לפי הביטוח הלאומי היו בשנת 2003 1.4 מליון עניים בישראל.

 

אין אף מדינה מערבית שבה תחולת העוני מתקרבת לאחוז כזה. בדרך-כלל מדובר בכ-7 עד 10 אחוזים מהתושבים. 31 אחוז מילדי ישראל חיים בעוני. במדינות מערב אירופה המתקדמות אין כמעט ילדים החיים בעוני. מספר העניים בישראל גדל כל הזמן, ומי יודע כמה עניים נוספו לסטטיסטיקה מאז 2003.

 

כל הנתונים האלה נתקבלו כמובן בהפתעה גדולה. אחרי שהממשלה הנציחה במשך שנים את העוני, וגרמה לו להשתרש בקרב שכבות שלמות של מובטלים מקבלי קצבאות הכנסה, חרדים שנהנים להביא לעולם 17 (!!!) ילדים ולמי איכפת איפה הם יתגלגלו ומליונים שנשפכים בהתנחלויות לטובת פנאטים שמעדיפים אדמה על פני חיים, פתאום עכשיו כולם מגלגלים עיניים ושואלים איך זה קרה לנו.

 

הפסקה לעיל נראית אולי גזענית, אבל אי אפשר להתווכח עם המספרים: יותר ממחצית מעניי ישראל הם חרדים ולא יהודים. זו התוצאה של המדיניות הטפשית והשחצנית של ביביהו וחבריו, הקרויים משום-מה "נבחרינו" – לקצץ מכל הבא ליד, כי "אין כסף" וכי "זה ישפר את מצבם של כולנו", ולבזבז במקומות הכי לא חיוניים ושהכי לא מקדמים את האינטרסים של כולנו. במקום לתקן הם הרסו, במקום להרים מאשפתות הם שיקעו בביבים. הם הפכו את העוני לבעיה הגדולה ביותר של מדינת ישראל, ועכשיו הם מסתתרים מאחורי הקווים.

 

רוני סומק כתב בשירו "קו העוני" (שציטטתי כאן, לצערי, כבר יותר מפעם אחת): "כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני." אבל אצלנו כולם נהיים סטטיסטיקאים – מותחים קו ואומרים מתחת זה עוני ומעל… מה יש מעל?  שקל מעל קו העוני?   חמישים שקל??   אלף שקל???   ביביהו, שר האוצר שלכם – קטן עליו קו. הוא מותח פס גדול ורחב על כולנו, ולא איכפת לו מכלום. יש לו תירוצים ותיזות וועדות, אבל שום דבר לא יוריד את החיוך הזחוח מעל פניו המשמינות מעונג השלטון.

 

אם לא נתעורר היום, מחר כבר יהיה מאוחר. וגם אם אתם נמצאים הרבה מעל קו העוני, הוא צריך להדיר שינה מעיניכם. כי מדינה עם עוני כזה לא תוכל להתקיים לאורך זמן, ואף אחד לא ירצה לחיות בה, לבוא אליה או להשקיע בה. ואז נמצא כולנו את עצמנו תקועים במקום שבו אין קווים ואין מחיצות – יש רק עוני.

 

"הקו היחיד שראיתי היה קו האופק

  ומתחתיו הכל נראה עוני".

                                                (רוני סומק)

 

* * *

 

1.4 מליון עניים. הנה לכם תרגיל מעניין בסטטיסטיקה: כמה מהם בעלי זכות בחירה?    כמה מבעלי זכות הבחירה יצביעו בבחירות הבאות??    כמה מאלו שיצביעו בבחירות הבאות יצביעו נגד ביביהו, האחראי ישירות למצבם המידרדר, וימנעו ממנו להפוך משר אוצר גרוע לראש ממשלה גרוע???!!!  אי אפשר למתוח קו ולומר – מתחתיו העוני. אפשר למתוח קו ולומר – עד כאן. אפשר למתוח קו ולמחוק את האופציה של ביביהו.

מעניין כמה אנשים חושבים על זה היום. מעניין כמה אנשים יזכרו את זה בעוד שנה. 

 

לאור הצלחת הפיילוט של "כאילו, duh?" ששודר בשבוע שעבר, החליטה הנהלת הבלוג לממן עוד כמה פרקים של הסדרה המצליחה, לרווחת כולנו.

 

כל הכותרות והתמונות מאתר העיתון של המדינה – לא נגעתי (כמעט).

טייק א לוק – – –

 

 

  נחמה רונן: רפול היה יצוק מברזל.

ואחרי זה מתפלאים שרק נפל ומיד טבע? 

 

 

  ועדת הבריאות אישרה: ה"חגיגת" מחוץ לחוק.

ולפעמים החגיגת נגמרת…

 

 

 אולמרט: תוך שנה וחצי – ניידות בסלולרי.

ללא מלים.

 

 

 

* * *

 

בנימה רצינית יותר, אתם מוזמנים לשתי ביקורות שפרסמתי לאחרונה בפורום המוזיקה הישראלית של YNET – על "נשיקות קטנות" של ארי גורלי (שאהבתי מאוד) ועל האלבום של "מונו אדידקט אסיד מן" (שלא אהבתי כלל).

 

פויר מצטט מקונספציה לינק לחזון מותה של העיתונות המסורתית.  מדובר בסרטון מדהים ביופיו, אפוקליפטי ומאיים, המתאר את אמצעי התקשורת של 2014 – המשך ישיר ולא דמיוני כל-כך של מלחמות מיקרוסופט, גוגל ואמאזון על עתידנו, מחוץ ובתוך הרשת (אם אפשר לדבר עוד על הפרדה שכזו).

 

ה"גוגל גריד", אם כל חטאת. [התמונה מהסרטון]

 

תקציר הסרטון (שווה, שווה, שווה לראות ולשמוע): גוגל ומיקרוסופט ממשיכות במלחמה שהתחילה השנה, מתאחדות ומתמזגות עם חברות נוספות (למשל, גוגל+אמאזון=גוגל-זון), ובדרך מחריבות את אמצעי התקשורת המסורתיים, מגדילות את חופש הביטוי ויכולת הפילטור שלנו למקסימום, אבל גם הופכות את התכנים אליהם אנחנו נחשפים למשהו שלא בדיוק רצינו.  בקיצור, צריך להקליק ולראות.

 

כמי ששבוע אחר שבוע מגלה שאמצעי התקשורת המסורתיים – העיתונות הכתובה והטלוויזיה – פושטים את ידם ורגלם בלי לחשוב פעמיים (איפה הימים בהם התענגתי על עיתון שישי במשך כל סוף השבוע?  הימים בהם נהניתי לצפות בחדשות ליל שבת?), הרעיון של אמצעי תקשורת וירטואלי, שבו כל אחד (כמעט) יכול לתרום וכל אחד (כמעט) יכול לקרוא, נראה מעניין ומגרה. עם זאת, ברור שעודף של מידע, ממקורות לא ראויים, יגרום לכל הוירטואליה הזו להפוך מהר מאוד לקליפת השום, וכדי להגיע לגרעין נצטרך שוב להמציא טכנולוגיות ורובוטים, ואולי אפילו יהיה רטרו למוצר קדום הקרוי "עורך".

 

אבל עד שנגיע לשם, בדרך שבה אנחנו הולכים (לשמחת התאגידים המוזכרים לעיל), הגבולות הולכים ומיטשטשים, האח הגדול גדול מתמיד, והכל הופך תלוי יותר ויותר בקרבתנו לחיבור לרשת. ומה אם הכל יקרוס?  אם וירוס חדש ימחק את כל ההארד-דיסקים של גוגל?   אם מישהו, איפהשהוא, ילחץ ctrl-alt-del?  ומה אם פשוט יימאס לנו יום אחד, ונייר עם ריח של דיו יהפוך להיות ה-דבר?

 

 

חיים,  גרסה b2.1*

 

חבל

שהחיים לא על חשמל,

עם כפתור קטן של 0 ו-1

או לפחות מדבקה עם הוראות בצד

כי לפעמים זה נורא מהיר

ואין F1 שיעלה ויסביר

ואין תמיכה ואין אחריות

ואין את מי להאשים בטעות.

 

חבל

שהחיים לא על חשמל.

כי אז אפשר היה מדי פעם ללחוץ Ctrl-Alt-Del

ולשלוח את הכל

לעזאזל.

 

 

* הסבר למאותגרים מַחשֵבית: 0 ו-1 מופיעים על הכפתור המפעיל את המכשיר החשמלי, בדרך-כלל; F1 הוא כפתור ה"עזרה" בתוכנות, בדרך-כלל; Ctrl-Alt-Del מבצע reset למחשב, בדרך-כלל; השירים שלי לא עוסקים במחשבים, בדרך כלל.

 

תמיד נוסעים על גבי העפיפון.

אולי על גב העפיפון אבוא

כדי לומר לך את השיר.

אבל אין חוט לסחוב.

אין רוח בשחקים.

הילד שוב בוכה.

הגבר לא מחכים.


                                             kite-surfing בחוף Bawaki, לגונת מרסה מחש אל אספל, סיני.  [צילום: שגיא  הבאה לדפוס: מור]

 

 

עפיפונים באים, עפיפונים הולכים.

הילד שהייתי, הגבר שאני.

אולי גם את אף פעם לא היית.

 

                                     )מתוך "עפיפונים", מלים: שלמה ארצי)

 

תגרה המונית במשחק אינדיאנה-דטרויט. צילום: איי.פי

MSNBC מדווח ששלושה שחקנים של אינדיאנה פייסרס – רון ארטסט, ג'רמין אוניל וסטפן ג'קסון – ובן וולאס מהדטרויט פיסטונס הורחקו לכל החיים בידי ה-NBA בשבת בעקבות אחד "המאורעות המכוערים ביותר בספורט האמריקאי אי פעם" – תגרה המונית במהלך המשחק, אותה כינה הקומישינר של הליגה, דיויד סטרן, כ"מזעזעת, דוחה ובלתי-נסלחת". [ותודה לעידו על הלינק].

אוי, כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה, ועדיין אנחנו נהיה מרחק שנות אור מהמעצמה מספר אחד בעולם, לפחות בכל הקשור להתנהגות ציבורית ומנהל תקין. אצלנו, ממש באותו סופשבוע, ניתן ללמוד שקפטן נבחרת ישראל בכדורגל (אבי נמני, לאלה המתקשים בענייני ספורט) חבר טוב של כמה מבכירי עולם הפשע. זה כמובן מצטרף להתנהגות של עוד חברים מפוארים בפנתיאון של הספורט הישראלי, כמו חיים רביבו למשל, שלא לדבר על שלל פרשות מביכות, ממכירת משחקים ועד נערות ליווי.

אם תרצו – פני הספורט כפני הדור, ופני הדור כפני הכלב.

            קפטן נבחרת ישראל וחבר קרוב. צילום: הארץ

מעניין מה היה קורה אילו פעם אחת, רק פעם אחת, היה למישהו בהתאחדות, בכנסת או אפילו בבית משפט כלשהו, את הביצים שיש לדיויד סטרן. פעם אחת, רק פעם אחת, להבהיר לנבחרינו – בספורט, בכנסת ובכל מקום אחר שבו יהיו – שיש דין ויש דיין, ועל עבירות משלמים, בהרחקה לכל החיים ממוקד הכוח, מהקצפת והדובדבן.

 

אבל אצלנו – בארץ המגבלות הבלתי-אפשריות – עולם כמנהגו נוהג, כל דאלים גבר ואלילי הספורט שלנו מרשים לעצמם לעשות מה ששאר אלילינו עושים גם כן. ואנחנו ממשיכים עם עבודת האלילים, במקום פשוט לנפץ את המזבח ולשלוח אותם לעזאזל, או לפחות לכלא לכל החיים. ואחרי זה שואלים "איפה טעינו?".

 

 

באנו אלייך עם המון אמונה

רצינו ממך לעשות מדינה

בנינו לך בתים וסללנו כבישים

פתאום נשארנו בלי חברים.

היינו בסדר ואהבנו לצחוק

כולם אז אמרו שנגיע רחוק

אבל אנחנו נשארנו תקועים

עם שק של חובות והמון חטאים.

 

אז איפה טעינו

מה עשינו רע

למה אנחנו לא מוצאים תשובה …

                                    (מתוך "איפה טעינו"*, מלים: זאב טנא)

 

 

*את "איפה טעינו", בביצוע נהדר של אושיק לוי עם אביתר בנאי, אפשר למצוא באוסף של לוי בהופעה חיה "אבל כולם".

אושיק לוי, זמר נהדר בעיניי, עומד להוציא בימים אלה אלבום חדש.  

 

 

*** עדכון [22.11.04]:

גורמים יודעי-דבר [תודה ל-dude] העירו לי די מיד שההרחקה היא לא לכל החיים, אלא לזמן שהנהלת ה-NBA תמצא לנכון.

היום [תודה לשחר על הלינק] כבר יש הכרעה, וניתן לראות שכמו בכל התחומים הפערים בינינו לבין אמריקה מצטמצמים ולא לטובת אף אחד מהצדדים.

 

 

 

תגרה המונית במשחק אינדיאנה-דטרויט. צילום: איי.פי

MSNBC מדווח ששלושה שחקנים של אינדיאנה פייסרס – רון ארטסט, ג'רמין אוניל וסטפן ג'קסון – ובן וולאס מהדטרויט פיסטונס הורחקו לכל החיים בידי ה-NBA בשבת בעקבות אחד "המאורעות המכוערים ביותר בספורט האמריקאי אי פעם" – תגרה המונית במהלך המשחק, אותה כינה הקומישינר של הליגה, דיויד סטרן, כ"מזעזעת, דוחה ובלתי-נסלחת". [ותודה לעידו על הלינק].

אוי, כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה, ועדיין אנחנו נהיה מרחק שנות אור מהמעצמה מספר אחד בעולם, לפחות בכל הקשור להתנהגות ציבורית ומנהל תקין. אצלנו, ממש באותו סופשבוע, ניתן ללמוד שקפטן נבחרת ישראל בכדורגל (אבי נמני, לאלה המתקשים בענייני ספורט) חבר טוב של כמה מבכירי עולם הפשע. זה כמובן מצטרף להתנהגות של עוד חברים מפוארים בפנתיאון של הספורט הישראלי, כמו חיים רביבו למשל, שלא לדבר על שלל פרשות מביכות, ממכירת משחקים ועד נערות ליווי.

אם תרצו – פני הספורט כפני הדור, ופני הדור כפני הכלב.

            קפטן נבחרת ישראל וחבר קרוב. צילום: הארץ

מעניין מה היה קורה אילו פעם אחת, רק פעם אחת, היה למישהו בהתאחדות, בכנסת או אפילו בבית משפט כלשהו, את הביצים שיש לדיויד סטרן. פעם אחת, רק פעם אחת, להבהיר לנבחרינו – בספורט, בכנסת ובכל מקום אחר שבו יהיו – שיש דין ויש דיין, ועל עבירות משלמים, בהרחקה לכל החיים ממוקד הכוח, מהקצפת והדובדבן.

 

אבל אצלנו – בארץ המגבלות הבלתי-אפשריות – עולם כמנהגו נוהג, כל דאלים גבר ואלילי הספורט שלנו מרשים לעצמם לעשות מה ששאר אלילינו עושים גם כן. ואנחנו ממשיכים עם עבודת האלילים, במקום פשוט לנפץ את המזבח ולשלוח אותם לעזאזל, או לפחות לכלא לכל החיים. ואחרי זה שואלים "איפה טעינו?".

 

 

באנו אלייך עם המון אמונה

רצינו ממך לעשות מדינה

בנינו לך בתים וסללנו כבישים

פתאום נשארנו בלי חברים.

היינו בסדר ואהבנו לצחוק

כולם אז אמרו שנגיע רחוק

אבל אנחנו נשארנו תקועים

עם שק של חובות והמון חטאים.

 

אז איפה טעינו

מה עשינו רע

למה אנחנו לא מוצאים תשובה …

                                    (מתוך "איפה טעינו"*, מלים: זאב טנא)

 

 

*את "איפה טעינו", בביצוע נהדר של אושיק לוי עם אביתר בנאי, אפשר למצוא באוסף של לוי בהופעה חיה "אבל כולם".

אושיק לוי, זמר נהדר בעיניי, עומד להוציא בימים אלה אלבום חדש.  

 

 

*** עדכון [22.11.04]:

גורמים יודעי-דבר [תודה ל-dude] העירו לי די מיד שההרחקה היא לא לכל החיים, אלא לזמן שהנהלת ה-NBA תמצא לנכון.

היום [תודה לשחר על הלינק] כבר יש הכרעה, וניתן לראות שכמו בכל התחומים הפערים בינינו לבין אמריקה מצטמצמים ולא לטובת אף אחד מהצדדים.

 

 

 

פינה חמה שמורה לי לנמרוד לב עוד מאלבומו הראשון, אין חלום אחר, שם הלחין את "7 שורות על פלא הירקון", אחד הטקסטים האהובים עליי מאת רוני סומק [תודו שדי הרבה זמן לא כתבתי עליו…].

את האלבום עצמו פחות אהבתי, מודה. אבל במפגשים הבודדים שהיו לי עם לב (לא אישית, לצערי) – בראיונות, בהופעות, בכתבות – התרשמתי מאוד לחיוב מנמרוד לב האדם, ודי הפריע לי שלא הצלחתי להתחבר מעולם לחומר שלו.

 

מאז לא מצאתי שירים של לב שאהבתי (למעט הטראק "מהפכה" שהקליט תחת השם RBS), ולמען האמת אפילו התחלתי לפקפק בחיבתי לאיש, אבל ביום שלישי התארח נמרוד בפאנל בנושא מוזיקה ואינטרנט במרכז למשפט וטכנולוגיה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה [ותודה ל-Why Meiry  על ההפנייה] ונשא בפני סטודנטים וחברי הפאנל (ביניהם יוריק בן-דוד, מנכ"ל אקו"ם, ועו"ד אייל פרייס, נציג הפדרציה לתקליטים וקלטות) נאום שהכין מראש.

 

"אישית, לא הייתי מוכן מעולם, ואני גם לא מוכן היום, לתפוס את הקהל שלי כפושע ולהפוך את הציבור שבשבילו אני יוצר מוסיקה לציבור עברייני, רק בגלל שתעשיית המוסיקה במשבר. מה שאני אומר הוא שאין להאשים את הקהל בשום אופן במשבר הזה", אומר לב בפתח דבריו. "תעשיית המוסיקה התחילה להתייחס אל הצרכן שלה כאל צרכן של סקס ולא של אהבה, אהבת המוסיקה; כמו שכולם עושים: ריקנות חסרת ערכים ומשמעות", הוא ממשיך, "חברות התקליטים… מייצרים מותגים על פי אותן תבניות שמועתקות… התעשייה כאן… זה בדיוק מה שהיא משדרת לקהל שלה כשהיא מייצרת לו מוצרים פלסטים, רדודים ומשעממים – אולי אופנתיים, אבל בטח לא בני קיימא – ויוצרת פיקציה שמכתיבה לקהל שלה: זה מה שאתם אוהבים ולכן את זה אנחנו נותנים לכם…  עוד ועוד עושים כאן כוכבים נולדים, כך שבמקום לטפח את אהבת המוסיקה והאמנים… ממשיכים לייצר… חומרים לסיפוק מיידי ורגעי…  והקהל בתגובה מספק את עצמו רגעית בלהוריד מהאינטרנט ולצרוב. למה שיקנה את זה?  הוא לא באמת אוהב את זה".

 

אבל לב לא רק בא בטענות, אלא גם מגדיר מטרות: "המאבק האמיתי – מאבק לחינוך ולהקניית ערכים, ולא רק התבססות על תרבות רייטינג, שזה התירוץ של גלגל"צ ושל יתר הגורמים המעורבים בתעשייה – זה מה שהציבור אוהב… כשהיינו ילדים היינו מקליטים שירים ותקליטים על קסטות, אבל אחר כך גם היינו הולכים וקונים את האלבום. רצינו קשר אישי עם האמנים לאורך זמן…  היה בזה ערך מוסף, היתה בזה משמעות בשבילנו… היתה בנו נאמנות ואהבה, היתה לכל זה חשיבות. ואקו"ם, שנועדה במקור להיות ארגון שמחזק את האמנים, במקום לרדוף ולתבוע אזרחים, היתה צריכה לפתח מאבק נגד השיטה הזו של הצנזורה והשטחיות… וזהו גם אינטרס של הפרדציה לתקליטים וקלטות לנהל ולתמוך במאבק נגד הרדיו שמכתיב את הרדידות שאיש לא באמת מעוניין לקנות. במקום להשקיע כך-כך הרבה כסף ומשארבים באיתור ה"פושעים" כביכול…  אז את הקהל הופכים לאויב וכורתים את הענף שעליהם הם יושבים".

 

"אני לא מבין את הפליאה של חברות התקליטים", מנסח לב את אחד המשפטים החכמים והמתריסים ביותר ששמעתי אי פעם מאמן בארצנו הקטנטונת, "אם אתם עושקים וזה מה שאתם מקרינים החוצה ולזה אתם מחנכים, לקומבינה ולחוסר ההגינות – אז זה מה שאתם מקבלים חזרה. יש אמרה באנגלית: what goes around comes around. למה להיטפל לקהל?  הרי חינכתם אותו שזה הכי cool בעולם להיות בקומבינה. אז יש להם קומבינה באינטרנט ובחינם".

 

"מי שאוהב אמנות", אומר לב, "לא תולה אצלו בסלון מונה ליזה מזויפת, זאת לא קומבינה מוצלחת. אבל כאן אין ערך למוסיקה, אין אהבה לאמנים…  יש זילות של מוצר נחות וחסר ערך שמשתנה בקצב רצחני…  אנחנו בפירוש לא מדינה עשירה, רבותיי. לרוב האוכלוסיה אין כסף, ומה אפשר לעשות…  מחר הוא ימחק את הלהיט הרגעי מההארד-דיסק ויוריד להיט חדש. כי אין כאן אהבה, רק אופנה. אין כבר אומנות, רק מותגים… אתם יצרתם את זה, עכשיו תפתרו את זה. ובזמן שאתם מנסים לפתור את זה תעשו הכל בעדינות, בכדי שלא תגלו שבסוף התהליך אין לכם קהל".

 

"אתם יודעים", מסכם לב, "לא סתם קוראים לזה 'קניין רוחני'. כי כשמוציאים את הרוחניות מהעניין, לא נותר בו דבר. אמנם קניין, אבל כזה שאי אפשר להחזין ביד, ואי אפשר לשמור עליו באופן אחר מאשר באהבה, ועם חינוך לערכים ולמשמעות".

 

לא יודע מה עושה לכם הטקסט הזה (אני ממליץ לא להסתפק בתקציר שלי, אלא לקרוא את הטקסט במלואו). אני קראתי אותו כמה וכמה פעמים רק להאמין שאמן בסדר הגודל של נמרוד, לא שלמה ארצי אבל גם לא no body, מתבטא כך – בחוכמה, בקור רוח, ברגש. ניכר בלב שהוא אוהב את הקהל שלו, אוהב את האמנות שלו, ושונא את כל אלו שמכניסים את ידיהם המטונפות ומלכלכים את האמנות ואת הקהל בכתמי השומן והממון שלהם.

 

אין מה להוסיף לדברים שלו, פרט להצטרף ל"כל הכבוד" חוצה השכבות, הפורומים והדעות שלב קיבל השבוע בתגובה. אם הייתי שם, הייתי עומד על הרגליים ומוחא לו כפיים, לאיש אמיץ ואינטיליגנטי שכזה (אני מקווה שכך גם היה). הנאום הזה שלו תוקע עוד מסמר בארון הקבורה של הממסד הישן, השמן והרדום הקרוי "תעשיית המוסיקה". הלאה הקומבינה – יחי הפרולטריון!

 

 

   Just a castaway, an island lost at sea.      

Another lonely day, with no one here but me.

More loneliness than any man could bear.    

Rescue me before I fall into despair.        

 

I’ll send an S.O.S to the world                

I hope that someone gets my                 

Message in a bottle…                                                                   

                                                                                               

                                                                 (מתוך Message in a Bottle של  (The Police

 

 

                                                                                   צילום: משטרת ישראל                                

 

הארץ מדווח: "חיל הים והשיטור הימי של משטרת חיפה הצילו אתמול [שלישי, 16.11] תושב נשר בן 35 ממוות כמעט ודאי, כשמצאו אותו יושב על רפסודה רעועה במרחק 12 מייל ימי (כ-18 ק"מ) מהחוף, קטנוע לצדו וקסדה על ראשו.

לשוטרים הוא אמר מאוחר יותר: 'אני מתגעגע להורים שנשארו ברוסיה'."

 

 

 

יש אמרה ידועה, של הסופרת היהודיה סינתיה אוזיק, האומרת "אם אתה אומר את המובן מאליו, אל תבחר בדרך של ערמומיות. צעקות עובדות טוב יותר".

 

ב-YNET הפכו את העניין בזמן האחרון לפילוסופיה שלהם. אחרת אי אפשר להסביר כמה מהסיפורים שלהם, שתופסים כותרות ומשאירים אותי, הקורא, בפה פעור. כל מה שנשאר כנראה להגיד, כמנהג הנוער היושב בציון: כאילו, duh?

 

הנה כמה דוגמאות מהשבוע האחרון:

 

סיני נמחקה ממפת התיירות: 50 ישראלים ביום

YNET מדווח על הצניחה המדהימה במספר הישראלים הנוסעים לסיני – 3000 ישראלים נכנסו לסיני מדי יום בחג סוכות לעומת 50 ישראלים באוקטובר. כאילו, duh?  
באמת מוזר שבזמן אחת החופשות הגדולות במשק, בחודש ספטמבר, בשיא הקיץ, נוסעים יותר ישראלים לסיני מאשר בימי חול, כאשר אנשים עסוקים בעבודה/לימודים/וכו', בסוף הקיץ/תחילת הסתיו. 

ותודה לYNET על הדיווח.

 

 

סקר: קשישים רואים הכי הרבה טלוויזיה

YNET מגלה כי האוכלוסיה המבלה זמן רב ביותר מול הטלוויזיה היא אוכלוסיית הקשישים, בני 65+, ש-40% מהם רואים יותר משעתיים טלוויזיה ביום. כאילו, duh?   
באמת מפתיע שקשישים, אשר ממעטים לצאת מהבית, ושתנועתם ממילא מוגבלת, מוצאים את עצמם רואים יותר טלוויזיה מאשר אנשים עובדים.
ותודה לYNET על הגילוי.

 

בנות, בנים, קצת קומי, ניצנים
חשיפה ראשונה: הטקסט המלא של הגרסה הישראלית שהוקלטה לפסטיגל ל"נומה נומה היי".
סמדר שילוני חושפת את הטקסט המביך של אורי גרוס לפסטיגל 2004. כאילו, duh?    
באמת חשיפה ראשונה, אם לא סופרים את החשיפה ממש כאן בבלוג ואת החשיפה שלי בפורום המוזיקה הישראלית של YNET (כן, YNET).
ותודה לYNET על הקרדיט.

 

 

בקיצור, YNET צועקים את המובן מאליו כל הדרך אל הבנק.  אולי כדאי להם לשקול לשנות את השם ל-YBother…

 

 

נ.ב. אני מראש מבקש לא להפנות את תשומת לבי לדברים גרועים הרבה יותר שמתרחשים אצל המתחרה. מזמן כבר אני לא קורא את האתר המביך ההוא. פשוט אין לי NRG.

 

ואני, לתומי, חשבתי שהגענו כבר לנקודת השפל הכי נמוכה בכל הקשור לתכנים אליהם נחשפים ילדים היום, ובמיוחד מבחינה מוזיקלית. קשה לדמיין שזה יכול להיות יותר גרוע מהיציאות של סאבלימינל וקרלו, סליחה והצל, מסיקה עם גרסאות הראפ שלו לשירי הילדים, או כל פליטי "כוכב Y" ו"פרוייקט נולד". אבל יש חוק נפלא, המתגלה כל פעם כנכון, שאומר שתמיד כשהגעת למה שאתה חושב כשפל, אתה מגלה שיש נקודה יותר נמוכה אליה אפשר להגיע.

כן, ככה סתם, במקרה, חיפשתי מלוכה באתר "שירונט" ומצאתי אתונות. 

 

גבירותיי ורבותיי, הורים נכבדים, כבוד שרת החי(נ)וך – "נומה נומה היי" הוא שמו של שיר מפסטיגל 2004, והוא כנראה להיט גדול (אחרת לא היה נכנס לעשירייה הראשונה של האתר). להזכירכם, מדובר במופע בידור המיועד לילדים (!!!), מוסד מפואר שהוציא תחת ידיו שירים נהדרים כמו "הסבון בכה מאוד", "תנו לגדול בשקט" או "אמא" הנפלא.  עוזי חיטמן מתהפך בקברו – אני בטוח.

 

שירי ילדים הם דרך נפלאה להעשיר את עולמם של ילדינו, אשר זורקים (סוף סוף) את כל שעות הדו-די-דו והדצים אליהם נחשפו מאז צאתם מבטן אימם, ויכולים להתענג (סוף סוף) על מוזיקה אמיתית, מעניינת ויפה, המותאמת אליהם אם כי יכולה להתאים גם לנו, רגע לפני שבריטני ספירס כובשת את כל עולמם התרבותי לבלי שוב. אבל בשנת 2004 הגב' פלדרליין היא לא הסכנה הגדולה ביותר לילדיכם. האמינו לי. הפסטיגל השנה יכול לעשות להם הרבה יותר נזק. יש שיאמרו נזק בלתי הפיך אפילו. נשמע מוזר?   טייק א לוק. לא נגעתי, בחיי.

 

נומה נומה היי

ביצוע: כוכבי פסטיגל 2004

מילים: אורי גרוס

לחן: לא ידוע

 

מאיה היא, מאיה הוא, מאיה אה, מאיה אה אה
מאיה היא, מאיה הוא, מאיה אה, מאיה די כבר!
פסטיגי, פסטיגו, פסטיגה, ואגם גם.
הלו, אגם? זאת רוני, טוביה גם.
כאן הראל, והראל, עודד פה משתעל
הלו, הלו, ציור של פיקסו, שם בתיק, זה צביקה פיק
לא זה דנקר המדליק.

הפזמון זה נומה נומה היי, נומה נומה היי
לא מבין מילה אוקיי?!
לא אכפת לי, דץ עושה לי תה
אז תגידו כיפאק היי.
הפזמון זה נומה נומה היי, נומה נומה היי
לא מבינה מילה אוקיי?!
לא אכפת לה, דץ עושה לי תה,
אז תגידו כיפאק היי

בנות, בנים, קצת גומי, ניצנים
הלו, כוס בירה לא, מופע של ילדים
הלו, הלו, ציור של פיקסו,
תפרו לי תיק, לא, לא די מספיק
אז עכשיו פזמון מדליק.

הפזמון זה נומה נומה היי, נומה נומה היי,
לא מבינה מילה אוקיי?!
לא אכפת לה, דץ עושה לה תה,
אז תגידו כיפאק היי
הפזמון זה נומה נומה היי,נומה נומה היי
לא מבין מילה אוקיי?!
לא אכפת לי, דץ עושה לי תה,
אז תגידו כיפאק היי!

אני לא יודע מה איתכם, אבל לי דץ עושה תה עושה סחרחורת. גם קצת בחילה, ותחושת גועל קלה. 

ואני שמח ברגע זה שעוד אין לי ילדים, כי אם זו הרמה של הפסטיבלים היום, אני משאיר את הילדים שלי באינקובטור עד גיל 18, עם דיאטה מדודה של מוזיקה, והוראות מפורשות להשאיר את עולמם נטול אגם, טוביה גם, הראל, צביקה פיק, ובטח ובטח נטול דנקר המדליק (הוּ דה פאק איז דנקר???).

 

אז תגידו כיפאק היי, ותשקיעו את הכסף שלכם במקום אחר.

מי שחושב שאתם, או הילדים שלכם, מפגרים, מגיע לו שיבלה הוא את החנוכה בפסטיגל, לבד, עם דץ.