"אחרי עשרים שנה
שוב אינני ילד
תמו נעוריי
שיבה זרקה במלך…"

שפר עליי מזלי, וסבא שלי ז"ל היה האדם היחיד בחיי שנפטר בטרם עת בתקופת בגרותי, מוות שיכולתי להבין, לעכל, לזכור.

והנה כבר עשרים שנה.

הייתי רוצה לכתוב ששום דבר לא השתנה, שאני זוכר הכל כאילו זה היה אתמול, שהכאב לא התעמעם, שהזכרונות נשארו טריים כאילו לא חלף הזמן, אבל זה לא כך.

הזמן מרפא הכל, מקהה את התחושות, מערפל את הזכרונות, פיסות חיים הופכות לתמונות, מתבלבלות עם סיפורים, התמונות מצהיבות, מה שהיה מפנה את מקומו למה שעכשיו, הולך לו הגדול – מגיע הקטן, ואי אפשר לעצור את הזמן.

"אשיר עד יום מותי
נושאת את תפילתי
המנגינה…"

ומה נשאר, אחרי עשרים שנה?   בעיקר התחושה המתוקה-המופלאה הזו, שאוהבים אותך, אהבה ללא תנאים, אהבה טוטאלית, אהבה שרק ילד יכול הרגיש. התחושה הזו עדיין מקננת בי. שפר עליי מזלי שזכיתי להרגיש אותה.

"ושוב עולה השיר
ושוב עד כלות הנפש
פרי געגועי
ימי רימון וגפן
ורוח בי עוד שר
רועד אותו מיתר
עשרים שנה…"

 

 

* הציטוטים מתוך "אחרי עשרים שנה" ליענקל'ה רוטבליט.

שדרת עצים מפוארת אחת

עם בית-קפה מפואר אחד בשמש

עם קפה שחור חזק בספלים קטנים מאד.

גבר אחד או אשה אחת שלא בהכרח יפים מאד

האוהבים אותך.

יום יפה אחד.

 

                                       

                                                        (מתכון לאושר בחאבארובסק או בכל מקום / לורנס פרלינגטי. תרגם: משה דור)

 
מקור: ואללה סלבס.

 

"תשמע, ז'", שבר סמנכ"ל השיווק של ד', חברת ההלבשה התחתונה הוותיקה, את השתיקה במשרדי חברת הפרסום ז.ג., "פייר להגיד לך – לא התלהבתי בכלל מאף אחד מהקמפיינים האלה. אני לא רואה איך הסרטים האלה גורמים לבחורות צעירות ללבוש את התחתונים שלנו. איפה הפרובוקטיביות?  איפה הרעש התקשורתי?  יש לי בת בגיל 15, ואין מצב שהיא מדברת למחרת בבית-הספר על הפרסומות האלה שאתה מציע לי".

ז' הביט בסמנכ"ל, אחר-כך הביט ב-ג' שותפו, ואז התרומם על רגליו, כשחיוך ממזרי על פניו. "אתה צודק, גבר", הוא אמר, "ואני מבין אותך מאה אחוז. בשביל שבחורות בנות 15 יקנו תחתונים של דלתא, שקונים במשביר לצרכן, צריך פה משהו רדיקלי באמת". הסמנכ"ל המופתע הנהן בראשו וחיכה שז' ימשיך. "ויש לי משהו כזה. במיוחד בשבילך. שמעת שבעוד שבועיים עולה פה עונה חדשה של "ה' ה' VIP"?". "בטח", ענה הסמנכ"ל, "יש לי בת בת 15, אמרתי לך. אבל אני לא מתכוון להוציא מיליונים על ספוטים בתוכנית הזו". "אתה לא תצטרך להוציא שקל אחד", אמר לו ז' וצחק את צחוקו הזדוני.

עכשיו סמנכ"ל השיווק המסכן נראה מבולבל באמת. ז' המשיך: "יש לנו מידע קונקרטי על משתתפת אטרקטיבית בתוכנית הזו. שמעת על ע'?". הסמנכ"ל הניד את ראשו לשלילה. "היא סוג של דוגמנית כזו, לא ממש עשתה משהו בארץ בזמן האחרון. יש לנו מידע שהיא נבחרה להשתתף בתוכנית. עכשיו תאר לך שאני מתקשר אליה ומציע לה את ההצעה הבאה: כך וכך אלפי שקלים תמורת זה שהיא מסתובבת במשך כל הזמן שלה בוילה של ה' ה' כשהיא בלי תחתונים".

"בלי תחתונים?", קרא הסמנכ"ל מופתע, "מה זה נותן לי לעזאזל?". "ובכן", ענה לו ז' בקול רגוע, מודע לכוח של מילותיו הבאות, "ע' ידידתנו נוהגת ללבוש בדרך-כלל מכנסיים וחצאיות קצרות. המצלמות בוילה מצלמות 24 שעות ביממה. במוקדם או במאוחר, מישהו יתפוס את ע' בלי תחתונים וישדר את זה לכל עם ישראל". "נו", הקשה הסמנכ"ל, "ואיך זה עוזר לי, יצרן תחתונים, למכור עוד תחתונים?". "עוזר, עוזר", חייך אליו ז'. "אנחנו נדאג שהעניין הזה יגיע לכל גולש אינטרנט ישראלי, לכל מהדורות החדשות, שכל חרמן במדינה הזו יצפה בע' מפשקת רגליים בלי תחתונים, וכל בחורה תשאל את עצמה איך בדיוק נראים העניינים של ע' שם למטה.".

"ו?", סמנכ"ל השיווק המסכן כמעט וצעק מרוב תסכול. "ו…", המשיך מיד ז', :"מיד אחרי שתרד התוכנית, אנחנו נצא בקמפיין בועט בכיכובה של ע', שבו היא תלעג לכל הרעש התקשורתי, תספר כמה היא אוהבת ללכת טבעי, ואז תגלה לכולם שאצלה טבעי זה תחתונים של ד'". " "והקהל יאכל את זה?", שאל הסמנכ"ל בהתשאות. "יאכל כמו גדול. אתה תראה. הם יאכלו ואנחנו נרוויח – אתה, אנחנו ואפילו ע'".

"ז'", קפץ הסמנכ"ל ממקומו שוב כשחיוך מטופש מרוח על פניו, "אני חולה על הראש הסוטה שלך. זה אשכרה יכול לעבוד". הוא לחץ בחום את ידו, וחייך לעצמו כמי שניצח בעוד קרב ארוך ומתיש. "תמיד תענוג לעשות איתך עסקים מפוקפקים", חייך ז' ולחץ בחזרה את ידו. "עכשיו שמישהו יתקשר לע' ויודיע לה שאין צורך לארוז תחתונים".

 

כל קשר בין הסיפור הדמיוני לעיל לאירועים שקרו באמת מקרי בהחלט.

חלפנו על פני המדרגה

דיברנו על מתי ואיפה

ולמרות שלא הייתי נמצא

הוא אמר שאני חבר שלו

וזה בא די במפתיע

דיברתי לתוך עיניו

חשבתי שמתת לבד

מזמן, מזמן

 

הו לא, לא אני

מעולם לא איבדתי שליטה

אתה ניצב פנים אל פנים

מול האיש שמכר את העולם

 

צחקתי ולחצתי את ידו

ועשיתי את דרכי בחזרה לביתי

חיפשתי אחר צורה וארץ

במשך שנים על גבי שנים נדדתי

נעצתי מבט חסר נעיצה

בכל המיליונים כאן

וודאי מתנו לבד

מזמן, מזמן

 

מי יודע?  לא אני

מעולם לא איבדנו שליטה

אתה פנים אל פנים

מול האיש שמכר את העולם

                                                (האיש שמכר את העולם, מלים: דיויד בואי)

בנובמבר 1993 צילמה נירוונה הופעה חיה מיוחדת, אקוסטית, במסגרת הסדרה MTV Unplugged. במסגרת ההופעה בחרו חברי נירוונה מספר שירים, בגלל אהבתם לאמנים שכתבו אותם ובגלל המסר מאחורי השירים האלו. רבים מאמינים היום שההופעה אז היתה, במודע, הופעת הפרידה של נירוונה, אולי מופע הפרידה של קורט קוביין גם כן.

"האיש שמכר את העולם" מספר על אדם שאיננו מכיר עוד את עצמו, שמתייסר בנוגע לעצמו ולמהותו. המלים שואלות משיר מאת יו מירנס בשם "The Psychoed" שמילותיו אומרות: "בעודי חולף על פני המדרגה / פגשתי אדם שלא היה שם / הוא לא היה שם שוב גם היום / הלוואי שהאיש הזה יילך כבר".

פחות מחצי שנה אחר-כך, ב-5 באפריל 1994, היום לפני 15 שנה, קורט קוביין ירה לעצמו בראש. זה לא היה הנסיון הראשון שלו. חשמלאי שביקר בבית כדי להתקין מערכת אבטחה מצא אותו אחרי שלושה ימים, לידו היה פתק רשום בדיו אדומה שיודע לאשתו קורטני לאב וילדתו הפעוטה פרנסס בין.

את המכתב סיים קורט במלים "אין לי תשוקה יותר, ולכן זכרו – זה יותר טוב להישרף מאשר להתפייד. שלום, אהבה, אמפתיה". המשפט האחרון של המכתב לקוח כמובן משירו של ניל יאנג "My My, Hey Hey". השימוש שעשה קוביין במלים האלה השפיע מאוד על יאנג, שהקדיש חלק מאלבומו "Sleeps With Angels" לזכרו של קורט.

קורט קוביין היה הגיבור של כולנו. אני עדיין זוכר את היום שבו הקשבתי לראשונה לקלטת של Nevermind. זו היתה תחנת תרבות חשובה בחיים שלי. בכתבה שכתבתי עליהם כשיצא האלבום, בגיל 18, ב"מעריב לנוער", כתבתי "למי שאוהב רוק אמיתי, למי ששכח מזה, ולמי שאיבד תקווה שיש דבר כזה – כדאי לשמוע אותם, ומהר. אולי בעצם כל מה שהיינו זקוקים לו זה רק איזו שהיא 'נירוונה'".

קוביין דיבר על אהבה ושנאה, והיה מושא להערצה בגלל שהיא אמיתי, כן, ולא הסתיר מעולם את הפחדים שלו, את הסתירות, את הבעיות. "אני שונא את עצמי ורוצה למות", הוא הצהיר קבל עם ועדה, והפציץ את המאזינים שלו בדיסטורשן ובמלים מושחזות, בהמנונים עם מעט אקורדים והמון כוח, שנשמעו בהופעה האוקסטית מיוחדים ומרתקים כמעט כמו שנשמעו בשמיעה הראשונה.

לפני חמש שנים כתב דויד פרץ רשימה בשם "הפיתוי האחרון של קורט קוביין". "לרגעים אחדים, בין 91 ל-94", הוא כתב שם, "היה נדמה שהעולם הפך בזכות המוזיקה ששלטה בו למקום טוב יותר. היתה תחושה שהצלחנו, ונצחנו. תת-תרבות שלמה שהתבססה על היותה אחרת ושונה. תרבות שהציעה אלטרנטיבה – לפחות בשם – לכל מה שהמוני, סתמי, טפשי ומקובל, הגיעה לשיאה".

"קוביין היה אחרון גיבורי הרוק", כתב דויד, "אחריו נעלמה לה מידת התמימות שאפשרה לנו להאמין שהמהפכה תגיע מלווה בגיטרה-בס-תופים". אני זוכר את הרגע הזה, שבו נגמרה התמימות, וההמונים, עם חולצות הפלנל והטי שרטס הלבנות זעקו "הוא מת, הוא מת, הוא מת" יחד עם קורט ששר "Smells Like Teen Spirit".

קורט מת, אבל המוסיקה שלו תחיה לנצח. האיש ששינה את העולם, ולו לרגע, ולא מכר את עצמו מעולם. זה רק העולם שהשתנה, שמכר את עצמו לדעת, בחמש עשרה השנה שחלפו מאז.

"בעולם מלא בדברים שטוחים ורדודים, שירה היא עומק מופלא, אי של יופי והנאה", אמרה באיזשהו שלב שירי ארצי (כן, הבת של). אני לא בטוח שזהו הציטוט המדויק אבל זה מה שאני לקחתי משם. זה היה בעקבות טקסט של דליה רביקוביץ' שהיא הקריאה, אבל גם בגלל שיממה בלבד אחרי הגמר של "האח הגדול VIP" (Very Ignorant People?) והשבעת הממשלה הנוראית של ביביהו, ובמקביל להיסטריית הכדורגל הכללית שתקפה כרגיל את מדינת ישראל (כאילו לא ברור ששוב, ברגע האמת, נפסיד…), התקיים אתמול בצוותא ערב אחר, ערב קסום, ערב כמעט בלתי אפשרי, ערב שיוחד כולו לשירה.

הנה פתחתי חלון
אל העולם המואר
תקשיב עכשיו איך הוא שר

"יש קהל לשירה עברית בימינו?", שאלנו את עצמנו, אשתי ואני, כשנכנסנו ל"צוותא", מורידים את הגיל הממוצע בכשלושים שנה. "יש קהל לשירה עברית בימינו?", שאלו את עצמן ואותנו שירי ארצי ונאווה סמל, על הבמה, בזמן שהנחו את הערב הזה. ובכן, ענתה נאווה סמל בשיר מלפני כאלפיים שנה, כן ולא. השירה תמיד היתה לא פופולרית, המשוררים היו תמיד קוטרים. ובכל-זאת, השירה תמיד היתה ותמיד תהיה קסם, שמי שמגלה אותה נשבה בקסמיה ובכלל לא מעניינות אותו זוטות כסטטיסטיקות, רייטינג או משחקי כדורגל.

אינני יודע אם אורי לשמן, הרוח החיה מאחורי "השירים של חיי", סדרת המופעים הזו, היה מודע למשחק הכדורגל איתו התמודד אתמול כשקבע את לוח הזמנים להופעות. ייתכן שכן, והוא פשוט הניח שקהל צופי הכדורגל הוא לא קהל חובבי השירה. סביר להניח שלא, וממש כמוני הוא גילה זאת בהפתעה בשבוע האחרון. כך או כך, כשאורי הזמין אותי (הנה נפטרתי מהגילוי הנאות…) למופע הפתיחה של הסדרה, שבה משוררים, סופרים ואנשי רוח מספרים על השירים ששינו את חייהם, לא היה לי ספק שזהו ערב שחובה לבקר בו.

על לשמן ופועלו כתבתי כבר בעקבות "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", סדרת המופעים הקודמת שיזם, ובה התארחו משוררים לערב של הוקראו והושרו שירים ממיטב היצירה של המשוררים העבריים. בסדרה החדשה לשמן ביקש להרחיב את קשת האורחים, וכך אתמול אפשר היה ללמוד משירי ונאווה – יוצרות, קרובות-משפחה וחובבות שירה מושבעות – על השירים שהן אוהבות, כשאלו הוקראו על-ידן, כמו גם על-ידי דרור קרן הכל-כך מוכשר, והושרו על-ידי הרכב נפלא של זמרות (אולה שור-סלקטר, מאי ישראלי, עינת ארונשטיין), וכל-זאת עם הרכב נפלא בראשותו של לשמן עצמו, שהנפיק עיבודים מרגשים לקלאסיקות ("ציפור שניה" ו"הנה פתחתי חלון" לנתן זך, "על הדרך עץ עומד" לאיציק מאנגער, "לונדון" לחנוך לוין),  כמו גם ליצירות חדשות שהלחין לשמן.

ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי

ראוי לייחד מקום למפעל המבורך של לשמן, מלחין ומנצח, שמחבר לחנים נהדרים למיטב היצירה של משוררי ישראל. די להביט ברשימת השירים הענקית באתר שלו כדי להתרשם שלשמן אוהב מאוד שירה ישראלית, והלחנים והעיבודים שהוא מתאים לשירים מוכיחים שהלחנת שירי משוררים עושים באהבה או שלא עושים בכלל. בערב הזה הושרו "אם תקום האישה" של אגי משעול, "בעיות זהות" של יונה וולך (שהלחינו בעבר וירצברג וגלבץ), "משנה לשנה זה" של נתן זך, "מן המקום שבאו אנו צודקים" הנפלא והכל-כך אקטואלי של יהודה עמיחי ו"כשבדידות אינה פחד" של נתן זך שנעל את הערב בצורה כה סמלית וכה יפה. השירים רבי היופי שמעמיד לשמן לבטח מקרבים רבים לשירים ולשירה, ולמי שממילא אוהב שירה עברית הם מספקים עונג מופלא, רטט של שמש ממש.

ארצי וסמל הובילו את הערב באהבה גדולה, ברהיטות ועם זאת בחובבנות מקסימה. ההתרגשות שלהן, כמו גם האהבה הגדולה שלהן לשירה, רק העצימו את ההנאה של הקהל, כנראה גם את שלהן. המעברים החלקים (בדרך-כלל…) בין הקראת שירים (תחביב אהוב של סמל וארצי ממילא) לבין שירים שבוצעו על הבמה נראו טבעיים וזרמו מצוין, ולרגע אפשר היה לשכוח מהמציאות המטורפת מסביב ולדמיין שכאן, בצוותא, פורחת לה התרבות הישראלית המודרנית, עם "חיי המתים" של לוין, טקסטים של קארבר ופנחס שדה, וספרי שירים מתבלים המונחים על השולחן.

רגע השיא של הערב מבחינתי, כנראה גם מבחינת סמל ולשמן, היה ביצוע חדש ל"סוראבייה ג'וני" של ברכט וקורט וייל, שתרגמה נאווה סמל. אולה שור-סלקטר, ללא ספק התגלית הגדולה של הערב, נתנה נאמבר מדהים לשיר הקברט הויילי הזה, והעיבוד של לשמן, כמו גם הביצוע של הטריו בראשותו, היה רגע שיא בערב שממילא התעלה לגבהים לא שגרתיים.

יופי כזה, שלמשך דקה
מוות ושאפתנות, אפילו אהבה,
לא נכנסים לכאן.

אושר, הוא מגיע
בהפתעה. והוא הרבה מעבר, באמת,
לכל שיחת בוקר אודותיו.

ודווקא בגלל מה שכתבתי בשתי הפסקאות לעיל, אולי בכל הרשימה הזו, על היופי והעומק, על ההנאה והגעגוע, לא יכולתי שלא לחשוב – שוב – על העובדה שקהל צעיר, בני גילי ואפילו צעירים ממני, לא מילאו את צוותא בערב המיוחד הזה. בשיחה שהתנהלה לאחר ההופעה, כי ההופעה הזו ללא ספק משאירה טעם של עוד והרבה דברים לדון בהם, הסכמנו שיש קהל צעיר שאוהב שירה בארץ, יש קהל צעיר שאוהב מוסיקה ישראלית, ואין שום סיבה "להפקיר" את הסדרה הזו רק לבני גיל הזהב (לא שחלילה יש לי משהו נגדם… הבטחתי רשמית לאשתי היקרה שאחרי שנפרוש לפנסיה נעשה מנוי לצוותא).

אינני יודע אם הבעיה היתה נעוצה בחוסר הפרסום (אני שמעתי על הערב הזה רק מההזמנה של אורי) או בתחרות מול משחק הכדורגל. זה גם לא ממש משנה. כי עכשיו אתם יודעים, ועכשיו אין תירוצים. הערב הכי מעניין, תרבותי, אינטליגנטי כנראה בעיר מתרחש בצוותא פעם בחודש בערך, תחת הכותרת "השירים של חיי", וכל זאת בלי לתפוס תחת ובלי לדבר גבוהות. הערב הבא, ב-26.5 (יום הולדתי. תודה, אורי), עם רוני סומק ועוד אורחים נכבדים. תעשו לעצמכם טובה, ותגיעו.

 

נ.ב. דרור קרן הוא הבן-אדם הכי מוכשר במזרח התיכון. אם חשבתי ככה עוד קודם, במופע הזה זה הוכח מעבר לכל ספק. האיש והאגדה.

 

(השירים של חיי, מופע ספרותי-מוזיקלי, עריכה וניהול מוסיקלי: אורי לשמן, צוותא, 1.4)

 

 * קטעי השירים מתוך "הנה פתחתי חלון" ו"ציפור שנייה" לנתן זך, "אושר" לריימונד קארבר (תרגום: עוזי וייל).

 

לא מפתיע שאביתר בנאי ואני הולכים דרך ארוכה ביחד. אחרי הכל אנחנו (כמעט) בני אותו הגיל, (כמעט) באותו המצב המשפחתי, והנושאים שבהם עוסק אביתר הם (כמעט) אותם הנושאים שגם אני מתעסק בהם.

מצד שני, אביתר בנאי היה תמיד דמות קצת חריגה, עוד יותר אחרי שחזר מהמזרח, בטח מאז שחזר בתשובה, התמלא באמונה והחל להתלבש ולהיראות בהתאם.

 

לא מפתיע החומר החדש של אביתר בנאי. ניתן בקלות לזהות את השירים שלו, עם המילים המהורהרות והמורכבות, עם ההתעסקות במשפחה ובשאלות פילוסופיות, עם הקול המופלא שלו, עם הלחנים הנהדרים.

מצד שני, אף אחד מהאלבומים של אביתר לא נשמע כמו האלבומים הקודמים שלו – לא "שיר טיול", לא "עומד על נייר", ונדמה שגם "לילה כיום יאיר" יהיה כזה.

 

וכך אני מתיישב לי בצוותא מול אביתר בנאי והלהקה שלו, יודע פחות או יותר מה אקבל, ולא יודע בכלל איך זה יישמע. שתים-עשרה שנים אחרי שישבתי כאן בבכורה של האלבום הראשון של אביתר, אני מוקף בהמון אוהב, קהל מגוון ויפה, שכולם מתרגשים ממש כמוני. גם אביתר מתרגש.

 

הוא עולה על הבמה עם גיטרה, רמז שיעיד על הבאות. לצערו ולצערנו הגיטרה לא מחוברת כהלכה. אביתר, כאביתר, נבוך, משתעשע בניסיון להרוויח זמן, פונה לאורנה שבקהל לעזרה (אורנה, יש לך משהו מצחיק להגיד?). בסופו של דבר הגיטרה מתחברת, ואביתר פורט עליה את "אב הרחמן", שמסמל במידה רבה את כל מה שיפה ומיוחד באביתר, אז ועכשיו, לפני ואחרי החזרה בתשובה:

 

"זה כמו לקפוץ מצוק ולהתחיל לעוף

מכוח האמונה

לקחת נשימה גדולה

לרוץ וליפול

אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן".

 

ביני לבין עצמי אני חושב שאביתר לא השתנה בכלל. חוץ מהתחפושת של הדוס, כמובן. העיניים עדיין מחייכות, הגוף עדיין מבויש, הקול עדיין רך ומרגש, אלוהי כמעט. הוא מתיישב על הפסנתר, בדיוק כמו אז, בדיוק כמו תמיד, ומגיש את "משיב הרוח", השיר הנפלא שהלחין למילותיו של מירון איזקסון מתוך "סימנים". כמו תמיד, גם במקרה הזה, אביתר עושה במילים כבשלו, וכשהוא שר על "אדמת ירושלים" שמחכה וש"אפשר לראות ימים אחרים", קשה שלא להתרגש.

 

אבל לא להתבלבל – אביתר בנאי הגיע להופעה הזו עם הרכב רוק, רוק של ממש, ובניגוד לכל הציפיות בא לתת בראש. זה נשמע מוזר, אבל מוזר כמה שזה נשמע טוב. לרוב השירים הוא תפר עיבודים מרתקים, עם חשמליות רוטטות ותופים רועשים, והוא פותח ב"יש לנו את כל הזמן", נותן לאמיר צורף הזדמנות להרטיט לבבות עם סולו חשמלית נהדר.

 

מכאן לשיר טיול, "שיר על הזיות ועל חיפוש". כמה זמן לא שמעתי את "שיר טיול" בהופעה, ואיך השיר הזה נשמע שונה לגמרי עם עיבוד רוקי, אחר מהאלבום הנפלא שנקרא על שמו, וחומות הרעש כאילו מצליחות לשמר את היופי שלו בתוכן.

 

נדמה שאביתר כבר חתום על לא מעט המנונים, והוא יודע את זה. הקהל לא יוותר לו על "יש לי סיכוי", "מנגינה יקרה" או "כלום לא עצוב". גם לא על "אבות ובנים", בטח אחרי "בופור". השירים האלה נהדרים, אין ספק, אם כי השירה בציבור תמיד עושה לי רע. לשמחתי, הוא לא מוותר גם על השירים הנהדרים של "עומד על נייר", על "טיפה של אור" שהפך להמנון הפרטי שלי, על "את שקט" ארוך-ארוך, פסיכדלי משהו.

 

ואז הוא חוזר לאלבום החדש ש"ייצא לקראת פסח". השירים נשמעים מצוין, רוק חם ומרגש, כל-כך אביתר בנאי, וכל-כך לא דומה לשום דבר שהוא עשה קודם. נכון, "אותיות פורחות באוויר" שכבר יצא כסינגל לרדיו וודאי לא הפתיע אתכם. שאר האלבום יעשה את זה, אני מבטיח. וחוץ מזה, הסינגלים שאביתר שולח לרדיו הם בדרך-כלל השירים הקליטים והפשוטים יותר לעיכול באלבום. וכאילו כדי לשכנע אותי בזה הוא נותן את "פקק תנועה" ו"תחרות כלבים", שירים טובים, אבל לבטח רחוקים מהשיאים של האלבום מהם הם יצאו.

 

"לילה כיום יאיר", שיר הנושא של האלבום החדש הוא שיר נהדר, אולי השיר הכי אהוד בנאי שאביתר כתב מעולם (עם אודי אניס על תקן דוד אהוד). אותו אניס גם מנגן נהדר את התפקיד של אהוד ב"מתנות" האהוב, עם עוד ביצוע נפלא. וכשאביתר זועק "הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף" עוברת בגופי צמרמורת.

 

בלהט ההופעה, עם העיבודים החדשים והמעניינים, אפילו שירים שאני פחות אוהב, כמו "כה ציפיתי ליום והגיע" או "חתונה לבנה" יוצאים טוב. שלא לדבר על "כלום לא עצוב" בגרסה משעשעת מתמיד, "שיר בשביל הסבבה". וכמובן, "כשזה עמוק", המרענן הרשמי, עם הקהל בתפקיד קול ב' א-לה אביתר בנאי. לולא קורין הייתה תקועה בתוך הבית של "האח הגדול", אני בטוח שהיא הייתה מתרגשת.

 

הקהל זורק בקשות לאוויר, כשאביתר עולה להדרן האחרון. "תיאטרון רוסי", כמובן, כאילו שיש סיכוי שאביתר ישיר אותו. "השתגעתם?", הוא עונה במבוכה, "שיר אחרון?  להרוג את האנשים?!". השיר שנבחר, "אבא", הוא כמובן השיר שאביתר החליט לשיר מלכתחילה. השיר שפותח את האלבום החדש. "אבא", הוא שר שם, "אני רוצה להיות בטוח בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב". אני לא בטוח לגבי המסע, אבל ההופעה הזו נגמרת עם סוף נפלא.

 

אביתר בנאי לא עוזב אותי. הוא לא עוזב אותי ביום-יום, הוא בטח לא עוזב אותי אחרי ההופעה. אני ממשיך לחשוב על ההופעה, לשמוע את השירים בראש, גם שבוע אחרי. נזכר בהם בניחום אבלים, בסרט שאני רואה, כשאני משחק עם הילד. בגלל זה אני הולך עם אביתר בנאי כל-כך הרבה זמן.

מצד שני, איך הוא לא שר את "הרמח"ל"?

 

 

(אביתר בנאי, לילה כיום יאיר, צוותא, 25.3.09)

זה מין שבוע מוזר כזה, עם פרידות, הלוויות, אביתר בנאי ב"צוותא" ו"פרידות".

 

אולי בגלל זה, לכל אורך הסרט, שמעתי – במקום את פס הקול הנפלא של ג'ו היסאישי, את אביתר בנאי שר.

"המוות הוא שער", אומר מפעיל המשרפות למשפחה האבלה, "אני אומר את זה לכל הנפטרים. המוות הוא שער, ועוד ניפגש".

ואביתר שר לי בראש:

סולם זהב בקצה של בור

הגוף יש לו סוף

לנשמה אין לה סוף

אין לה סוף

תן לשינוי לצמוח

אל תפחד מהפחד

[ייקח לי זמן לעכל את ההופעה המדהימה אתמול בערב בצוותא. בינתיים הנה רשמים שעלו בזמן-אמת ועוד לא הסתדרו לגמרי בראש ובנשמה]

 

 

ההופעה נפתחת עם "אב הרחמן" שבמידה רבה מסמל את כל מה שיפה ומיוחד באביתר בנאי, אז ועכשיו, לפני ואחרי החזרה בתשובה.

 

זה כמו לקפוץ מצוק ולהתחיל לעוף מכוח האמונה

לקחת נשימה גדולה לרוץ וליפול

אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן

 

 

אביתר בנאי נראה בדיוק כמו אביתר בנאי, רק שהוא התחפש לדוס. העיניים עדיין מחייכות, הגוף עדיין מבויש, הקול עדיין אלוהי.

 

גיטרה-בס-תופים ואביתר בנאי. מוזר אבל נשמע פשוט מצוין.

 

יש לי סיכוי זו תפילה מופלאה, המנון של כל-כך הרבה אנשים.

 

התפילה שלי: ילדים ישנים באוהל בסלון – על זה אני חולם, על זה אני חולם. זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא.

 

השירים החדשים נשמעים נהדר. רוק חם ומרגש. כל-כך אביתר בנאי, וכל-כך לא דומה לשום דבר שהוא עשה קודם.

 

שיר הנושא ("לילה כיום יאיר") הוא השיר הכי אהוד בנאי שאביתר כתב.

 

"תיאטרון רוסי שיר אחרון?  השתגעתם?!"

 

הופעה שנפתחת עם "אב הרחמן" נסגרת עם "אבא" שפותח את האלבום החדש.

 

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב.

בנימין נתניהו זה עז.

הנהלת בית"ר הגיבה לראשונה על עדויות הצופים בשבת, שעוררו סערה בארץ וגם בעולם: "אני לא מאמין שאוהדי בית"ר פגעו בדם קר בצופים ביציעים. אנו נמתין לתוצאות הבדיקה, אך ההתרשמות שלי שאוהדי בית"ר התנהגו בצורה מוסרית וערכית, ואם היו מקרים כאלה הם בודדים", כך אמר הבוקר מנהל הקבוצה.

מגוחך, אה?   שוב השטויות האלה על "הקומץ", שהוא תמיד השעיר לעזאזל שמכשיר את הרוב הקולני, הגס והלא-מוסרי.

זה מצחיק פחות כשמחליפים את בית"ר עם צה"ל, את האוהדים עם החיילים.

 
מימין: אוהדי בית"ר עם דגל כך ביציעים.           משמאל: חולצות שהודפסו בהזמנת חיילי צה"ל.

כשהרמטכ"ל מדקלם שוב את הקלישאה ש"צה"ל זה הצבא המוסרי ביותר בעולם" אני מצטמרר. לא כי אני חושב שצה"ל הוא צבא לא מוסרי. אחרי הכל מדובר בצבא שלי, של כולנו. אבל בתור חייל בצבא הזה, המוסרי ביותר בעולם, הייתי שמח אם במקום לדבר, אשכנזי היה בודק באמת כמה מוסרי הצבא הזה, ודואג שהצבא שלו יעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהפה שלו מפזר לכל עבר.

כי נדמה שצה"ל הוא הצבא הקלישאתי ביותר בעולם. צבא שבעיקר מטייח את עצמו לדעת, בזמן שמתחת לפני השטח הבעיות מפעפעות כל-כך חזק, שכבר קשה להסתיר אותן. אני יודע שקשה לקבל את זה, שקל להגיד "אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם", אבל הכתובת כתובה על הקיר. סליחה, על החולצות של החיילים שלנו.

אם משפט כמו "לא נרגע עד וידוא הריגה" לא גורם לכם סלידה, כנראה שאין לנו באמת תקווה. ההומניזם נבעט החוצה מהצבא, והמיליטריזם השתלט. לא פלא שיהונתן חישב ומצא שעל כל שמאלן (כולל מפלגת העבודה) יש בישראל חמישה שאינם שמאלנים.

כפי שאוהדי בית"ר מוסיפים להטיל את חיתתם בכל מגרש אליו הם מגיעים (ואני, רחמנא ליצלן, אוהד בית"ר סמוי), ומזמרים את זמירות "הקומץ" בכל דיון משפטי בנושא, כך גם קברניטי צה"ל – נתפסים לש"ג, מדברים על ה"בודדים", מענישים את התינוקות שנשבו, מקדמים את האחראים ומסמנים להם את הדרך.

גורביץ' כותב: "מצבא מצפים למקצועיות ולקוד התנהגות מסוים". למרות שהמלחמה היא גיהנום. למרות התירוצים הידועים של חיי אדם והברבריות של הצד השני. בניגוד לגורביץ', אין לי עוינות לצה"ל. אני פשוט מפחד שבגיהנום שבו אנחנו חיים נהפוך גם אנחנו לאחד עם השטן.

כשבעצם (רק) קיווינו לשיר "יאללה בית"ר יאללה".

או שמא היה זה "סובב לו, סובב הפינג'אן".