במסגרת ההשתלטות שלי על אמצעי התקשורת ההמוניים (טוב, נו, רק על אלו שבאינטרנט…), התחלתי לכתוב גם ביקורות בפורום המוזיקה של YNET.

 

ביקורת שלי, ראשונה, על סינגלים של שייגעצ, מיכל אמדורסקי, אבי גרייניק ושוטי הנבואה, ניתן לקרוא כאן.

 

 

"…אלג'יר, כך נראה, לא מבינים משהו בטרנדים. הם, ממש כמו בשם שהם נתנו לאלבום, פותחים את המנועים קדימה, שולפים את החשמלית הרצחנית של גבריאל בלחסן ומחברים אותה לפלאג תלת-פאזי, מצרפים את אביב ברק (טרקטור, זוכרים?) שירביץ בתופים בלי רחמים, ומקנחים בכלי מיתר, אם נשאר לכם עוד כוח. וזה נשמע בן זונה. זו לא הגדרה מדעית ממש, גם לא פוליטלי קורקטית, אבל גם אלג'יר לא כאלה. החל מהצלילים הראשונים, מהקול המרוסק של גדג' המבשר כי "תיפתח האדמה", ברור שלמרות שזה דומה לכל-כך הרבה דברים, זה בעצם לא דומה לשום דבר אחר. המוסיקה של האלבום הזה גדולה ומנופחת, חזקה והמנונית, ברורה ולא מתפשרת. "אנחנו משתמשים בקלישאות רוק", אמר אביב גדג' באירוח חי ב-YNET, "אבל מנסים ליצוק בהן תוכן חדש".    מנסים ומצליחים.

 

"מנועים קדימה" הוא לא אלבום הרוק הטוב ביותר בעברית, כפי שחלק מהמבקרים כתבו עליו. לא צריך להיסחף. אבל אין ספק שמדובר פה ביצירה מדהימה, מאת להקה חיה ובועטת, שצפוי לה עתיד גדול, אם רק תוסיף להתקדם ולהתבגר. ואם יש צדק בעולם (והתחלתי לפקפק בכך כבר), אלג'יר תוציא – בעוד שנה, שנתיים, שמונה שנים – את המאסטר-פיס שלה, וזו תהיה יצירה גדולה וחסרת תקדים. ואז, בשיא כוחה האומנותי, היא תחרים את תחנות הרדיו שסירבו לנגן את "מנועים קדימה", היא תבוז לחברות התקליטים שלא פרגנו, והיא תחזיר באהבה גדולה לאנשים הפשוטים אי-שם, שהאמינו בה, אז היום והלאה. אני אחכה בסבלנות, עכשיו רק צריך לצאת לדרך, מנועים קדימה…"

את הביקורת המלאה, באתר השרת העיוור, ניתן לקרוא כאן.

 

 

מאז שאני זוכר את עצמי, רציתי להיות משורר. לא כבאי, לא שחקן כדורסל, לא חייל – משורר.

 

מאז שאני זוכר את עצמי, אני כותב שירים. לבחורה שאני אוהב, ללהקה בה אני מנגן, לארועים ולכרטיסי ברכה – שירים. מאות כאלה אספתי במהלך השנים, מאופסנים בקופסה, חלק גם פרסמתי (רמז: זה איפשהוא כאן).

 

אז למה היום אני כמעט ולא כותב?   שאלה קשה. יש לי כל מיני תשובות עבורה, אבל אפשר לסכם אותן בשתי מילים: רוני סומק.

 

עוד מעט תשלף העיר תל-אביב כמו אקדח.

מה שיבוא מכיוון הים יתחיל ברוחות חמות

וברחובות כבר ידברו בשקט על אחרי היריות.

חבל שאין קרקס בעיר הזאת,

חבל שאין בולע חרבות, שאין קוסם, שאין פילים, שאין דרקון,

חבל שרק סירה אחת עוברת, עכשיו שאני מראה למישהי לא מכאן

את פלא הירקון.

 

(7 שורות על פלא הירקון)

 

* * *

 

קצת לפני סיום התיכון הציע אבא שלי להעביר שירים שכתבתי לעורך הספרותי של אחד העיתונים הגדולים. במכתב שהוא כתב אליי בחזרה הוא אמר לי שהוא מאוד אהב את מה שהוא קרא, אבל שעליי עוד לעבור דרך ארוכה, ובעיקר לקרוא הרבה שירה. כך גיליתי את עולם השירה בכלל והשירה העברית בפרט – חלפי, ישורון, עמיחי, נתן זך ויונתן, יונה וולך. את כולם קראתי בשקיקה, לחלקם אף התחברתי מאוד (חלפי). אבל אף אחד לא נגע בי כמו רוני סומק.

 

כי לשירים של רוני סומק יש תכונה מעצבנת, לשים את המלים שלי, את החיים שלי מול העיניים. הוא כותב, ואני קורא, ואני אומר "בן זונה, זה שיר שלי". בגלל זה אני שונא את רוני סומק. בגלל זה אני אוהב אותו כל-כך.

 

לגיטרה שלו יש צוואר ערוף.

הוא מנגן כמו מי שמטאטא נוצות מרוטות

מרצפת המשחטה. הנוצות מתגעגעות לגוף כמו

שפרח העציץ מלקק עד יומו האחרון את מי התהום

שזרמו בעליו.

המוזיקה היא אף פעם לא הבקשה האחרונה

שפולטות שפתי הקורבן מול מיתרי הרובים.

היא שביל הבריחה בלב החלוד

של גדרות התיל.

 

(רצפת המשחטה)

 

* * *

 

פיטר האמיל (הערה לעצמי: צריך לכתוב על פיטר האמיל איזה משהו…) כתב בשיר "Time Heals": "Only writing love songs when it's gone and dead". יש המון אמת במשפט הזה. תסתכלו סביבכם ותגלו שרוב האמנות שנוצרה ונוצרת בעולמנו באה ממקום של כאב, סבל, מצוקה. אני מוצא שגם אני כותב בעיקר כשאני עצוב, מדוכא, עזוב. כבר המון זמן שאני לא מרגיש ככה, ולכן מתמעטת ההשראה, והמעיין היצירתי מדלדל. פה ושם יש הבלחות, מתודלקות בעיקר על-ידי האהבה הגדולה שלי לאשה של חיי, אבל בסך-הכל טוב לי, טוב לי וצחיח.

 

ורוני סומק?   הוא יש לו סיפור חיים משמעותי. תמיד קינאתי באנשים עם סיפור חיים משמעותי, שהשאיר בהם צלקות ומשקעים. אז אני מתבוסס בביצה הצחיחה, והוא מפריח עפיפונים, מתופף על מהפכות, משרטט את קו העוני.

 

כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני.

הנה הלחם שבצבעי איפור זולים

נהיה שחור

והזיתים בצלחת קטנה

על מפת השולחן.

באויר, עפו יונים במטס הצדעה

לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה,

והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבוצית.

הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף,

בשכונה שאמרו עליה מעברה.

הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה

עוני.

 

(קו העוני)

 

* * *

 

יש לי שיר שלם על רוני סומק. שיר שנאה ואהבה, בוז והערצה. כי רוני סומק הוא הסיבה שבגללה אינני כותב. רוני סומק הוא הסיבה שבגללה אני אוהב שירה. רוני סומק כותב, אני קורא, ומתרגש מכל מלה, כי הוא כותב עליי ואיתי.

 

ובעצם אולי אני לא חייב להיות  משורר. אולי פשוט אהיה מוכר ארטיקים.

 

"כשאהיה גדולה", את אומרת,

"אני רוצה להיות מוכרת ארטיקים ומשוררת".

הנה כדורי הגלידה שיחליקו מבין אצבעותיך.

צהובים מלימון, פרדס תפוזים בכתום

והאדום שהוקז מדם האבטיח. כאן גרה

השירה. אז למה לך מילים.

 

(גלידה)

 

 

 

זה מדהים.

 

אתה חי במדינה מתקדמת, ארץ של הייטק, כלכלה חופשית, land of the free, home of the brave.

ובכל זאת אפשר במחי מכתב אחד ירוק לקחת אותך מהמשפחה שלך, ממקום העבודה שלך, מהחיים שלך

ולצפות שתהפוך ברגע לחייל.

 

ואז, במחי טלפון אחד, הם מחזירים אותך לחיים שלך, מודיעים לך שהכל נדחה, על המועד החדש תבוא עוד פתקית ירוקה, והכל בסדר.

 

כל הסאטירות שבעולם, כל המ.ק. 22 והגבעת חלפון, לא מתקרבות בכלל לתאר את מה שכל מילואימניק יודע ומרגיש.

 

זה מדהים.

 

אז, אם לצטט ישיש שכותב יפה, שיילכו להזדיין.

אני אקרא לי קצת ז'ק פרוור:

 

שמתי מצנפתי בכלוב

ובצאתי היתה הציפור על ראשי.

"מה זה

כבר לא מצדיעים?"

שאל המפקד.

"לא

כבר לא מצדיעים!"

ענתה הציפור.

"אה כך

סליחה, חשבתי שמצדיעים"

אמר המפקד.

"בבקשה, אין דבר, כל אחד עלול לטעות!"

אמרה הציפור.

(איזור חופשי)

 

 

 

 מצטער, זה עוד לא עבר לי…

סמכו על צה"ל – הוא יודע מה הוא עושה.

רק כתבתי שהוא צריך אותי, וכבר הוא מראה לי מי יותר חזק…

בקיצור, בוטלו המילואים. נדחו לתאריך מאוחר יותר.

אז בחזרה לשיגרה.

שלום
אני נוסע
אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה
לא שיש לי אשליות בקשר לצה"ל
צה"ל מחכה לי
הוא לא מסתדר לבד

וזה ככה כל החיים
צה"ל לא מסתדר לבד

אבל במילואים יש יותר קטעים
במילואים יש שקט ושלווה
במילואים טלוויזיה מצוינת (יס!)
במילואים אנשים יותר עייפים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח
אתה מבין?
הייאוש נעשה יותר נוח

אתה מבין
אם למות כמו כלב
אז לפחות הטלוויזיה
תהיה טלוויזיה…

 

(מבוסס כמובן על לונדון, מלים: חנוך לוין)

 

 * * *

 

 הלכתי לשמור, כנראה.

לא עליכם, על המתנח(ב)לים, כנראה.
חכו לי ביולי.

 

אני מזהיר מראש: אם עוד בן-אדם אחד, בין אם הוא חבר ובין אם הוא כתב בעיתון כלשהו, מספר לי על ההופעה הנ-ה-ד-ר-ת של הפיקסיז,שהוא היה בה, איך הוא הזיל דמעות, השתולל כמו ילד, וכו' וגו' ועוד, אני אישית דואג שהוא לא יראה או ישמע עוד הופעה אי-פעם…  

 

ובכלל – לדעתי צריך להוציא חוק כנגד ישראלים שהולכים להופעות של אמנים שלא מגיעים לארץ.

מה זה פה – אפליה?   איפה שלטונות החוק כשצריך אותם???    ומה אומר על זה היועץ המשפטי???!!!

 

ואסיים בשיר שאני מקדיש לקים, בתקווה שלא תיעלב ותבין, שאני ממש רוצה אבל פשוט זה לא יוצא…

hey"
been trying to meet you
hey
must be a devil between us

or whores in my head
whores at my door
whores in my bed
but hey
where have you been

if you go i will surely die
"…we're chained

שמש, ים, חופש שם
במרחק אופק דק
פס זהב, זכר ל
שמש גדולה נפלה
צללה…

(מתוך "נואיבה", מלים: נירית ירון- גרוניך)

 

בשבוע שעבר שמעתי שתי בנות, שנראו בגיל התיכון, מדברות על השירים היפים שנכתבים עבור הזמרת רוני, ואיך העובדה שהם נכתבים בחו"ל גורמת להם להישמע כל-כך טוב, "במיוחד השיר החדש שלה, סוד…". כמעט נחנקתי מהקפה, גם מצחוק וגם מבכי. באמת שאין לי כלום נגד בריטני, סליחה רוני. אבל אם תיכוניסטיות חובבות מוסיקה שכאלה לא יודעות שמדובר בחידוש לשיר די מצליח של מי שהיה אליל הנוער הגדול של שנות השמונים-תשעים (אולי אליל הנוער האמיתי הראשון במדינתנו הקטנה), משהו פה מקולקל. באותו יום שמעתי פעמיים את סוד ברדיו בתוך עשרים דקות (אני זפזפן סדרתי גם ברדיו… נגיע לזה תיכף) – בשתי הפעמים נאמר בלקונית שמדובר "בשיר החדש של רוני" ותו לא. עצוב.

 

אחד הסרטים האהובים עליי ביותר בגיל ההתבגרות היה Pump Up The Volume, שקיבל בארץ הקודש את התרגום הרפה (אך הסביר…  על תרגומים לקויים צריך לייחד כאן רשימה שלמה לפחות) רדיו חזק. כל כך הושפעתי עד שגם אני הייתי חלק מרדיו פיראטי ששידר לתושבי רעננה ברדיוס מצומצם מוזיקה איכותית (לא הייתי לבד כמובן. היינו חבורה עליזה ושמחה, שלפחות אחד מחבריה הוא היום שדרן מפורסם יחסית…). יש לרדיו, אם הוא חפץ בכך ואם הוא לא, כוח אדיר – להשפיע, לחנך, לעניין, לענג. רדיו שמזלזל בכוח הזה, או שמנצל אותו לרעה, או שסתם מתעלם ממנו וגורם בכך לנזק, הוא רדיו בדיוק ההפך מרדיו חזק. הוא רדיו רע, רדיו חלש.

 

לכל דבר בחיים חינוך הוא הכרח, על אחת כמה וכמה לתרבות. אין מה להלין על כך שהתרבות הישראלית כל-כך פרימיטיבית וממוסחרת. החינוך לתרבות בארץ כמעט ואינו קיים, והנוער (הו, הו, הנוער) שואב את החינוך לתרבות מהכלים העומדים לרשותו: הטלוויזיה המסחרית (יש בכלל רייטינג לערוץ 1 בקרב נוער?), הרדיו והעיתונות. וכשכל אלה מפליגים במחוזות הצהוב ומפקירים את התוכן האיכותי לטובת התוכן הנמכר, אין פלא כי כוכבי "המורדים" הם אלילי ההמון, ואילו בקונצרטים של הפילהרמונית הנוכחות שלי מורידה את הגיל הממוצע בכחצי (ואני כבר לא צעיר כפי שהייתי רוצה לחשוב).

 

ולא שהפילהרמונית היא בהכרח תמצית כל התרבות בעולם. למען האמת, אינני חסיד גדול של מוזיקה קלאסית. אבל גם זו בעיה של חינוך. כמעט ואין חינוך למוסיקה בארץ, ולפיכך הטעם שלנו מתעצב לפי המוזיקה אליה אנחנו נחשפים בהתבגרותנו. מי שזוכה להיחשף לדברים שהם מעבר למכנה המשותף הנמוך ביותר הנשפך מכל אמצעי התקשורת, הרוויח (וזה המקום להודות לעופר, ועוד יותר מזה לאח של עופר, דרור, על שחשפו אותי בתחילת הדרך ליפה ומיוחד במוזיקה כשכולם היו עוד עסוקים בג'ייסון וקיילי). מי שלא, נידון לחיים בגטו תרבותי קטן, שבו "מקיץ אל חלום" הוא שיר של נינט טייב וערן צור מוקצה כטמבל כשהוא כותב משפט כמו "יום ששוני הוא יום אסוני".

 

ואגב, אני לא טוען שהחיים בגטו פחות מאושרים. מאז ומתמיד, חוסר ידיעה הביא לעתים קרובות לאושר גדול. כמו שבני השבטים באפריקה מאושרים בחלקם בלי לדעת מה זה מכונית או טלוויזיה, כמו שבמאה שערים גדלים ילדים מאושרים בלי ללמוד מתמטיקה או היסטוריה, כך גדלים פה אנשים שמחים, המסתפקים בטלנובלות בטלוויזיה ובפלייליסט של גלגל"צ, ולא מבינים כלל על מה המהומה ומה אני רוצה מהם. אלה יטענו שמוזיקה קלאסית לא מעניינת אותם, שקולנוע צרפתי לא מעניין, ושדוד גרוסמן "כבד" מדי ולא ברור. והם צודקים – קונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב הוא לא היצירה הקלאסית הראשונה שאשמיע לילד שלי. כך גם כשמדובר ביצירות של פדרו אלמודובר, ספרים של דוסטויבסקי (גם אם מתעקשים להפיל את "החטא ועונשו" על כל משקלו, תרתי משמע, על ילדים זבי חוטם בחטיבת הביניים) או ציורים של דגה. זוהי גדולתו של חינוך – מתחילים מקטן, בונים ומטפחים, ולבסוף האדם הבוגר יכול להתענג על קשת תרבותית רחבת-ידיים.

 

אין פה שום אליטיזם. דווקא מי שעיניו פקוחות, אוזניו כרויות ומוחו פתוח לכל דבר, כשהקריטריון היחיד הוא טיב היצירה, יכול להתענג מאום כולתום שרה "אינתא עומרי" באותה מידה כמו שהוא מתענג על הרקוויאם של מוצרט (שתיהן, אגב, יצירות שאני מאוד מאוד אוהב). חינוך גורם לך לתיאבון גדול, ואתה מגלה שככל שאתה לומד יותר, אתה יודע פחות, ומעוניין ללמוד יותר. חינוך כזה שולח אותי ואת שכמוני אל האינטרנט לחפש עוד מקורות ללמוד מהם (ועל כך כבר דיברתי כאן: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=607330). חינוך שכזה הוא למעשה תהליך שלא נגמר לעולם, ואינו יכול להפסיק גם אם רוצים (ופה המקום לבקש סליחה מאשתי, שנאלצת לחלוק את חייה עם מעל ל-700 חתיכות פלסטיק מרובעות, בשל אותו "חינוך" ארור!!!).

 

אז מי אמור לתת את אותו החינוך?   מי שיודע, מי שמבין, מי שזה תפקידו. כפי שאני משתדל (נשבע לכם, מאוד משתדל) להעניק מהידע שליקטתי ואספתי לכל מי שרק חפץ בכך (ולעתים גם למי שלא חפץ), כך גם אני מצפה מכל מי שביכולתו לחנך, שיעשה כן. ובכלל זה הרדיו והטלוויזיה והעיתונות, גם אם – אין מה לעשות, אבל חייבים לומר את זה – מסחריים, ומחויבים בראש ובראשונה לעשיית כסף. איכות איננה מלה גסה בעולם העסקים. היא כזו רק אצלנו. בכל העולם כבר הבינו שאפשר להצליח מאוד מבלי לרדת נמוך.

 

כך, למשל, בארצות הברית ניתן לשמוע עשרות רבות של תחנות רדיו המייצרות תכנים שונים ומשונים – תחנות מסחריות, תחנות מקומיות, תחנות של קולג'ים. מור, חברי הטוב הלומד באוניברסיטת סטאנפורד ומשדר בתחנה המקומית של האוניברסיטה, KZSU (אמרתי כבר שאני אכתוב על אותו מור, אבל ביתניים אני לא מגיע לזה… הפסד שלכם!), עמל ימים כלילות כדי לייצר פלייליסט איכותי, מעניין ומקורי, ודי במבט חטוף על השירים המושמעים, בתחנה בכלל ואצלו בפרט – http://zookeeper.stanford.edu/index.php3?action=viewDJ&seq=selUser&viewuser=204&session –  כדי להבין שגלגל"צ זה לא (אפילו לא 88 אפ.אמ). כי זה תפקידו, ירצה או לא ירצה, של עורך מוזיקלי ו/או שדר. ירצה או לא ירצה, הוא עוסק במלאכת קודש, ואינו יכול להתחמק מההשפעה של מלאכתו על מספר רב של אנשים.

 

יש צדיקים בודדים בסדום של ערוצי התקשורת הישראלית שאכן עושים את מלאכתם הברוכה בחרדת קודש, ולמען האמת גם בהצלחה לא רעה. כזה היה יואב (יוד) קוטנר ברוב דרכו ברדיו (וגם עכשיו בערוץ 24), נאמן למורשתו ונהנה לחלוק מהידע הרב שלו וממוחו הקודח עם המאזין, גם אם מדובר בפריים-טיים. כזה הוא, בעיניי, איל (קוואמי דה לה פוקס) פרידמן, שממשיך לחתור, לזעזע ולהשמיע את הדברים שהוא אוהב ומעריך בתחנה שנלחמת בשכמוהו בתותחים כבדים (ולמען האמת, כבר צמצמה את תוכניתו "הקצה" עד למינימום האפשרי של שלושה לילות בשבוע, במקום להפוך אותו לעורך האחראי על התחנה או משהו שכזה). ויש עוד כאלה, שאני פוגש מדי פעם בשיטוטיי אחרי משהו סביר לשמוע, בעיקר ב-88 אפ.אמ ובמקבילה הישראלית של רדיו הקולג'ים, 106 אפ.אמ. הם עושים חשק לתת למישהו אחר לקבוע לי מה אני אשמע. כי פרט להם, אני מעדיף להיות העורך המוזיקלי של עצמי, ורוב הזמן (ועל כך יעידו כולם) אני פשוט שומע לי דיסק.

 

אני מכיר את כל הטיעונים של קובלנץ ותומכיו. שמעתי את הויכוחים המרים, קראתי את הרשימות בפורומים. קטונתי מלשפוט תחנה זו או אחרת, אבל לגבי ערוצי התקשורת בכלל, מדובר בתחושה קשה שיש לי, והיא קשה במיוחד כשאני רואה (ושומע) את הדור הצעיר שאנחנו מגדלים כאן. כמו ששר אביב גפן, "האשמה עלינו", כלומר על כולנו, אך במיוחד על אלו שידם במעל. כמו תמיד, מי שלא עושה לא טועה. חבל רק שאצלנו מי שעושה, בעיקר תועה ומטעה. וכך, אין לי עוד ילדים, אבל אני שוקל כבר היום ברצינות לא להניח להם לשמוע רדיו ו/או טלוויזיה ללא פיקוח צמוד של מבוגר. כי לשמחתי, אני עדיין זוכר את ילדותי ונעוריי, ואני יכול להעיד שאנחנו (כלומר, בני הדור שלי) – הגם שלא היינו מושלמים, שהרי אני עדיין זוכר איך "שיר המקרנה" נבחר כשיר העשור או שיר כל הזמנים אי שם בעבר השחור המשותף שלנו – היינו הרבה פחות בורים, הרבה פחות מושפעים מהטלוויזיה והרדיו המסחרי, ובעיקר הרבה יותר סקרנים ומתעניינים לגלות בעצמנו מה שקורה מסביבנו מבני הדור הזה.

 

בשבוע שעבר שמעתי שתי בנות, שנראו בגיל התיכון, מדברות על השירים היפים שכותבים לזמרת רוני, ואיך העובדה שהם נכתבים בחו"ל גורמת להם להישמע כל-כך טוב, "במיוחד השיר החדש שלה, סוד…". כמעט נחנקתי מהקפה, גם מצחוק וגם מבכי. חשבתי על אלונה קמחי ויזהר אשדות מתהפכים במיטתם (ביחד או לחוד, אני כבר לא עוקב…), ולמען האמת גם אני לא ישן יותר מדי טוב כשאני חושב על זה.

כי אחרי הכל זה העתיד שלנו, והוא מעולם לא נראה כל-כך מעונן…  (מלים ולחן, ילדים, מאת אביב גפן. הוא היה זמר מחאה פעם, אי שם בשנות התשעים).

יש בחיים רגעים כאלה, שבהם אתה מרגיש אבוד. למישהו שנמצא (כך הוא מאמין) כל הזמן בשליטה, שולט בחיים שלו ומנווט אותם למקומות שהוא רוצה, ההרגשה הזו – של חוסר שליטה, של מאבק בכוחות גדולים ממנו – מבעית.

יש בחיים רגעים כאלה. אם הייתי אדם מאמין, הייתי וודאי מתפלל לאלוהים שלי לעזרה. אבל אני מזמן אפיקורס, וכמו שאביתר בנאי שר פעם: "היחיד שאני שלו הוא אני". ואני מוצא לעצמי תראפיה במוזיקה, מטביע עצמי באלבום שגיליתי מחדש בזמן האחרון, The Soft Bulletin של ה-Flaming Lips.

יש שם שיר אחד, שיר מספר 7 אם לדייק, שמדבר אליי השבוע יותר מכל שיר אחר. קוראים לו "Waitin' For a Superman", והוא נכתב כנראה בשביל אנשים כמוני ברגעים כאלה. רגעים בהם אתה מחכה שמישהו עם כוחות על יבוא ויעזור לך עם המשא הכבד שמונח על כתפיך, אבל כמו ב"משיח" של שלום, הוא לא בא וגם לא מטלפן.

אחרי ששמעתי את השיר הזה ב-repeat איזה שלושים פעם, ונעשה לי קצת יותר טוב ונעים (תמיד היה לשירי דיכאון איכותיים תכונה מבורכת ואיכותית לעזור לי בשעות משבר…  משהו כמו "צרת רבים"), החלטתי לתרגם את המלים לעברית ולשים אותם כאן, עבור אנשים כמוני, ברגעים כמו שלי.

שאלתי אותך שאלה.
לא ביקשתי תשובה.
האם זה נעשה כבד?
אבל הם מבינים..

.

האם זה נעשה כבד?
טוב, אני חשבתי שזה היה
כבר הכי כבד שיכול להיות

 

האין זה מדהים
להשתמש במנוף למחוץ יתוש?
זה זמן טוב עבור סופרמן
להרים את השמש אל השמיים

 

כי זה נעשה כבד
טוב, אני חשבת י שזה היה כבר הכי כבד שיכול להיות

 

תאמרו לכל אלה שמחכים לסופרמן
שהם צריכים להחזיק מעמד הכי טוב שהם יכולים
הוא לא זנח אותם, שכח אותם או משהו כזה
זה רק כבד מדי עבור סופרמ ן להרים

 

כי זה נעשה כבד
טוב, אני חשבת י שזה היה כבר הכי כבד שיכול להיות

נ.ב.

ניתן להאזין לשיר המדהים הזה כאן (רק תקישו על listen):

http://www.flaminglips.com/content/discography/a/10_main.php?sid=7b9326cd7da24d182ba3c5aab6671fa3#