לא שככו עדיין הדי הפיגועים בסיני, וכבר מתחילים החישובים – מתי יחזרו הישראלים לסיני.

לפי הסקר באתר "המדריך השלם לסיני" זה עניין של שנה-שנתיים. לדעתי, עד פסח כולם כבר ישכחו.

 

הרבה שאלו אותי "למה אתה צריך את זה?", כששמעו שאני נוסע/נסעתי לסיני, וזה עוד אפילו לפני הפיגועים. ובכן, מי ששואל שאלה שכזו ברור שלא היה מעולם בסיני; אחרת, לא היה שואל.

 

ובכל זאת, סתם ככה, בשבילי יותר מאשר בשבילם, הנה לפניכם סיני – רשימת מצאי:

 

 

 

דברים שתמצא רק בסיני

 

שקט – משהו שלא ניתן להבין עד אשר הגעת ממש לחוף בסיני. השקט הזה לא דומה לשום דבר אחר. לא תוכל למצוא אותו אפילו בגני העדן האקזוטיים של העשירים והמפורסמים. זהו שקט נינוח, מלטף, מרפא. שעה אחרי שעזבת את ישראל הדחוקה, המיוזעת והלוחצת, אתה מוצא את עצמך עוצם עיניים, מריח את החול והים ו… שקט. שקט ששווה מליונים ועולה כמה לירות. שקט של סיני.

 

זמן – הזמן בסיני לא דומה לשום זמן אחר. בסיני משתמשים באותן יחידות מידה (שניות, דקות, שעות), אבל מתכוונים למשהו אחר לגמרי. בעצם, לא מתכוונים לכלום. הכל מגיע כשהוא מגיע, קורה כשהוא קורה. בלי התחייבות, בלי לחץ, ואם התפספס אז לא נורא. מה כבר קרה?  דוגמה: אתה מזמין קפה באחת בצהריים, בודק באחת וחצי לראות מה קורה ונרגע ("עוד כמה דקות זה יוצא"), בערך בשתיים אתה מבין שקפה כבר לא יגיע היום, אז אתה מזמין מחדש, וחוזר חלילה. בסוף הוא מגיע. בינינו, מה כבר קרה אם הוא איחר בשעה?   כלום. אתה עדיין נהנה מהשקט (ע"ע) הזה, שמגיע תמיד בזמן ונשאר כל הזמן.

 

שלום – תיכף חוגגים עשרים שנה להסכם השלום עם מצרים. בגין, קרטר וסאדאת הם הסטוריה ישנה ועמומה. איך מתבטא הסכם השלום הזה בחיי היומיום שלנו (פרט לכך שלא קוראים לי לעשות מילואים בגבול עם מצרים)?  הוא לא. "שלום קר", קוראים לזה המומחים, "שלום אינטרסנטי". ובכן, על החוף בסיני השלום הזה קורם עור וגידים. רק בסיני אתה יכול לראות מצרי, בדווי וישראלי מבלים ביחד, מתחברים, שומרים על קשרי ידידות ארוכי זמן, הופכים לסתם שלושה אנשים, בלי הבדל דת, גזע ולאום. נכון – החיילים המצרים המוצבים בסיני עדיין עוינים (את כל העולם, אגב, ולא רק אותנו). אבל, בינינו, אם היו מציבים אתכם בחור חם ורחוק כמו סיני, לא הייתם עצבנים ולא אדיבים?

צריך לרדת לסיני כדי לראות מה זה שלום, ולדמיין איך יכול יום אחד להיראות המזרח התיכון.

 

ישראלים אדיבים – מי שמגיע פעם ראשונה לאחד מהחופים מגלה הפתעה נעימה: לסיני מגיעים ישראלים אחרים – שקטים, מנומסים, חביבים (זה לזה וגם למקומיים). רוב בעלי החושות "רושמים" למבקרים הישראליים על החשבון את האוכל והשתייה והלינה, ונראים כלל לא מוטרדים שמישהו "ישכח" או יברח (אנקדוטה קטנה: אפילו בליל הפיגוע, בלב הפאניקה והבלאגן, מיהרו כולם קודם כל להסדיר את החשבון שלהם אצל בעל החושות, ורק אחר-כך לנוס כל עוד נפשם בם לכל כיוון אפשרי), מאפשרים להזמין מראש חדרים וחושות, ומעל הכל סומכים על הישראלים ונהנים מהביקורים שלהם. על החוף אפשר להתבלבל ולחשוב שלא מדובר במלח הארץ אלא באוסף של תיירים אירופאים תרבותיים – מקשיבים למוסיקה של המקומיים, מבקשים כל דבר בנימוס וזוכרים להגיד "תודה", סובלניים. לראות ולא להאמין. כל אלו שמבכים את הנוער-נוער-נוער, מוזמנים להיזרק על איזה חוף ברצועה המדהימה של סיני, ולגלות מחדש את מיטב בנינו.

 

מחזות סוריאליסטים הזויים ובלתי מתקבלים על הדעת – מבחר דוגמאות מייצג מהביקור האחרון: רק בסיני אפשר להגיע בערב לזולה המרכזית לארוחת ערב ולמצוא שלט המכריז: "היום דגים טעימים ביותר";  רק בסיני מתלווה אליך לנסיעה במונית קצין צבא המוביל בבגאז' ארון; רק בסיני מקבלים כרטיס אשראי בכל מקום, אבל ברגע שצריך לשלם המכשיר מקולקל/אין חשמל באיזור, ואתה מוצא את עצמך משלם במזומן; רק בסיני "כביש החוף" עובר ממש על החוף, מטר בערך מהמים, והוא סלול בדיוק – אבל בדיוק – עבור רכב אחד, לא יותר, לא פחות, על המילימטר.

 

 

דברים שלא תמצא בסיני

 

פיתוח וקידמה ישראליים – אם משהו אחד טוב יצא מהשלום הזה (ע"ע) עם מצרים, זה העובדה שמדינת ישראל לא שולטת בסיני. ולכן כל מה שקרה לאילת – הפיתוח המוגזם, המלונות הגדולים והמנוכרים, הטיילת הארוכה והמכוערת – נמנע מרצועת החוף של סיני. אף אחד לא הרס, החריב, פיתח, גידר, זיהם, לכלך או עשה כל פעולה אחרת שמפרנסת עונות שלמות של "בולדוג" ודומיה. זה מוזר לגלות כמה זה עושה לך טוב לראות חוף בתולי שהבנייה עליו היא במרחק הגיוני ומשתלבת עם הנוף (וזה בלי חוקי עזר עירוניים או סנקציות ממשלתיות… סתם הגיון בריא), אתרי צלילה ריקים ללא חנויות, סוכנויות ושאר מרעין בישין, דרכי עפר שלא נסללו כדי לא להרוס את הנוף המדברי המדהים שהן עוברות בתוכו. בקיצור, הגבול הצר הזה בין המדינה של אריק, סילבן וביביהו לבין סיני הוא כל ההבדל בסיפור הזה. לתשומת לב תושבי אילת (רמז: לא הפטור ממע"מ יחזיר אותנו אליכם) ותושבי הכנסת.

 

התקשורת – אין עיתונים, אין רדיו (אלא ברגעי משבר רציניים, כפי שלמדתי בליל הפיגועים), הסלולרי לא קולט (לפחות הסלולרי שלי, ולפחות בחופים אליהם אני מגיע). בקיצור, לטוב ולרע (רוב הזמן לטוב, למעט במקרה של התקפת טרור כפולה), אתה מנותק. מנותק מהבית, מנותק מהעבודה, מנותק מהחדשות, מנותק טוטאלית. מעטים הם המקומות שמעניקים לך תחושה כזו, של הקלה וחופש, הרחק מאימי התקשורת העוינת.

 

לחץ – זה כנראה שילוב של כל מיני גורמים כמו המחסור בתקשורת (ע"ע), הזמן (ע"ע) המיוחד של סיני, השקט (ע"ע), אבל כמה דקות אחרי שהגעת אל חוף יעדך, וכבר אתה מרגיש כאילו מישהו הסיר את העול שעל כתפיך. אתה מרגיש שוב נער, כנראה משום שלרגע (שנמשך לאורך כל החופשה) אין לך כל אחריות, אין צורך בהחלטות מסובכות (אלא אם כן ההחלטה אם להזמין סחלב עם או בלי שוקולד היא החלטה מסובכת בעיניך), אין מה למהר, אין מה לאחר, כלום. ראיתי יותר מפעם אחת אנשים תשושים, לחוצים, קשים הופכים רגועים, מחייכים, מלאי אנרגיה תוך דקות ספורות של סי אנד סאן תוצרת סיני. כמו שכבר אמרתי, צריך לנסות ולהתנסות כדי להבין.

 

 

בקיצור, סיני ורק סיני היא אי של שפיות בלב הבלאגן שאנחנו שותפים לו. לא פעם ולא פעמיים נסעתי לשם לחפש את שפיותי, ומעולם לא התאכזבתי. אפילו לא הפעם.  

בינינו, סיני היא המקום הכי נורמלי במזרח התיכון. מי שחושב אחרת ברור שלא היה מעולם שם; אחרת, לא היה חושב אחרת. אני יודע שאני אחזור לשם, במהרה בימינו.  עניין של שנה-שנתיים.  אולי אפילו עד פסח.  

 

 

 

נ.ב. בעקבות ההצעה המגוחכת של שר הרווחה (הפרטית שלו), זבולון אורלב, לשלול זכויות ופיצויים ממי שמסכנים עצמם, סקרתי את רשימת האזהרות של משרד החוץ והבנתי: אין לאן לנסוע. צריך להישאר כאן. כן.

 

אבל אז נזכרתי שכאן הרבה יותר מסוכן – בכל רגע נתון יש עשרות התראות שונות על מחבלים מתאבדים, מטענים ומכוניות תופת, ומשרד הבטחון ממליץ לישראלים לא לצאת את גבולות הקו הירוק (אגב, האם השר אורלב מתכוון למנוע פיצוי גם מאותם אלה, המפקירים את בטחונם האישי ובטחון משפחותיהם בכך שהם מתגוררים בשטחים, ומאלצים את המדינה לממן את הגנתם, תוך שהיא מסכנת אזרחים חפים מפשע כמוני, העושים (עדיין) מילואים?).

 

בכל אופן, אצלנו תמיד אומרים שאסור לתת לטרור לנצח. ועובדה: אף אחד לא הדיר את רגליו מדיזינגוף סנטר אחרי הפיגוע, או נמנע מלנסוע בקו 5 (עשר שנים חלפו כבר…  מדהים איך הזמן חולף, אבל הזכרון נשאר), או הפסיק לאכול במסעדת מקסים או לבקר בירושלים בכלל.

אז מה השתנה?  כלום. ותחשבו על זה!  (מומלץ, אגב, לחשוב על העניין מעל איזה סחלב "רציני" בזולה של חמדי, אי שם בחוף sondos, אל מחש, סיני).

 

 

 

"אני צריכה

 עיניים להסתכל בהן

 רק לזמן קצר

 אני צריכה

 מלים להקשיב להן

 רק לזמן קצר

 אני צריכה מישהו חי

 רק כדי להיות איתו

 רק לזמן קצר

 

 אני מפסידה עכשיו

מפסידה עכשיו

קשה להמשיך ולהאמין

ברצון טוב ובחיוכים

הם כולם נראים לא אמיתיים

אני הולכת לישון עכשיו

האם תוכל בבקשה להעיר אותי

כשהבדידות תסתיים?"

                                    (wishing)

 

אינני זוכר מתי בפעם האחרונה קניתי אלבום "על עיוור". בעידן היונה אני מעדיף לשמוע אלבום מספר רב של פעמים, בנוחות של הבית, לפני שאני רוכש אותו במיטב כספי. ובכל זאת, רות דולורס-וייס (להלן: רד"ו) הצליחה לגרום לי לרכוש את אלבום הבכורה שלה, Come See (Raw Versions), מיד כשהוא יצא, כמעט בלי מידע עליו. לא היו כתבות שער צהובות בעיתונים, בקושי ביקורת וחצי שהצלחתי למצוא, השמעות ברדיו – יוק (לפחות במעט שאני שומע). אלבום שיצא בדממה יחסית, הגם שקשה לומר שללא כל הייפ (מיד פרטים).

 

ובכל זאת רכשתי את האלבום ככה, בלאנקו, והכל בגלל שתי סיבות טובות וחשובות: "כשהלילה יורד" – השיר הכי טוב ששמעתי בשנה שעברה; שיר שפשוט ניפץ אותי לרסיסים וממשיך לעשות כן בכל השמעה; שיר שנכתב עבור פסקול הסרט "המסע הארוך" של ערן קולירין, ואחראים עליו דויד פרץ (הזוכה, בין היתר, בתואר "האיש המוזכר ביותר בבלוג זה") ואלעד שופן; שיר שבו יכולת השירה הדרמטית של רד"ו פשוט מתפרצת וכובשת בלי יכולת התנגדות; שיר שלא שייך לאלבום הזה, אבל מהרגש ששוחרר לאוויר החופשי (באדיבותו הבלתי-נדלית ובלתי-פוסקת של דויד, כמובן), יצר המון ציפיה לעוד חומרים מרד"ו – ו"I Love (this blue life of mine)", שיר מספר 4 באלבום,  שניתן להורדה חופשית כבר כמעט שנתיים (!!!), וגם הוא התברר כשיר מצויין, ועוד יותר הראה את הסגנון של רד"ו – נקי, אפל ומלווה בפסנתר, משאת-נפשי ממש. בקיצור, שני אלה יחד יצרו אצלי, ואצל עוד צפרדעי רשת מוזיקליים בביצה שבה אנחנו חיים ופועלים, מיני-הייפ לגבי רד"ו, שמור ליודעי דבר בלבד ובכל-זאת הייפ. עובדה: קניתי את האלבום (כמעט) "על עיוור".

 

[אגב, במאמר מוסגר, טיפ קטן לאמנים מחד ולתעשיית המוסיקה הישראלית בפרט: בשתי הפסקאות לעיל טמון כל הקסם (והכסף). תפסיקו להילחם ברשת, ותתחילו לנצל אותה לטובתכם. למה לא לשחרר סינגלים חינם-אין-כסף ברשת, אם ממילא משחררים אותם לתחנות הרדיו, עיתונאים ושאר פרוטקציונרים?    למה לא לגרום לאנשים להתמכר לאט-לאט לחומרים של אמנים חדשים, כך שבשלב שבו יוצא האלבום, יהיו כבר מספיק אנשים שירכשו אותו בלאנקו (ולא יחכו להוריד את כולו בקאזה)?   בקיצור, עזבו את תאוות הבצע קצרת-הטווח וחשבו לעתיד. אם אתם עדיין מתקשים להבין, אני ממליץ על יועץ מצויין בשם דויד פרץ. סוף מאמר מוסגר.]

 

אם היו לי חששות, הרי ש-"Wishing" (המופיע לעיל בתרגום שלי – כל שירי האלבום הם באנגלית, אם טרם ציינתי זאת), השיר הפותח את האלבום של רד"ו, הפיג את כולם באקורד אחד נמוך של פסנתר. הפתיחה הדרמטית-אפלה, הביצוע הנקי (raw versions או לא raw versions), הטקסט היפה והקול הנהדר של רד"ו – כל מה שביקשתי מהאלבום הזה קיבלתי (למעט, אולי העובדה הפשוטה שהוא באנגלית. אחזור לזה בהמשך).

 

אומרים "אל תסתכל בקנקן", ובכל זאת הקנקן השחור והקצר שבו נתון האלבום של רד"ו מספר את כל הסיפור של האלבום בעצם. העטיפה השחורה, התצלום הדהוי עם הסיגריה בזווית הפה א-לה פי-ג'יי הארווי, התודות (תודה ראשונה לאחד טום וייטס, תודה שניה לאדי על Bonemachine, ועוד תודה לאנשים ש"בוחרים לראות עלה רביעי של תלתן לא כפגם גנטי אלא כמזל גדול…) – כל אלה משמשים כאקספוזיציה לדבר האמיתי: שמונה שירים, עשרים ותשע דקות, המון כאב, בדידות וחשיפה (מצד רד"ו, כמובן) והמון אושר (למי שהואיל להקשיב). נו, טוב – מה כבר אפשר לצפות ממי בחרה כשמה האמצעי את המלה "דולורס" (מספרדית: כאב, עצב, מצוקה, חרטה).

 

הלחנים של רד"ו משתלבים נהדר עם המילים והשירה שלה. היא לא מפליאה בנגינה, לא מרגישה צורך להוכיח כלום (למעט שני הקטעים האינסטרומנטלים הנהדרים, “Tango of the Second Chance" ו-“Air” של באך, שם היא באמת מראה כמה טוב היא משתמשת בפסנתר וכמה טוב היא מייצרת עבורנו בפסנתר שלה), מנגנת חלש רגע אחד ומכה ללא רחם בקלידים ברגע שאחרי. כך, למשל, ב-“Let’s Dance” המתרומם לגבהים נפלאים של שירה ופסנתר, כולל מעבר משעשע לקטע ריקוד של אקורדיון, כלי הקשה ושריקה בסופו, בעוד רד"ו מבקשת "רק הפעם הזו תרקוד איתי, תן לי לשים את ראשי על כתפך, עצום עת עיניך, עצום את עיניך ותרקוד איתי, ותשכח, תשכח הכל פרט לי".

 

רבים וטובים הזכירו את הדמיון של רד"ו לפולי-ג'ין הארווי – השירה האינטימית, החיטוט בנפש בטון נשי אך אסרטיבי, האפלוליות, המינימליזם והבלוזיות. לי היא הזכירה בעיקר פולי אחרת, פולי-אנה פראנק, הלא היא שרון בן-עזר, במיוחד זו של השירים באנגלית ב"אין לבחור" (אלבום נפלא, שנשמע טרי, אקטואלי ובועט גם חמש-עשרה שנים אחרי צאתו). שיר כמו “Island of Faith” נשמע ממש לקוח מתוך אותו אלבום, השירה השקטה-מתייפחת-צלולה במיוחד. רד"ו שרה "אני רוצה להראות לך דרך לאי של אמונה שמה נמצא ביתך, שם אתה יכול לזרוע את זרעי האושר ולראות אותם צומחים", ואפשר ממש לחוש באמונה ובתקווה שעולים מקולה.

 

גם "I Love (this blue life of mine)", שאמור שוחרר כטיזר לאלבום, הוא שיר מאוד פוליאנה-פראנקי, עם מילים נהדרות ונגינת פסנתר חזקה ונעימה, ומוטו שמסכם למעשה את רוח האלבום כולו – "יכול להיות שזה קל יותר לאחדים, יכול להיות שאחדים מאושרים יותר, וזה נכון שלעתים אין אף אחד שיראה את היופי פרט לי, אז אני שרה, שרה לעצמי". כן, ככה היא כנראה, רד"ו, אוהבת את החיים הכחולים-עצובים שלה, בטוחה בעצמה, כשרונית מספיק כדי להעביר המון בשירה ופסנתר בלבד, אמיתי מספיק כדי לדון באמת בחייה, בלי מסכות והתייפייפות, אשה אמיתית.

 

יש באלבום איזה אווירה קברטית סמויה, המצוייה גם במוסיקה של מר וייטס, שוודאי מהווה מודל לחיקוי עבור רד"ו. אלא שבמקרה שלה, הקברטיות הזו הרבה יותר מחוייכת ונינוחה, ומזכירה בעיקר את גברת גומונדסדוטיר. "I’ve been such a good girl"  הוא שיר ביורקי ממש. רד"ו שרה "הייתי ילדה כזו טובה, למה אתה מביט בי ככה, למה אתה נראה כה מרוחק". זהו שיר השתוקקות, אהבה חד-צדדית שמובילה לאובדן עצמי, והשירה כמו גם הלחן מאוד שונים משאר שירי האלבום. וכששיר כזה מגיע אחרי שיר כמו "I Love (this blue life of mine)" ואחרי קטע קלאסי כמו “Tango of the Second Chance” אתה מבין כמה מגוונת ומעניינת היא רד"ו וכמה מהנה ומענגת היא היצירה שלה.

 

"יש לי כלבה והיא שרה לפעמים

יש לי גבר שאוהב אותי יותר מהחיים

יש לי וויסקי בכוס

הפסנתר שלי איתי

אני יכולה לראות את הים כל יום.

 

אני אוהבת את החיים האלה

למרות שהם מפחידים אותי יותר מהמוות.

 

כלום לא קל

ואני נכנעת הרבה

אבל לא הפסקתי מעולם להיות מה שאני רוצה להיות

ואני גאה

ואני חזקה

וכשהיא אומרת שהחיים שלי לפניי

אני מתפללת לאלוהים שהיא איננה טועה.

 

אני לא מתפללת לאלוהים בשביל שום דבר אחר

אני יכולה להתמודד עם הכל

אני מוכנה לאכזבות

כל עוד אני נותנת הכל

אני לא מתפללת לאלוהים בשביל שום דבר אחר

אבל אני מבקשת את הכוכבים

ואני מנסה להאמין במזל

ואני שותה בשבילך בכל פעם שאני שותה

ואני מנסה להאמין במזל

אני מנסה להאמין במזל

אני מנסה להאמין במזל

אני לא רוצה למות בלי לפגוש אותך"

                                                (Letter)

 

 "Letter” הוא השיר שלמעשה חותם את האלבום, אם משמיטים את הקטע האינסטרומנטלי הקלאסי שאחריו. אם חשבתי ש"כשהלילה יורד" הוא שיא שרד"ו תתקשה לשחזר, מגיע השיר הזה ומתעלה עליו. אולי משום שפה המלים והלחן שלה, אולי משום שכאן היא באמת חושפת את עצמה, אבל מדובר בשיר הכי טום וייטסי באלבום, עם קול ילדותי אך מדהים בכנותו, והמלים האלה, המרגשות וההורסות. מסתבר שאפשר להפיל אותי על הרצפה גם באנגלית, ורד"ו עושה את זה בקלות יחסית, בשתיים וחצי דקות של שכרון חושים.

 

מהפיסות הביוגרפיות המעטות שנמצאות ברשת, רד"ו גדלה באשקלון. הדמיון בשם לרות וייס המיתולוגית חשוד קצת, ככה שיכול להיות ש"דולורס" הוא לא הפיקציה היחידה בשם. אבל כל עוד הפיקציה היא אך ורק בשם, לי – אישית – אין בעיה עם זה. בכל השאר רד"ו היא אמיתית ככל שניתן להיות, מרגשת ככל שניתן לרגש ובעיקר מנצלת כל פיסה מהכשרון הנפלא שלה, כדי להביא את הגרסאות – גולמיות ככל שיהיו – למקסימום, והתוצאה משאירה מאחור הרבה מאוד מהשירים האובר-מעובדים אובר-מתוחכמים שנשמעים במקומותינו מכל עבר. הגם שהאווירה של האלבום די הומוגנית – בלוז, וויסקי, עשן, כאב – הסגנונות השונים, העליות והמורדות, האתנחתות המוזיקליות – כל אלה הופכים אותו למפגן מהפנט ותיאטרלי, דרמטי ומעניין, בולט ושונה, ובעיקר מאוד מספק.

 

 

הבטחתי ולכן אקיים – כל מה שרד"ו "הבטיחה" לי טרם צאת האלבום התממש בו ובגדול, פרט לעניין אחד קטן: האנגלית. הייתי – ואני מתחיל להישמע כמו זקנה טרחנית, ובכל זאת – מאוד שמח לראות יוצרת מדהימה כמו רד"ו עושה את זה בשפת התנ"ך. גם ככה חסרים לנו יוצרים ישראליים מעניינים, אז לאבד אחת כמו רד"ו לטובת השפה האנגלית?   הטקסטים הנהדרים שלה ששניים מהם התיימרתי לתרגם כאן במלואם גורמים לי להזיל ריר במחשבה על איך היה נראה אלבום שלה בעברית. אני מקווה כי יימצא מישהו שיואיל לשכנע, לעזור (אולי גם לממן) לרד"ו להקליט את האלבום הבא שלה בעברית, מתוך אמונה ותחושה, שבעברית היא תיצור ותישמע לא פחות טוב, אולי אפילו יותר טוב (אגב, האלבום הזה יוצא בהוצאה עצמית, עוד מסמר בארון הקבורה של תעשיית המוסיקה הישראלית המסורתית).

 

אה, ואם כבר תלונות, אז הנה משהו קטנוני-מעט אך חשוב: המילים של רד"ו נהדרות. היא כותבת ושרה באנגלית בלי הרבה בעיות, אבל בתהליך כתיבת המלים בחוברת שמצורפת לאלבום מישהו פישל, ובגדול. כל-כך הרבה שגיאות כתיב (סתם דוגמה: את המלה losing, כלומר מפסידה, שרות כותבת – וגם מבטאת – בשיר wishing כותבים כפי שאני כתבתי כאן ולא כפי שמופיע במלים), טעויות ובלבולים, ממש כואב הלב. אז בפעם הבאה, הוצאה עצמית או לא, כדאי להשקיע לא רק בצילום וסגנון, אלא גם ב-Spell Checker, אולי אפילו עורך. אלבום כל-כך קרוב לשלמות ראוי גם לפרפקציוניזם גם בפרט הטכני הקטן הזה.

 

[ (Come See (Raw Versions, רות דולורס-וייס, הוצאה עצמית, 2004 ]

 

 

 

"כל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא

  וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא"

 (מתוך התלמוד)

 

בישראל ממתינים למעלה מאלף אנשים להשתלת איברים. נשמע מצמרר, לא?   אלף אנשים סובלים, כואבים, מעבירים את חייהם בין חיים למוות, ויכולים לקבל את חייהם בחזרה ביום אחד, אם רק יימצא להם תורם.

 

אבל הנכונות לתרומת איברים בישראל נמוכה מאוד. לפי משרד הבריאות רק כ-4% מהאוכלוסיה בישראל חתומים על כרטיס תורם, המצהיר כי במקרה של מוות החתום מאשר לתרום את איבריו. ללא כרטיס שכזה, מי שמחליט בעניין היא המשפחה (הכואבת, מרוסקת או אבלה ברוב המקרים), ושיעור ההיענות במקרה זה נמוך מ-50%.

 

 

"אָדי", האגודה לקידום השתלות בישראל, נוסדה על-ידי משפחת בן-דרור, לזר בנם אהוד שנפטר בעודו ממתין לתרומת כליה. "אדי" מחזיקה מאגר מידע של כל תושבי ישראל שחתמו על כרטיס תורם, כלומר מוכנים לתרום איברים אחרי מותם. כאמור, חתומים ב"אדי" כ-250 אלף אזרחים (במדינות מערב מתוקנות שיעור החתימה מגיע אף ל-35%).

 

בכנות – לא נוח להתעסק עם הנושא "מה יקרה לי כשאמות". שמעתי כל מיני דעות משונות בעניין הזה, בשתים-עשרה השנים שאני חתום על הכרטיס ומקדם את העניין באופן די פעיל (אך חובבני) – הרגשה כאילו חתימה על כרטיס היא "אישור" למישהו למעלה לקחת חיים, סתם תחושה של "עין הרע", הרגשה ש"יש מספיק אחרים שיתרמו" ועוד ועוד. נראה שרק כאשר – חס וחלילה – מישהו במשפחה זקוק לתרומה, מישהו במשפחה סובל וכואב בציפיה לאיבר שיציל את חייו, רק אז מבינים אנשים כמה חשוב לתרום איברים. לכולנו, כחברה, זה מעט מדי ומאוחר מדי.

 

לי – כאתאיסט, שאינו מאמין בתחיית המתים וגם לא בגלגול נשמות – נראה תמיד מפתיע שאנשים ממאנים לתרום את איבריהם. אחרי הכל, you can’t take it with you. ואם איבר כלשהו יכול להציל חיים, האם לא עדיף לתת אותו למי שזקוק לו, מאשר לתת לו (סליחה על הבוטות) להרקיב סתם כך?     אבל גם לאלו המאמינים, ויאמינו במה שירצו, לא צריכה להיות כל בעיה עם תרומה. האמונה היהודית גורסת שהמצווה לתרום היא גדולה ביותר, ומי שאינו תורם "מבזבז" את האפשרות להעניק חיים. הבעיה היחידה היא עם קביעת המוות, וב-1986 פתרה את הבעיה הרבנות הראשית, שהכירה במוות מוחי כמוות לכל דבר. אפילו תחיית המתים לא אמורה להיפגע בשל תרומת איברים, שהרי המתים מכל הדורות יקומו לתחייה, בין אם איבריהם שלמים ובין אם לא (בשל תאונה או סתם שנים מתחת לאדמה). באותו אופן מתייחסות לעניין גם הנצרות וגם הדת המוסלמית, הבודיהזם ופילוסופיות השינטו וההינדו.

 

בקיצור, אנשים ממתינים לתרומה, אנשים כמוני וכמוך, ובמדינה נאורה כשלנו, מדינה שבה "כולנו אחים", אין כל סיבה שלא יחתום על כרטיס תורם כל אדם ואדם. בארה"ב אומרים המומחים שתשעה אנשים מתים כל יום בהמתנה להשתלה. הסטטיסטיקה בארץ לא ברורה, אבל הכיוון חד וברור. וגם הפתרון – אם כולם יחתמו על הכרטיס, לא תהיה כנראה רשימת המתנה, ואנשים לא ימותו סתם.

 

 

 

כבר היום יש הצעות שונות לחוקים ותקנות, שיגבירו את המודעות לתרומת איברים ואת ההסכמה. בין אם מדובר בהצעות כגון זו של נועם פלד ובין אם הצעות חוק דוגמת זה הנהוג במדינות סקנדינביה (שם ברירת המחדל היא שהאדם מוכן לתרום; אם אינו מוכן, עליו להצהיר על-כך), ברור לכולנו שייקח זמן רב עד שהצעות כגון אלה ייושמו. חבל להשאיר את העניין בידי מחוקקים ו/או לוביסטים. אפשר לפעול כבר היום, כבר עכשיו.

 

אם אין ברשותך כרטיס תורם, הנה הפרטים של "אדי":

אדי, האגודה לקידום השתלות בישראל

רח' נח מוזס 15, תל-אביב 67442

טלפון: 1-800-609610

אפשר גם להצטרף בקלות דרך האינטרנט כאן.

 

כל אחד יכול לעשות את זה, מגיל 18 ואילך, ללא תלות במצב בריאותי, נפשי וכדומה. אגב, אפשר גם להתחרט אחר-כך. אני גם ממליץ למי שהחליט לחתום לשתף בעניין את משפחתו, חבריו והסביבה שלו. ככל שיחתמו יותר, מצבנו יהיה טוב יותר.

 

שפר עליי גורלי, ואיש ממשפחתי או סביבתי הקרובה לא היה זקוק לתרומת איברים. כולי תקווה שהמצב יישאר ככה תמיד. ובכל זאת, ודווקא בשל כך, אני חתום על כרטיס של "אדי". הגיע הזמן שתחתמו גם אתם.

 

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'"

(מתוך "הלכות רוצח ושמירת הנפש" לרמב"ם)

"כולם יודעים שהקוביות מזויפות

 כולם זורקים ומחזיקים אצבעות

 כולם יודעים שהמלחמה נגמרה

 כולם יודעים שהבחורים הטובים הפסידו בה

 כולם יודעים שהקרב מכור מבפנים

 העניים נשארים עניים, העשירים מתעשרים

 ככה זה הולך –

 כולם יודעים.

 

 כולם יודעים שהספינה שוקעת

 כולם יודעים שהקפטן לא אמר אמת

 לכולם יש את הרגשת השבר הזו

 כאילו אביהם או הכלב שלהם מת.

 

 כולם מדברים לעצם אל הכיסים

 כולם רוצים קופסה של שוקולדים

 וורד ארוך גבעולים –

 כולם יודעים…"

                           (מתוך everybody knows)

 

הפגישה הראשונה שלי עם ליאונרד כהן היתה בגיל 16. לארץ הגיע הסרט Pump Up The Volume, שכונה כאן "רדיו חזק" (דווקא אהבתי את השם הזה), ופרט לעובדה שהוא היה סרט מופלא שדיבר אליי כפי ששום סרט לא דיבר עד אז (והיו לכך רבדים שונים ומעניינים, שאולי פעם אדון בהם), הוא הכיל שניים מהשירים הנפלאים ביותר שליאונרד כהן כתב – "everybody knows" שקטע ממנו מופיע לעיל ו"who by fire" שאצטט מאוחר יותר. כן, שמעתי על ואת ליאונרד לפני כן, אבל רק בסרט הזה, רק באמצעות שני השירים האלה גיליתי ממש את ליאונרד כהן האמן, ומאז ועד היום יש לנו סיפור אהבה ארוך (שהורחב לשלישייה שמחה ומאושרת, לאחר שגם אשתי התבררה כאוהבת ליאונרד מושבעת).

 

ולמה נזכרתי בליאונרד דווקא עכשיו?  ובכן, לא סתם ולא אני. שני אנשים מדהימים ונפלאים, העושים ימים ולילות לטובת המוסיקה הישראלית, נרתמו לפרוייקט מדהים, "שיר זר" שמו, ובו אמנים נהדרים מבצעים – בשפת הקודש – ביצועים חדשים לשיריו של ליאונרד דה-כהן. שני אלה – גיאחה, המוח והנשמה מאחורי "השרת העיוור", אתר הביקורות היוצא-דופן, ודויד פרץ, שקצרה היריעה מלהכיל את מעלותיו (ובכל זאת: מוזיקאי, איש סאונד, כותב, מלחין, מפיק, מנהל לייבל, בכל אולפנים ועוד) מעניקים לכם את האלבום הזה במתנה (כולל עטיפה אפילו) בתוך מגזין "השרת העיוור" של חודש אוקטובר, שכל כולו הצדעה לליאונרד כהן, שחגג ב-21 בספטמבר את יום הולדתו השבעים (!!!).

 

 

 

אז מה מיוחד בליאונרד כהן?  בעיניי תמיד קסמה העובדה שהאיש הוא, בראש ובראשונה, משורר (והוא אכן חבק מספר ספרי שירה בעשורים הארוכים של יצירתו). הטקסטים שלו הם אמנות צרופה, והאזנה לשירים שלו – המשלבים את הטקסטים הנהדרים האלה עם הלחנים הלא פחות נפלאים שלו – היא פשוט בעיניי אושר עילאי. וליאונרד לא כותב טקסטים קלים (גם אם הם קלים לעיכול) – הנה, למשל, who by fire”"' המבוסס ברובו על "ונתנה תוקף", התפילה המפורסמת מיום הכיפורים, התוהה על הגורלות הנחרצים מלמעלה:

 

"ומי באש, ומי במים,

מי באור השמש, מי בשעת הליל,

מי בנסיון גדול, מי במשפט העם,

מי בחודש מאי השמח העליז,

מי ברקבון איטי להחריד,

ומי עליי לומר שמתעניין?

                           (מתוך who by fire)

 

 בין אם אלה השירים המרים שצוטטו לעיל, ובין אם שירי אהבה נפלאים כ"So Long Marianne" או "Suzanne", ליאונרד כהן הוא יחיד ומיוחד. מאלבומו הראשון, Songs of Leonard Cohen מ-1968 ועד אלבומו החדש, Dear Heather, שאמור לצאת בסוף החודש, הוא שמר תמיד על אמת אומנותית ועל איכות תרבותית, ולמרות חיפושים ושינויים, מעברים ונדודים (כולל ביקורים פה בארץ), הוא נשאר אמן מדהים שתמיד כיף להיזכר בו ולהקשיב לו.

 

בקיצור, "שיר זר"  איננו זר כל-כך, ונשמע כמו שיר שתמיד הלך איתנו והתנגנן בראשנו. ולכן, חבל לבזבז אפילו רגע: הקליקו, הורידו, שמעו, צרבו, ובעיקר – תהנו.

 

"כמו ציפור על חוט התיל

 כמו שיכור במקהלה של חצות

 אני ניסיתי, בדרכי שלי, להיות חופשי

 כמו דג על פתיון

 כמו אביר מספר ישן

 אני שמרתי את כל הקרעים שלי איתך

 

 ואם הייתי לא אדיב אני מקווה שפשוט תתני לי ללכת

 ואם הייתי לא כן אני מקווה שאת יודעת שזה מעולם לא היה איתך…"

                                                                                                (bird on a wire)

 

יומולדת שמח, ליאונרד.

 

תודה, גיאחה ודויד.

 

 

 

 

כרגיל, (כמעט) ללא ספוילרים. אך, כרגיל, תמיד כדאי קודם לקרוא את הספר.

 

 

 

"האם יש נקודה שאתה רוצה להסב את תשומת לבי אליה?"

"למקרה המוזר של הכלב בלילה."

"הכלב לא עשה שום דבר בלילה."

"זה היה המקרה המוזר", אמר שרלוק הולמס.

(מתוך "Silver Blaze", סיפור מאת סר ארתור קונן דויל)

 

פרקי הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (להלן: "המקרה") ממוספרים במספרים ראשוניים, האהובים כל-כך על כריסטופר בון, גיבור הספר – הפרק הראשון מספרו 2, ואחר-כך באים פרק 3, פרק 5, פרק 7 וכו'. בהתחלה, אני חייב להודות, חשבתי שמישהו תלש את הפרק הראשון מהעותק שלי, אבל ככל שמתקדמים בקריאת הסיפור מבינים שעניין זה, כמו עניינים אחרים המופיעים בספר, הוא עוד נדבך בעולם המדהים של כריסטופר, שהסופר מארק האדון מצליח לחשוף בפנינו בדרכים ספרותיות מדהימות.

 

"…מספרים ראשוניים הם מה שנשאר אחרי שמסלקים את הדפוסים המוכרים. לדעתי, מספרים ראשוניים הם כמו החיים. הם מאוד הגיוניים, אבל אף אחד לא יצליח לחשב אף פעם את החוקיות הבסיסית שלהם, גם אם הוא יבלה את כל החיים שלו בחישובים…"

 

כריסטופר בון הוא נער בן 15, הסובל מתסמונת אספרגר. בכל דפי הספר, מעין סיפור מסע "אוטוביוגרפי" ש"כותב" בון עצמו, אין כל התייחסות לתסמונת או בכלל לעובדה שכריסטופר הוא ילד חריג. אבל לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם כדי להבין שהדרך שבה כריסטופר רואה את העולם, הדברים אליהם הוא שם לב והדברים אותם הוא מתקשה להבין – כל אלה הופכים אותו לאחר. כריסטפור קולט בצורה מדהימה את הפרטים המופשטים שהוא רואה מסביבו ואף זוכר אותם לאורך זמן (כמו, למשל, כמות הפרות שראה בשדה, כשעצר לעשות פיפי לפני כמה שנים, הצבע שלהן, כמה בתים היו בכפר שבאופק ועוד), אך את הבעות הפנים של האנשים איתם הוא בא במגע הוא איננו מבין (פרט ל"עצוב" ו"שמח"). כזה הוא עולמם של הלוקים בתסמונת אספרגר, ובדרך זו מעביר האדון – דרך כריסטופר – את ראיית העולם הזו לנו. ואנו, אשר מבינים מה פירוש הבעות הפנים ואת הבדיחות שכריסטופר מספר אך לא צוחק מהן, זוכים להנות מספר מרתק ומאלף.

 

"…אני אוהב מתמטיקה, כי זה אומר לפתור בעיות, והבעיות האלה קשות ומעניינות אבל בסוף תמיד יש תושבה ברורה… מתמטיקה היא לא החיים, כי בחיים אין בסוף תשובות ברורות…"

 

"המקרה" הוא בעצם סיפור מסע – מסע של נער תמים ואופטימי, נער חריג, בדרך לגילוי עצמי, להבנת הסביבה והאנשים שמסביבו, להתגברות על הליקויים מהם הוא סובל. דווקא משום שהתסמונת ממנה סובל כריסטופר אינה מאפשרת לו לקלוט את העולם כפי שאדם רגיל קולט אותו, הדרך שבה הוא מתאר את העולם היא חדשה, רעננה ובעלת עוצמה כבירה. זהו סיפור בלשי, אבל בעצם סיפור אנושי, כמעט טלנובלה; ספר ילדים לכאורה, אבל בעצם ספר שרק מבוגרים יבינו באמת; ספר שדן בנושא הכתיבה – איך כותבים ספר, איך יוצרים אמינות, באילו תחבולות ספרותיות מותר או אסור או צריך להשתמש. האידיאל של כריסטופר, ואולי גם של האדון, הוא ספרי שרלוק הולמס, ובמיוחד "כלבם של בני בסקרוויל". כריסטופר מעריץ את שרלוק הולמס, שהוא רציונליסט גמור כמוהו, אבל לא אוהד את סר ארתור קונן דויל, שכן "הוא האמין בתופעות על-טבעיות וכשהוא היה זקן הוא הצטרף לאגודת הספיריטואליסטים".

 

"…הוא חכם מאוד ופותר את התעלומה והוא אומר "העולם מלא בדברים מובנים מאליהם שבני האדם אינם מבחינים בהם". אבל הוא כן מבחין בהם, כמוני… חוץ מזה, שרלוק הולמס לא מאמין בקיום של העל-טבעי, שזה אומר אלוהים ופיות וכלבים מהגיהנום וקללות, שהם כולם דברים מטומטמים…"

 

כריסטופר הקדוש, על שמו קרוי כריסטופר, הוא – במסורת הנוצרית – פטרון הנוסעים. משמעות השם בלטינית היא "להעביר את ישו", שכן כריסטופר זה, ענק רב כוח, היה מעביר את הנהר כל מי שחפץ בכך, והפעם היחידה בה נכשל היה כאשר ניסה להעביר ילד קטן שענה לשם ישוע (שהרי הוא נשא את כל העולם על גבו). אבל כריסטופר הוא רציונליסט, ולכן הוא אומר ש"הסיפור הזה הוא שקר", בדיוק כמו שמטאפורות בעיניו הן שקר (הרי אף אחד לא באמת "מתפוצץ מצחוק") ואלוהים הוא שקר וגן עדן הוא שקר. בהתאם לראיית העולם שלו הוא אינו מאמין בדברים שאינו רואה, והכלל האהוב עליו ביותר הוא "התער של אוקם".

 

"…זה מראה שלפעמים אנשים רוצים להיות מטומטמים והם לא רוצים לדעת את האמת.
וזה מראה שמה שנקרא "התער של אוקם" הוא באמת נכון.
התער של אוקם הוא בכלל לא תער במובן של סכין גילוח אלא כלל, והוא אומר
Entia non sunt multiplicanda praeter necessitatem
שזה בלטינית, וזה אומר
אין להניח את קיומם של דברים יותר מכפי שהכרחי לחלוטין…"

 

יש משהו יפה ברציונליזם הגמור של כריסטופר. אני חייב להודות, שגם אני במידה רבה רציונליסט שכזה. הגם שאני חייב להעיד על עצמי (בצניעות המתבקשת), כי אני קולט רגשות ומבין אותם הרבה יותר מאשר כריסטופר, הרי שאני מאוד מזדהה עם הרבה מהרעיונות שהוא מעלה. בעיני הרציונליסט (ואני מאמין שגם מארק האדון הוא כזה), אמונות תפלות ומיסטיקה – פיות, טלפתיה, גן עדן, אלוהים – תמיד ייראו פרימיטיביות ומשוללות הגיון. אני, כמו כריסטופר, מסוגל להבין את הצורך של אנשים באמונות תפלות, את הסיבה שהם נתלים בהן, אבל לעולם לא אהיה מסוגל להבין או לקבל את הדברים ה"מופלאים" הללו עצמם.  בגמרא כתוב "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור", ואילו הרציונליסט דורש דווקא במופלא בנסיון להפוך אותו למובן וחוקר דווקא במכוסה כדי להפוך אותו לגלוי.

 

"…אני חושב שאנשים מאמינים בגן עדן כי הם לא אוהבים את הרעיון שהם צריכים למות, כי הם רוצים להמשיך לחיות ולא מוצא חן בעיניהם הרעיון שאנשים אחרים יעברו לגור בבית שלהם ויזרקו את הדברים שלהם לזבל…

אנשים מאמינים באלוהים כי העולם מאוד מורכב ומסובך והם חושבים שמאוד לא סביר שדברים כל-כך מורכבים כמו סנאי מעופף או העין האנושית או המוח יכלו להיווצר במקרה…

אנשים שמאמינים באלוהים חושבים שאלוהים שם את המין האנושי על כדור הארץ כי הם חושבים שבן אדם הוא החיה הכי טובה, אבל בן אדם הוא סתם חיה והוא יתפתח לחיה אחרת, והחיה הזו תהיה חכמה יותר ותכניס את בני האדם לגן חיות, כמו שאנחנו שמים שימפנזים וגורילות בגן החיות…"

 

מארק האדון עבד עם ילדים ומבוגרים מוגבלים. הוא גם למד ספרות באוקספורד ובאדינבורו וכתב שמונה-עשרה ספרי ילדים. כתיבה טובה, לדבריו, "לא מסבירה יותר מדי, רק מספרת את הדרבים שקרו כפשוטם, ומציירת תמונה שמשאיר מקום לדמיון ולהבנה של הקורא". וזה בדיוק מה שהוא עושה ב"המקרה" – משאיר לנו להבין, להפנים, להתפלא, להתפעל, לצחוק (המון) ולבכות (עוד יותר), ובעיקר להשתאות אל מול ספר קצר, פשוט ומופלא אודות ילד פשוט ומופלא, שמסיים את הספר בתחושה של ניצחון ותקווה, אליה מצטרף כל מי שקורא את הספר: "אני אגמור את הלימודים בהצטיינות ואהיה מדען. ואני יודע שאני אוכל לעשות את זה… אני יכול לעשות הכל".

 

"…אז אם אתה עכשיו שומע,

סופרמן,

כל אחד צריך מושיע או גיבור להאמין,

שקוראים לו סופרמן,

שקוראים לו ספיידרמן,

שקוראים לו סופרמן –

הוא בא,

הוא לא בא…"

                        (שקוראים לו סופרמן / דן תורן)

   

הנה – אפילו סופרמן בסוף מת. נשמע קצת מוזר, אבל כל כוחות-העל שגייס כריסטופר ריב, השחקן שלעד יזוהה עם סדרת סרטי "סופרמן", לא עזרו לו. אתמול, בגיל 52, הוא הלך לעולמו.

 

הסיפור ידוע לכל – תאונת רכיבה שכפתה על הגיבור של ילדותי ישיבה בכסא גלגלים אבל הפכה אותו לסמל של גבורה. ריב סירב להיכנע למגבלות,  נלחם עד חורמה בפציעה הקשה והפך להיות דובר מוביל של משותקי גוף (מה שאף הביא אותו לאחרונה לארץ).

 

ריב היה איש אמיץ, שלא ויתר לעצמו לרגע. לפני כעשר שנים הוא קרא בטקס האוסקר להוליווד לעסוק בנושאים חברתיים. ב-1998 שיחק בגרסה מחודשת של "חלון אחורי" בתפקיד הצלם הנכה. בשנת 2000 הוא החל להזיז את גפיו, והייתה תחושה שהוא אכן יוכל למחלה (הוא אף נשבע שהוא ילך שוב).

 

  

 

מה שבטוח – הפציעה הפכה את ריב לאדם אחר, בולט, חשוב, גיבור. שחקן גדול הוא לא היה מעולם, קשה אפילו לחשוב באילו עוד סרטים הוא השתתף, ובכל זאת – דווקא לאחר שנפצע קשה – הוא באמת הפך לסופרמן. הוא סירב להשלים עם המציאות, מימן מחקרים ונסע בעולם לדרבן חוקרים לטפל במקרים דומים לשלו, ומעל לכל האמין שהוא יוכל למגבלות שלו. אני בטוח שאם היה יכול, היה עף נגד כיוון הסיבוב של כדור הארץ ומחזיר את הזמן לאחור, כמו שעשה בסרט. מצד שני, אולי גם הוא הבין שהיה גם הרבה טוב בפציעה שלו, טוב שהוא דאג לחלק עם כל תושבי העולם, כפי שעשה פעמים רבות בסרטים שלו.

 

בכל פעם שסרטי סופרמן נשלפים מהבוידעם, אני נדהם מחדש כמה פרימיטיביים וחסרי הגיון הם, כמה קל לראות שסופרמן לא עף באמת, כמה מבייש זה לדעת שפעם ממש התלהבתי מהסרט הזה. ובכל זאת, היה בהם משהו תמים, משהו אמיתי – כמו בשחקן הראשי שלהם.

 

אבל מחוץ להוליווד אין, בדרך כלל, הפי אנד. גם סופרמן מת. כריסטופר ריב, בן 52, הלך אתמול לעולמו, ואיתו מתה מעט מהרוח האנושית.

 

 

                  חושות הרוסות בראס-א-שטן (צילום: רויטרס)

 

יצאתי לחפש שפיות, ומצאתי מלחמה.

 

חזרתי בשלום (תודה לכל הדואגים), אם אפשר לקרוא למצב הזה ככה.

 

סוף שידור.

 

                                 

אני בעד חברות. אני אוהב חברות…

 

תעצמו את העיניים… צבעים עזי מבט, תכלת מסנוורת ירוק בוהק, שפריץ-שניים אדום, שלולית בז'. איפה אנחנו?   בקיבוץ. אתם יודעים – לכל חבר יש פיסת דשא לפני הבית. ואתם ודאי מכירים את הפתגם – הדשא של השכן ירוק יותר. אני הייתי מקפיד על זה – שהדשא של השכן שלי תמיד יהיה ירוק יותר. למה לפחות כלל אחד בחיים, לפחות אחד, רציתי להחזיק אחד לאחד כמו שאומרים. שלא ידמה לי שאני שואף למשהו שיש לשכן שלי, לא לא. הדשא של השכן שלי ירוק יותר. נקודה.

 

מה הייתי עושה?  הייתי מצהיב את הדשא שלי. איך הייתי עושה את זה?  לא פרוייקט מי יודע…  הייתי מצמיא אותו. אז הדשא שלי נהיה מה שנקרא צהבהב ושרוע, והדשא של השכן שלי מה-זה ירוק – שחור. הוא היה משקה אותו, מדשן אותו, היה עושה לו את הציפורניים, אתה יכול להגיד. כל עשב היה עומד אצלו דום מתוח שפיץ דוקר את הכחלחלה. ואצלי מה שנקרא soft version באנגלית, גרסה רפויה, רכה, ירקרק ושרוע. אבל מה – הייתי יוצא מהבית לעת ערב, הייתי מסתכל על הדשא שלי, הייתי מסתכל על הדשא של השכן שלי והייתי מבסוט. הדשא של השכן שלי ירוק יותר, אשכרה. אני בסדר לפחות בכלל אחד.

 

ככה עברו עליי איזה יומיים-שלושה של אושר. תראו מה זה חברות…  הדשא שלי נהיה צהבהב עד צהוב עד חום. וזה התחיל לדקור בעיניים של השכן שלי, חבר מסודר מהשורה. פתאום הדשא שלי נהיה כמו איזה פצע. בא אליי יום אחד ואומר לי: "מאיר, תראה איך הדשא שלך נראה. לא צבע, לא צורה. זרוק עליו טיפת מים, גרגר דשן כימי, תראה איך הוא…" והוא ככה צובט לי בלחיים, חזק, מתכוון להגיד "תופס צבע". אני מוריד לו את הידיים מהלחיים שלי, ואומר לו: "לא, בני, אני עושה את זה בכוונה". פותח עליי זוג עיניים: "מה, אתה חוסך במים?". אני אומר לו: "בני, אני חוסך במים? אתה מכיר אותי – אני מזל דגים. אני לא נרדם בלי קלטת עם פכפוך מים חיים ונוזלים מהלבנון. לא, אני רק מקפיד שהדשא של השכן שלי יהיה ירוק יותר".

 

עכשיו ראיתי איך האישונים שלו גדלים מרוב זעם. תראו מה זה חברות… אני מבין למה הוא התרגז כל-כך. למה אני הייתי בכלל הזה כמו שצריך –  הדשא של השכן שלי ירוק יותר. אבל את בני, חבר מן השורה, העפתי מהכלל הזה. למה הדשא של השכן של בני תמיד צהוב יותר עד חום. ופתאום חבר מהשורה מוצא את עצמו מחוץ לכלל. זה לא מרגיז?  מה-זה מרגיז. הוא גם מתעב חריגים בינינו. "תשקה את הדשא!". אני אומר לו: "לא". אז הוא אומר לי: "מה אתה נורמלי?". אני אומר לו: "לא… מה אתה חושב שאני לא נורמלי להיות נורמלי?  אני לא נורמלי!".

 

אז ככה, כמו שאני מבסוט מההברקה שלי, ותודו שזה הברקה, בני יוצא לי מהתמונה כמו שאומרים. אולי דקה, אולי שתיים עברו, טלפון מהמרפאה – "תבוא דחוף!". אני בא. כל וועדת בריאות, שני נציגים מהמזכירות, שניים בלבן שלא הכרתי. אומרים לי: "אתה רוצה להתאשפז או משהו?". אני אומר: "מה?". אומרים לי: "השכן שלך אומר, שאתה אומר, שאתה לא נורמלי". מסתכל עליהם ככה, "נכון… מה, אתם חושבים שאני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!  מה, אם לשקר זה נורמה, אני לא נורמלי. אם לגנוב זה נורמה, לא נורמלי". אל תסתכלו עליי ככה, לא שאני צדיק כזה, זה רק בשביל לסבר את האוזן.  "אם לשים מסכה על הראש, להיכנס לחדר אטום, לחכות שייפול עליך טיל זה נורמלי… אני לא נורמלי!". אני מסתכל עליהם, עוד צועק את זה אפילו, והם רק שמעו מסיכה, רמזו לשניים בלבן, ואני שקעתי – זה מה שאני זוכר, את הרמז הזה לשניים בלבן –  ואני שקעתי בערפל ענוג ורדרד מתקתק נעים חסר הכרה, כמו שאומרים.

 

התעוררתי במוסד לשיקום. ולא היו לי ימים יפים בחיים כמו הימים שביליתי במוסד לשיקום. אפשר לומר עשיתי חיים משוגעים. כל-כך טוב שחשקה נפשי לצאת, לראות אם זה באמת זה לפני שאני פה חותם קבע. עשיתי את עצמי שפוי – גם כן לא פרוייקט מי-יודע-איזה.

 

הלכתי למבדקי שפיות. שואלים אותי בין היתר "כמה זה?", ומתחילים לרטט לי אותה. חשבו שתפסו פראייר. אני מתרטט עם זה לתפוס יציבות, כי משהו בפיסיקה אני עוד זוכר, אבל לא כל-כך הצלחתי אז זרקתי ניחוש – "שלוש נקודה שבע". מסתכלים על האצבעות שלהם ואומרים: "ואללה, קרוב".

 

 

(סיפור מאת מאיר אריאל, שסופר בגרסאות שונות בהופעות שונות פעמים רבות ומשונות והצליח – ועדיין מצליח – להעלות חיוך על שפתיי בכל פעם… לבקשת רבים שביקשו.)

 

* * *

 

ובנימה משעשעת זו אני נוסע לחפש לי מעט שפיות. תיכף אשוב.

 

 

                                                           

הקטע השלישי שבחרתי לפרוייקט "מישהו שומע אתכם" עכשיו באתר.

 

אתם מוזמנים להקשיב ולהגיב.