(ללא כל חשיבות לסדר) 20 מעלות – החיים ב-20 מעלות הם חיים טובים יותר. אין ספק בכך. קשה להסביר את זה, אבל רק באירופה אני מבין כמה מחורבן המזג-אוויר שלנו. וכמה הוא קשור בכל העצבנות שלנו והדביקות והזיעה והסרחון. אחרי הכל, האיטלקים לא רחוקים כל-כך מאיתנו, הים הוא (כמעט) אותו ים, ובכל זאת להם יש קלאסה. כנראה בגלל שהם מעבירים את החיים במזג אוויר מושלם של 20 מעלות. אירופה הקלאסית – איטליה היא אירופה הקלאסית, ללא ספק. הארכיטקטורה, האווירה, האנשים – אי אפשר לטעות ולחשוב שהגעת למקום אחר. בכל מקום אתה מגלה עוד פלא, עוד פינה נפלאה, עוד תמונה פנורמית מרהיבה, עוד בית קפה חלומי. יחלפו עוד אלפי שנים עד שאנחנו נתקרב לאירופה במובן הזה, לצערי. אכלנו דברים טובים, שתינו דברים טובים – זה קצת קלישאה לכתוב על איטליה בהקשר של אוכל ושתייה. אבל מפתיע לגלות כמה הקלישאה נכונה. האיטלקים מתייחסים ברצינות קיומית לכל מה שקשור לאוכל ושתייה (של יין, זאת אומרת). זה מתחיל במלצרים המיומנים, שהדרך שבה הם מגישים אוכל ראוי שתילמד בכל בית-ספר למלצרים. ממשיך עם הרצינות שבה הם בוחרים את הסכו"ם או הכוס המתאימים לכל מנה. הדרך שבה אין הם ממהרים ממנה למנה ונותנים לכל אחת- היין והלחם בהתחלה, הפסטה כמנה ראשונה (פרימה), הבשר והתוספת (סקונדה) לעיקרית, הקינוח והקפה לסיום – את הכבוד והזמן המגיע לה. האוכל היה פשוט מצויין, היין (אדום ולבן) משובח, וגם הדברים הקטנים שהבאתי אתי הביתה – פרשוטו חלומי, גבינה קשה נפלאה, יין אדום – עומדים באותו סטנדרט. עכשיו רק צריך למצוא את נוסחת הפלא שגורמת להם להישאר, למרות כל זאת, רזים…
הכל יקר, יקר מאוד – חוץ מהאוכל והשתיה, שבאמת לא יקרים באיטליה, כל השאר פשוט יקר רצח. המעבר לאירו פשוט הפך את המדינה הזו לבלתי אפשרית לנו המזרח-תיכוניים המסכנים, ובכל חנות אליה נכנסתי פשוט נהיה לי חושך בעיניים למראה המחירים. לולא היה מקום העבודה מממן את המלון והארוחות, ספק רב אם הייתי מצליח להסתדר. וזה חבל, כי לאיטליה תמיד היה נופך עממי בעיניי, קצת פחות אליטיסטי מזה הצרפתי או הגרמני.
מדינה של גברים – קשה שלא להתרשם שאיטליה היא מדינה של גברים. או לפחות כזו שמאוד "נוחה" לגברים שבה: מתוך ששה-עשר ערוצים בטלוויזיה במלון, ארבעה-עשר משדרים כדורגל כל הזמן; בכל תכנית טלוויזיה, שעשועון או תכנית רצינית, תמיד תהיה דוגמנית חצי-עירומה (מישהו אמר מורן אטיאס?) בשביל הרייטינג; בפאבים אתה רואה אינספור גברים מרוצים מהחיים (ושיכורים) ומעט מאוד נשים.
למה האחרונים תמיד בסוף? – עוד קלישאה שמתבררת כנכונה תמיד: ישראלים לא מסוגלים להגיע לטיסה שלהם בזמן. בין אם זה בנתב"ג, בין אם זה בשדות תעופה זרים, תמיד יקראו במערכת הכריזה למיסטר כהן או מיס בן-מוחה (זו לא גזענות – אלא באמת שני אנשים שקראו להם במערכת הכריזה במילאנו), כי המטוס שלהם עומד להמריא בלעדיהם (והם ודאי עדיין מריצים קטעים בדיוטי-פרי).
נתב"ג 2000 – שמעתי הרבה תלונות ורטינות על שדה התעופה החדש. בעיניי הוא מאוד מצא חן. בהשוואה לשני נמלי תעופה שבהם ביקרתי – ברומא ובמילאנו – הוא ראוי לכל הערכה ושבח. הוא נוח לשימוש, הוא יעיל, וקל להתמצא בו. אמנם חמש שנים מאוחר מדי, אבל יש לנו במה להתגאות.
It's Good to be Home -אחרי הכל, האושר הכי גדול זה לחזור הביתה ולגלות את פניו המחייכות של ילדי הקטן, ששמח לראות את אבא שלו. 🙂
שגיא נאור 