הדרך לכחול עוברת בצד השני של הים

לפני שאני מתחיל לכתוב משהו על האלבום שלשמו התכנסנו כאן, הנה לכם קטע ביקורת שלא אני כתבתי (אבל כן תרגמתי חופשית):


זה לא מפתיע שהוא הרגיש מתוסכל מחוסר ההצלחה המסחרית של המוסיקה שלו, לאור העזרה המקצועית שהוא קיבל בעבודה על אלבום הבכורה שלו…  הביצוע שלו, שהתנהל בקפידה בין נגישות קלה-מדי ושיקוף-עצמי רגשני, משלב בין שני העולמות כשהוא מצליח להתחמק מהמלכודות שבכל צד. התוצאה היא יצירת בכורה פנטסטית… הוא מצייד את הלחנים שלו עם בדיוק מספיק דרמה, לאות העולם בקולות, נגינה מדודה בקפידה, ועוד – והכל עובד. המלים שלו מכילות שירה עם אבחנה מצוינת לרגשות… והמיתרים הרכים, השוטפים מביאים אפילו עוד לחבילה המלאה…


הקטע דנן עוסק (ניחשתם?) ב-"Five Leaves Left" של ניק דרייק, והוא נכתב בידי נד ראגט מ-All Music Guide. האלבום הזה, המופלא כל-כך, של דרייק יצא לפני 40 שנה (!) והוא רלוונטי ובעל השפעה גדולה גם היום. אבל לא בגלל זה אני נזכר בו כאן ועכשיו. הדברים שנכתבו על דרייק בהקשר האלבום הזה ובכלל הזכירו לי, ועדיין מזכירים, את כל מה שחשבתי עליו, ואני עדיין חושב, בהקשר של "The Opposite Side Of The Sea" של אורן לביא.


נקודות ההשקה היו ברורות מהשמיעה הראשונה, עוד לפני שביררתי את הטריוויה המתבקשת: מהשיר הראשון, "Her Morning Elegance", שזכה להצלחה בינלאומית בזכות הקליפ שלו (4 מליון צפיות ביו-טיוב, שיר הנושא לקמפיין של שברולט, הופעה אצל ג'ימי קימל וכו'), דרך כמעט כל שיר באלבום (זולת אולי שיר הנושא ו-"Locked In A Room"), רוחו של ניק דרייק צפה ועולה מכל שיר ושיר, מעיבודי כלי המיתר לקלידים הנוגים, מהשירה והלחנים.



ושיהיה ברור – אני כותב את כל זה בלי שום ביקורת. להיפך: Ruby Rises, שנשמע כאילו נלקח מאיזה אלבום אבוד של דרייק, הוא שיר נפלא; גם A Dream Within A Dream, Trouble Don’t Rhyme ו-The Man Who Isn’t There, מאוד דרייקים, אבל השורה התחתונה כשאני מקשיב להם זהה – הם שירים יפהפיים, אפלים בדיוק במידה, מופקים לעילא ולעילא, מרגשים.


ממש כמו שכתב ראגט ב-AMG, לביא מצליח פה עם שירים קלים ל"עיכול" ורגשניים שהוא מצליח לרקוח בלי ליפול למלכודות המסחריות ו/או רגשנות-היתר. הלחנים שלו דרמטיים מספיק, הקול שלו מרגש, הנגינה באלבום (צוות גרמני מיומן ומהוקצע) מקצועית ומקצוענית, ומעל לכל – הכל עובד, משתלב נפלא, מיתרים ושטיחים של קלידים, מילים ולחנים, לחבילה מלאה וקסומה, שמאוד מפליא שלא זכתה להצלחה יותר גדולה, כאן שם ובכל מקום.


 


עם זאת, וצריך לומר זאת אחרי כל המחמאות לעיל, האלבום הזה נגמר לי מהר מדי. כלומר, לא רק שהוא בן 37 דקות בלבד (אגב, Five Leaves Left בן 39 דקות וחצי), אלא שהוא מאבד את הקסם אחרי שבעה שירים. זה היה לי ברור כבר מהשמיעה הראשונה, אבל שמיעות נוספות רק חידדו את זה: שבעת השירים הראשונים באלבום יוצרים (מיני) אלבום שנוגע בשלמות; ארבעת הקטעים הבאים (שלושה + קטע לא חבוי אחד) פשוט מפספסים, ומשאירים אותי עם טעם לפגם.


בארבעת הקטעים האחרונים (החל מ-A Short Goodbye) לביא נופל למלכודות, נשמע לא מפוקס, כאילו הפלא הלך ונשאר רק הילד, וזה פשוט חבל. בערך בשמיעה השלישית פשוט למדתי לסיים את האלבום אחרי שיר מספר שבע, ואז מתקבל אלבום שיכול בקלות לעמוד בטופ של היצירה הישראלית של השנים האחרונות, בטח זו שבאנגלית, ולהפוך לאלבום חובה בכל תקליטיה של חובב ניק דרייק ממוצע, ישראלי או לא.


האם זו הסיבה שהאלבום לא זכה להצלחה מסחרית?  שהיה צריך את הקליפ של Her Morning Elegance כדי להוציא אותו מחדש?  שלמרות שהוקלט לפני שנתיים איש לא שמע עליו?   לא ממש. אולי פשוט לא נשארו מספיק חובבי דרייק אי שם, ואולי האלבום היפה הזה לא הובא לידיעתם. כי לביא, איש תיאטרון ומחזאי שכותב יצירות מינימליסטיות לתיאטרון (מה שנשמע מאוד הגיוני אחרי שמקשיבים למוסיקה שלו), לא ממש מתאים לתרבות ה"רוץ וספר לחבר'ה, עדיף על פני השער של 7 ימים, עדיף באיזה תוכנית בפריים-טיים", שהיא אולי הדרך היחידה לשווק היום אלבומים.


בתור מי שהעיד על עצמו שהוא רוצה להצליח "אמנותית, שיאהבו את המוזיקה שלי ויתחברו אליה" ושאין לו רצון "להצליח מסחרית בארץ… להיות פה בפלייליסט", לביא לא צריך להיות מופתע שהאלבום שלו נפל בין השורות. אם כי במיוחד כאן בארץ, בתרבות שמקדשת שירים שקטים ורכים כתרופת-נגד לטירוף שבחוץ, מוזר שהאלבום הזה לא הפך לפריט חובה בספריית האלבומים של כל עורך מוסיקלי ממוצע.


אולי לביא יכול להתנחם בכך שגם ניק דרייק לא זכה להצלחה מסחרית עם "Five Leaves Left". למען האמת, אף אחד מהאלבומים שלו לא מכר יותר מ-5000 עותקים כשהם יצאו לאור. רק ב-1979, חמש שנים אחרי שמת ממנת יתר ועשר שנים אחרי שהאלבום הראשון יצא לאור, העולם גילה את דרייק ואת יצירתו. אני, כמובן, מאחל ללביא חיים ארוכים ופורים.


 


(אורן לביא, The Opposite Side Of The Sea, עננה/Music972)

עשר שנים בלעדיו. ואנחנו רוכבים שנית


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


מבליט את הכתף הימנית


מוציא את הלשון.


נפגשנו שוב בקיסריה. עשר שנים מאז הנביא החכם הלך מאיתנו. מאז המלך העירום הולך וצובר כוח, הולך ומשתלט פה על המרחב הציבורי. וההמון לא רואה, ואין אף ילד שיצעק "המלך הוא עירום". אתמול, בקיסריה, בין המון אנשים טובים, הייתה תחושה כזו של להוציא את הלשון. להוציא את הלשון מול ליברמן והשחיתויות שלו, משרד הבריאות והתחזיות השחורות שלו, הפסיכופת שירה למוות בנערים בנחמני ואלו שמצדדים במעשיו, כולם. להוציא את הלשון, להבליט את הכתף הימנית ולשיר קצת מכתביו של הנביא החכם, ר' מאיר אריאל.


כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.


כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.


היה לי יום אפור אם לא שחור


אני מול המרקע.


נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות.


ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.


אני בכורסתי אמשיך לרבוץ


לי אין מה לעשות.


יש לי תחושה שהקהל אתמול בקיסריה חושב שיש מה לעשות. עשר שנים אני והם מגיעים לכאן, פעם בשנה, משמרות או קיסריה, ויש במפגש הזה משהו יפה ובאותה מידה משהו מתריס, משהו נוגה ובאותה מידה משהו חתרני. על הבנה נאספו אתמול אמנים מכל קצות הקשת התרבותית: שינקינאים וחוזרים בתשובה, ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחים, מבוגרים וצעירים. מולם, על הכסאות והבטון, קשת מגוונת לא פחות: מעליי עישנו גראס; לידי בחור דתי עם אשתו ההרה; מתחתיי שתי נשים מבוגרות שנראו כמו הקיבוצניקיות המטורללות מ"המרוץ למיליון". וכולם יפים, וכולם מנומסים, וכולם יודעים את המלים. וכולם לא היו נותנים לילדה הקטנה לשקוע בבוץ, או לפחות היו רוצים להאמין ככה.


האלה שיורים שם ברחוב – האם זה אמיתי?


האלה שיורים שם ברחוב – האם זה אמיתי?


האם זה קטע חדשות רטוב –


או סרט איכותי?


מטוס נוסק צולל ומתרסק בשיפולי בטני.


מטוס נוסק צולל ומתרסק בשיפולי בטני.


קריין בניירות קצת מתעסק –


מעל פסגת בטני.


קוטנר אמר אתמול, ספק בבדיחה ספק בהשלמה, שהולך להיות ערב של "ביצועים לשיריו של מאיר כרגיל". נכון, היו ביצועים מעניינים, היה שיר חדש ויפהפה שביצעה מיקי קם, ובכל זאת היתה תחושה שהקהל בעיקר רוצה להתעסק עם שיפולי בטנו, עם הכאבים הפרטיים, לאורה של החוכמה שהרביץ בנו מאיר. מה גם שבשם הפלורליזם והביצועים החדשים נאלצנו לספוג גרסת "אני-כזו-מיוחדת" של מרינה מקסימיליאן בלומין ל"שדות גולדברג" (שתמיד חשבתי שאי אפשר להרוס) ואת הצעקות של נינט ב"שלל שרב" (מעדיפים שתשתקי, תודה). בשיאו של הערב, ולא סתם כנראה, עלה אהוד בנאי ונתן את התרופה הישנה והמוכרת – "לילה שקט עבר…", "שיר תת-מודע זמני", "בלוז כנעני". הכל ידוע מראש ומוכר, ובכל זאת כל-כך יפה וכל-כך עוזר, כמו ביקור חודשי בנמל התעופה. אותו הדבר אפשר היה לומר על שלום חנוך ומשה לוי, וכמובן על תמוז. כולנו זקוקים לשקט, כולנו מתרפקים על העבר. כולנו רוצים לשכוח מהאלה שיורים שם ברחוב, וטוב שתרצה (הו, תרצה…) הזכירה לכולנו שיש חיים מחוץ לקיסריה.


וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב


כן כל האסונות הרי הולכים למעדן חלב


מוכי רעב ורעש חיש הופכים


למיץ טבעי עכשיו


ידו של קוטנר ניכרת בערבים האלה. הוא מתאמץ מאוד לא להפוך אותם לקיטש, למשהו מסחרי. מצד שני, מאיר אריאל אף פעם לא היה מסחרי. אני מביט בקטעים מתוך "מסע הבחירות", שם אפילו המצלמות לא הצליחו להביא את הקהל. אני נזכר בהופעה ההיא, ביום הסטודנט, אל מול 10-15 אנשים. מעניין מה היה קורה למאיר לו היה נותר חי, אני אומר לעצמי בהגיענו לעוד אחד משיאי הערב.


מעל פסגת הבטן הנני שמוט לסת ולשון.


מעל כיפת הסטן הנני שמוט לסת ולשון.


מישהו שם השתדל וכאן אני


שומט עצמי לישון.


בהקיצי נותנים את ההמנון – אולי הייתי קם.


בהקיצי נותנים את ההמנון – בטח איש לא קם.


דגלנו מתבדר בכל סלון – ואף אחד לא קם.


מעניין מה מאיר היה אומר, למשל, על כך שאודי ושחר הפכו לחסידים מזמרים. מצד שני, אודי ושחר היו אחראים אתמול לשני הרגעים המרגשים ביותר בערב. תחילה, הם תקעו לכולנו את ההמנון עמוק בבטן עם "קוצים א'", שאת מילותיו אתם זוכים לקרוא כאן. שיר שנשאר רלוונטי כמו ביום שנכתב (ועברו יותר מ-15 שנה…), אולי אפילו יותר רלוונטי היום מאז. אחר-כך, הם סגרו (כמעט) את הערב עם "מודה אני", שפתאום נראה תפור עליהם כל-כך, כולל מעבר מרתק ל"אדון הסליחות", שהוכיח כמה הלהקה שניגנה אתמול, בראשות יהודה עדר ואדם מדר, היתה נהדרת.


והקהל קם, אבל רק כשתמוז התאחדה לנו (שוב, והפעם באמת) מול העיניים. הרב זילבר ושלום מהקיבוץ התחבקו, וכל החבר'ה נראו מתרגשים כמעט כמו הקהל. ותמוז נתנו בראש כמו שרק תמוז נתנו. יותר משלושים שנה מאז יצא האלבום הזה, ונדמה שאף אחד היום לא עושה רוק'נ'רול ככה. אף אחד לא רוצה לקום. עדיף להירקב על הכורסה עם גלגל"צ.


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.


מבליט את הכתף הימנית


מוציא את הלשון.


ואל תזלזלו בלחץ ההמון. לחץ ההמון העלה אתמול את תמוז בחזרה להדרן להדרן, למרות שכבר הדליקו את האורות וקוטנר נפרד בהתרגשות. לחץ ההמון גרם לתמוז לשיר שיר שלא נכתב על-ידי מאיר, למרות מחאותיו של אריאל זילבר (ואני איתו, אגב). לחץ ההמון אולי יביא את תמוז להתאחד באמת, יביא את הערב הבא בעוד שנה, ישאיר את מאיר אריאל בתודעה של כולנו גם מחר.


יום אחד אולי אני אקח את הבן שלי לערב לזכרו של מאיר אריאל. וכשהוא ישאל אותי מי זה המלך העירום הזה, שרוכב ורוכב, אני אומר לו שהמלך העירום הוא כנראה אנחנו. אז אבליט את הכתף, אוציא את הלשון ואחבק אותו חזק חזק.


(עשר שנים בלעדיו – ערב לזכרו של מאיר אריאל, קיסריה, 3.8.09)

מחכים לנס. והוא הגיע.

היא אהבה אותו עוד לפני שהכירה אותי.


אשתי.


הוא היה המאהב האמיתי הראשון שלה, גבר של נשים רבות, מפתה בחסד. שילוב בלתי אפשרי של דון חואן, ג'יימס בונד ומיסטר מיאגי.


כשנפגשנו היא התוודתה על האהבה הזו שלה, לאיש ולמילים שלו, לקול המופלא, למנגינות.


 


אהבתי אותו גם אני.


היו ימים שהמילים שלו הצילו אותי. בימים אחרים הם סיפקו לי פס קול לחיים. הוא כותב כמו שאף אחד אחר לא כותב, הוא שר כמו שאף אחד אחר לא שר, הוא מתנהל כמו שאיש לא מתנהל.


 


וכך הוא הפך לפרטנר המושלם למנאג'-א-טווה. אמרנו שנינו שלא נגיע באמת לסיפוקינו עד שלא נזכה להיות איתו ערב אחד, אני והיא, ביחד.


 


ועכשיו זה קרוב יותר מתמיד. הכרטיסים בידיים, הלב עדיין מתקשה להאמין. בעוד פחות מחודשיים הוא יעלה על במה מרחק עשר דקות מהיכן שאנחנו גרים והנס שחיכינו לו יקרום עור וגידים.


התחתנו ועכשיו אנחנו ביחד, חזקים. והנה אנחנו עושים משהו משוגע, לא נכון, ומוציאים את מיטב כספינו ומחכים לנס, לנס שיגיע.


 


הו, מותק, בואי נתחתן,


היינו לבד כל-כך הרבה זמן.


בואי נהיה לבד ביחד,


בואי ונראה אם אנחנו כה חזקים.


כן, בואי נעשה משהו משוגע,


משהו לחלוטין לא נכון


כשאנחנו מחכים לנס,


לנס שיגיע.


                        (waiting for a miracle)


הילדים (הזרים) של קיץ 2009

אנחנו ילדים עם שער צמר פלדה,


הרי געש בשמורת העין


ולשון הנזהרת מלגלגל סלעים קשים


מהשפה של התורה.


אנחנו, שגדלנו בין כתמי המלט שעל חולצת אבא


לבין סמרטוטי ספונג'ה של אמא, שניקתה לכם


את חדרי הבית ולנו את


חדרי הלב,


לא נשכח אף פעם איך בשיר של ביאליק, שלימדתם


אותנו בגן, בכה פרח שנעקר מהגינה,


ואיך ציירנו לכבודו ממחטות


שמחו מגבעולו את טל הבוקר.


אז, לא ידענו שאלה יהיו הממחטות


שלנו.


                                    (המנון ילדי העובדים הזרים, רוני סומק, "העיר", 24.7.09)

כל מה שלמדתי עד כה מפעילותי הענפה בעולם המדיה החברתית

בעקבות בקשות רבות מכלי התקשורת לחמישה הסנטים שלי בנושא
מוקדש לשותפי הטוב (והוירטואלי עדיין), @רוננק


 


כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ נוֹשֵׂא אֶת הָאֶבֶן בַּבֶּטֶן


בְּזָוִית קְצָת שׁוֹנָה


וְקוֹרֵא לַזָּוִית אִישִׁיּוּת.


                                    (מאיר ויזלטיר, מתוך "מרוּדִים וסונטות")

טיפש חכם – מאיר אריאל, עשר שנים בלעדיו

<!
/* Font Definitions */
@font-face
{font-family:"Cambria Math";
panose-1:2 4 5 3 5 4 6 3 2 4;
mso-font-charset:0;
mso-generic-font-family:roman;
mso-font-pitch:variable;
mso-font-signature:-1610611985 1107304683 0 0 159 0;}
@font-face
{font-family:Calibri;
panose-1:2 15 5 2 2 2 4 3 2 4;
mso-font-charset:0;
mso-generic-font-family:swiss;
mso-font-pitch:variable;
mso-font-signature:-1610611985 1073750139 0 0 159 0;}
/* Style Definitions */
p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal
{mso-style-unhide:no;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
margin-top:0in;
margin-right:0in;
margin-bottom:10.0pt;
margin-left:0in;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:Calibri;
mso-fareast-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
a:link, span.MsoHyperlink
{mso-style-priority:99;
color:blue;
mso-themecolor:hyperlink;
text-decoration:underline;
text-underline:single;}
a:visited, span.MsoHyperlinkFollowed
{mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
color:purple;
mso-themecolor:followedhyperlink;
text-decoration:underline;
text-underline:single;}
.MsoChpDefault
{mso-style-type:export-only;
mso-default-props:yes;
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:Calibri;
mso-fareast-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
.MsoPapDefault
{mso-style-type:export-only;
margin-bottom:10.0pt;
line-height:115%;}
@page Section1
{size:8.5in 11.0in;
margin:1.0in 1.25in 1.0in 1.25in;
mso-header-margin:.5in;
mso-footer-margin:.5in;
mso-paper-source:0;}
div.Section1
{page:Section1;}
>


אומרים שהוא טיפש


פגש


אומרים שהוא חכם


החליפו מה נשמע בככה ככה


 


אומרים שהוא טיפש


חייך חיוך רחב רחב


אומרים שהוא חכם


עינו לא נחה


 


אני לא יודע לאן


השיר הזה סוחב


אני לא קובע כאן


אני רק הכותב


 


הכותב הוא מאיר אריאל. השיר "טיפש חכם".


מתוך האלבום "שירי חג ומועד ונופל". אלבום מושלם.  


והוא היה טיפש אמיתי לפעמים.


אבל רוב הזמן גאון מופרע.


ומעטים ידעו לראות מתחת לחיוכים


את המהות של הדברים, את השירה.


 


עשר שנים בלעדיו


אהוד כבר כתב ב"בלוז כנעני"


שמילים כמו שלו אף אחד לא כתב


וגם לא יכתוב כנראה לצערי.


איש לא שיער שכך זה ייגמר


שפתאום הוא ייעלם אל הדממה


ואנחנו כאן בודדים נישאר


להעלות את זכרו פעם בשנה.


 


והוא אולי מביט מלמעלה


מרביץ גיהוק ואל הפיג'מה שב


ואומר: גם אם ידעתי זאת, יה אללה


הייתי מזמר עכשיו.


 


אומרים שהוא טיפש, פתאום הפך ויהי עשן


ונעלם בבקבוקו הימה


אומרים שהוא חכם, חשב שזהו טריק ישן


הרביץ גיהוק ושב אל הפיג'מה


 


אני לא יכולתי לחזות


שכך זה ייגמר


אך גם אם ידעתי זאת


הייתי מזמר


 


עובדה הן ידעתי זאת


הריני מזמר


אני לא יכולתי לחזות


שכך זה ייגמר


האושר הוא הפשע המושלם



מודה ומתוודה – כשקיבלתי ליד את אלבום הבכורה של יוחנן קרסל ידעתי במי מדובר. לא רק שידעתי, אלא שהרזומה שהוא מגיע איתו – דויד פרץ, קקטוס רקורדס, באר שבע, בלובנד, לנסס – הציב, מצד אחד, רף גבוה לאלבום, ומצד שני חשש-מה שמדובר במוצר "אינדי" שייקח לי זמן להבין ולעכל, ממש כמו שותפו לפשע (והמפיק המוזיקלי של האלבום), דויד פרץ.


 


ובכן, לא כך היה. ממש כמו בעטיפת האלבום, שם נושא יוחנן את הגיטרה שלו במין שלווה כזו באמצע המדבר, כך גם "זה בא לפעמים", הקטע הראשון, האינסטרומנטלי, הוריד לי ברגע את כל המגננות והציפיות והבולשיט מסביב, והציג לי את קרסל נטו – ציפור שונה, קצת אחרת – נכון, אבל כזו שעושה בעיקר נעים. למרות שהקשבתי לו בחום של תחילת הקיץ (בתל-אביב הרי אין אביב…), זהו אלבום של חורף. וככזה הוא מופק היטב, מתוזמר להפליא, מושר בחום, וכל נקודה בו יושבת בדיוק במקום (דויד פרץ, כבר אמרתי?).


 


וכל זה רק כדי לשרת את האושר, את העושר שיש באלבום. בעת שבה כולם דומים לכולם, וכולם מסתפקים ב"שיר אחד לרדיו" ועשרה פילרים, "אושר" מציע שירים שונים ומשונים, שאת כולם הוא נושא בגאון עם קול עדין אך ברור, עם הגיטרה המייללת שלו (ושל שותפיו למזימת האושר הגדולה), ועם הטקסטים הנהדרים שהוא מחבר. "ציפור שונה" ו"אליאור", שפותחים את האלבום, למשל, זורקים אותי, אישית, אחורה, לשנות השבעים העליזות, כששיר סיפר סיפור, והזמר שר אותו יפה-יפה, והיו הרמוניות וכלי מיתר, וזה מייפה לנו, מקשט את השגרה המקומטת שלנו.


 


"מנסה למצוא מילה


שתתאים לך לחולצה


שאת לובשת בכל פעם


שאת רוצה להיות יפה


שתתחרז לך בשיער


שתגלוש עד הצוואר


שתיזהר שם בקצה של השרשרת


ותאיר לך כל דבר…"


 


נתקלתם בקרסל ברדיו?   אני, אישית, לא מבין איך לא. כלומר, איך לא משמיעים. שיר כמו "צורף מילים", למשל, עם טקסט ארס-פואטי נהדר כזה, והתכנותים של פרץ והגיטרה החוצבת, יפה כל-כך שאפשר לשמוע אותו יום שלם בריפיט (ומזכיר את שירי האהבה הממזריים שבלובנד מילאה את האלבום הנפלא שלה בהם). מלאכתו של צורף מילים אולי לא קלה, אבל קרסל עושה פה עבודה נהדרת.


 


או שיר כמו "נער פוסטר במכבי", שם קרסל שר "חיכיתי שנים / לנערת גלגל שלא חיכתה לי / בלי גאווה בחלון ראווה / נשארתי / נער פוסטר במכבי". כאילו כל המציאות היומיומית מסביבנו, התקוות והאכזבות, התכנסו להם בשיר החמוד הזה, ואם עמרי כספי הגיע לאן.בי.איי, הכל עוד אפשרי. אפילו לעשות רוק גיטרות א-לה The Shadows ב"אל תברח לי, שיר".


 


לקראת סוף האלבום מסתתרים להם שני אוצרות אמיתיים, שונים מכל מה ששמעתי השנה במוסיקה, שונים אפילו מיתר האלבום. ב"בפינה שלך" קרסל נותן שיר אהבה חמוץ-מתוק, שעוטף אותך ומחבק, שמבטיח "שאהבה נמצאת בכל פינה, גם אם לא תמיד עושים אותה". ואם שעשועי הגיטרה של קרסל לא מרטיטים אותך, אם הגיטרה של שי שעשוע לא מספיקה לאפקט הפורטיסהדי, אם ההאמונד שמוסיף אוהד גולדברט לא מעביר בך רעד, מגיעה לקראת הסוף רות דולורס וייס ונותנת קטע שירה מהפנט. כשהיא שרה "Oh my lover, don't you know it's all right" הלב פשוט מחסיר פעימה.


 


ואחרי השיא הזה מגיע "חורף", שיר קטן-גדול שבו קרסל שר ומנגן על גיטרה אקוסטית הספד-מראש לאלבום החורפי שלו אולי, או לחורף שאוהביו מזמן כבר לא יכולים להתענג עליו כמו שצריך בארץ החמה-מדי הזו. "חורף לא ייצא לאור", הוא כותב, "הוא לא מסחרי מספיק / לא טוב בשביל למכור". אני ממש מקווה שהשיר הנפלא הזה, כמו גם יתר השירים, לא ימצאו את עצמם ממתינים מיותמים לחורף הבא, כמו שקרסל מנבא כאן.


 


"כמו פרחים", שאפשר לקרוא לו שיר הנושא, יצא לרדיו כ"סינגל", והוא אכן המתאים ביותר, כנראה. "מה אנשים מוכנים לעשות", שר קרסל, "בשביל הרגשה מזויפת של אושר?". ובכן, אם אתם מזהים את השקרים הלבנים והאדומים, אם נמאס לכם מדוגמגישיות שמזמרות בזמנן החופשי וחקיינים של חקיינים שכובשים את המצעדים, אני ממליץ בחום על האושר האמיתי שנובע כמו מעיין מה"אושר" של קרסל.


 


"אושר" נחתם ב"היום מתרוקן", שלאורך תשע דקות (!) מרוקן את כל האושר לתוך האופק הדומם שבסוף האלבום הדי קצר הזה. "התעשייה של הזכרון רוצה את זה אפור", כותב קרסל ב"חורף", אבל את השירים האלה לא צריך לאפסן במגירה, עם כל הכבוד לתעשייה. קשה מאוד בקיץ הזה, כולנו זקוקים ל"אושר".


 


 


[יוחנן קרסל, אושר, קקטוס רקורדס]

זה מוזר כשאנשים מפורסמים מתים

זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
בֵּין אִם נִלְחֲמוּ בַּצָד הַטוֹב
אוֹ הָרַע.
זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
בֵּין אִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָם אוֹ לֹא
הֵם כְּמוֹ בִּנְיָנִים יְשָׁנִים רְחוֹבוֹת יְשָׁנִים
דְבָרִים וּמְקוֹמוֹת לָהֶם אָנוּ רְגִילִים
שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים רַק מִפְּנֵי שֶׁהֵם
שָׁם.
זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
זֶה כְּמוֹ הַמָוֶת שֶׁל אָב אוֹ
חֲתַלְתוּל אוֹ כֶּלֶב.
וְזֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים נֶהֱרָגִים
אוֹ הוֹרְגִים אֶת עַצְמָם.
הַבְּעָיָה עִם הַמְפֻרְסָמִים זֶה שֶׁחַיָבִים
לִמְצוֹא לָהֶם תַחֲלִיף וְאִי אֶפְשָׁר מַמָשׁ
לְהַחְלִיף אוֹתָם, וְזֶה גוֹרֵם לָנוּ עַצְבוּת
מְיֻחֶדֶת כָּזוֹ.
זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
הַמִדְרָכוֹת נִרְאוֹת שׁוֹנוֹת וְהַיְלָדִים
שֶׁלָנוּ נִרְאִים שׁוֹנִים וְשֻׁתָפֵינוּ לַמִטָה
וְהַוִילוֹנוֹת שֶׁלָנוּ וְהַמְכוֹנִיוֹת שֶׁלָנוּ:
 
אֲנַחְנוּ נְבוֹכִים.


 


                        (זה מוזר, צ'ארלס בוקובסקי, מאנגלית: מואיז בן הראש)

הבנאליות, והמחיר הזול, של הרוע

מודה אני ומתוודה: פרשת דודו טופז זעזעה אותי.


 


אינני נמנה על מעריציו של הדודו. למען הגילוי הנאות אפילו אומר שאני לא סובל את הבן-אדם (לא שאני מכיר אותו… אני מדבר על דמותו הטלוויזיונית וזו המשתקפת מהראיונות שנתן לאורך השנים).


יתר על כן, אינני נמנה על צופי ערוץ 2, וגם לא יותר מדי בקי בברנז'ה התקשורתית. למען הגילוי הנאות אודה שלא שמעתי על השמות בועז בן ציון, אבי ניר ושירה מרגלית עד הפרשה הנוראית הזו.


 


ובכל-זאת פרשת דודו טופז זעזעה אותי השבוע, עם החשיפה (ועוד לפני כן, עם השמועות) שדודו טופז הוא הוא האיש מאחורי תקיפתם הקשה של שלושת אלה, עוד יותר מאשר כאשר פורסם דבר התקיפה בזמנו.


 


הפרשה הזו זעזעה אותי יותר מכל הטירוף שסביבנו – הממשלה הכושלת, האבטלה הגואה, המצב הבטחוני המאיים להתפוצץ בכל רגע, תרגיל האנא-עורף של אתמול וכו' וכו' – כי היא המחישה לכל מי שזה עוד לא היה ברור לו עד כמה בנאלי הרוע, ועוד יותר מזה עד כמה הוא זול.


 


כי דודו טופז, מ-ש-ו-ג-ע או לא מ-ש-ו-ג-ע, הוא אדם נורמטיבי. לא חבר בארגון פשע, לא גדל בשכונת עוני, יש שיאמרו אפילו "טאלנט", "מגדולי כוכבי הבידור שהיו כאן".


ואותו דודו טופז, בקלות יחסית (שיחה עם השכן?!), הגיע לאותם עבריינים שתמורת סכום כסף לא גדול הסכימו (אולי התנדבו) לפוצץ את הצורה לאנשים. as simple as that.


 


גם אני התעצבנתי על מישהו פה ושם. מעולם לא חשבתי לתקוף אותו פיזית. אבל גם אם הייתי רוצה לעשות זאת, למצוא אנשים שיעשו זאת, לא הייתי יודע איפה להתחיל. אולי בגלל זה הרעיון לא עבר במוחי מעולם. והנה, דודו, לא רק שחשב על העניין אלא גם מצא את המתווך, מצא את העבריינים, שילם את הכסף, קיבל תקיפה מרשימה בחומרתה, ואפילו הלך לצפות בנעשה. אדם נורמטיבי, אמרתי?!


 


ומה שיותר מדהים בכל הסיפור זה שהתגובה ברחוב, הנורמטיבי, אמביוולנטית מאוד. כן, הוא עשה משהו לא טוב. אבל הם התחילו. אתם יודעים, התקשורת הזאתי. היא המליכה אותו למלך והיא זרקה אותו לכלבים. אז די מגיע להם, לא?   וגם הוא לא הרג אף אחד. קצת מכות, מה יש?   אם אפשר לתת לילד מכה קטנה בטוסיק שתחנך אותו, למה לא לפוצץ לאבי ניר ושירה מרגלית את הפנים?!


 


לפני עשר שנים (?) כשאותו דודו טופז תקף את מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר כל אותם "מזועזעים" שקמים לגנות את דודו שתקו. אז, כמו היום, העובדה ששניצר הוא "מבקר", שכל תפקידו הרי להגיד מה לא טוב ומה לא עובד, ולהפריע לעם לקבל את הסם שלו מהסוחר המצליח ד', התירה את דמו. אז דודו תקף אותו אישית, ולכן – כנראה – רק שבר את משקפיו. עשר שנים אחרי הוא שכר אנשים שעשו את העבודה טוב ממנו, אבל השורה התחתונה היתה זהה: ביקורת איננה דבר לגיטימי.


 


הקלות הזו, שבה אפשר לממש את הרוע; הבנאליות של הרוע הזה, שמתגלה אצל אדם כמו דודו טופז, שעם כל הטירוף סביבו כל השנים הוא, בסופו של דבר, ילד טוב חיפה; המחיר הזול של חיי אדם; הקרבה הבלתי נתפסת בין העולם העברייני לעולם הנורמטיבי – כל אלה זעזעו אותי. כל אלה מטרידים אותי מאז שדודו טופז הודה ועד עכשיו.


 


אני מקווה מאוד שבית המשפט ימצה עם דודו טופז את הדין. אני מקווה מאוד שהוא ישדר מסר תקיף לגבי חוסר הסובלנות של העולם הנורמטיבי כלפי קודים אתיים עברייניים שנכנסים, אורבים לעולם שלנו.


 


אני מקווה מאוד שזו היתה מעידה חד-פעמית. יש לנו מספיק צרות במדינה הזו גם בלי דודו טופז.