"…בבית מלון, בחדר צבעוני
הייתה מיטה אחת, והיא בינך וביני
והיא נוגעת לאט, לאט יותר
ורק אני ער
והיא ואני – ואתה ישן.
סיפור יפה לשמוע מרחוק, אסור להתקרב
זה השטן שהתערב, עשה תרגיל…"
זה מוזר שאפילו לא זכרתי את השם שלה. הייתי צריך לחפש בין האלבומים הישנים שאני שומר מהילדות את האלבום שבו שמרתי את התמונה שלה, התמונה שהיא נתנה לי כשהכל נגמר, לנתק אותה מהדבק שבו היתה מחוברת כמעט חמש-עשרה שנה, ולהסתכל מאחורה. "כדי שיהיה לך איך לזכור. אוהבת, קרן" היא רשמה שם בכתב-יד ילדותי. קרן קראו לה, קרן אור.
זה היה בתקופה שלפני הצבא, תקופה של חופש אבסולוטי כמותו בן-אדם לא חווה עוד לעולם – אפס מחויבויות, אפס מחשבות לטווח ארוך (כי במילא תיכף יבוא הצבא ויקטע אותן), אפס סיבות להיות רציני או לעשות משהו אפקטיבי. העברתי את התקופה הזו בניצול לרעה של כל ההנאות הקטנות שהחיים יכלו להעניק לבחור בן שמונה-עשרה,ונהניתי מאוד מהעניין.
הוא היה החבר הכי טוב שלי מכיתה א', החבר היחיד שנותר לי מאז. שתים-עשרה שנה, דרך כל השינויים וההתבגרות, הלכנו ביחד, צמודים. ההורים שלו היו כמעט הורים בשבילי, ביליתי בבית שלו יותר מאשר אצלי בבית, סיפרנו זה לזה הכל. קרן היתה החברה שלו, ולכן באיזהשהוא מובן היתה גם חברה שלי. ליוויתי אותם מהרגע הראשון שהוא פגש אותה, באיזו קייטנה בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, דרך הדייטים הראשונים שלהם, ועד לגיבושה של מערכת יחסים רצינית (עד כמה שמערכת יחסים יכולה להיות רצינית בגיל שמונה-עשרה) ביניהם.
קרן היתה בחורה מדהימה, לפחות מבחינה חיצונית. היא היתה די ילדותית באופי, וזה היה מוזר מאוד, כי מבחינה פיזית היא היתה אחת מהנשים היותר מדהימות שראיתי עד אז, אולי עד היום. אני מתבונן בתמונה שלה, לבושה בשמלה לבנה, יושבת על חוף הים, ואני חושב שהיא היתה סוחטת ממני התפעלות גם היום, בטח שאז, כשההורמונים עבדו שעות נוספות, והנסיון שלי בנשים אמיתיות היה אפסי. למרות זאת, היחסים שלי עם קרן היו כמובן אפלטוניים לחלוטין, שהרי אחרי הכל היא היתה החברה של החבר הכי טוב שלי. את המחשבות, הפנטזיות, השארתי חבויות עמוקות במעמקי ראשי.
וזה עבד מצויין כמעט שנתיים. שלא תבינו אותי לא נכון – קרן היתה בחורה מאוד מינית והיא התיזה מיניות והתגרות לכל הכיוונים. ובכל זאת, אני השתדלתי לא להתייחס אל הפלירטוטים הקטנים שלה, אל הרמיזות והמשחקים. רוב הזמן גם אני יצאתי עם בחורה זו או אחרת, ושאר הזמן – אם היינו יוצאים בשלישיה, לקחתי את כל העניין כמשחק משעשע ותו לא. הכל היה תמים, הכל היה די ילדותי, עד אותו הסופשבוע באילת.
נסענו לאילת במהלך החופש הארוך בין הלימודים לצבא אולי עשרים פעם. קשה להסביר מה אילת היתה עבורנו, ילדים טובים רעננה, באותם ימים – מעין גרסה ישראלית של לאס-ווגאס, עיר של בילויים וחטאים, עיר שבה הכל מותר, עיר שאין בה פיקוח על שום דבר, עיר החופש העילאי. הנסיעה הארוכה באוטובוס של "אגד" היתה מחיר קטן שהיה צריך לשלם בשביל התענוג, וגם האכסניות הדי מגעילות שבהן שהינו לא הצליחו להרוס את התענוג.
בסופשבוע הספציפי הזה דווקא הרשינו לעצמנו להתפנק. תאריך הגיוס של שנינו התקרב, והחלטנו לאפשר לעצמנו קצת להשתולל והזמנו חדר באחד המלונות המפוארים (דאז) של "ישרוטל". חדר משפחתי, עם שתי מיטות, ארוחת בוקר ו… מה עוד צריך? וכך מצאנו את עצמנו נוסעים ביום חמישי לפנות בבוקר אל התחנה המרכזית בתל-אביב, ומשם לאילת. הנסיעה עברה כרגיל בויכוחים סוערים על איך ייראו החיים שלנו בעוד חודש, כאשר נתגייס, ומה בדיוק קרן תעשה עם החיים שלה כשהוא (וגם אני) ייעלם לה לשבועיים או שלושה כל פעם.
המלון התגלה כמפואר ממה שאפילו דמיינו (שהרי מעולם לא היינו לבדנו במלון באילת), ויומיים שלמים עברו עלינו ברביצה חסרת תכלית בשמש. ביום שישי, לעומת זאת, חזרנו בכוונה לחדר בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, וכל זה כדי להתכונן להעביר את הערב בשתייה וריקודים עד כלות בדיסקוטק הגדול (והיחיד) שבעיר. החוק על מכירת אלכוהול לקטינים היה אז, איך לומר, בתיאוריה בלבד, וכבר שנים לפני כן קנינו באילת כל מה שכסף יכול היה להציע, ובכל זאת היה משהו מתוק בלהיות בן 18 רשמית. וכך שתינו באותו ערב המון, מכל הבא ליד, והשתוללנו כמו שלא השתוללנו מעולם. באיזהשהוא שלב הוא התמוטט על איזו ספה שהיתה ספונה בפינת הרחבה, ואני וקרן רקדנו איזה שעה לבדנו, עד שכבר לא יכולנו לעמוד על הרגליים.
חזרנו לחדר, סוחבים אותו בקושי, מתקשים בעצמנו ללכת בצורה ישרה. מיותר לציין שהוא התמוטט על המיטה שלהם מיד כשנכנסנו לחדר ונרדם, ואילו אני וקרן התפנינו להסתדר לשינה בעצמנו. כשיצאתי מחדר האמבטיה גיליתי להפתעתי שקרן שוכבת במיטה שלי, מכוסה בשמיכה ומנומנמת. "את רוצה…", שאלתי בהיסוס, "את רוצה לישון במיטה שלי? אני יכול לישון על הספה". "לא", היא אמרה בקול מנומנם, "תישן כאן. המיטה מספיק גדולה". היה משהו מתגרה בקול שלה, אבל באותו רגע הייתי כנראה שיכור מדי ועייף מדי כדי להבחין. וכך נכנסתי למיטה שלי לצידה, התעטפתי בשמיכה, הסתובבתי על הצד כשאני מפנה לה את הגב ועצמתי את העיניים.
לקח לי כמה דקות להבין, מתוך העננים הסמיכים שכיסו את ההכרה שלי, שהמגע הנעים על גופי אינו חלום. כשהתעשתתי הבנתי שזו קרן. סובבתי את הראש אליה, והיא חייכה אליי את אחד החיוכים המקסימים שלה. הבטתי אל המיטה השניה, והוא עדיין היה ישן. היא ואני, והוא ישן. כמו הסיפורים האלה שאתה שומע אליהם מרחוק ואומר "זה לא קורה במציאות". אבל איכשהוא זה קרה, ואני ער והיא נוגעת לאט, לאט יותר. והוא ישן.
והיא ואני, והוא ישן. ישן עד הבוקר, ולא שמע בכלל שהיא ואני. ונרדמנו מחובקים, והתעוררנו מחובקים. והלכנו להתרחץ. וירדנו לאכול ארוחת בוקר. והוא ישן. כשהוא הצטרף אלינו, בשעת צהריים מוקדמת, על הבריכה, הוא שאל אם הכל היה בסדר אתמול בלילה, והיא ואני ענינו בלקוניות שכן. הבטתי בה, כשהיא נושקת לו ומחבקת אותו, והרגשתי נורא. את שארית היום העברתי במחשבות, בהתחבטויות. למזלי, או למזלי הרע, קרן היתה צמודה אליו במשך כל היום, ולא מצאתי רגע לבד איתו. אז אולי הייתי מספר לו.
חזרנו הביתה, היא הוא ואני, ומעולם לא דיברנו על הלילה ההוא. אבל מאותו לילה אני והוא התרחקנו. לתמיד. הצבא עשה לי טובה, ושלח את שנינו למקומות רחוקים נורא, והפגישות שלנו הפכו פחות ופחות תדירות. עם הזמן, הטלפונים פסקו. על כך שהיא והוא נפרדו שמעתי ממכר משותף. אחר-כך כבר גם המכרים המשותפים נעלמו.
מאז פגשתי אותו רק פעם אחת. זה היה באיזו שמחה גדולה בכיכר מלכי ישראל. שלום-שלום סתמי כזה, שהיה כל מה שנשאר מאיתנו. את השם שלה אפילו לא זכרתי, אז לא רציתי להזכיר.
נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י 
[לרכישה]. הטקסט המקורי כאן.
3. היא ואני
שגיא נאור 