"עם רדת החושך, העצב הקושי, עלו לשמיים"*

 

 

 

 

* מתוך "כמעט אופטימי", מ"שינויים בהרגלי הצריחה" של הנטאשות (שיוסי הפיק).

אפריקה-ישראל (חברת בנייה, you know) הודיעה שהיא מעלה (שוב) את מחירי הדירות. נשיא התאחדות הקבלנים אף הזהיר כי היום אפריקה-ישראל ומחר שאר חברות הבנייה (יעני, כל העולם ואשתו-ישראל).

 

לאור תגובת מנכ"ל משרד השיכון, על כך שהענף מצוי "במשבר עמוק", וש"גם תל-אביב ואיזור המרכב נכנסו למיתון במכירות", אפשר רק להתפלא על הצעד החריג של אפריקה-ישראל ועל ההתיישרות המוזרה של שאר החברות לפיה.

 

נכון, בשנה וחצי האחרונות סופג ענף הבנייה עלייה מתמדת במחירי התשומות (יעני, החומרים), ובכל-זאת  מדובר בשוק ללא ביקוש. אם היה ביקוש מועט, הוא נבע ממצב מאוד כדאי שנוצר כאן, לאור הריבית הנמוכה על המשכנתאות מחד ומחירים הנמוכים יחסית של דירות מאידך. חברות בנייה קורסות על ימין ועל שמאל, המגמה בשוק לא משתנה, והקבלנים עומדים לכרות את הענף היחידי עליו הם עוד מצליחים לעמוד – המחירים הנמוכים יחסית.

 

לא אכנס כאן לתיאוריה כלכלית סבוכה, ובכל-זאת באחד השיעורים הראשונים בכלכלה מודרנית לומדים על עקומת ביקוש. הרי היא לפניכם:

 

 השורה התחתונה: במחיר גבוה תמכור כמות מסויימת. ככל שהמחיר יירד, הכמות תגדל. סוף שורה.

 

עליית מחירי הדירות תביא בסופו של דבר לירידה נוספת במכירת דירות, לשפל נוסף בתולדות ענף הבנייה ולהתמוטטות של עוד כמה חברות בנייה. אולי זה מה שזקוקים לו הקבלנים כדי להבין שמחירי הדירות יקרים מדי, שהציבור הישראלי (במיוחד הצעיר) איננו עשיר די, ולטובת כל הצדדים כדאי לזוז מהצד השמאלי-עליון של העקומה לצד הימני-תחתון של העקומה. אפריקה-ישראל אמנם חברה גדולה, אולי חברת הבנייה הגדולה ביותר, אבל אתם יודעים מה אומרים תמיד: the bigger they are, the harder they fall.

לא זוכר איך הגעתי לאתר של גל פז, "ענק המוזיקה החסידית", אבל מצאתי שם את החדשות המרעישות הבאות:

 

 

 

לטובת הקוראים המודאגים, אני יכול לספר שהאתר חושף כי עמיצור נחשוני לא עוזב לגמרי את להקת הקינדרלך (אגב, העזיבה היא עקב נסיעה לחו"ל). הוא הבטיח להם שבהופעות בניו יורק הוא יבוא להופיע איתם. עכשיו נרגעתם? J

 

בזמן האחרון ישראבלוג מתמלא פרוייקטים. פרוייקט (הערך חסר ב"מילון ישראבלוג", שהוא פרוייקט ראוי בפני עצמו, אז אני נאלץ להסביר…), למי שלא מבלה חלק מזמנו בקריאת בלוגים, הוא שם-קוד לרעיון העולה במוחו הקודח של בלוגר, לפיו יכתבו מספר בלוגרים (the more, the merrier) פוסט באותו נושא, ואף ירכזו את כל הפוסטים האלה באותו המקום. כך, למשל, "Blog Day 2005" היה סוג של פרוייקט כזה, וגם "עשרה דברים שלא ידעתם עליי" היה סוג של פרוייקט כזה. אני אהבתי במיוחד את "פרוייקט תמונת המחזור של ישרא". אגב, "הפרוייקט של עידן רייכל" לא קשור לעניין.

 

בקיצור, כפי שאתם יכולים להיווכח, כשיש פרוייקט ראוי, כשאני שומע עליו מבעוד מועד, גם אני נהנה להצטרף להמון ולהשתתף. אי לכך אני פותח בזו רשמית קטגוריה של "פרוייקטים", ובה תוכלו למצוא את כל הרשימות האלה, נרשמות כצאן לטבח.

 

---

 

אלירם הוא יוזם פרוייקט "השיר העברי הכי עצוב בעולם", שמטרתו למנות את השירים הכי עצובים בעברית, "חלקם עצובים בכוונה וחלקם עצובים אפילו בלי לשים לב".

אני לא יודע לגבי "הכי עצוב בעולם", אבל שירים עבריים היא אהבה גדולה שלי, ולכן אין לי אלא להצטרף בחדווה (או בעצב במקרה זה) ולצרף את הפייבוריט שלי, "אדם זקן" – מלים מופלאות של דוד אבידן, לחן של דני ליטני, מתוך האלבום הנהדר "יחס חם" של ליטני.

 

את "אדם זקן" גיליתי והבנתי לראשונה אחרי שסבא שלי (שאגב, קראו לו אדם) נפטר. כשסבא של שירי, אשתי, נפטר, כמה שנים מאוחר יותר, כבר ראיתי ממש את המלים קורמות עור-וגידים מולי, וכתבתי אותו אז לאמא שלה.

 

אם יש שיר שראוי לתואר "שיר הכי עצוב בעולם", זהו לבטח השיר הזה. (אגב, למקום השני הייתי בוחר את "אל תשליכני לעת זיקנה" עפ"י תהילים ואביהו מדינה, שלא ממש רחוק ממנו בנושא)

 

*

 

אדם זקן –

מה יש לו בחייו?

הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.

הוא מדשדש אל המטבח

ושם המים הפושרים יזכירו לו

שבגילו…

 

אדם זקן,

מה יש לו בבקריו?

הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו

נמהל בערב בנורות חדרו

ממסעו במסדרון הוא טרם שב

כי שם הוא עוד חשב

מה לעשות עתה ומה לקרוא,

אדם זקן.

 

אדם זקן,

מה יש לו בגילו?

הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.

עיניו פקוחות למחצה,

מנחשות לפי תנועת הכוכבים,

אם הלחישות רומזות, כי זה לילו האחרון.

 

אדם זקן,

מה יש לו בערבו?

לא מלך הוא

ויפול לא על חרבו.

         ניו אורלינס מוצפת. צילום: אי. אפ. פי.

 

אני מביט זמן רב בתמונה למעלה. אחר-כך בתמונה למטה. לא, לא מדובר במדינת עולם שלישי בלב אפריקה, לא בצונמי בחופי מזרח אסיה. זה פאקינג אמריקה, מולדת האנשים החופשיים, בית האנשים האמיצים, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מעצמת העל היחידה במאה ה-21. מעצמה, עלק.

 

בניו אורלינס אלפי פליטים עדיין נמצאים באצטדיון ה"סופרדום", מתעמתים עם "המשמר הלאומי", בוזזים את העיר. הנשיא האמריקני, שעסוק רוב הזמן בלתקן ולשפץ את כל המדינות בעולם, קורא לאזרחים לא לקנות דלק, ומזעיק את אבאל'ה כדי לגייס כסף לתיקון הנזק.

 

"קתרינה" לא היתה הפתעה. בארצות הברית יודעים כבר מאות שנים שעיר כמו ניו אורלינס, הבנויה נמוך יותר ממפלס נהר המיסיסיפי, היא סכנה ברורה ומידית. אבל אף אחד לא מימן מערכות הגנה לעיר, אף אחד לא טרח להחליף את הסכרים והמשאבות, אף אחד לא האמין שהטבע מסוגל להכריע את ארצות הברית הגדולה.

 

במסיבת העיתונאים שקיימה מושלת לואיזיניה היא הציעה להתפלל. גם שר הבריאות והשירותים החברתיים הציע את הפתרון הקל והאידיוטי הזה. במדינה שבה כמעט חצי מהתושבים מאמינים שאלוהים ברא את האדם, ממשיכים לחכות לנס ובינתיים מפקירים לעזאזל את מי שאין בידו את צלם האלוהים, the ol’ mighty Dollar.

 

אני מביט בתמונות, ולא יכול שלא לחשוב שאולי הטבע מלמד פה לקח את האומה הגדולה והחזקה בעולם. מוריד אותה על הברכיים, מחזיר אותה לפרופורציות, מכוון מראה גדולה מול הפנים שלה, שתראה את הכיעור ואוזלת היד והטמטום המשיחי הקיצוני שפושה בה.

 

 

אדם ותינוק בניו-אורלינס. צילום: רויטרס.

 

אני מביט בתמונות, ו"Rockin’ In The Free World" של ניל יאנג מתחיל להתנגן לי פתאום בראש. לא יודע למה, אבל זה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו.

 

יש צבעים ברחובות –

אדום, לבן וכחול

אנשים גוררים את רגליהם

אנשים ישנים בנעליהם

אבל יש שלט אזהרה על הכביש שלפנינו

יש הרבה אנשים שאומרים שהמוות עדיף על חיינו

לא מרגיש כמו השטן, אבל עבורם אני כזה

אז אני מנסה לשכוח בכל דרך שאני מוצא

 

ממשיך לעשות רוק בעולם החופשי

 

אני רואה אישה בלילה

עם תינוק ביד

תחת מנורת רחוב ישנה

ליד פח נייד

עכשיו היא שמה את התינוק בצד

והיא הולכת למצוא לה מנה

היא שונאת את החיים

ומה שהם עשו לה

זה ילד אחד נוסף שלא יילך לעולם ללמוד

לא יזכה להתאהב, לא יזכה לקצת כבוד

 

ממשיך לעשות רוק בעולם החופשי

 

יש לנו אלף נקודות של אור

עבור ההומלס הזה

יש לנו יד עדינה יותר, נדיבה יותר

על הדק הרובה

יש לנו חנויות כלבו ונייר טואלט שגעון

יש קופסאות קלקר עבור שכבת האוזון

יש אדם מהעם, שאומר שצריך על התקווה לשמור

יש דלק לשרוף, יש כבישים שצריך לעבור

 

ממשיך לעשות רוק בעולם החופשי

 

 

היום האחרון של אוגוסט, סוף הקיץ בכל מקום חוץ מבישראל. ת"א נאנקת תחת עומס החום, ודרום ת"א נראה מותש מהרגיל. הביוב עלה על גדותיו או משהו כזה, כי הוא מסריח את כל רחוב קיבוץ גלויות. אני חונה ליד "בארבי" וקצת מתרגש. הרבה זמן כבר לא התרגשתי לפני הופעה

 

כצפוי, השעה הרשמית היתה עשר, ההופעה מתחילה באחת-עשרה. כשבאים מראש עם ההנחה הזו, לחכות שעה זה לא כל-כך נורא. קצת ערק עם אשכוליות, קצת אווירה, קצת מוסיקה טובה. ולפני שאתה מרגיש שנמאס, מכבים את האורות, מדליקים נרות, והנה גבריאל. בלחסן בא לבארבי.

 

שום דבר לא היה מפתיע בהופעה אתמול. היא היתה דומה להפליא לאלבומים של גבריאל, ליצירה שלו – קצרה מאוד (שעה ורבע ברוטו, כולל ההדרן הנפלא), דחוסה מאוד, רועשת, נותנת כבוד עילאי למלה המושרת-המדוקלמת, עמוקה, מדכאת, מצחיקה, מופרעת, נבוכה.

 

גבריאל עומד על הבמה, נראה טוב יותר משזכרתי, ומרביץ בקהל את תורתו. על הסטנד שלידו המלים, ומנורה שמאירה אותם בחשכה ששוררת רוב הזמן מסביב. איתו על הבמה הרכב משובח, שממלא את השירים המצויינים בקטעי גיטרות עמוסי דיסטורשן אבל נקיים ומדוייקים להפליא (תודה, מר בונקר) ובתופים שהולמים בלב וברקות (אוהד בולוטין).

 

זו לא הופעה סטנדרטית. "זו לא הופעה, זה ניתוח מעקפים", אומר ומחייך גבריאל ברגע של הומור (היו הרבה כאלה בהופעה, וזה היה מאוד נעים לראות, והחזיר אותי לראיון ההוא עם תימורה). ובאמת, הופעה שכזו היא דבר מורכב – קצת מוזר לשבת בקהל ולראות את גבריאל על הבמה, מנתח את עצמו וחייו לרסיסים של זכרונות וחוויות, ולשתות דרינק במזגן (שעבד אגב מצויין אתמול). במערכת הסטריאו זה פחות מפריע, כי אתה לא רואה את האיש שר ומתייסר. בהופעה חיה אתה ממש מרגיש את הלב מתכווץ ומתרחב עם כל משפט של בלחסן.

 

הבטתי כמה פעמים במהלך ההופעה בערן צור שישב לידי. מודה. מעניין לראות אמן מוחצן כמו צור מביט בבחור המופנם והלא ברור שעל הבמה. התחבטויות הלב והנפש של בלחסן, שמשתקפים במוסיקה שלו כמו גם בראיונות שהוא נותן (תעשו לעצמכם טובה, תקראו שוב את הראיון עם תימורה), בולטים כל-כך בדרך שבה הוא שר ומופיע ויוצר ומתקשר עם הקהל. כאילו לרגע הוא אומר לעצמו "מה אני בכלל עושה פה" ורגע אחרי הוא אומר "אני אמן בן-זונה, תנו לי את הכבוד המגיע לי", והוא צודק בשני המקרים.

 

הבאתי איתי להופעה שניים שלא מכירים את גבריאל. ניסיתי לשים את עצמי לרגע במקומם. היו אנרגיות מעולות על הבמה, והקטעים שגבריאל ניגן היו ללא ספק מבחר מייצג ומשובח ("אל תנאף", "אוקיינוס קפוא", "כף הקלע", "השנים הטובות" ועוד), אבל קצת קשה להבין את המלים בהופעה חיה שכזו בפעם הראשונה, ובטוח קשה להתחבר לגבריאל בשמיעה ראשונה (אני יכול להעיד על עצמי), כך שכנראה שההופעה הזו לא היתה אמורה לשכנע את אלה. היא נועדה לשכנע את המשוכנעים, לספק הנאה לאלה שבקיאים בגבריאל שלהם, שנהנים לשמוע את היצירות שלו שוב ושוב, ולאלה ההנאה מההופעה החיה של אתמול היתה עילאית.

 

"זה שיר שאתם כבר מכירים, מקום ראשון בגלגל"צ" הוא מציג בחיוך את "בין הצינורות", רגע לפני שהוא והלהקה שלו מציגים יופי של ביצוע ליצירה הזו. לטעמי, הביצוע אתמול היה מספיק שונה מהביצוע של "אלג'יר" כדי שלא יהיה צורך בהשוואות מיותרות. עם זאת, "בין הצינורות" הוא ללא ספק הגרסה ה"גלגל"צית" של גבריאל. ליד "אל תנאף" או "כדור הרגעה בדבש" הוא נשמע כל-כך מרוכך, כל-כך מלוקק. אבל אני מודה שלא היה איכפת לי כלום, כשגבריאל זרק את הסיגריה שהדליק רגע לפני ונתן את הסולו המדהים שלו בסוף השיר הזה. הוא מעשן רק כשהוא צריך, אתם יודעים.

 

העניין שהכי ריגש אותי אתמול היה החומר החדש. "שדות" ו"עריסת יהלום" נשמעו מצויין, ממשיכים בקו ישר את היצירה של גבריאל, ובכל זאת מנסים לחדש, לעניין, לרתק (ניחוח מזרחי יותר עולה מהם או שרק נדמה לי?). עם הופעות כאלה, עם קהל שמילא את הבארבי אתמול (נכון, בישיבה, ובכל זאת…), עם תשומת-לב שהוא סוף-סוף זוכה לה (בחסות "אברבנאל יחסי ציבור", להם הוא טרח להודות אתמול), נראה שגבריאל בדרך הנכונה. האלבום החדש לא יהיה בסט-סלר, וגבריאל כנראה לא יופיע בקיץ הבא בקיסריה, אבל את מי זה באמת מעניין?  מה שחשוב זה שהוא ממשיך להדליק את הלב בכנות שלו, בשירה שהוא כותב.

 

אני איש של מילים, זה לא סוד. והדרך שבה גבריאל נותן את המלים שעל לבו ובראשו, הדרך שבה הוא שם את המלים במקום הראשון, לא על חשבון המוסיקה הנפלאה והרעש שמרעיד את הסיפים אבל בכל-זאת במקום מורם, מודגש ובולט היא שהופכת אותי לחסיד מושבע של האיש. הוא מספק תמונות של חיים, רגעים שהונצחו בידו המיומנת. "מצלמה ללא בעלים" הוא מעיד על עצמו. וזו מצלמה מיומנת ללא ספק, עם יד אמן על ההדק.

 

כמה קל היה לשלב כמה "אלג'יר"ים אתמול בהופעה, להרביץ איזה קאבר. במקום זאת קיבלנו נסיון כן ואמיתי של יוצר לחזור למקום הטבעי של כל יוצר – הבמה. הוא קצת התלונן ("אני שמח שאתה נהנים, אני לא ממש…"), הוא קצת לא מצא את עצמו, אבל היה בזה משהו יפה. לפחות בעיניי.

 

ההופעה היתה קצרה, כאמור. לא היו אתמול "רכבות" ו"מוריס" ו"קניון עזריאלי". ההופעה נגמרה לי אישית יותר מדי מהר, ובכל זאת היה בזה משהו טוב. ההדרן, "כדור הרגעה בדבש", שהגיע לשיאים פשוט לא אפשריים ושחרר את הקהל החוצה בפיצוץ על-קולי, סיפק סיום מרגש לקהל שקיבל אתמול את מלוא התמורה.

 

בדרך חזרה אפילו לא פתחתי רדיו. נתתי לשקט של תל-אביב אחר חצות, לרוח שנכנסת למכונית כשאתה על 120 באיילון, לאורות ולצלילים לנקות ממני את המטען הכבד שגבריאל העמיס עליי. נהניתי, גבריאל. מצטער. אבל גם לקחתי איתי משהו לדרך. וזה לא קורה לי בהרבה הופעות.

 

(גבריאל בלחסן בהופעה, בארבי, 31.8)

 

נ.ב.

למי שמתפלא שהגעתי – – – אחרי ההקדמה ההיא, לא באמת ציפיתם שאפסיד את בלחסן בהופעת הסולו הראשונה והמתוקשרת שלו, נכון?  

 

 

עדכון (2.9): למראה התמונות הנהדרות  של "גברת עם זקן" בפורום " מוזיקה ישראלית" של YNET לא יכולתי להישאר אדיש. אז תנו קרדיט לתמונה המדהימה לעיל.

 

השבוע התחלתי לקרוא את "הארי פוטר" (להלן ה"פ) החדש. תגידו מה שתגידו – על הסופרת, על התופעה, על הסרטים – אני ממש אוהב את הסדרה הזו (וחוץ מזה, לא יוצא לי לקרוא הרבה באנגלית להנאתי).

 

לכבוד המאורע החגיגי, הנה תשובות ל"שאלון לבלוגר" שהתפרסם בשבוע שעבר (30/2005) לכבוד צאת הספר (לאלו, כמוני, שקוראים את ה"פ רק באנגלית, מצורף בתחתית מילון עזר להבנת התרגום לעברית) – – –

   

 

לו היית מתבונן בראי של ינפתא* – ראי שניתן לראות דרכו את משאלת הלב העמוקה ביותר, מה היית רואה?

ילדים ישנים באוהל בסלון
על זה אני חולם
זה יבוא…
ירח בים יעזור לסלק את החושך
עם טיפה של אור
לעצור זה בסוף,
עכשיו זה התחלה…      
                        (מתוך "טיפה של אור" לאביתר בנאי)

 

 

אם היה לך כדור זיכרון – כדור שקוף שהופך לאדום כששוכחים משהו, באיזה צבע הוא היה רוב הזמן?

 

לצערי הרב ולבושתי, הוא היה מהבהב באדמדמות תמידית. נדמה שאני הוכחה חיה לפרדוקס הידוע: ככל שאתה יודע/זוכר יותר, כך אתה שוכח יותר. לאחרונה, למשל, אני מתמחה בשכחה של פרצופים (אפילו של שכנים או מכרים ישנים), רשימות מכולת ושמות של חברות הי-טק. לולא הזכרון החיצוני שלי, ה-Visor Pro, ספק אם הייתי מצליח לשרוד בעולם הזה.

 

 

 

לו היית משיג שיקוי פולימיצי* – שיקוי שמאפשר להיראות כאדם אחר במשך כמה שעות, לאיזה בן אדם היית הופך?

 

פייר, לא מתחשק לי בכלל להיראות כמו אף אחד אחר. אבל אם אני ממש חייב, אבחר באופציה שעולה אסוציאטיבית – בראד פיט (כמובן, רק בשביל כמה שעות עם אנג'לינה…).

 

 

 

באיזה רגע בחיים היית ממש שמח, אם הייתה לך אפשרות להזמין את אוטונוס הלילה* – אוטובוס שמגיע לאסוף אותך בלילה, ומסיע אותך לאן שתרצה בהנפת שרביט?

 

עכשיו בדיוק. מת לקחת את אשתי היקרה לאיזה סיור לילי בניו-יורק (אותה היא לא ראתה עדיין). כך נוכל לעשות זאת בעוד ילדנו הקט ישן את שנת התינוק שלו בעריסה, ורק לדאוג לבייבי-סיטר.

 

 

 

אם היית פוגש סוהרסן* – יצור נוראי, שמשבית שמחה ומזכיר רגעים עצובים וכואבים, באלו רגעים היית נזכרת?

 

כנראה בארוע הטראומטי היחיד שאני לא הדחקתי (לא שאני מדחיק אירועים טראומטיים, אבל זה היחיד שאני זוכר כאילו היה אתמול) – להביט בסבא שלי הגוסס ולשמוע אותו מבקש למות. אין יותר נורא מזה.

 

ù

 

אם היית נתקלת בבוגארט* – חיה שמתחפשת לדבר שהכי מפחיד אותך, למה הוא היה נהפך?

 

רק דבר מפחיד אותי באמת כרגע – משהו רע שיקרה ליובלי. לא יודע ולא רוצה לדעת איך זה ייראה, אז קשה לי לומר למה הוא היה נהפך. ובואו נעזוב את זה ככה.

 

ù

 

אם היה לך מחולל-זמן* – שעון חול שיכול להחזיר אותך בזמן אחורה, ולשנות דברים בעבר, למתי היית חוזר? מה היית משנה?

 

הייתי חוזר לשנות ה-60 בסן-פרנסיסקו.  "ככה, כמו שזה, לא הייתי משנה דבר, לא הייתי נוגע בכלום. כמו שזה – זה מושלם…". ("סוף טוב הכל טוב" מתוך "אהבה" לשלום גד)

 

 

 

אם היית פוגשת טסטרל* – חיה שניתן להבחין בה רק אם ראית אדם בעת מותו, היית מסוגל לראות אותו?

 

לא, תודה לאל. ראיתי כבר יותר מאדם אחד על ערש-דווי. זה מספיק קרוב עבורי.

 

ùùù

 

   

*מילון עברי-אנגלי לענייני ה"פ

 

הראי של ינפתא = Mirror of Erised

שיקוי פולימיצי = Polyjuice Potion

אוטונוס הלילה = The Knight Bus

סוהרסן = Dementor

בוגארט = Bogart

מחולל-זמן = time-turner

טסטרל = Thestral

 

עוד פרטים בנושא העברית-אנגלית כאן.

 

 

ב"נענע" עושים תחרות בשם "הבלוגים הטובים בישראל".

אחרי שסיימתי להיעלב שלא נבחרתי לאף קטגוריה (אפילו לא "קאלט"…), ולאור ההתפעלות הרבתי שנרשמה בעקבות הפוסט מיום האתמול ("שיר הכלב", זוכרים?), החלטתי להקדיש מקום בבלוג המוזנח והמקופח שלי לטובת שיר מקורי לכבוד התחרות. אולי אפילו אקים שלישייה (אקרא לה "מָה חָבוּט") ואוציא את השיר הזה לרדיו.

בינתיים, בפינה לשיפוטכם, שירו של שגיא נאור "תתנו לי צ'אנס (אני כותב מהלב)" – – –

אנ'לא עופרניקוס
אנ'לא עידו קינן
אנ'לא סבר פלוצקר
אפילו לא כלכלן קטן

אנ'לא דרור פויר
אנ'לא לא זו ש-כולם קוראים
אנ'לא גלעד נס
ולא ש.כהן מזגנים

אבל אני כותב
מהלב, מהלב, מהלב.

אנ'לא תום הממורמר
אנ'לא הקונספירציות
בטח לא  The Raven
אף פעם לא כתבתי גסויות

אנ'לא מוזטל
אין לי כאלה סטיות
אני לא הצביץ, ניב קלדרון או פשוט טל
לא, אף פעם לא הייתי בקטע של מצלמות

אבל אני כותב
מהלב, מהלב, מהלב.

אני לא הפסיכופט  (you talkin' to me?)
אני לא הרווק (לא, אני לא תל אביבי(
אני לא אשת חייל (אין לי קשר לאף בננה)
אני לא… עובד בנענע!!!

אבל תתנו לי צ'אנס –
אני כותב מהלב
מהלב, מהלב.

 

גילוי נאות: כל הבלוגים הרשומים לעיל הם בלוגים שאני מעריך, נהנה מהם וחושב שהם ראויים לכל תחרות ולכל פרס.

  

---

 

עדכון (25.8): יש תוצאות. שמחתי לראות שחמישה מתוך הבלוגים שציינתי לעיל אכן זכו להתברג בעשירייה הראשונה (גם אם לא הגיעו למקומות הראשונים). ברכות להם, ולכל העושים במלאכת הבלוגינג.

אגב, עוד המלצות בנוגע לבלוגים שאני אוהב ביום הבלוג הקרב ובא.

אחרי כמות לא מבוטלת של פוסטים רציניים, הגיע הזמן להחזיר את השמחה והשטות לבלוג הזה. עמכם הסליחה!

הרבה זמן לטלוויזיה לא נשאר לי, בתקופה האחרונה המלאה בעבודה מחד ובתינוק מאידך, ואם כבר טלוויזיה אז אני מעדיף לצלול לאסקיפיזם המתוק-עד-כאב של ביפ, עם שידורים חוזרים ותמיד מצחיקים של "סיינפלד", עם דרו קארי ועם "הרצועה", הרצועה הכי לא-שפויה בטלוויזיה (חוץ מ"ערוץ הכנסת").

 

זה הצחיק בפורמט הקודם, כשטל ברמן ניסה נואשות להשליט סדר בכאוס ששר באולפן, עם המאבטח הרוסי מישה, אורי גוטליב בשלל דמויות קורעות, אבי גרייניק בתור הערבי החוזר בתשובה ועוד ועוד. זה אפילו עוד יותר מצחיק בפורמט הנוכחי, כאשר שגיב פרידמן – בפרווה המתריסה של הכלב – משתולל פשוט ללא שליטה, ולצידו אורי גוטליב כ"מנחה" ועוד שחקנים אורחים. נכון, רוב הזמן זה ממש מטופש, עם בדיחות מהסוג שהיינו מריצים בכיתה ב', אבל מדי פעם יש פנינים שפשוט חבל לפספס (וגם קשה, מרוב שידורים חוזרים).

 

פנינה שכזו, שפשוט קרעה אותי מצחוק בפעם הראשונה שראיתי אותה, ושוב ושוב בכל פעם שמישהו מפרוורד לי את הלינק או את הקליף, היא "שר כמו כלב", עיבוד מקורי של הכלב ללהיט המאנפף של ציון ברוך וחבריו ל"מה קשור". המלים הורסות, אבל צריך לראות (אפשר כאן – רק לבחור "הרצועה" ß תוכנית 6 ß השיר של הכלב) כדי להנות באמת. קלאסיקה בהתהוות, רצועה עם כלב…

 

אנ'לא אבי נמני
אנ'לא יניב קטן
בטח לא סלים טועמה
לא, אף פעם לא הכנתי שום מטען.

אבל אני שר

כמו כלב, כמו כלב, כמו כלב

אנ'לא ליה קניג
אנ'לא קרן מור
בטח לא ג'נה ג'יימסון
לא, אף פעם לא הצלחתי כך לגמור
אבל אני שר

כמו כלב, כמו כלב, כמו כלב
 
אנ'לא לוי אמנון
אנ'לא גאון יהורם
בטח לא ציון ברוך
לא, אף פעם לא עשיתי את מיס עולם…

תתן לו צ'אנס
הוא שר כמו כלב, כמו כלב, כמו כלב

 

 

נ.ב. משהו קטן שאני חייב להוסיף כאן. אם כבר אז כבר… ציטוט מתוך ראיון אחר שנתן הכלב, הפעם לעיתון לכלבים חושבים:

– מה היית עושה עכשיו עם 518.15 שקל באמזון?
– הייתי קונה די-וי-די של 'נפלאות התבונה' ושולח למירי בוהדנה. את שאר הכסף הייתי שולח לאקי"ם, זה גם יגיע אליה…

 

אתמול, לפני 25 שנה בדיוק, הלך לעולמו ולדימיר ויסוצקי, גדול משוררי המחאה הרוסיים ואולי גדול משוררי המחאה בכלל. מי ששימש קול לאומה שלמה הכורעת תחת המשטר הקומוניסטי, נערץ עד היום על-ידי העם הרוסי (ולא רק הוא) בזכות הכנות שלו, התשוקה, המרדנות והחוכמה הגדולה שביטאו שיריו.

 

ויסוצקי לא זכה מעולם לראות את השירים שלו מודפסים. הוא היה לוחם חופש שנרדף כל חייו. יהודי במוצאו, הוא שיחק במספר תיאטראות רוסיים מפורסמים וכיכב ב-26 סרטי קולנוע, היה נשוי שלוש פעמים, היה אלכוהוליסט גאה ומכור למורפיום, ונפטר בגיל 42 בסך-הכל מדום לב. הוא הותיר אחריו מעל ל-600 שירים שעוסקים בנושאים הקרובים לליבו – נשים, שתייה, החיים ברוסיה, המלחמה.

                                                                                                           

ב-1989 הקליטו ארקדי דוכין ומיכה שטרית אלבום מופלא משירי ויסוצקי בשם "רוצה ויהיה", מתורגם לעברית על-ידי מיכה שטרית ויהונתן גפן. (הערה חשובה לעצמי: איך עוד לא כתבתי ביקורת על האלבום הנהדר הזה???).  האלבום כבש אותי מהרגע הראשון, והפכתי להיות מעריץ נלהב של ויסוצקי עוד לפני שידעתי מי הוא. בטירונות פגשתי בחור רוסי שהעביר לילות שלמים בלספר לי על ויסוצקי ולהשמיע לי את היצירות המקוריות שלו. הוא סיפר לי באריכות על ה"מגנטיזדאט", הקלטות הפירטיות, שהיו מופצות מיד ליד ומפיצות בכל רחבי רוסיה את השירים והסיפורים של ויסוצקי על הכלא הסובייטי, על צביעות השלטון ועל קשיי החיים.

 

השיר האהוב עליי ביותר של ויסוצקי נקרא "שיר לירי". זהו ללא ספק אחד משירי האהבה המדהימים ביותר ששמעתי בחיי, והוא אורח של כבוד בכל אוסף שירי אהבה שעשיתי (וכנראה גם שאעשה). את השיר הקדיש ויסוצקי לאשתו השנייה שמאוד אהב (את הראשונה, כך מסתבר, הוא לא כל-כך אהב…).

הם הכירו ברוסיה – היא היתה שחקנית צרפתייה – כשהוא בא לראות הצגה שלה. הם מעולם לא חיו ממש ביחד, כי הוא לא רצה/יכול היה לעזוב את רוסיה, והיא לא רצתה לעזוב את צרפת. הקשר המשמעותי ביותר ביניהם היה הטלפון (שלא ממש עבד באותה התקופה), לו ויסוצקי קרא "אלוהים" בקטעים רבים. אז הוא בעיקר כתב לה שירים, והם היו יפים וכואבים ומלאי אהבה, ואין יפה יותר מהשיר הזה.

 

 

 *

* *

 

כאן טלפי האשוח תלוים ברעדה,

כאן ציפורים מצייצות בדאגה.

את חיה ביער מכושף ופראי

שממנו לצאת אי אפשר.

שאת ההרדוף כמו כביסה ייבשו הרוחות,

שהסיגליות יישטפו בגשם,

כך או כך אני אותך מכאן אקח

אל טירה בה מנגנים בחליל.

 

עולמך במכשפים לאלפי שנים

ממני מוסתר לעולמים.

את חושבת שאין מפואר ויפה

מהיער המכושף הזה.

שעל העלים עם זריחה לא ירבוץ הטל,

שהשמים יהיו במריבה עם הירח.

כך או כך אני אותך מכאן אקח

אל ארמון עם בלקון אל הים.

 

באיזה יום בשבוע, באיזו שעה,

את תצאי אלי לקבל את פני.

אז אני אותך על ידיי אקח

למקום אותו למצוא אי אפשר.

אגנוב אם גניבה היא לטעמך.

האם את כוחותי לחינם השקעתי?

לגן עדן בצריף תני הסכמתך

כי את הארמון מישהו תפס.