המון זמן לא ראיתי "הבורגנים". לא יודע למה. קשה לי עם סדרות שמכריחות אותי לשבת שבוע אחר שבוע ולצפות בהן (כלומר, סדרות שיש קשר ישר וחזק בין הפרקים שלהן), ואם כבר לשבת שבוע אחר שבוע אז קשה לי עם סדרות שלא קורה בהן הרבה (כלומר, זה בסדר היה לגבי העונה הראשונה, למשל, של "24" או "הבית הלבן" הנהדרת), ואם כבר לא קורה הרבה אז שלפחות זה ייתן לי משהו, ערך מוסף.

 

היה ל"הבורגנים" חן מסוים, אירוניה ארסית ורעילה, ביקורת מתוקה וחדה כתער, שגרמה לי לחבב אותה לזמן מסוים. והיו, כמובן, גם הויברגר, נבון ואביבי, שהם שחקנים בחסד, ונדמה כי לא משנה היכן ישחקו תמיד יאירו את המסך וישדרגו את המסגרת שאליה הם גויסו (סליחה עם גב' מור, אבל היא די נמאסה עליי. קורה.).

 

אבל די. כמה רוע אפשר לבלוע?   כל אחד שקוע בעצמו, כל אחד שונא את עצמו, כל אחד מחפש את עצמו. די נמאס לי (בחיים האמיתיים, זאת אומרת) מכל תנועת ה"גורו להמונים", כאילו יש איזה אדם, או תנועה, או פילוסופיה, שיכול בבת אחת להפוך אותך למאושר, והכל כמה שיותר אינסטנט וכמה שיותר קיצוני.

 

יש לי הרושם שגם לאסף ציפור נמאס. מי שהיה מלגלג עלינו בריש-גלי ב"החמישייה הקאמרית" נהנה ללגלג עלינו בעדינות רבה יותר ובתחכום גדול יותר ב"הבורגנים", כאילו אומר: "הלאה המתוסבכים!". יש לכם הכל – בית, משפחה, עבודה – ואתם בכוח מחפשים משהו להתבאס ממנו; החיים שלכם יפים – חברים, הצלחות, אהבה – ואתם בכוח מנסים לברוח מהם.  "דווקא טוב לי, מעולה לי", אומר בני (שי אביבי) לאחיו הצעיר, כשזה בא לברר למה הוא (לא) מדוכא בעקבות גירושיו.

 

יוצרי "הבורגנים" מיקמו בפרק הזה את השיר המלווה את הסדרה בזמן האחרון (ועקב כך מלווה גם את חיינו, עד מיאוס. אגב, שמועות אומרות שקודמו בתפקיד, "דרכנו", משמש היום בחקירות שב"כ במקום טלטולים…), "אלוהים נתן לך במתנה",  בניסיון – נואש, אולי – לחדד את המסר ולהבהירו אפילו למתקשים-ממש:

אלוהים נתן לך במתנה
דבר גדול, דבר נפלא
אלוהים נתן לך במתנה
את החיים על פני האדמה
נתן לך את הלילה והיום
אהבה תקווה וחלום
קיץ, חורף, סתיו, אביב
נשמה טובה להביט סביב.

 

רענן שקד חד האבחנה כתב בשבוע שעבר שלא נוח לנו עם המציאות של "הבורגנים", כי ציפור הופך לאט לגרסה בת-דורי של חנוך לוין. הוא מוציא את כל הכביסה המלוכלכת החוצה, מראה לנו את הקישקע המטונפים של החברה שלנו, מלגלג עלינו בטון שדי מהר עולה על העצבים. מה שיותר מעניין זה שאותה שכבה שאמורה הכי להתעצבן מ"הבורגנים", אותם יאפים-מחפשי-משמעות-קוראי-ספרי-הפילוסופיה-בגרוש-פוקדי-האשראמים, מצביעים בשלט בהמוניהם לאותו אחד שמכה בהם ומייסר אותם (בניגוד לחנוך לוין, שגם אם זכה להערכה מקצועית רבה, הוקא על-ידי די ציבורים רבים). זה מזכיר את עוזי כהן, הנהנה מבן-דמותו הקופיפי ב"ארץ נהדרת", או את תושבי השכונות המחבקים בחום את ביביהו, המכה בהם השכם וערב בלי למחות את החיוך השחצני מפרצופו.

 

אני מסתכל עליהם, רואה "אותנו", ולא ממש מפתח רצון לראות עוד. הדמויות של "הבורגנים", כך גיליתי אתמול, הפסיקו לעניין אותי. אני אפילו די מרחם עליהם – תקועים עם השטויות של גיל 24 בגיל 40 פלוס, מבזבזים את זמנם על פטפוטים ופלפולים, לא מתקדמים ולא מתפתחים. חלאס. אם אלה היו חברים שלי, הייתי נותן כאפה הגונה לכל אחד מהם שיתעורר.

 

השיר לעיל, המלווה את הסדרה, יחד עם הקטע הקצר והמשעשע-עד-כאב של אדם ברוך, המרביץ תורה בבני/שי, אומר דרשני: "הבורגנים" קוראים לכם, שמסתכלים עליהם ורואים את עצמכם, להתעורר, להתעצבן, לכבות את המסך או לבעוט בטלוויזיה. ואם אינכם רואים את עצמכם במסך הקטן, אז לפהק, לרחם, להעביר ערוץ או לקרוא איזה ספר.  כי אי אפשר להמשיך ככה – בורגנים, נמאסתם!

 

בסיום הפרק המהמתי לעצמי שיר אחר על אלוהים, "God" של ג'ון לנון. אולי ניתן להשתמש בו בפרק שיסגור כבר לכל הרוחות את הגולל על חוברת הבורגנים האומללים. אסף ציפור, לטיפולך:

 

אלוהים הוא רעיון על-פיו

אני מודדים את כאבינו.

אני אומר זאת שוב:

אלוהים הוא רעיון על-פיו

אנו מודדים את כאבינו.

 

אני לא מאמין בקסם.

אני לא מאמין באי-צ'ינג.

אני לא מאמין בתנ"ך.

אני לא מאמין בטארוט.

אני לא מאמין בהיטלר.

אני לא מאמין בישו.

אני לא מאמין בקנדי.

אני לא מאמין בבודה.

אני לא מאמין במנטרה.

אני לא מאמין בגיטה.

אני לא מאמין ביוגה.

אני לא מאמין במלכים.

אני לא מאמין באלביס.

אני לא מאמין בצימרמן.

אני לא מאמין בביטלס.

 

אני מאמין רק בעצמי.

ביוקו ובי.

וזו המציאות.

 

החלום נגמר.

מה אני יכול להגיד?

החלום נגמר.

 

אתמול

הייתי טווה החלומות

אבל עכשיו אני נולד מחדש.

הייתי סוס-הים

אבל עכשיו אני ג'ון.

 

ולכן, חברים יקרים,

פשוט תצטרכו להמשיך הלאה.

החלום נגמר.

 

 

 

החל מיום חמישי הספר נמצא כבר במרבית חנויות סטימצקי ובטאוור רקורדס. עד לאמצע השבוע הוא יהיה גם בשאר החנויות (צומת ספרים, דיונון, מודן, מגה ספורט ועוד). אפילו באינטרנט כבר אפשר לרכוש עותק (מישהו אמר מיתוס?).

 

כמו שכבר כתבתי כאן, בספר ישנם 43 סיפורים, שונים ומגוונים, שעוסקים בכדורגל, מי בצורה "כבדה" ומי כדרך-אגב. חלקם ביזאריים-משהו ("רננה" של אסף גברון, "קוקוריקולום ויטה" של קובי ניב), חלקם "צהובים"-משהו ("הדובדבנים של בקהאם" של שרה אנג'ל, "סינדרלה בנימינה" של רון עמיקם), חלקם לא-קשורים-לכדורגל-משהו ("סליחות" של אורי שאלתיאל, וגם הסיפור שלי בעצם). בקיצור, מגוון רב ומעניין של סיפורים פרי עטם של מגוון רב ומעניין של יוצרים.

 
עטיפת הספר, כולל אזכור שמו המפורש של כותב בלוג זה…

חלילה לי מלהרוס את שמי הטוב כמבקר בלתי-משוחד בהמלצה על ספר שאני מכותביו. ולכן אומר רק זאת –  
אוהדי כדורגל (היודעים לקרוא כמובן…) מאוד יאהבו אותו, אוהבי הסיפור הקצר יאהבו אותו מאוד, ולעומת כל אלה אוהבי סיפורים קצרים על ספורט מאוד יאהבו אותו מאוד… 

 

עכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך לתכנן מה אני עושה עם הכסף של התמלוגים.
כרגע מוביל את הרשימה קרטיב לימון, חדש, שלם…  

 

 

* * *

  

ואם נמאס לכם לקרוא על הספר הזה כבר (הייתכן?), אתם מוזמנים לעיין בביקורת סינגלים חדשה שלי בפורום מוזיקה ישראלית של וואינט.

 

כאשר אֵם המַחְשֵבוֹת (חידוש לשוני פרטי: אֵם המושָבות + מַחְשֵב), מיקרוסופט, מוציאה מוצר – במקרה זה: מנוע חיפוש – שכל כולו מבוסס על "אני-גם" (me-too) – במקרה זה: אני-גם רוצָה להיות גוּגֶל (כולל העתקה ללא בושה של העיצוב, המראה הפשוט והטרמינולוגיה), אתה מבין שהחבר'ה של גייטס בדרך למטה. 

 

לא עוד מובילה טכנולוגית, לא עוד חברה עם חזון, לא עוד חברה שמכתיבה לשוק מה הוא רוצה וצריך, אלא חברה שנגררת, שמאחרת, שמעתיקה, שרוצה נורא להיות כמו האחות הקטנה והסקסית מקליפורניה. אבל היא לא.

 

עידו לא-אמין מדווח בבלוגו המשעשע שאותם שטיקים חביבים ומפורסמים, המטעים את מנועי החיפוש האחרים, "עובדים" גם על המנוע הפרטי של ביל, לצערו הרב.

 

זה הזכיר לי את הציטוט האנונימי אך הפופולרי בקרב שונאי הענקית מרדמונד: 

They say that if you play a Microsoft CD backward you can hear satanic messages
!!!but that's nothing… If you play it forward it will install Windows

 

 

"…לא היה, לא היה

סוס לבן, נסיכה ביער.

לא היו אגדות מעולם – היה רק חלום.

 לא באושר, אך עד היום

 לא היה, לא היה שלום..."

ערפאת ונתניהו בעקבות החתימה על הסכם חברון, במסגרתו
נמסרו חלקים בעיר לשליטת הפלסטינים. (צילום: איי.פי.)

 

על בסיס ראיות רשמיות, קובעת ישראל שברשותו של יאסר ערפאת סכום של 1.3 מיליארד דולר. את הסכום המדוייק לא ניתן כמובן לדעת, אך יש הטוענים כי מדובר בכמה מיליארדים טובים של דולרים, שמנהיג העם הפלסטיני קיבל, גבה והשיג, בדרכים שונות, מאז הקמתו של אש"פ בשנת 1964. הונו ה"אישי" מתבסס, כמובן, בעיקר על כספי סיוע, שבמקור יועדו לקופת הרשות הפלסטינית, ואשר הפכו לרכושו הפרטי של הראיס.

 

במקומות שונים (ביניהם "תיק דבקה" המשעשע) נרשם שסוהא ערפאת דרשה, בתמורה להסכמתה לנתק את בעלה ממכונות ההחייאה, כי הרשות הפלסטינית תשלם לה כשני מליון דולר לחודש, בהתאם למה שקיבלה מבעלה בשנים האחרונות. נשמע לכם מוגזם?  בכלל לא. לפי "60 דקות", תוכנית התחקירים האמריקאית, יאסר ערפאת העביר מדי חודש 100 אלף דולר לחשבון פרטי בפאריז, שם מתגוררות אשתו ובתו. חיי התענוגות של סוהא בפאריז הן נושא לשמועות רבות בעולם הערבי – לפי מקורות ערביים, סוהא ובתה מתגוררות באחד המלונות היוקרתיים ביותר בבירה הצרפתית, שם עומדת לרשותם של סוהא ואנשי פמלייתה קומה שלמה, והיא נוהגת לבלות תדיר במסעדות פאר ולרכוש תכשיטים ובגדי מעצבים בבוטקים היוקרתיים ביותר.  

 

YNET דיווח אתמול על המצב הפיננסי הקשה של הרשות (סורפרייז, סורפרייז!) לצד חגיגות ה"פנסיה" של סוהא. אם תרצו, זו ה-טרגדיה של העם הפלסטיני. וזו גם טפשותו. כמו רוב מדינות העולם הערבי, האזרחים גוועים ברעב, מתבוססים בעוני, סרחון ובערות, בעוד המנהיג נהנה מחיי רווחה ברמה בלתי-נתפסת. אמנם במקרה של יאסר ערפאת, שהעביר את רוב חייו במסתור, במנוסה או גרוע מכך במוקטעה ההרוסה, קשה לומר שהראיס נהנה ישירות מהכסף הרב שצבר, אך במקרה שלו אשתו ובתו דאגו (וידאגו) לבזבז את הכספים היקרים שהעולם המערבי העביר לטובת הפלסטינאים בארבעים השנה האחרונות ללא כל רגשות אשם.

 

מה אפשר היה לעשות לטובת ארבעה מליון (?) פלסטינאים רעבים ואומללים בשטחים בעזרת מיליארד דולר?   הלב נחמץ כאשר חושבים על זה. לבטח אפשר היה לסיים את מעגל הייסורים שסחף אותנו ואותם לתוך שנים של מלחמה וטרור, כאשר המנהיגים משני הצדדים מאשימים את הצד השני במצב האומלל אליו הדרדרנו. אפשר היה לשקם את הערים ההרוסות, לוותר על מחנות הפליטים, להקים בתי ספר, אוניברסיטאות, גני ילדים, בתי חולים. להפוך את עזה(אזל) לעיר ראויה.

 

עצוב (אם כי לא מפתיע) לראות שבפסטיבל ההלוויה של ערפאת משתתפים גם פעילי שמאל ישראלים. גם אצלנו יש לא מעט טפשים. מוטב לומר זאת עכשיו, בגלוי (ומוטב שיאמר זאת שמאלני כמוני מאשר טפשים אומללים המפארים את הצד השני של המפה הפוליטית): יאסר ערפאת לא היה לוחם גיבור, לא היה לוחם למען השלום, לא לחם למען מטרה מקודשת, כפי שהיה נהוג פעם לצייר זאת. ערפאת היה לוחם, נקודה. הוא – בדומה ללוחמים אחרים שכמותו – הפך את המלחמה למטרה, לערך עליון, ועל מזבח המלחמה הקריב את עתידו של העם הפלסטיני, את עתיד המדינה שבדרך, את עתיד ילדיו (וגם ילדינו). הוא לא ראוי לסימפטיה, לא מצדנו ולא מצדם. הוא יותר מראוי להיקבר במוקטעה, אי של הריסות וזכרונות, מקום שהיה פעם סמל והיום הוא קבר.

 

אפשר רק לקוות, בפרפראזה על המשפט הידוע, שבמותו ציווה ערפאת לנו את החיים. לנו – לשני הצדדים, לשני העמים, לדורות הבאים. דור המלחמות, דור הגנרלים, הדור שעבורו המלחמה היתה הדרך היחידה לפתור סכסוכים – הדור הזה הולך אט-אט מן העולם. יש לקוות כי דור המנהיגים שיבוא אחריו – אצלנו ואצלם – יהיה חכם יותר, שקול יותר ומפויס יותר. יש לקוות כי דור המצביעים – אצלנו ואצלם – יהיה גם כן חכם יותר ושקול יותר. הגיע הזמן שכל צד ידאג לעצמו, וימנה לו מנהיגים שמטרתם תהיה לדאוג לבעיות שבפנים, לשפר את המצב הלאומי, ולא לתלות את כל הבעיות והחוליים באלו שנמצאים מעבר לחומה.

 

 

"…כמו חלום, כמו חלום בקיץ.

 למה לא, למה לא, למה לא יבוא כבר עכשיו

מה שבטח יבוא מחר..."

                             (מתוך אבשלום, מלים: זוהר/ענבר/חנוך/דוידזון/שיסל)

 

 

נ.ב.   בלי, חלילה וחס, לרמוז לכל דמיון בין ערפאת לאיזה שהוא מנהיג ישראלי, מושחת ככל שיהיה, האם באמת מותרים אנחנו משכנינו למזרח התיכון?  האם אין אלפים רעבים ללחם במדינה שלנו, בעוד מנהיגינו מתעשרים, משמינים ומתענגים על משמני השלטון?   אם תחשבו על זה לרגע, תגלו שגם אנחנו, כנראה, טיפשים לא קטנים. מוטב לקלוט את זה עכשיו, כי הטרגדיה הבאה, כך או כך, כבר תהיה שלנו.

 

 

* על-פי השורה "השליטים שלך הם הטרגדיה שלנו", הלקוחה, כמובן, מתוך "שיר האונס", מילים של הלל מיטלפונקט, מתוך אופרת הרוק "מאמי".

  

 

"לכולם יש כשרון. מה שנדיר הוא האומץ ללכת עם הכשרון הזה למקומות החשוכים אליהם הוא מוביל…"

                                                                                                              (אריקה יונג)

 

 

ובכן, הספר יצא. היום. רשמית. סיפור 28, "אסיר תודה".

 

סיפור שלי, בתוך ספר, אמיתי, בחנות ספרים, אמיתית. התרגשות, אמיתית.

 

אז תרשמו את השם: "ההולנדי של עכו", אוסף סיפורים קצרים על כדורגל.

 

ותרשמו גם את השם שלי. שתוכלו לספר שהכרתם אותי עוד כשהייתי סתם אחד שכתב בישראבלוג…

 

אחת: אצל "השרת" מתפרסמת ביקורת על אחד האלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, Over של פיטר האמיל. אלבום עצוב, אלבום נוקב,  אלבום ביקורתי, אלבום מופלא – אלבום שבו המוסיקה מפליאה להעביר רגשות ממש כמו הטקסטים הנפלאים שהם פשוט שירה צרופה. אלבום גאוני – ביצירתיות שלו, בייחוד שלו, במסרים שהוא מעביר. אלבום כמעט מושלם.

 

שתיים: בפורום המוזיקה הישראלית של וואינט מתפרסמת ביקורת על "כוכב מלא אכסניות", אלבום חדש ומפתיע של אלי לס. עם בוא הסתיו (יודעי דבר טוענים שהוא כבר בפתח) זה יופי של פסקול לעונת המעבר. כשמו כן הוא – מלא בחדרים קטנים, מעניינים, מתחבאים מאחורי מנעולים, שרק צריך להגיע אליהם ושם לנוח מעט.

 

ביקורתיים: הנה, בערב אחד, שתי ביקורות מפרי עטי, להנאתכם. איזה כיף, לי ולכם.

 

 

 

זרקתָ אבן‎ –

הכיתי במקל.

הכיתָ בברזל –

החזקתי נשק.

זרקתָ בקבוק של מולוטוב –

יריתי כדורים של גומי.

יריתָ טילים של קסאם –

הפעלתי מסוקים של קרב.

ואיך זה ייגמר?

מישהו צריך הרי‎

ליפול,

להיכנע,

לספוג את המכה האחרונה,

נוקאאוט.

 
ולו רק כדי שנוכל

לפרוש לפינה

ולטפל בפצעים הפרטיים

שבפנים

 

                                    
         יאסר ערפאת, פורטרט מאת חנוך פיבן

 

אז, לשם שינוי, השמועות על מותו של ערפאת היו די מדויקות, גם אם היו מעט מוקדמות.  

ברוך שפטרנו מהאויב הגדול ביותר של מדינת ישראל (ואולי גם של המדינה הפלסטינאית).

ברוך שפטרנו מזקָנו של זה.  

ברוך שפטרנו מהזָקַן ושאר הסממנים הדי דוחים אם כי די הולמים את מי שהרג, גנב, רימה ושדד – את מיטב בנינו, את מיטב כספינו, וגם את מיטב בניהם וכספם של בני עמו. 

כמה פאתטי לראות שמלך התכסיסנים, הטקטיקן הגדול, השורד הבלתי-מנוצח, הגיע בסוף הדרך למות מוות רגיל ושגרתי, מחובר למכשירים בבית-חולים, ככל אדם (שיש לו כמה מליונים מיותרים, כדי לממן את ימיו האחרונים בבית-חולים יוקרתי בפאריס). 

ומי יתגעגע לדוד יאסר?   נראה לי שאף אחד. אחרי הצגות הבכי והגעגועים, אחרי הטקסים והנאומים, במבחן ההסטוריה לא יישאר מהאיש דבר. כי יאסר עראפת לא מת כשאהיד, לא מת כחייל גיבור, לא מת כמדינאי דגול. יאסר ערפאת מת עלוב ובודד, וכל מה שהשאיר אחריו הוא… סוהא.

 

"…רוח נכנסה לתוך בגדים על חוט כביסה

סתיו ישראלי במרפסות מולי

גשם לפרקים ניתז על פני שתילים רכים

גשמים פזורים יורדים בכל הארץ

אבל אני שוב מצאתי בית

עץ בתוך גינה, ארץ בשלכת

עיר כל כך קטנה וכלום לא השתנה…"

                                    (סתיו ישראלי, מלים: יעקב גלעד)

 

 

התשיעי בנובמבר שנת אלפיים וארבע, תל-אביב, ישראל. סתיו ישראלי בתחת שלי, פָּארדוֹן מָיי פרֶנץ'.

"והעיר עיר של קיץ, בתל אביב אין סתיו" שר ברי סחרוף ("עיר של קיץ", מתוך "נגיעות"). וולאכּ, צדק בּרי. אין סתיו, אין אביב, רק קיץ ארוך ואינסופי.

 

כבר כתבתי כאן, שנמאס מהמזג-אוויר המזרח-תיכוני הזה, שבו יש רק קיץ, ויוצאת הנשמה עד שרואים איזה יום קר, שלא לדבר על ממטרים. תראו איזה כיף באירופה – שם עושים כבוד לחודש נובמבר. ורק במדבר הצחיח הזה, שאנחנו קראנו לו פעם "ארץ זבת חלב ודבש" (מוזס, אם אתה שומע – סוכן הנסיעות עבד עליך, אחי!), בקושי איזה ירידה קלה בטמפרטורות…  סתיו, עלק.  

 

החוקרים חלוקים בהסבריהם למה אין לנו סתיו, והאם תמיד זה היה כך או שמא מדובר בטרנד עכשווי. בינינו – זה ממש לא מעניין אותי. אני לא זקוק להסברים, אני זקוק לשינויים. שינויי מזג האוויר. ויפה שעה אחת קודם.

 

בקיצור, הגיע קיץ עד נפש. רוצים כבר להוציא את הסוודרים מהבוידעם, לרענן את המטריות, לכבות את המזגנים. רוצים ללכת בין שלוליות, להרגיש את הרוח הקרירה על הפנים, להתחבק עם כוס קפה חם מול הטלוויזיה, לשמוע ניק דרייק ועמיר לב מתחת לפוך. העם דורש סתיו, ועכשיו.

 

"…הביאו את הסתיו, שלכת

וליבנו האטום והקר יתרחב וינשום.

הביאו את הסתיו, נתרפק עליו,

עלים יסתחררו ברחובות, יהיה געגוע…"

            (הביאו את הסתיו, מלים: חמי רודנר)

 

["אמא מתה היום. או אולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהבית: 'אמא נפטרה. ההלוויה מחר. שלך בנאמנות'. זה לא אומר כלום. אולי זה היה אתמול."]

 

במלים האלה ממש נפתח "הזר", ספרו יוצא-הדופן של אלבר קאמי.

זו אחת הפתיחות המפורסמות ביותר בתולדות הספרות המודרנית. אתמול היה לקאמי יומולדת (ותודה ל-YNET על התזכורת), ומיד חשבתי על צירוף המקרים.

 

 

 

כי אתמול ביליתי את מרבית היום בהקשבה ל-Peel Sessions של הקיור, אחת הלהקות האהובות עליי ביותר.

ג'ון פיל, האיש והאגדה, נפטר בשבוע שעבר, ופתאום אתה מרגיש אשמה שלא הסבת מספיק תשומת לב למפעל חייו המדהים.

בקיצור, הגרסאות האלטרנטיביות מ-1978 של השירים היותר פָּאנקים של הקיור – שכמו תמיד אצל פיל הרגישו מספיק נוח להקליט דברים שלא יקליטו לעולם במקום אחר ובזמן אחר – פשוט נפלאות, וזו של Killing An Arab לטעמי עולה אפילו על גרסת האלבום (Boys Don’t Cry, 1980). יופי של צירוף מקרים, אה?

 

מה, עוד לא הבנתם?   Killing An Arab הוא הומאז' נפלא של רוברט סמית ל"הזר" של קאמי, ועוד יותר מכך לגאונות שבה קאמי מצמצם ב"הזר" את המעשה החשוב ביותר והנורא ביותר בחייו של מרסו, גיבור הסיפור – רציחתו של ערבי שאותו לא הכיר – לאפקט הידוע לכל והבנאלי של חום השמש המכה אותו בתקיפות, ברגע הקריטי ביותר:

"I can turn and walk away

or I can fire the gun

Staring at the sky, staring at the sun

 Whichever I choose, it amounts to the same

 Absolutely nothing

 I'm alive, I'm dead, I'm the stranger

Killing an Arab."

 

 

 

כל אחד יכול לרצוח, טוען קאמי בספרו, כמו שכל אחד יכול להתאבד. מה שחשוב זה להבין את האבסורד, שמה שאתה עושה לא משנה כלום בעצם. האקט של הרצח איננו אקט של גיבור; מרסו גיבור כי הוא לבסוף הבין.

 

כלומר, צירוף המקרים הזה שהחלטתי לספר עליו כאן לא ממש מעניין. מעניינת היא ההבנה שזה בסך-הכל צירוף מקרים, שני דברים שקרו להם ככה סתם, בסמיכות. כל השאר זה סתם קישור רגשי אסוציאטיבי פרטי (או בראשי-תיבות: קראפ).

 

 

 

כאשר נשים תפסקנה לשאת

מראות עמן

לכלמקום שהן הולכות

אולי אז

הן תוכלנה לדבר אתי

על

שחרור.

 

מלים: "התחלה", מאת צ'רלס בוקובסקי, מתוך ספר השירה שלו "מלחמה כל הזמן".

ציור: "אשה לפני מראה", מאת פאבלו פיקאסו, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק.

רציו: אני מנוי לכמה רשימות דיוור דוגמת זו ששולחות לי מדי כמה ימים שיר או קטע פרוזה ששווה קריאה ואפילו (לפעמים) כמה דקות של מחשבה. זה עושה לי טוב להתחיל את היום עם פיסה קטנה של חכמה, עם רגע קצר של יופי. העניין לא מצריך יותר מדי מאמץ, והוא מומלץ לכולם,

ואולי אז

נוכל להתחיל לדבר

על

תרבות.