כלבים של אהבה

"אני מרגישה אשמה שאני בורחת


משום דבר ממשי.


אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה.


אבל אני עדיין פוחדת להיות שם


בין כלבי הציד של האהבה שלך


ולהרגיש את הידיים שלך מקיפות אותי.


תמיד הייתי פחדנית


ואף פעם לא ידעתי מה טוב בשבילי…"


                        (מתוך כלבי הציד של האהבה, קייט בוש)


 


³


 


זו היתה האסוציאציה הראשונה שלי למשמע "תחרות כלבים", הסינגל הראשון ששיחרר אביתר בנאי לרדיו מתוך אלבומו החדש, "עומד על הנייר".


קייט בוש וכלבי האהבה שלה. רצים במעגל, עיניים רעבות, דיבור מרומז.


 


³


 


שש שנים עברו. נראה כאילו אביתר נעלם לנו. שש שנים, ואני מוצא את עצמי שומע את אביתר לפחות פעם בשבוע. את "שיר טיול" בעיקר, אני מודה.


בשני אלבומים בלבד השאיר אביתר בנאי חותם ענק על המוזיקה הישראלית, ונדמה כאילו היה כאן תמיד.


אבל הוא לא. והשתיקה שלו, למשך שש שנים, הייתה באמת יותר מדי.


יותר מכל היא הזכירה לי בנאי אחר, אהוד, שגם הוא נוהג לייסר אותנו בשתיקות כאלה, בין אלבום לאלבום.


כל כך הרבה זמן בחושך. אבל אביתר בנאי חוזר. ואיזה יופי שזה קורה.


 


 


³


 


"זה התקליט הראשון שאני מסופק ממנו גם אחרי שהוא גמור", הוא אומר, "יש לי זיכרונות טובים מהדיסק החדש. זה הישג".


חמישה-עשר שירים יהיו ב"עומד על הנייר", שייצא בפברואר. אביתר עבד עליו ארבע שנים, ביחד עם גיל סמטנה (על ההפקה) וסיוון שביט (הפקת השירה). גלעד כהנא (שתרם טקסט) ועמיר לב ייעצו בבחירת הטקסטים. בין הנגנים אפשר למצוא את אמיר צורף, מוטי ביקובסקי, ערן פורת, נעם הלוי וצח דרורי.


 


³


 


הסינגל החדש מזכיר בהרבה מובנים את "שיר טיול" – טקסט מינימליסטי, אסוציאטיבי, הזוי  ולא ברור.


מוזיקלית, עם זאת, הוא שייך יותר לאלבום הראשון, ואני מסכים עם עמי שהוא מזכיר במיוחד את "תתחנני אליי" הנפלא.


השירה הנהדרת של אביתר נהדרת מתמיד. גם העונג שאביתר תמיד גורם לי. לחישות שקטות


על הצוואר.


 


 


³


 


בשבוע האחרון אני שומע אותו בתדירה גבוהה ביותר (במיוחד מאז שהוא ירד אל מעוני תודות לציפור של גימל), וכמו כל שיר מופלא הוא לא נמאס ורק הופך להיות יפה יותר עם כל שמיעה.


בדיוק כשאני מתחיל להעלות סימני שאלה מטרידים לגבי המוזיקאים הישראליים בני דורי ויכולתם לרגש ולעניין, מגיע אביתר ומדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה.


³


 


צריך לחכות חודשיים. יש לי הרושם שהציפייה תהיה שווה את זה.


פברואר 2005, "עומד על נייר", אביתר בנאי , חדש.


כבר הרבה זמן לא חיכיתי כך לאלבום .


הוא כבר מגיע, הוא כבר נמצא.


 


 


 


תחרות כלבים


רצים במעגל


עיניים רעבות


דיבור מרומז


 


בנעלים היפות


אני רץ יחף


חלומות עמוקים


אני מגיע ראשון


 


נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת


כל כך הרבה זמן בחושך


הייאוש, הבשר, הגאווה


אויבים גדולים שאני טיפחתי


להדליק את השמש


בצחוק ובכי ובמנגינה


אני כבר מגיע, אני כבר נמצא


 


המעקה רטוב


המדרגות בוערות


לחישות שקטות


על הצוואר


 


שומע חצוצרות


בלילה במיטה


מכוון את התנועה


בלי לדעת לאן





 

מוסיקת סיום (עבור סרט)


 


התעוררי משנתך.
דמעותייך מתייבשות.
היום אנחנו נמלטים,
אנחנו נמלטים.


 


ארזי והתלבשי
לפני שאביך שומע אותנו,
לפני שהגיהנום
מתפרץ.


 


נשמי, המשיכי לנשום.
אל תאבדי את אומץ לבך.
נשמי, המשיכי לנשום,
אני לא יכול לעשות זאת לבד.


 


שירי לנו שיר,
שיר שישמור שיהיה לנו חם.


יש כזו צינה,


כזו צינה.


 


אתם יכולים לצחוק צחוק חסר אופי.
אנחנו מקווים שהחוקים והחוכמה שלכם יחנקו אתכם.
עכשיו אנחנו ביחד בשקט נצחי.
אנחנו מקווים שתיחנקו
שתיחנקו.
               
(
Exit Music (for a film), מתוך ok computer של radiohead)


 


[


 


ב-1996, בעוד רדיוהד עסוקים בסיבוב הופעות בארה"ב (חיממו, בין השאר, את אלאניס מוריסט), הבמאי באז לרמן היה עסוק בעריכות אחרונות של "רומיאו ויוליה", האדפטציה שלו למחזה של שייקספיר בכיכובם של ליאונרדו דקפריו וקלייר דיינס. לרמן, מעריץ מושבע של הלהקה, שלח אל חברי הלהקה קלטת ובה החצי שעה האחרונה של הסרט, בבקשה שיחברו עבורו נעימה לכותרות הסיום (מה שמכונה בז'רגון הקולנועי exit music).


 


תום יורק ושאר החברים המכובדים מאוד התרשמו מהקלטת, ובמיוחד מקטע אחד שבו דיינס, יוליה, מחזיקה אקדח טעון לראשה. תום כתב את השיר בהשראת הסצנה הזו, תחילה למלים של שייקספיר עצמו ומאוחר יותר למלים המקוריות שלו. "כשראינו את הסצנה שבה קלייר מכוונת קולט 45 לראש שלה, התחלנו לעבוד על השיר כמעט מיד.", הוא מספר. "היה לי קטע עם "רומיאו ויוליה" כבר הרבה זמן… אף פעם לא הבנתי למה בבוקר שאחרי, הם פשוט לא ברחו. השיר הזה נכתב לשני אנשים שהיו צריכים לברוח לפני שכל הדברים הרעים מתחילים. זה שיר מאוד אישי".


 


 


 


השיר יצא בסופו של דבר טוב יותר מכפי שחשבו בתחילה, וחברי הלהקה החליטו שבעצם אינם מעוניינים לשלב אותו בפסקול הסרט. הם כתבו עבור לרמן שיר אחר, “Talk Show Host”, והציעו ללרמן אותו במקום. לבסוף נכלל Talk Show Host בסרט עצמו, ואילו Exit Music ליווה את כותרות הסיום, ונותר לדעת רבים (כולל זו שלי) השיר הטוב ביותר של הלהקה הנפלאה הזו.


 


נ.ב. ממקומות שונים, משונים ולא קשורים הגעתי בזמן האחרון לבראד מלדאו, פסנתרן ג'אז מוכשר, ולגרסה נהדרת שלו לשיר היפהפה הזה )כמו גם לעוד שירים נהדרים). מומלץ בחום!


 

סיכום שבוע (מדור חדש)

כדי לא לבזבז פוסטים רבים על תלונות, מרירות ושחרור קיטור, הרי לכם מדור חדש: סיכום שבוע מרוכז, ובו מיטב הקיטורים, החצים המושחזים, הכעס והבוז. להנאת כולנו.


 


מסע הטיפשות והשנור


מי שקורא את הבלוג הזה כבר הבין שציבור המתנחלים אינו האוכלוסייה האהובה עליי ביותר בעולם.


עם זאת, עד היום עוד נתתי להם ליהנות מאיזשהוא חסד, היות שחלקם באמת מסכנים, תינוקות שנשבו, שנשלחו לשטחים על-ידי ממשלות חסרות חזון ונתקעו שם על לא עוול בכפם. נתתי – עד אתמול.


אתמול החליטו ראשי המתנחלים שהציבור איננו שונא אותם מספיק. הם החליטו לעשות "מסע" משא-נור שבצפון לגן-אור שבגוש קטיף, ובדרך חסמו את כביש אשדוד-ת"א בנהיגה איטית ומעצבנת. וכל זאת למה? כדי לגייס תמיכה ולעורר את הציבור.


אפשר להבין אותם – הם בהיסטריה. אחרוני המעוזים של האהדה אליהם נכבשים בידי קול ההיגיון, והאביר שלהם על החמור הלבן, שרון (האביר, לא החמור…), הוא הוא שעומד לפנות אותם מבתיהם. ההחלטה של ועידת הליכוד אתמול סוגרת עליהם, למעשה, את הגולל.


ובכל-זאת, כשנתקעתי אתמול בפקק בגלל המכוניות עם הדגל הכתום, תמהתי אם המתנחלים כל-כך מטומטמים. כלומר, אם נותרו במדינה עוד כמה אנשים שעדיין מסמפטים אותם – שלא נשלחו למילואים כדי לשמור על החוצפנים האלה, שלא ליוו אותם בסיור רק כדי לשמוע את הטענות והדרישות המוגזמות שלהם, שלא הבינו שעם המיליונים שמתבזבזים עליהם אפשר היה לעשות גדולות ונצורות לטובת כולנו –  אז הם נתקעו אתמול בפקק בכביש 4, קיללו נמרצות את תושבי גוש קטיף ואמהותיהם, וסיננו מתחת לשפמם שהלוואי שיפנו כבר את כולם כמה שיותר מהר.


המתנחלים קראו למסע שלהם "מסע הנחישות והאור". אני חושב ש"מסע הטיפשות והשנור" היה הרבה יותר מתאים. ההיתקעות (אתמול בפקק) תקדם את ההתנתקות, אינשאללה.


 


סנוב, בגנים-כדים כבר היית?


בדיונים במועצה לבטחון לאומי, מדווח וואינט, נבחנה האפשרות להפחית פיצויים למי שייפגע באירוע טרור ביעד שהיו אזהרות לגביו. זו הצעה מצוינת, ואני ממליץ (במיוחד לאור המתואר לעיל) להתחיל מיד ביישומה.


ואיזה יעד טוב יותר לפתוח איתו מאשר יישובי השומרון?    אתם יודעים – גנים, כדים, חרמש וכו'. מי שלא ראה יישובים שיושבים מאות מטרים (!!!) מג'נין, מעסיקים גדוד שלם של חי"ר בהגנתו, תושביהם נוסעים בהנאה מזוכיסטית בכבישים ללא הגנה וללא מורא, מעמיסים את ילדיהם הרכים לג'יפ צבאי בדרך אל ומהבית, לא ראה הפקרות ביטחונית מימיו. זלזול בהוראות הביטחון מתבצע שם דרך קבע, זילות חיי אדם זה פילוסופיית חיים שם, ורק אלוהים יודע למה אנחנו ממשיכים לפצות אותם, לפני שהם נפגעים ואחרי כן.


אז מישהו הולך להפחית את הפיצויים למי שייפגע באירוע טרור בשטחים, אזור מסוכן הרבה יותר מאשר סיני או תאילנד, שאותם הוסיף משרד הביטחון לרשימת היעדים המסוכנים לישראלים?  כנראה שלא. נו, טוב. ברשותכם, אני אמשיך לנסוע לקוסומוי ופוקט, ולהדיר רגליי (כל עוד צה"ל לא מכריח אותי) מגנים-כדים.


 


גועל נפש, בעזרת השם


ביום רביעי ביקש מני מזוז מועדת הכנסת להסיר את חסינותו של יאיר פרץ, חבר בכנסת ישראל מטעם מפלגת ש"ס (שנוררים ספרדיים?). פרץ חשוד שניסה להשיג תעודת תואר מזויפת תמורת 10000 ₪, זייף את כל (!!) העבודות שהגיש, ולבסוף השיג תואר במרמה מאוניברסיטה פיקטיבית ללא תשלום.


יאיר פרץ הוא לא רק חבר-כנסת, מה שאומר שהוא אמור לשמש דוגמה ומופת לכולנו – יאיר פרץ הוא גם אדם חובש כיפה. פעם חשבתי לתומי שאנשים ששמים כיפה לראשם הם אנשים מוסריים יותר, שהרי הפחד מהאל כופה עליהם חובות מוסריות עקרוניות, שאנו החילוניים פטורים מהן. ובכן, אותו פרץ לקח עבודות מספריית האוניברסיטה, העתיק אותן במלואן, לא טרח אפילו להעביר אותן מלשון נקבה (בהן היו כתובות) ללשון זכר, אלא רק "החליף את דף הכותרת" ולא שכח כמובן להוסיף בס"ד בראש הדף.


בס"ד, בסייעתא דשמייא, כלומר בעזרת השם. זה מה שמר פרץ כתב על כל דף ודף בעבודה המזויפת והגנובה שהגיש. כלומר, לא רק שמר פרץ גנב, שקרן ומושחת, אלא הוא גורר גם את האלוהים שלו פנימה: בעזרת השם אף אחד לא יבחין בזיוף, בעזרת השם אני אקבל תעודת תואר בלי לעשות כלום, בעזרת השם אני אשקר ואגנוב.


כשאני רואה דברים כאלה, אני שמח שאין לי דבר וחצי דבר עם השם של פרץ. לגן העדן שאליו הולכים (כך הם חושבים) פרץ, דרעי ושאר צדיקים חובשי כיפות, שגונבים, אונסים, מתעללים ומרמים, אינני רוצה להגיע. אם אתם מחפשים הוכחה לאי-קיומו של האל, הנה היא לפניכם: אם היה אלוהים קיים, היה ודאי מכה בברק את ידו של יאיר פרץ, הרושם בס"ד על העבודה המזויפת שלו. אם היה אלוהים קיים, היה מעיף מעל ראשו של פרץ את הכיפה, כאשר הוא מחייך בזחיחות אל מול האישומים החריפים.  אם היה אלוהים קיים, היה ודאי יודע שהגיע הזמן לעשות חושבים – – – נביא פה אולי איזה מבולצ'יק???


"די עם הבולשיט
די עם הבלוף  
אני מוריד פה מבולצ'יק
הכל הוא ישטוף.  
עשיתי את זה פעם  
אני עושה את זה בסוף  
אז די עם הבולשיט  
די עם הבלוף…"           


                      ("די עם הבולשיט", מלים: עלי מוהר)


אגב, אם תהיתם, ועדת הכנסת כנראה תחליט לא להסיר את חסינותו של יאיר פרץ. לא משנה שהוא עבר את העבירות המיוחסות שלו לפני שהפך לחבר כנסת, לא משנה שהבן-אדם רמאי ושקרן – חברי הכנסת דואגים לעצמם, דואגים לעתיד.


כי בעתיד, יודעים חברי הכנסת, גם הם יגיעו לשם, לועדה, לדיון בהסרת החסינות. מי שהצביע נגד הסרת החסינות, בעצם אומר לכולנו: "גם אני עושה דברים כאלה, גם יומי בוועדה יגיע, גם אני רוצה חסינות".


שימו לב טוב להצבעה, שתתקיים בעוד שבועיים – כל מי שיצביע נגד הסרת החסינות הוא עבריין. אפשר כבר להגיש כתבי אישום. הפרטים יתבררו עם הזמן.


 


שינוי לרעה


שינוי פרשה מהממשלה. הסיבה: לא רוצה לשבת עם החרדים. לא הכלכלה המתמוטטת, לא החינוך הכושל, לא הפלונטר המדיני – השחור של החרדים עצבן את השור הלפידי, ושינוי תקעה את החנית בגבו של שרון ועזבה.


דמיון מוזר יש בין שינוי למפלגות החרדיות – כמוהם היא עוסקת רק בנושא אחד, בממד אחד, מוזנת משנאה ומיצר הישרדות, מוכנה לוותר על כל העקרונות תמורת אידיאל אחד. המלחמה בין המפלגות החרדיות לשינוי היא מלחמה מטופשת ומסוכנת – את אלה וגם את אלה המדינה שלנו בעצם לא מעניינת.


איזה שינוי הביאה "שינוי" למדינת ישראל?   שום שינוי של ממש. החרדים עדיין משתמטים מהצבא, חופש מדת עדיין רחוק שנות אור, אין נישואים אזרחיים, אין אוטובוסים בשבת, אין סיבה להצביע שינוי.


נראה שהשינוי היחיד לגבי "שינוי" יהיה בכמות המנדטים. וזה הולך להיות שינוי לרעה.


 


למה לשבת כשאפשר לקנות?


בעלי החנויות בדיוטי פרי החדש בנתב"ג 2000-2004 לא מרוצים. ל"ידיעות" נודע שהם ביקשו מהנהלת רשות שדות התעופה להפחית את מספר הכסאות באולם הנוסעים, שכן הישיבה בכסאות גורמת לנוסעים "לשבת במקומם במקום להסתובב בחנויות".


השלב הבא כבר ברור: בעלי החנויות ייפנו להנהלת הרשות בדרישה להפחית את מספר הטיסות היוצאות מהטרמינל (או לבטלן בכלל), שכן ברור שהעלייה למטוס גורמת לנוסעים "לעזוב את המדינה בכלל ואת הדיוטי פרי בפרט במקום להמשיך ולהסתובב בחנויות".


 


לסיים עם חיוך


חשוב לחייך בסופשבוע, אז הנה שניים קצרים שמסתובבים ברשת (באנגלית, כמובן, אבל זה מצחיק גם בעברית). סופשבוע טוב שיהיה לכולנו.


 


– מה ההבדל בין וייטנאם לעיראק?
– ג'ורג' בוש ידע איך לברוח מוייטנאם.


 


– מה משותף לנסיכה דיאנה וליאסר ערפאת?
– שניהם דפקו ערבים ומתו בפאריז.


 


 


 

מונה ליסה שלי

אם הייתי יודע לצייר

ודאי היית מונה ליסה שלי.

כמו דה וינצ'י

גם אני

מנסה להרחיק ממך עגמומיות.

החיוך הקסום שלך

התמים, המפתה

ממלא את תמונת חיי.

כמו דה וינצ'י

לא אוותר עליו

אף לא למלך צרפת.

 

ליאונרדו דה-וינצ'י צייר את "המונה ליסה" בין השנים 1503 ל-1506. 

חמש מאות שנים חלפו, ו"לה ג'וקונדה" ממשיכה להעסיק את בני האדם.

[ותודה לעינת על הלינק ועל התירוץ]

 

ילד יפה (יום השנה לרצח ג'ון לנון)

עצום את עיניך


שכח מהפחד


המפלצת לא כאן


היא ברחה מזמן


ואבא שלך איתך ביחד.


 


לפני שאתה הולך לישון


תפילה קטנה אומר


בכל יום בכל דרך


זה רק הולך ומשתפר.


 


בחוץ על הים, מפליג למרחק


אינני יכול כבר לחכות


לראות אותך גדל


אבל כנראה ששנינו נצטרך להיות סבלניים


כי יש עוד דרך ארוכה ללכת


שורה ארוכה לעדור


כן, יש עוד דרך ארוכה ללכת


אבל בינתיים


 


לפני שאתה חוצה את הכביש


קח את ידי


החיים הם מה שקורה לך


כשאתה עסוק בלעשות תוכניות אחרות.


 


ילד יפה, יפה, יפה שלי. ילד יקר. 


                                                           (Beautiful Boy, מלים: ג'ון לנון)


 


 


 


היום לפני עשרים וארבע שנים, ב-8 לדצמבר 1980, נרצח ג'ון לנון בידי מארק צ'פמן בפתח ביתו בניו-יורק, מעט אחרי יום הולדתו ה-40. ג'ון כתב את השיר "ילד יפה (ילד יקר)" לבנו השני, שון, שנולד לו מיוקו אונו ב-1975.


 

חגיגות הגולש ה-10000 (זהירות: פוסט נרקסיסטי)

 


חשוב מאוד, אפוא, לשקוד על הכתיבה.


אסור להחמיץ הזדמנויות.


הנצח את עצמך בעוד מועד, בטרם מעידה.


מחר תשתנה, מחר יהיה מאוחר.                     


                (דוד אבידן, מצוטט על-ידי תומר ליכטש באדמקוון)


 


בלי להתאמץ1, בלי כוונה2, בלי להשקיע3 – לא שמתי לב4 והגולש ה-10000 נכנס אל בין שערי הבלוג. מזל-טוב לכולנו. 


 


1  טוב, עם די הרבה מאמץ. לא קל ליצור 112 (!!!) קטעים בחמישה חודשים.


2 טוב, די התכוונתי. אחרי הכל, כמו ששר שלומי שבן, צריך "לדבר במספרים", לא?


3 משקיע, בטח משקיע. שעות נוספות, אפילו.


4 שמתי לב ועוד איך. למען האמת, אפילו ספרתי את השעות-דקות-שניות עד שזה יגיע.


 ?


 מה לדעתכם גורם לאנשים לפתוח דף וירטואלי ולשתף את שאר העולם בחיים שלהם?                                                                                                                      (מתוך השאלון לבלוגר, שבוע 48)


 


על-פי מרים-וובסטר, בלוג היא מילת השנה של 2004.


לפי מרים-וובסטר בלוג הוא שם עצם, קיצור ל-וובלוג (מאנגלית, יומן רשת), אתר שמכיל יומן אישי און-ליין עם רשמים, הערות ולעתים קרובות לינקים שמספק הכותב.



 


אז מה גורם לאדם לקום בבוקר ולהחליט לפתוח לו בלוג, וכמו שכתוב לעיל "לשתף את שאר העולם" בחיים שלו, בדעות שלו, במחשבות שלו?    אני מניח שכל מיני גורמים (חולניים ברובם) שמצטרפים כולם יחד לכדי הקלקה אחת בודדה וחשובה על כפתור ההצטרפות בישראבלוג: צורך אובססיבי בהבעת דעות בפומבי, פרץ יצירתי בלתי נשלט ובלתי נדלה, קנאה באחרים שפתחו בלוג לפניך, רגש אקסהיביציונרי המבקש לחשוף בפני הכלל את מה שבדרך-כלל חבוי וסמוי מהעיניים, יוהרה לגבי מידת העניין שאחרים ימצאו במחשבותיך ועוד ועוד.


ובכן, כל אלה ועוד הביאו אותי לפתוח את הבלוג הזה. אבל אתם – כל אחד ואחד מרבבת הקוראים שהגיעו אל דפים אלה – הם אלה שהפכו אותו למקום חי ונושם. התגובות, האי-מיילים, המחמאות, הביקורות – בשביל כל אלה אדם יוצר, בשביל כל אלה אדם חי. בשביל כל אלה, כנראה, פתחתי את הבלוג.


 ?


 אל תניח לשום מחשבה לחלוף באלמוניות. נהל את פנקס הרשימות שלך באותה קפדנות שבה מנהלים השלטונות את רישום הזרים                                                                                            (וולטר בנג'מין, מגרמנית: דוד זינגר)


 


וכך אני נוהג – לא מניח עוד למחשבות לחלוף סתם כך, מנהל פנקס רשימות ורושם אותן. את הרעיונות שמבזיקים לרגע, את קטעי השיר, את ההברקות – רושם ושומר, למתי שאזדקק להם.


ואז שולף אותם ברגע הנכון, שותל אותם כאן ומחכה שיצמחו ויפרחו.


ואולי בעצם הכל במטרה להשאיר משהו אחריי, כדי שיידעו שהייתי כאן, כדי שאדע שהכל לא היה לשווא.


אם לא המקור אז לפחות העתק…


 


הפילם עלה כסף רב. יכולתי לקנות במקומו דברים אחרים, ובכל-זאת שילמתי ויצאתי כדי להנציח את החיים. כי אם לא אהיה עוד ביניכם מחר (או בזמן אחר), איך יידעו מה הייתי ומה לא? כעת תהיה להם התמונה, אם לא המקור אז לפחות העתק בהדפס של שחור ולבן.                              (מתוך אוטודידקציה)


 


???


 


ואם כבר בעצמי עסקינן, אז אחגוג בהזדמנות זו את הצטרפותי למשפחת גיבורי העל של "השרת העיוור".


כבוד גדול באמת.

כאילו זאת עיר זרה

 


הרגעים המענגים ביותר במשחק עם הילדה הם אלה בהם אתה שוכח שזו הילדה שלך.
ההליכות המהנות ביותר בעירך הן אלה בהן אתה הולך בה כמו תייר, שוכח שזו עירך. 
כך כלל החיים – הרגעים הנכונים ביותר שלהם הם אלה בהם אינך זוכר שאלה הם חייך שלך.
אינך נושא עליך ללא הרף את משאם.                                                       
                                                        
(רגעים / אלכס בן ארי)


 


                                   קפה קפה, כיכר מסריק, תל-אביב (צילום על-ידי תל-אביב במבט חדש)


 


ועל זה כבר כתב דן תורן ב"חוצלארץ", שהופיע באלבום (הראשון והיחיד) של בלאגן:


 


אתה צריך להסתובב ברחובות עירך
כאילו זאת עיר זרה
להיכנס לבית קפה ,
לשבת לראות מה יקרה.
אולי תיכנס נערה שאינך מכיר
תחייך אליך ותשב מרחוק
תוכל לדמיין מה תעשה,
תוכל גם לקום ולגשת.
סביר שלא תיגש אבל זה לא העיקר
תחשוב שזה חוץ לארץ
 וזה בסדר


 

תדע כל אם עברייה שמסרה גורל תלמידה לידי סגן-אלוף שראוי לכך

 


בחדשות היום: בצה"ל דואגים לבני הנוער. לא, לא בגלל שהשכלתם הבסיסית הולכת ומדרדרת, לא בגלל האלימות הגוברת בבתי הספר. בצה"ל מודאגים מה"מוטיבציה" – ויש להם סיבה טובה: 30% מבני הנוער יעשו הכל כדי לחמוק מקרבי. מה, זה הפתיע מישהו?


 


כמי שעשה מילואים בשטחים, אני כלל לא מודאג שמחצית מהמתגייסים העידו כי הם לא מעוניינים בשירות קרבי. יותר מדאיג אותי שמחצית מהמתגייסים כן מעוניינים. מעוניינים להיכנס במודע לתופת הזו, של מצבים בלתי-אפשריים ואלימות שוטפת וקוצפת, ולא כי חייבים (בכל זאת, יש חוק שירות חובה עדיין במדינה שלנו) אלא כי הם רוצים. אולי זה גילם הצעיר, אולי ההורמונים, אבל אותי זה מדאיג. אגב, שליש מהם גם היו מעדיפים לעזוב את הארץ. גם זה מדאיג. אולי זו ה"מוטיבציה" האמיתית שמחדיר בהם צה"ל.


 


ומה הפתרון של הצבא לעניין, שאלתם?   ובכן, במסורת הפשיזם של "רכב לכל פועל" והטמטום של "מחשב לכל ילד", קבלו את יציר הכפיים החדש – סגן-אלוף לכל תיכון.  קראתם נכון.  הנה הפתרון לכל צרותינו – בתי ספר יקבלו "קצין צמוד" (כך במקור). תדע כל אם עברייה שמסרה גורל חיי תלמידה לידי סגן-אלוף שראוי לכך.


 


¬


 


"במדינת הגמדים רעש מהומה
הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה


 


                Kill ‘em all, סוג של ציור ילדים


 


ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד
הוא לבוש כובע פלדה ובידו סיכה חדה…"


                                    (במדינת הגמדים, סוג של שיר ילדים, מילים: אלה אמיתן)


 


¬


 


אין לי טענות לצבא. זאת אומרת, אין לי ציפיות ממנו, אז גם אין לי טענות. זהו גוף המנוהל בידי אנשים שצריכים להצדיק את משכורתם מחד והשבויים בקונספציות שהם עצמם יוצרים מאידך. אבל יש לי טענות (כרגיל…) לעצמנו, כחברה, שאנחנו ממשיכים – חמישים ושש וחצי שנים אחרי הקמת המדינה – ללכת שבי אחרי סיסמאות ריקות כמו "בטחון" ו"מלחמת קיום" ונותנים לגנרלים לנהל את חיינו במקום לסגור אותם במקום בטוח ומתאים להם (לא, לא מוסד סגור. אבל קרוב: מערכת הביטחון).


 


נעם חיות, סגן במילואים, כתב לפני שבוע בYNET, בעניין פרשת המ"פ שהרג ילדה וביצע בה וידוא הריגה, שהמ"פ איננו חריג, כפי שאנחנו רוצים לחשוב. "אנחנו", הוא כותב, "דור המלחמה השביעית, אנחנו היינו שם, אותנו חינכו לרמוס, להרוס, לוודא הריגה ואחר-כך לשתוק… נראה שהריטואל הישראלי יחזור על עצמו, ורובנו נמשיך להתכחש, לעצום עיניים או לפטור את המקרה כ'חריג'". אם הרמיסה וההרס היו נשארים בגבולות השטחים, דיינו. אבל זו נאיביות וטיפשות לחשוב שאדם יכול להיות, בעודו לובש מדים, אלים, אטום וחסר חמלה, ואחר-כך לפשוט את המדים ולהפוך לאדם רגיל, רגיש ומתחשב.


 


והנה – מערכת החינוך, זו שאמורה להעניק לילדינו ערכים של מוסר והתנהגות, משתעבדת גם היא למיליטריסטיות הטוטאלית (ויחד איתה חלקים גדולים מהתקשורת וממוסדות התרבות שלנו) – מארחת אנשי צבא בבתי הספר, שולחת תלמידים לבסיסים, מאדירה את האתוסים הצבאיים, ממשיכה לטפח את התחושה שאנחנו נרדפים, מעטים מול רבים, וכל הערבים מחבלים, מעבירה מסרים על אידיאל ההתחיילות והציות הבלתי ביקורתי, מעצבת ומטפחת הערצה לכוח וללאום – כך שאין פלא שהחברה הישראלית בשנת 2004 היא חברה אלימה, אדישה ומרושעת.


 


והכתובת של האלימות היא הבית שלנו, אם לא הבנתם – זו אלימות נגד נשים, אלימות בבתי הספר, אלימות בכבישים. את מה שאנחנו בישלנו, אנחנו אוכלים ובגדול. אני, כילד, לא זוכר חברה כה אלימה. אז מה קרה לנו בעשרים-שלושים שנה האחרונות?   האם זה רק מקרה שהעלייה הזו באלימות מקבילה כרונולוגית לנוכחות שלנו בשטחים, לכיבוש שלנו של עם אחר???


 


אחדים יגידו שמדובר כאן בסימפטום ה'ילד המוכה", שעבר שואה, מלחמות, קליטת עלייה לא מוצלחת וכו', והפך ל"הורה מכה". אחרים יגידו שזה המוטו המרכזי בחיינו כיהודים -"אל תהיה פראייר", "אל תהיה חלש", "תדפוק לפני שתידפק". אבל כל הסיבות האלה כולן זורמות לאותו ביב שופכין: אנחנו ממשיכים לסגוד למאצ'ואיזם, להעריץ את הגברים האלה מהצבא, בזמן שירותם ואחריו, לתת להם לנהל את חיינו למרות חוסר ההצלחה (תזכורת קצרה ותמציתית: ברק, שרון, ביביהו, פואד, מופז) רק משום שהיו להם פעם פלאפלים וחרבות על הכתפיים, להיות אדישים לגילויי אלימות כלפי החלשים – נשים, עולים חדשים, ילדים, מיעוטים, נכים, ובעיקר לספור את המתים, לשווא, בכל מקום כל הזמן.


 


המשוואה ברורה, אם תרצו ואם לאו – אלו שמצטלמים עם שרידי מחבלים בגאווה היום, יסיימו את השירות מחר, יסעו להודו ויפוצצו לעצמם את הראש עם סמים, אחר כך יחזרו, ירביצו או ידקרו איזה בחור שעיצבן אותם בדיסקוטק, יתחתנו ויתעללו באשה שלצידם, יכו את הילד שלהם כי הוא יעצבן או ירעיש, יאיימו על הנהג שנוסע לאט מדי או מהר מדי, יריבו עם השכן על החנייה. זה מעגל שלא ייסגר לעולם, אם לא נקטע אותו בהתחלה.


 


¬


 


וההתחלה הזו היא ביסודות: יש להפריד את הצבא מן המדינה; לתת את השלטון לאזרחים הטובים ביותר ולא לחיילים הטובים ביותר; להטיל עונשים כבדים על אלימות מכל סוג (במדים ושלא במדים); ובעיקר, לחנך ל"אזרחות" – ואני לא מדבר על שיעורי האזרחות, שבהם מלמדים (שוב) את הילדים על הצבא וחשיבותו, אלא על citizenship איך להיות אזרח טוב ורודף שלום.


 


כי באמת הגיע הזמן להתקדם – להפסיק להיות מדינה של חיילים, להפסיק לתת שירותים לצבא (במקום לקבל שירותים ממנו), להפסיק לחיות את שנות חיינו הטובות ביותר כחיילים המקבלים חופשה באורך הנתון לשיקול דעתו של הצבא מדי שנה, להפסיק את גידול הילדים רק כדי לגייסם ולאבדם במלחמות מיותרות, להפסיק לספוג היעדרויות של חברים ואבות, שמתגייסים כך פתאום באמצע החיים.


 


נכון – קשה (עדיין) לבטא היום רעיונות כאלה במדינת ישראל. תנועות כמו "התנועה לאזרוח החברה בישראל" נתפסות כאיזוטריות, שמאלניות, יפות-נפש. עמדה שמטילה ספק בהחלטות ה"בטחוניות", במיליונים שהולכים לתקציב הבטחון, בלחימה המתמשכת, מותקפת ומושמצת כנאיבית, כלא מבינה, כלא-לגיטימית. כל זאת מפני שאנחנו, שכבר קצנו בכל זה, ממשיכים לחשוף את ילדינו לדעות המנוונות, המיושנות והשמרניות של הממסד הצבאי.


 


¬


 


וזה הולך לקרות עכשיו בתוך בתי הספר. סגן-אלוף לכל תיכון. אפשר לעצור את זה עכשיו, לפני שזה יתפשט ונצטער על כך בדיעבד. כל מנהל תיכון, כל מורה, כל הורה בר-דעת צריך להרים את הטלפון ולהגיד לא. לסרב לקבל את ההתערבות של הצבא בענייני חינוך, לסרב לקבל את ה"אחריות" של הצבא, להפסיק את  ההשתלטות, להתנתק.


 


אגב, במקום הרעיון המבריק של הצבא, הנה כמה פתרונות יותר יצירתיים ומועילים לשיפור מערכת החינוך: משורר לכל תיכון, צייר לכל חטיבה, פילוסוף לכל גן ילדים.  אולי ככה נחנך דור שישים את הדברים בפרופורציה, שיידע להבדיל בין עיקר לטפל, ובעיקר ייתן לילדים להיות ילדים (אם אפשר, לפחות עד גיל שלושים).


 


 


אנו כל בני ישראל
דני, צביקה, אוריאל
מבקשים ממך טובה קטנה
שחרר את אבא ממדים ואת אחי ממילואים
שיהיו כל השנה

למה הגדולים לא לומדים מהקטנים
לשחק תופסת, קלאס או מחבואים
רק כשילמדו מאיתנו הילדים
נעשה כולנו חיים משוגעים…


                                        (למה הגדולים לא לומדים מהקטנים, שיר ילדים, מלים: עוזי חיטמן ז"ל)


 


 





יהודה הלוי פ(נ)ינת אביתר בנאי






             
     
סחרוף פינת נג'ארה, מתוך הפרומו למופע


בשל קשיים בהעברת התקציב (והכוונה, כמובן, לתקציב התרבות המשפחתי) לא הייתי נוכח במופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול" שארגן ניצן זעירא בכ"ט בנובמבר שנת אלפיים וארבע. אבל – להגנתי – שמעתי את ההופעה ברדיו (ותודה לך, לשם שינוי, גלי צה"ל), ונהניתי הנאה מרובה.


 


כפי שכבר כתבתי כאן בעבר, בארון הספרים היהודי כמו גם בקובץ התפילות מצויים טקסטים נפלאים, אשר גם ללא אמונה חדורה ופאות מתולתלות אפשר להתפעל ולהתפעם מיופיים ומאיכותם. לצערי, ברוב המקרים הטקסטים האלה נותרים מוזנחים, ידועים רק לפוקדי בתי-הכנסת (שרובנו, כך נראה, לא משתייכים אליהם), ואם כבר הם מולחנים אז מדובר באמנים דתיים אזוטריים, שספק אם שיריהם מגיעים רחוק יותר מתדר ערוץ 7.


 


ואילו ביום שלישי בערב הטקסטים האלה נוגנו בהיכל התרבות, לב הקונצנזוס הישראלי, בידי מיטב המוסיקאים בארץ. בלטו בנוכחותם ברי סחרוף, מיכה שטרית, אביתר (עוד נחזור אליו) ואהוד (נו, באמת… ציפיתם למשהו אחר?) בנאי, מאור כהן (כן, מאור כהן…) ושלומי שבן – כולם הפגינו את כישרונם כמלחינים וכמבצעים, ויצרו אוסף של רגעים יפים ומרגשים.


 


אני בכוונה אתעלם מהרגעים הפחות חזקים בערב (שהיה ארוך מאוד וקצת מייגע בשלבים מסויימים), כי באמת חבל לקלקל את ההפקה החשובה והנהדרת הזו. רק הערה לסדר, ברשותכם, למר מוש בן-ארי: כדאי בהופעות הבאות להשקיע קצת יותר בלימוד הטקסט שלפניך, אם הוא צפוי להכיל מלים יותר מסובכות מ"יה" [ותודה לגידי אביבי שכתב בבוקר את מה שאני חשבתי בערב אך דאגתי שמא טעיתי או לא הבנתי].


 


בקיצור, היה מאוד נעים. הרבה מזה בגלל אביתר בנאי. האיש שפשוט לא יודע לכתוב שירים לא טובים, שלא יודע איך לחפף בהופעות, שלא מתייחס בזלזול או באדישות למוזיקה ולא משנה באיזו מסגרת מדובר, הביא לערב לחן שלו ל"לך אלי תשוקתי", טקסט מדהים של ר' יהודה הלוי, שהיווה ללא ספק את שיאה של ההופעה. הביצוע שלו היה פשוט מרטיט. אולי זה בגלל שאביתר היום קרוב יותר אל הטקסט הזה מאמנים אחרים שהשתתפו בערב, אולי זה בגלל שהוא אמן מדהים כל-כך, אבל השיר הזה היה פשוט פנינה, ואני ממש משתוקק לשמוע אותו שוב.


 


אז עזבו אתכם מצוי פיוס, ימי הידברות ושאר ירקות – אם אתם רוצים באמת לחבר את הציבור החילוני לצדדים הנפלאים של היהדות, תנו לניצן זעירא את תיק הדתות (או לפחות את תיק התרבות). עם כל הכבוד לשאול יהלום, אפי איתם, בניזרי והרב עובדיה (ואין כבוד, אם תהיתם…), ביום שלישי בערב שכחתי לרגע כמה גרוע נראית הדת היהודית היום, והתמלאתי רומנטיקה וקסם מימי הזוהר שלה, לפני מאות שנים.


 


"לך אלי תשוקתי" פותח את תפילות יום הכיפורים עצמו אצל המתפללים הספרדים. אביתר בנאי מספר שהפיוט הזה, שהיה שומע מבית הכנסת שליד ביתו, תמיד שבה את לבו. מדובר אכן בפיוט נדיר ביופיו ובעוצמתו. הנה הוא לפניכם – – –


 


לך אלי תשוקתי


בך חשקי ואהבתי


לך ליבי וכליותיי


לך רוחי ונשמתי


השיבני ואשובה ותרצה את תשובתי


 


לך אזעק בך אדבק


עדי שובי לאדמתי


לך אני בעודי חי


ואף כי אחרי מותי


השיבני ואשובה ותרצה את תשובתי


 


לך ידיי לך רגליי


וממך היא תכונתי


לך עצמי לך דמי


ועורי עם גויתי


השיבני ואשובה ותרצה את תשובתי


 


 

שחור בעוצמה שלא הכרתם



 


אני רואה דלת אדומה ואני רוצה אותה צבועה שחור


בלי שום צבעים מעכשיו, אני רוצה שהם יהפכו לשחור


אני רואה בחורות עוברות לבושות בבגדי הקיץ היפים


אני צריך לסובב את ראשי עד שהמחשכים חולפים


 


אני רואה טור של מכוניות והן כולן צבועות שחור


עם פרחים והאהבה שלי, שניהם חולפים מבלי לחזור


אני רואה אנשים מסובבים את ראשיהם כדי לא להביט


כמו שתינוק נולד, זה פשוט קורה כל יום תמיד


 


אני מסתכל לתוכי ורואה שהלב שלי שחור


אני רואה דלת אדומה ואני רוצה אותה צבועה שחור


אולי אני פשוט אתמוגג ולא אצטרך להתמודד עם הכל


זה לא קל כשכל העולם שלך שחור


                                                (מתוך paint it black של הרולינג סטונז)


 


 


 


מדברים בזמן האחרון על האלימות במדינה, על זה שנהיה לכולנו שחור בעיניים.


באה חברת פרטנר ודואגת לשחור בעיניים של כולנו, תרתי משמע.


 


חברת פרטנר – כן,  ההיא שפעם ניסתה להפוך לנו כל יום שלנו ליום כתום – היא דוגמה מצוינת לשיח האלים שתופס את מרכז הבמה. בגיבוי משרד הפרסום שלה, החליטה פרטנר שבמקום להמציא קמפיין מבריק, כדי לקדם שירותים חדשים שהיא מציעה ללקוחותיה, היא פשוט תמנע מהמפרסמים האחרים את שטחי הפרסום. כך כל תשומת הלב תופנה אליה, בין אם נרצה ואם לא. וכך, אם גלשתם בימים האחרונים  באתרים הישראליים הפופולאריים לא יכולתם לפספס את ההשתלטות האינטראקטיבית של השחור של פרטנר.  


 


 
                                                 אתר דה-מארקר. פרסום הם קוראים לזה…


 


המטרה של פרטנר הייתה להשתלט על 100% משטחי הפרסום באתרי האינטרנט הללו כדי לפרסם את שירותי הדור השלישי שלהם, אותם הם מכנים "חוויה בעוצמה שלא הכרתם". אכן לא הכרנו. לא את היכולת של פרטנר להחשיך את מסכינו, לא את הכישרון שלה למנוע מהאחרים לעשות את עבודתם, וגם לא את החוויה הנהדרת שהיא הוסיפה לעולמנו במשך שעות רבות בדמות עמודים שחורים למחצה היכן שפעם היו צבעים. אולי במקום שירותי דור שלישי, כדאי לה לחברת פרטנר להציע קצת שירותי דרך ארץ, ועדיף קודם בבית פנימה.


 


 
               ולזה הם קוראים מודעה… (מתוך YNET)


 


האקט הבריוני הזה, אגב, עבר ככה סתם, כמעט ללא תגובה. זו – אם תרצו (ואין זו אגדה) – תמונת המצב המעודכנת של מדינת ישראל בואכה 2005 – – – במקום להמציא משהו חדש, משתלטים והורסים משהו קיים;  במקום להיות יצירתיים, נהיים אלימים ושחורים;   במקום לנסות להתקדם, מעדיפים להתמקד בכך שהאחר יהיה תמיד מאחורינו. והשתיקה, של כולנו, כמוה כהודאה – אין לנו בעיה עם זה.


 


כנראה שכל עם מקבל את המדינה המגיעה לו. איך אמר ביביהו (ונתן כך את השם המצוין לתכנית הפופולארית אותה מפרסמת חברת פרטנר באתר שלה…  כמה אירוני) – "יש לנו ארץ נהדרת…".