הסיפור של מיתוס הוא הסיפור שלנו / הביקורת של סופרמן על המין האנושי


מבין כל המיילים שאני מקבל מספקי שירות אלה ואחרים, המנסים נואשות למכור לי משהו ולא מצליחים, מיתוס זוכים – עם האי-מייל לעיל (לא נגענו…) – ללא ספק ובלי מתחרים בתואר האי-מייל המטופש ביותר שראיתי זה זמן רב. אם להשתמש בפרפראזה על המייל שלהם עצמם, הסיפור שלהם הוא הסיפור שלנו. סיפור של חוסר טעם, חוסר הומור ומעל הכל חוסר כבוד לתרבות אותה הם מתיימרים לשווק.


 


בכל שנותיי כצרכן אינטרנט (ואני די פעיל בעניין, לפחות בכל הקשור לתרבות) קניתי בערך פעם וחצי במיתוס. כבר כמעט שנה שגלגלת עכברי לא הקליקה באתר. נסו את הלינק שצירפתי ותבינו – האתר משעמם, סר טעם, מבולגן ופשוט עושה חשק ללכת למקום אחר. אל מול אתרים נגישים, מעניינים ומלאי כל טוב אלו של אמאזון או (להבדיל אלף הבדלות) מומה, האתר הדי-מצ'וקמק של מיתוס אומר לך פשוט: "לך לך לאתרים שמכבדים אותך יותר. אם ממש תיתקע, ולא תמצא את האלבום שרצית בשום מקום אחר, אולי שווה לך לחזור לכאן. אבל בינתיים לך". ואני ממושמע, ואני הולך.


 


מבול של אלבומים, מעניינים וחדשים, נחת עלינו בזמן האחרון: האוסף של ארקדי דוכין, רות דולורס-וייס, שרון הולצמן, ליאונרד כהן החדש  אבל האנשים במיתוס יודעים לזהות מה העם רוצה: ספיידרמן 2 במכירה מוקדמת, mui kef!!!  


ואולי באמת הסיפור של ספיידרמן מזכיר את החיים שלנו: כמונו הוא עוטה רוב הזמן מסיכה שמסתירה בין הפנים לחוץ, בין העיקר לטפל; כמונו הוא בונה לעצמו רשתות ומשתדל לא ליפול גם הוא לתוכן. במחשבה שניה, החיים שלנו קצת יותר קלים: אנחנו, לפחות, לא צריכים לחשוב על סרט ההמשך.


 


* * *


 


עם כל הלעג/בוז לעיל, חשבתי שיהיה קצת חבל לבזבז רשימה על משהו זול וחובבני כמו לעג/בוז. ולכן החלטתי לנצל את הדיון המטופש שהגו החבר'ה ממיתוס לגבי ספיידרמן כדי להשחיל לכאן את הדיון הגאוני שהגה אחד ק. טרנטינו בסרטו הנפלא "Kill Bill, vol. 2" בעניין סופרמן, האיש והגלימה.


 


מי שראה וודאי זוכר את הסצנה; למי שטרם אני לא אקלקל. רק אצטט כאן את המונולוג הנפלא של ביל (כן, ההוא שאותו רוצים להרוג) בנוגע לגיבור העל הגדול מכולם ולהבדלים בינו לבין כל גיבורי העל האחרים:


 


"סופרמן עומד יחידי.


סופרמן לא הפך להיות סופרמן, סופרמן נולד סופרמן.


כשסופרמן מתעורר בבוקר, הוא סופרמן. האלטר-אגו שלו הוא קלארק קנט.


התלבושת שלו עם ה-S הגדול האדום היא השמיכה שבה הוא נעטף כתינוק, כשהקנטים מצאו אותו, אלה הבגדים שלו.   מה שקנט לובש, המשקפיים, החליפה, זה התחפושת. זה התחפושת שסופרמן לובש כדי להתערות בתוכנו.


קלארק קנט הוא איך שסופרמן רואה אותנו. ומה התכונות המאפיינות את קלארק קנט?  הוא חלש, חסר בטחון עצמי… הוא פחדן.


קלארק קנט הוא הביקורת של סופרמן על המין האנושי כולו, בערך כמו ביאטריקס קידו וגב' טומי פלמפטון…".


 




 



סופר. ולא סתם.


פרולוג


 


מצחיק – רק אתמול העדתי כאן כמה שאני אוהב לכתוב. אוהב לכתוב, וכותב – די הרבה, במיוחד בזמן האחרון, בכל מיני כיוונים ועל כל מיני נושאים. אבל עד היום לא הגדרתי את עצמי אף פעם כסופר.


 


בעיניי, לתואר "סופר" יש פירוש אחד בלבד: מי שהוציא את יצירתו בספר. זה אולי ישמע קצת אולד-פאשן מבחור שמקיף את עצמו בטכנולוגיה ובמחשבים, שוחה חופשי בים האינטרנט ומשתייך (מתוך אידאולוגיה) לאנשי היונה, אבל כזה אני – לפעמים גם שמרן. ובנושא הזה במיוחד: המון אנשים כותבים, המון אנשים מפרסמים את כתביהם בבלוגים דוגמת זה, דפי יוצר ב"במה חדשה", אתרי אינטרנט מושקעים משל עצמם. אבל אני לא מגדיר מישהו כסופר עד שראיתי ספר ושמו מתנוסס עליו כמחבר.


ספר (שם-עצם): ערימה של דפי נייר, מחוברים זה לזה בדבק, כרוכים זה לזה בכריכה (קשה או רכה), נמכר בדרך-כלל בחנות ספרים.


 


והיום – היום אני עומד לעשות משהו בלתי נשכח, כדברי אהוד.  באופן (עדיין) לא רשמי, מאוד סופי וממש ממש hush hush, אני עומד להוסיף לעצמי את התואר הנכסף סופר. ולא סתם.


 


 


לוג


 



 


בספר "ההולנדי של עכו", אוסף סיפורים קצרים על ובעקבות כדורגל, שיוצא בימים אלה בהוצאת גלורי,  43 סיפורים, ביניהם אחד של המתנוסס מעלה וחתום מטה.  


 


כן, כן, סיפור שלי (למען הגילוי הנאות ראוי לספר – הרעיון היה של אשתי), באותה הכריכה ממש עם רוני סומק (!!!) [הערה לעצמי: צריך לנסות ולכתוב פחות על רוני סומק בבלוג], ועם גדולים וטובים כקובי ניב, חיים גורי, איל מגד, סמדר שיר, דודו בוסי ועוד.


 


בקיצור, אמרו מעתה: שגיא נאור, סופר. ולא סתם.


 


 


אפילוג


לא ראיתי עוד את הספר. אני במתח ממש כמוכם…  לפיכך לא אהפוך את העניין למשהו מסחרי וחסר פרופורציה, בנסיון נואש להביא אתכם – צמאים, נזקקים ומלאי תאווה – אל חנות הספרים בחיפוש אחר הספר, כמו שעושה, למשל, גברת רולינג . ובכל זאת, אלך בדרכה של אמא של הארי ואשאיר אתכם עם משפט אחד מהסיפור שלי, מעין מתאבן לקראת הבאות:


 


הזקן התמהוני לא הפסיק להסתכל עליי. למען האמת, כל האסירים בחנו אותי בקפידה, אבל כנראה שככה זה, כשאתה מגיע לכלא חדש.


 

רץ למרחקים קצרים

 


אחד הסודות השמורים ביותר בנוגע אליי הוא שיותר משאני אוהב מוסיקה, אני אוהב לכתוב. אולי בגלל זה לכתוב על מוסיקה זה פתרון נפלא בשבילי. אבל לא רק על מוסיקה אני כותב. אני כותב על הכל, כל הזמן. למען האמת זה לא סוד מי-יודע-כמה גדול. אפילו בבלוג הזה ממש יש לינק לכל מיני שירים וסיפורים קצרים שפרסמתי באתר "במה חדשה".


 


שירים וסיפורים קצרים – זה מה שאני כותב. תמיד הגדרתי את עצמי כרץ למרחקים קצרים. מעולם לא עניין אותי לכתוב משהו ארוך, כמו רומן. למען האמת, גם כשאני קורא אני מעדיף דברים קצרים, מרוכזים, אינטנסיביים. קשה לי לצלוח ספרים ארוכים, טובים ככל שיהיו. מאידך, שיר טוב, סיפור קצר, אפילו ספר קצר ומרוכז – אלה יכולים לעשות אותי מאושר עד אין-קץ, ואני חוזר וקורא בהם והופך בהם ומתעמק בהם שוב ושוב ושוב.


 


ובכל זאת, תמיד הפריעה לי העובדה שאני מתמקד במרחקים קצרים. כן, אני המבקר הכי קשוח של עצמי, ושוב ושוב אני מתחבט בשאלה למה. אולי כי אין לי סבלנות, אולי כי אין לי אורך רוח, אולי כי אני משתעמם בקלות… אולי. לא מצאתי עד היום תשובה, ולמען האמת לא מזמן גם הפסקתי לשאול. טוב לי ככה. אני מחזיק את השיר או הסיפור בראש, משתעשע בהם תקופה, עורך מוחק ומשנה, ואז – ברגע אחד של אורגזמה יצירתית – מקיז אותו על המחשב. גם על המחשב אני עוד עושה שינויים ושיפורים, תוספות ואילתורים, ולבסוף אני נותר עם יצירה חדשה. פלא של ממש.


 


פלא גדול מזה נגלה אליי בסוף השבוע שעבר, כשפתחתי את מדור הספרים של עיתון יום שישי ("ידיעות אחרונות", באופן מפתיע ולא שגרתי), וגיליתי שם וידוי של לא אחר מאשר רוני סומק, יקיר הבלוג, על עצמו ועל הדרך שבה הוא כותב. וכך מעיד על עצמו המשורר האהוב עליי ביותר:


 


"אין לי סדר יום קבוע.


אני לא כותב פרוזה, ולכן לא צריך משטר עבודה נוקשה.


משורר בעיניי הוא כמו רץ למרחקים קצרים.


אני לא קם בבוקר ואומר: היום אכתוב שיר. אני כותב כשאני מרגיש צורך לכתוב.


את השיר אני כותב קודם בראש, ואז אומר אותו לעצמי. ויש רגע מסוים שבו אני מרגיש: צריך להוציא אותו מהתנור ולהעביר אותו לנייר.


כשאני מתחיל לכתוב, תמיד נוספות שורות שלא חשבתי עליהן קודם, עוד זווית ראייה, עוד מטאפורה, עוד נגיעה…".


 


קשה היה לי להסתיר את החיוך שעלה על פניי כשקראתי את זה (ואני מנצל את הבמה הזו כדי להתנצל בפני יושבי קפה Jolie בנחלת-יצחק, אם חיוכים בלתי-מוסברים של אדם שישב לבד, שתה קפה ועלעל בעיתון הטרידו את שלוותם…).
מיד נזכרתי בשיר שכתבתי די מזמן, וחיכה להזדמנות הזו ממש כדי לצאת החוצה לאוויר העולם החופשי.


 


מוקדש לרוני סומק, שתמיד מצליח לעורר בי יצירתיות.


 


 


 


 


אני


רץ למרחקים קצרים.


מכור למגע המחשמל


של כובד משקל הרעיון


המתנתק מהאדנים.


 


עכשיו


להרים את הראש,


חזה קדימה.


ההשראה בוערת בפנים,


מבקשת להאיץ,


לפתח.


 


אני אומר לעצמי


על פה


את כל המלים שיכולות


לקחת אותי


קדימה;


הן ניגרות ממני


כמו זיעה.


 


ואני כבר יכול לראות


את קווי הסיום,


שורות-שורות על הדף החלק;


איך אני קורע את חוט


המחשבה;


מסיים ורץ אל


הקהל.


 


בפוטו-פיניש כבר יראו


שיר.


 



שנה אחרי הסוף (או: כולם מוחאים כפיים)


 


כשראיתי אותה, יוצאת מחדר החתן-כלה, לבושה בשמלה הכי לבנה שראיתי בחיים, רציתי למות. שהאדמה תיפתח, ותקבור אותי בתוכה. פשוט לא יכולתי לראות אותה ככה, מובלת, כמו צאן לטבח, יד ביד איתו, אל האושר שלה, אל האסון שלנו, אל החופה.


 


קיוויתי שהיא תיראה מבולבלת, לא קשורה, אבל היא רק החזיקה בידו, בחוזקה, וחייכה לכל מאות המוזמנים, שעמדו משני צידי השביל והביטו בה פוסעת אט-אט. הרב חיכה להם שם, שר לצלילי המוזיקה הבוקעת מהרמקולים, שיר אהבה: "יופי כיופייך לא ראיתי מימיי".


 


ואז הם הגיעו אל המדרגות המובילות לחופה. הוא הסתובב אליה, להוריד על פניה את ההינומה. כולם מוחאים כפיים, כולם מוחאים כפיים. ואני מרגיש שאני נחנק, אין לי אוויר, אני מת.


 


הבטתי בה, חשבתי: האם היא באמת מאושרת איתו, האם אפשר ככה סתם להחליט שהם צודקים, והיא תתחתן עם מי שהם יגידו, ולא מעניינת אותה התשוקה, והכי חשוב זה הנאמנות… 


כולם מוחאים כפיים, כולם מוחאים כפיים. הבד הלבן כבר מסתיר את העיניים שלה, נשארו רק הקוצים. עוד רגע והם מתחת לחופה, והנה כבר טבעת על האצבע. שבע ברכות, וקללה אחת פרטית – ארורה תהיי. אבל אני איתה בלב ובנפש.


 


רגלו מתרוממת לשבור את הכוס, גם הלב שלי נשבר. הרסיסים הקטנים מרגישים כמו סכין גילוח על הפנים שלי. קשת הכינור נשברת, נשיקה מתוקה-מרה. אני כל-כך שמח בשבילה, אני כל-כך שונא אותה, אותו. הוא תופס אותה, נושף בעורפה. אני מסתובב ללכת.


 


בודק את הדופק. הדופק נעלם. אני לא מרגיש טוב. אני מרגיש שאני הולך להתעלף. כולם הולכים אל החופה, לברך אותם. כולם מוחאים כפיים, כולם מוחאים כפיים. היא צוחקת: הכאב המופלא. הוא מפלח את לבי, כשאני מנסה בכוחות נואשים להגיע לשירותים, להקיא את נשמתי, ללכת הביתה. לבד.


 


אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע. ועכשיו, שנה אחרי הסוף, נשארו רק הזכרונות. איך ראיתי אותה, יוצאת מחדר החתן-כלה, לבושה בשמלה הכי לבנה שראיתי בחיים, ורציתי למות.


 


 


 


(בעקבות "נאמנות ותשוקה", מתוך "נאמנות ותשוקה" של אלג'יר)


 


 


* * *


 


החודש ייצא מחדש "נאמנות ותשוקה", האלבום הראשון והמשובח של אלג'יר, כמובן בעקבות ההצלחה של "מנועים קדימה".
"נאמנות", שיצא במקור ב-1996, הודפס בסך-הכל ב-600 עותקים, ומאז הפך לפריט מבוקש ולהיט בקרב אוהדי היונה. באופן מפתיע ולא שגרתי החליטו קברניטי "הד ארצי" להחזיר לחיים את האלבום, ובשיתוף עם
בארבי רקורדס ידפיסו עותקים חדשים, אותם יהיה ניתן לרכוש בתחילה רק במועדון ואחר-כך בכל חנות תקליטים (כך נקווה).
לכבוד המאורע יתקיים גם מופע השקה ב-11 בנובמבר (ב
בארבי, כמובן), שבו תמורת סכום צנוע של 70 ₪ תוכלו להנות הן מהופעה משובחת והן מהאלבום הנפלא הזה, שממש צריך להיות בכל בית.
See you there



שנה אחרי הסוף (או: כולם מוחאים כפיים)


 


כשראיתי אותה, יוצאת מחדר החתן-כלה, לבושה בשמלה הכי לבנה שראיתי בחיים, רציתי למות. שהאדמה תיפתח, ותקבור אותי בתוכה. פשוט לא יכולתי לראות אותה ככה, מובלת, כמו צאן לטבח, יד ביד איתו, אל האושר שלה, אל האסון שלנו, אל החופה.


 


קיוויתי שהיא תיראה מבולבלת, לא קשורה, אבל היא רק החזיקה בידו, בחוזקה, וחייכה לכל מאות המוזמנים, שעמדו משני צידי השביל והביטו בה פוסעת אט-אט. הרב חיכה להם שם, שר לצלילי המוזיקה הבוקעת מהרמקולים, שיר אהבה: "יופי כיופייך לא ראיתי מימיי".


 


ואז הם הגיעו אל המדרגות המובילות לחופה. הוא הסתובב אליה, להוריד על פניה את ההינומה. כולם מוחאים כפיים, כולם מוחאים כפיים. ואני מרגיש שאני נחנק, אין לי אוויר, אני מת.


 


הבטתי בה, חשבתי: האם היא באמת מאושרת איתו, האם אפשר ככה סתם להחליט שהם צודקים, והיא תתחתן עם מי שהם יגידו, ולא מעניינת אותה התשוקה, והכי חשוב זה הנאמנות… 


כולם מוחאים כפיים, כולם מוחאים כפיים. הבד הלבן כבר מסתיר את העיניים שלה, נשארו רק הקוצים. עוד רגע והם מתחת לחופה, והנה כבר טבעת על האצבע. שבע ברכות, וקללה אחת פרטית – ארורה תהיי. אבל אני איתה בלב ובנפש.


 


רגלו מתרוממת לשבור את הכוס, גם הלב שלי נשבר. הרסיסים הקטנים מרגישים כמו סכין גילוח על הפנים שלי. קשת הכינור נשברת, נשיקה מתוקה-מרה. אני כל-כך שמח בשבילה, אני כל-כך שונא אותה, אותו. הוא תופס אותה, נושף בעורפה. אני מסתובב ללכת.


 


בודק את הדופק. הדופק נעלם. אני לא מרגיש טוב. אני מרגיש שאני הולך להתעלף. כולם הולכים אל החופה, לברך אותם. כולם מוחאים כפיים, כולם מוחאים כפיים. היא צוחקת: הכאב המופלא. הוא מפלח את לבי, כשאני מנסה בכוחות נואשים להגיע לשירותים, להקיא את נשמתי, ללכת הביתה. לבד.


 


אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע. ועכשיו, שנה אחרי הסוף, נשארו רק הזכרונות. איך ראיתי אותה, יוצאת מחדר החתן-כלה, לבושה בשמלה הכי לבנה שראיתי בחיים, ורציתי למות.


 


 


 


(בעקבות "נאמנות ותשוקה", מתוך "נאמנות ותשוקה" של אלג'יר)


 


 


* * *


 


החודש ייצא מחדש "נאמנות ותשוקה", האלבום הראשון והמשובח של אלג'יר, כמובן בעקבות ההצלחה של "מנועים קדימה".
"נאמנות", שיצא במקור ב-1996, הודפס בסך-הכל ב-600 עותקים, ומאז הפך לפריט מבוקש ולהיט בקרב אוהדי היונה. באופן מפתיע ולא שגרתי החליטו קברניטי "הד ארצי" להחזיר לחיים את האלבום, ובשיתוף עם
בארבי רקורדס ידפיסו עותקים חדשים, אותם יהיה ניתן לרכוש בתחילה רק במועדון ואחר-כך בכל חנות תקליטים (כך נקווה).
לכבוד המאורע יתקיים גם מופע השקה ב-11 בנובמבר (ב
בארבי, כמובן), שבו תמורת סכום צנוע של 70 ₪ תוכלו להנות הן מהופעה משובחת והן מהאלבום הנפלא הזה, שממש צריך להיות בכל בית.
See you there



בפני (שרת) עיוור לא תשים מכשול


כתבתי כאן על הפרוייקט הנפלא "שיר זר – שירי ליאונרד כהן בעברית" שהגו דויד "קקטוס" פרץ וגיא "השרת העיוור" חג'ג'. אמנים תרמו מזמנם ומכשרונם, תרגמו, ניגנו, הקליטו – במטרה אחת: לחגוג את יום הולדתו ה-70 של אחד האמנים הגדולים ביותר שנולדו לעם היהודי. בזכות המטרה הנעלה הזו, הציעו דויד וגיא את היצירה כולה חינם-אין-כסף לכל מי שחפץ בכך. כבר כתבתי (גם כן כאן) על הדרך היפה והאפקטיבית שבה מקדמים דויד וגיא, איש-איש בדרכו וגם ביחד, את המוזיקה הישראלית ה"אחרת" ("אחרת": איכותית, אמיתית, חסרת-סיכוי בשוק המקומי). "שיר זר" הוא דוגמא נפלאה לפועלם של השניים.


 


ובכל זאת – אלו שפנו בימים האחרונים להוריד את האלבום הנהדר הזה גילו להפתעתם שהלינקים אינם עובדים ושלעמוד המרכז את שירי הפרוייקט נוספה הערה זהירה ועצובה באדום בוהק:


שימו לב! עקב בקשה ממחזיקי זכויות ההוצאה לאור בארץ על התרגומים, אנו נאלצים לסגור את הלינקים לשירים, בתקווה שזו הורדה זמנית בלבד. יש לציין כי לא הייתה לנו כל כוונה להפר זכויות מכל סוג, אלא רק קיווינו ליצור מחווה נאה ומכובדת לאמן אהוב. חבל לנו לגלות שגם כשרוצים לתת אהבה ולהצדיע לזמר, צריך להסתבך. אנחנו מקווים שהכל יבוא על מקומו בשלום. העניינים נמצאים כעת בבירורים, ונודיע לכם על התפתחויות נוספות. בינתיים אנו מתנצלים על אי הנוחות ומקווים שבקרוב נוכל לסדר את העניין באופן חוקי ולחזור לפעילות מלאה.  


כן, זהו בעצם כל הסיפור. אנשים טובים באמצע הדרך, מלאי אהבה למוסיקה ישראלית ולמוסיקה של ליאונרד כהן, רוצים ליצור מחווה נאה ומוכבדת ומגלים שהם הפכו לעבריינים.


 


גיא מספר שהדאגה לזכויות יוצרים היתה בראש מעייניהם כל הזמן. הם פנו לאקו"ם מבעוד מועד, דיווחו שכל המתרגמים והמבצעים השתתפו בהתנדבות, והשירים ניתנים לכל החפץ חינם. אקו"ם טענו שאכן לא צריך לשלם תמלוגים, אבל שכחו לספר להם שצריך לקבל רשות לתרגום השירים בעברית. לחברת התקליטים שמייצגת את סוני בישראל העניין פחות קסם – הם דרשו שהפרוייקט יירד מהרשת עד שתהליך הבדיקה יסתיים. גיא מעיד ש"לאונרד כהן יודע…  הוא אמר שהוא מאוד שמח לשמוע על הפרויקט והוא היה שמח לעזור, אבל הזכויות לא שלו, אלא של סוני…".


 


עכשיו העניין יתגלגל בין משרדים של עורכי דין, מנהלים ועוד כל מיני אנשים שהמוסיקה ממש לא מעניינת אותם. יכול להיות שבסוף יגיע גם אישור, אבל עד אז סביר להניח שהפרוייקט כבר יהיה לא רלוונטי ולא יעניין (כמעט) אף אחד. עצוב, אבל כדי לעשות מוסיקה בישראל צריך כנראה גם השכלה משפטית. חינם או לא חינם, את חברות המוסיקה מעניין קודם כל הכסף והזכויות ואחר-כך קידום האמנים שלהם. על קידום המוסיקה אני אפילו לא מנסה לדבר…


 


זה לא סוד שבימים המועטים שהפרוייקט היה חי, הורידו אותו כמה מאות משתמשים למחשביהם. עותקים כבר נמצאים ברשתות השיתוף השונות, וסביר להניח שכל מי שירצה בכך ישיג לעצמו עותק. כרגיל במלחמות מסוג זה, חברת התקליטים תפסיד מכל הכיוונים: אלו שירצו יעתיקו ויצרבו; הפרסום השלילי רק יזיק לחברה ובטח שלא יעודד אנשים לרכוש דיסקים חוקיים; היכולת לרתום פרוייקט נפלא כזה לקידום אמן גדול וחשוב כמו ליאונרד כהן (למשל במקביל למבצע מבורך כמו זה) התפספסה ולא תשוב עוד; ומעל הכל – אם אני אמן, בין אם השתתפתי בפרוייקט ובין אם לא, אני מסמן לי את סוני מיוזיק ונציגיה בישראל ומשתדל לא לשתף איתם פעולה.


 


רבות כבר נכתב, כאן ובמקומות אחרים, על המאבק העקר והכושל של חברות התקליטים באוהבי המוסיקה. אמנים רבים כבר מוותרים על חברות התקליטים, אם באופן מלא ואם באופן חלקי (דוגמא מצויינת ומבורכת ניתן למצוא באתר המושקע של שרון הולצמן, המעניק הורדה חופשית של "סינגלים" מתוך אלבומו החדש). לא רחוק היום שבו הם יוותרו לגמרי על חברות התקליטים. כולם יודעים את זה – הצרכנים, האמנים וגם מנהלי חברות התקליטים. אבל האחרונים שקועים כל-כך עמוק בהיבריס שלהם, שהם לא מרגישים איך האדמה נשמטת תחת רגליהם. אבל על שרתים עיוורים הם חכמים…


 


גיא ודויד, אנשים טובים ושומרי חוק, ימשיכו לנסות בכל כוחם להחזיר את הפרוייקט הנפלא הזה לחיק הרשת ולכולנו. אני מקווה בכנות שאיש לא יחכה להם.שאנשים טובים אחרים יורידו, ישתפו ויפיצו עד-דלא-ידע בין ארור המצנזר לבין ברוך המשתף, ואז אולי חברות התקליטים יפנימו את המסר, שהכוח נמצא אצל האנשים, if you can’t beat them… וכו'. וגם אם לא, אז לפחות ניסינו, ניסינו לשנות את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר, ועל זה היה אומר מר כהן לבטח הללויה


 


"עשיתי את כל מה שיכולתי, זה היה די מעט,


 לא יכולתי להרגיש, אז ניסיתי לגעת,


 אמרתי את האמת, לא באתי לרמות אתכם.


 ואף אל פי שהכל נכשל כליל


 אעמוד בפני אלוהי השיר


 ללא דבר על שפתיי פרט ל


 הללויה…"


 





בראשית / אביתר בנאי

 


בראשית ברא האדם את האמונה


אלוהים אחר לכל מדינה


שקט לאור ירח


אנחנו דור שרוצח


 


המאמין הלאומיטרוריסט לאומני


זה לא אלוהי האדמה, זה אלוהי הפחד


אל הנקמה


 


לא מאמין שיבוא שלום כל עוד יש אלוהים כל ערב בטלויזיה 


 


הימים עוברים לי


ואני מרגיש שזה עוזר לי


לברוח, לשכוח הכל, להקים משפחה אחרת  


 


המלך האחרון נרצח לפני סוף המאה


והרוצח החייכן למד תורה בבר אילן


 


צריך לרקוד– אין שאלה


צריך לרקוד- אין תשובה


הכועסים כועסים


השמחים שמחים


העצובים עצובים


בסוף הסוף.

עינב גלילי לראשות הממשלה / Gone 'Till November


מודה ומתוודה – תמיד היתה שמורה פינה חמה בלבי לעינב גלילי.


 


זה התחיל כשהייתה קריינית הרצף הכאילו-מטומטמת-אבל-בעצם-ברור-שמנהלת-את-התכנית ב"העולם הערב" והלך והתעצם ב"היפות והאמיצות" המיתולוגית ב-102fm עם מיכל ניב ז"ל.


 


לצערי, מאז נראה שעינב לא ממש מצאה לעצמה אכסניה נאותה לכשרון שלה והמקומות שבהם כן אפשר היה להנות ממנה ("הדקה ה-91", "רשת על הבוקר") לא ממש היו ראויים לצפיית בני-אדם.  


 


ובכן, בשנה האחרונה שוב אי אפשר לפספס את גברת גלילי, כשהיא מובילה את הצוות של "משחק מכור", תוכנית הסאטירה של "רשת". רענן שקד, יקיר המערכת, הגדיר אותה בתגובה כ"מירי בוהדנה של האדם החושב". אהבתי את זה.


 


   איור: שלמה כהן (ל"תל אביב" של מעריב)


 


מירי בוהדנה או לא, גלילי היא ללא ספק אדם חושב, ותענוג לשמוע ולקרוא את הדברים שהיא יורה לעבר מי שרק מוכן לשמוע. השבוע, בראיון מעניין ומהנה למיכל קפרא (עבור "סופשבוע" של מעריב) היא אומרת, בין היתר, כך (לאחר שנשאלה על המלצתה – בתוכנית – ליגעל עמיר לתת "רמדיה" צמחית לצאצאיו העתידיים…):


 


"כשמדובר ביגאל עמיר אין לי שום בעיה. הייתי רוצחת אותו. הייתי הורגת אותו ואת זרעו. אני כל כך זועמת. גם היכולת שלי לראיין מתנחלים כבדים היא מאוד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. בתקופה האחרונה אני לא יכולה לסבול את זה שכל דיון מתחיל בפסקה המלנכולית על גורלם המר של האנשים שצריך לעקור מהחממות, שרובן אגב ריקות. פשוט שיעברו דירה. שיקבלו פיצויים נדיבים מאוד, מבחינתי שיהיו אפילו פיצויים מושחתים בגובהם, יקבלו בית חדש, יגיעו המוברים ויאללה, נגמר. התוצאה של ההיאחזות הזאת נראית לי שואתית".


 


אין מלים. יפה ואמיצה.


 


מזמן כבר אני טוען שאנחנו צריכים עד מאוד כמה יפות ואמיצות בראש הפרמידה (ותסלחנה לי לימור, ענבל וגילה אם אינני שש לשייך אותן לאף אחת מהקטגוריות…). ובכן יפה שעה אחת קודם, ולפיכך אני מכריז קבל עם-ובלוג: עינב גלילי לראשות הממשלה. ולזה אתם יכולים לקרוא משחק מכור.


 


 


* * *


 


ובנימה אופטימית זאת,


על רקע בחורות יפות ואמיצות


ורוצח חייכן וחרמן


אני נפרד מכם לקצת זמן


במילים שוייקלף ז'אן היה אומר:


I’ll be gone till November


הולך לשחק לי קצת ב"חיילים"


אי שם, בקייטנת צאלים…


 


דמיינו (או: נסיון ראשון לענות על השאלון לבלוגר)


 


שאלון לבלוגרים, שבוע 42/2004: אמונה


 


האם אתה מאמין באלוהים? אם לא, האם היית רוצה להאמין?


לא מאמין. גם לא רוצה.
היום, עם פרספקטיבה של כמה שנים אתיאיסטיות לחלוטין, אינני מכיל עוד את הצורך הזה באלוהים, גם אם אני מסוגל להבין אותו. כמו שפעם כתבתי, האלוהים שלי מת.


 


האם אתה יהודי? אם לא, אז מה?


יהודי, בטח יהודי. מעט בגלל שאמא שלי יהודיה, מעט בגלל שיש כל מיני דברים בדת הזו שאני אוהב, והרבה בגלל שאין לי ברירה – לאן שלא אלך, מה שלא אעשה, אני תקוע עם זה. פאקינג jew.


 


האם יש לך בעיה עם אנשים עם דעות שונות ממך בענייני דת?


הממממ. בסיכון משמעותי של להיות לא פוליטלי קורקט, אני נוטה היום לא להבין איך אדם יכול להיות דתי ונאור בעת ובעונה אחת. לעניות דעתי, אדם דתי נאור פשוט לא שואל את עצמו את השאלות שאני שואל ו/או עושה לעצמו הנחות עם התשובות.


לגבי דתיים קיצוניים, כלומר פנאטיים מכל סוג (חרדים, ג'יהאד, נזירי הינדו סגפנים), אני כבר נמצא ממש גועל. סורי.


 


 


"דמיינו שאין מדינות


זה באמת לא קשה


שום דבר למות או לחיות למענו


שום דת גם כן


דמיינו את כל האנשים


חיים את חייהם בשלום…"


 


 


האם, לפי דעתך, יש גן-עדן וגיהנום?


חכו 90 שנה, ואספר לכם… חחחח.


אבל ברצינות – לא, 'צטערת. אני מאמין בסופו הפיזי של אדם כסוף ממשי, האני חדל להתקיים, הגוף נקבר ומרקיב. אין עולם שאחרי, אין גלגול נשמות, סתם סוף.


 


 


"דמיינו שאין גן עדן


אם תנסו תראו שזה קל


אין גיהינום מתחתינו


ורק השמיים מעל


דמיינו את כל האנשים


חיים בשביל עכשיו…"


 


 


האם אתה מאמין בגורל?


אני מאמין בכאוס, ב"אפקט הפרפר", בעובדה שכל דבר שאני עושה משפיע על החיים שלי, אבל גם על החיים של אחרים, גם כאלה שאני לא מכיר, ולפיכך גם החיים שלי מושפעים ממעשיהם של אחרים, גם כאלה שאני לא מכיר. אם אתם רוצים לקרוא לזה "גורל", סבבה. אבל אם "גורל" פירושו "הכל ידוע מראש", פאטאליזם גמור, אז לא, ממש לא.


 


 


"דמיינו שאין רכוש


מעניין אם אתם יכולים


שום צורך בבצע או רעב


אחווה בין האנשים


דמיינו את כל האנשים


חולקים את כל העולם…"


 


 


האם אתה מאמין בגילגול נשמות?


לא. ראו תשובתי לעיל.


 


מה, לפי דעתך, יקרה לך אחרי שתמות?


כדי לחסוף תיאורים גרפיים גועליים מהקוראים, אסתפק בתיאור הבא – אקבר בחול כנהוג בדת היהודית וכל כולי ישוב לעפר, תרתי משמע.  בקיצור, ראו תשובתי לעיל.


 


 


"אתם יכולים לומר שאני חולם


אבל אני לא לבד


אני מקווה שיום אחד תצטרפו אלינו


ונחיה בעולם כאחד…"


                             (imagine / john lennon)