמען הגילוי הנאות נספר שכבר שימש ככתב בשבועון (להלן כ"נ = כתב נוער) שולח את רשימתו, והפלא ופלא – הרשימה נבחרת כמנצחת, הוא נבחר ל"עיתונאי הפופ" של המגזין, ואף זוכה לכתבה חגיגית בשבועון, כולל תמונה לוהטת עם הדיווה וכמה שורות ביוגרפיות מביכות (במבט לאחור…).

נשמע לכם דמיוני?   ובכן, הנה הכתבה לפניכם, קצת יותר מ-18 שנה אחרי:

שורה תחתונה: לא הרבה השתנה באמת. מדונה עדיין הזמרת הפופולארית בעולם, ממשיכה "לא להיות לעולם במקום השני…". עדיין "לא הכי בראש שלי". אני עדיין מעדיף את ה"סמיתס" ו"קיור". ובמקום ללכת להופעה הערב (או מחר) אני מעדיף לעשות דברים אחרים. כמו למשל לכתוב על מוסיקה. התחלתי אז ולא הפסקתי עד היום…