דקה וחמש-עשרה שניות לתוך השיר הכי טוב שאתם לא שומעים עדיין, רות דולורס-וייס משחררת, חרש חרש ביבבה, את המלים המדהימות והלב כמו מחסיר פעימה – 

למה זה מרגיש כל-כך לבד / איך זה בוער כשהלילה יורד 

לא משנה איפה אתה שומע את זה, הכל פתאום משתתק. דמעות שהיו חבויות בך מתפרצות. סכרים שחסמו את הלב נפרצים. אתה יודע – זה שיר גדול, גדול באמת.

את "כשהלילה יורד" לא ניתן (עדיין?) למצוא בחנויות התקליטים. גם לא ברדיו. תיכף נגיע לזה.

את המלים ל"כשהלילה יורד" כתב דויד פרץ (גם אליו תיכף נגיע), ביחד עם ערן קולירין, ואת הלחן כתב אלעד שופן יחד עם דויד.

לפי הדף של דויד ברשימות (http://www.notes.co.il/david), השיר נכתב במקור כדי להיות חלק מפסקול של סרט ("המסע הארוך" של ערן קולירין), אך לא שולב בסופו של דבר בסרט עצמו. כמו "Exit Music" של Radiohead (שנכתב עבור "רומיאו ויוליה"), גם כאן מדובר בשיר שאם עוצמים חזק עיניים, אפשר לדמיין את הסרט שמתחולל לצליליו. הקול של רות זורק אותך רחוק רחוק, וסערת הרגשות שמציפה אותך ממלאת את האוויר בצבעים.

 

עוד פרט מדהים הוא שדויד מספר שההקלטה הזו היא בכלל סקיצה, שהוקלטה בטייק אחד, ספונטני. "אלוהי הקסם של הפעם הראשונה עבד כאן לטובתנו", הוא אומר, ובתור אפיקורס גדול אני נאלץ להסכים שיד נעלמה התערבה כאן ויצרה ביצוע שפשוט קורע אותך לחתיכות, ולא משאיר לך כל יכולת להתנגד. אני לא זוכר הרבה שירים כאלה במוסיקה הישראלית. האחרון שקופץ לראש היה "גם כשאני איתך" של ביקיני (שם קרני פוסטל דאגה לרסק את המאזין לרסיסים קטנים של דמעות). יש משהו חסום ומחושב במלים בעברית, כנראה, אבל השיר הזה משיל את כל המעטפות ונוגע בבשר החי.

 

ועכשיו לפאנץ' – ניתן להוריד את השיר בחינם. כן, בחינם. דויד פרץ, שהוא הבעלים של הלייבל קקטוס, שלו שייך השיר, מעניק לכם, חובבי המוסיקה באשר אתם, את השיר הזה, עם עוד מבחר משירי הלייבל, בחינם בדף שלו, רק כדי שתהנו. נשמע מוזר, אה?  אז הקליקו לכם על http://www.notes.co.il/david/5899.asp וראו זה פלא בעצמכם. שיר נפלא שנעשה מתוך אהבה גדולה ויצא מדהים כמו שרק שיר שנעשה מתוך אהבה יכול לצאת.

 

רק מלה אחת של אזהרה – אם אתם לא מסוגלים לעמוד בהתמכרות קשה, בתופעות של געגועים, דמעות, לב שבור, אל תשמעו את השיר. תתעלמו מכל מה שכתבתי. כי השיר הזה תוקף אותך בשמיעה הראשונה, מרסק אותך בשמיעה השלישית, ממכר אותך אליו בשמיעה העשירית, ולא עוזב אותך יותר לעולם. ראו הוזהרתם!

 

* * *

 

דויד פרץ הוא בעיניי כל מה שיפה ומרגש במוסיקה. אני חייב לציין שאיני מכיר את האיש אישית, אבל דרך המילים שלו והשירים והביקורות והכתבות, אני מרגיש כאילו אנחנו כמעט אחים, שותפים לאהבה גדולה ובוערת, המוסיקה.

דויד פרץ הוא מוזיקאי ומפיק. הוא עבד, בין היתר, עם פרוייקט הגומיה, Lenses, רות דולורס-וייס כמובן, הלהקה שלא היתה, בלובנד. מן הסתם, על רוב האמנים האלה (וגם על דויד) לא שמעתם בכלל. לא שמעתם כי המוסיקה בארץ (והתרבות בכלל) הפכה להיות שטוחה ומרוכזת, כפופה לשגיונות גלגל"צ (סלח לי, קוואמי, על ההשמצה) ו"כוכב נולד". אם אתה לא נופל לקטגוריות הדרושות (הומו/לסבית ו/או בן של ו/או זוכה תחרות ריאליטי ו/או בוגר צופי ת"א/השכנים של צ'יץ'), אין לך כל סיכוי להגיע לקהל. אם אתה לא יוצר מוזיקת אמצע הדרך, קלילה ודביקה, קצרה ושבלונית, לא ישמיעו אותך בשום מקום. זה נשמע נורא, אבל תסתכלו סביבכם – את מי משמיעים ברדיו, את מי מזמינים לטלוויזיה, ומי בורח מכאן למקומות אחרים כדי ליצור את המוזיקה האמיתית שהוא רוצה ויכול ואוהב ליצור.

"קקטוס", הלייבל של דויד, פועל כבר חמש שנים, והוציא לא מעט תקליטים, ועדיין רובכם (כולל אותי עד לא מזמן) לא יודעים ולא שומעים. אז הנה, קם אדם בבוקר, מחליט שהוא עם ומוציא לאור אוסף. כל מיני שירים אהובים מהקטלוג,שירים מתוך אלבומים שכבר יצאו ומתוך כאלו שעוד יצאו, ונותן את הכל ב-ח-י-נ-ם. הכל חופשי להורדה, דרך דף המגזין השרת העיוור (אתר אינטרנט מומלץ ביותר לביקורות מוזיקה בעברית היושב כאן: http://hasharat.co.il/html/index.php). לא תאמינו – הוא הפילו הכין עטיפה…  טוב, נו – הוא מבאר-שבע. 🙂

ולכן דויד פרץ הוא בעיניי משהו נפלא. כי הוא לא מוותר – לא על עקרונות, לא על המוסיקה שלו, ולא על ההנחה הבסיסית שהמוסיקה צריכה להגיע לכולם, ללא הבדל דת, מין, ממון או פלייליסט. ואם יש צדק בעולם (אני כבר מתחיל להיות קצת סקפטי), יום אחד "קקטוס" יהיה לייבל מפורסם, וזה יהיה הרבה אחרי שחברות התקליטים הגדולות ורשתות הרדיו הממוסחרות ייקברו עמוק בתוך ים גדול של הורדות בקאזה.

 

* * *

 

ועוד מלה לגבי הורדות בפרט והמוסיקה באינטרנט בכלל. דווקא בגלל שאנחנו, ביודעין ושלא ביודעין, חיים כאן בתוך גטו תרבותי, אליו הכניסו אותנו מזמן קברניטי הרדיו, עורכי העיתונים וחברות המוסיקה, התרבות האלטרנטיבית שמתפתחת באינטרנט היא נקודת אור ענקית בעיניי. היא מבשרת על הרכבת שעומדת להגיע, ולדרוס בלי רחמים את הגדרות והמחסומים. אומרים שהאינטרנט מזיק למוסיקה?  הוא מזיק רק לחברות התקליטים, ולתחנות הרדיו, ולכל מי שחפץ להשאיר אותנו בחשכה. לכל האחרים הוא עושה רק טוב.

 

כך, למשל, אני מזמן כבר לא תלוי בהשמעות ברדיו כדי להכיר מוזיקה חדשה ומעניינת. אני קורא באינטרנט, בעשרות אתרים (בעברית ושלא בעברית) על אלבומים חדשים ונפלאים שיוצאים, מוריד אותם דרך תוכנות השיתוף ואם אהבתי מזמין לי עותק. יתרה מזאת, אם אי אפשר להשיג את האלבום בארץ (כמו, למשל, את האלבום הנפלא של דמיאן רייס, O), אפשר דרך האינטרנט להזמין את האלבום מחו"ל ותוך שבוע הוא אצלי על השולחן. בפורומים השונים אתה יכול לדון עם אנשים שחולקים איתך את האהבה הגדולה למוסיקה באמנים ובשירים, להתפתח מוסיקלית, להחכים. יש אתרים לאמנים, ללייבלים ולז'אנרים, כאלה שהמוכר בחנות המוסיקה הממוצעת אפילו לא מכיר. אתה יכול למצוא סיפורים מעניינים שלא יגיעו למוסף ה"תרבות" של עיתוני הערב, טעימות משירים שרק הוקלטו ומחכים לקצת ביקורת. האינטרנט אפילו מאפשר לילד כמו יוני בלוך להגיע לאוזניים של מנכ"ל NMC, לא לפני שהוא כובש לו אינספור מעריצים, והכל דרך אתר קטן וצנוע כמו "במה חדשה" (www.stage.co.il).

 

כמו ילד בחנות צעצועים ענקית, האינטרנט מציע לך שפע של הזדמנויות, ואתה רק צריך להחליט מה מעניין אותך. כמו "טעם העיר" גדול של מוזיקה, אינסוף יוצרים מציעים לך ממרכולתם, והכל כמעט בחינם (יש דמי השתתפות סמליים – חיבור סביר לאינטרנט). ואתה יכול לטעום, להחליט לעצמך לאן שווה ללכת, ואז ללכת על זה, בהנאה גדולה ובחופש מוחלט. אז נכון שיש גם צד שלילי לכל הסיפור. עודף במידע ובזמינות, התנהגות גסה ובוטה של צרכנים כלפי המוסיקה והאנשים שיוצרים אותה (בני זונות, תפסיקו לצרוב, ותקנו קצת מוסיקה…  ובמיוחד ישראלית!), אבל כל אלה הם רק תוצר של חוסר בחינוך (ובנימוס), ועם הזמן הם יחלפו מן העולם ויותירו אותנו עם הטוב והיפה בכל הסיפור הזה. אתם עוד תראו.

 

* * *

 

יאללה, עכשיו לכו ותניחו לי לשמוע שוב את "כשהלילה יורד"…

 

 

לא הייתי בהופעה של משינה ביום שישי ברחוב הארבעה. דווקא שמעתי עליה בזמן, ידעתי על קיומה, לא הייתי עסוק באותו יום שישי, ובכל זאת לא הגעתי. למען האמת, אפילו די נעלבתי. זה היה כמו מסמר נוסף בארון הקבורה של להקה שסימלה עבור הדור שלי את כל היופי במוסיקה ונדמה כי מכרה את נשמתה לשטן (או לתאגידים, שכל חובב רוק'נ'רול יודע, שהם התגלמותו עלי אדמות).

 

פייר – משינה אף-פעם לא היו כוס התה שלי (ואני בכלל לא חסיד של תה). פרט לתקליט השלישי (שהיה מאוד קרוב לשלמות, והכיל את השיר הטוב ביותר של משינה ואחד הפחות מוכרים שלה, "שלמונזה") ולתקליט האחרון, "להתראות נעורים שלום אהבה", משינה היו יותר מדי עסוקים בלהצחיק (בעיקר את עצמם… סורי, שלומי) ובלחקות אחרים (מדנס, פיקסיז, יו ניימ איט!), ופחות מדי עסוקים בליצור מוסיקה (ודי להסתכל בהספק המרשים של יובל בנאי לאחר משינה כדי להבין את הפספוס). כך יצא שאמנם משינה נתפסת כלהקה גדולה, אבל הם לא הביאו שום חדשנות, מקוריות או מורשת לרוק הישראלי.

 

יחד עם זאת, באוקטובר 95, בפארק הירקון, הזלתי דמעה כשיובל בנאי שר "זה לא נגמר, זה רק הסוף" וסגר את הפלאג על "משינה" ובעצם על הילדות של הדור שלי. כל פעם שאני שומע את האלבום שתיעד את ההופעה הזו, "מכונת הזמן", עוברת בי צמרמורת. זו היתה תקופה אחרת, כולנו היינו תמימים יותר, אבל היה נדמה שבשעתיים הללו בפארק היה חשמל באוויר ואושר עלי אדמות.

 

האמת – אפילו השמועות על הקאמבק שימחו אותי. מה רע?   הרי כוורת עשו את זה לפניהם (ולא פעם אחת), אפילו תיסלם הספיקה להתאחד ולהתפרק שוב – אז גם להחברים של ביזונה מותר. שתים-שלוש הופעות בקיסריה, אושר גדול, קצת ג'ובות. נראה היה שמדובר בהרכב מנצח. כמו כל עם ישראל, גם אני קניתי כרטיסים, עמדתי בתור בדרך לקיסריה, וראיתי את אחת ההופעות המהוקצעות ביותר בארץ. מהוקצעת – זה כל מה שיכולתי להגיד על ההופעה בקיסריה. היה שם הכל – תאורה מדהימה, עיבודים מרהיבים, הפקה מושקעת, ובכל זאת לא היה שם כלום. הלב היה חסר, היתה הרגשה שזה לא זה. פורטיסחרוף אמרו ש"אין קץ לילדות", אבל הילדות שלי נגמרה רשמית בקיסריה 2004.

 

מכאן העסק רק הידרדר. שתים-שלוש הופעות הפכו עשרים-שלושים, ואז היה היכל התרבות, וועדי עובדים, שיר וחצי חדשים שהתגלו רק כבונוס לדיסק הופעה + DVD. נראה היה שמשינה הלהקה פינתה את דרכה למשינה בע"מ, תאגיד למטרות רווח בלבד. וככל שההרגשה התגברה, כך גברה גם הסלידה. ולכן ההודעה המשמחת-לכאורה, על הופעה בחינם-לכאורה, שפותחת קמפיין סודי-לכאורה של חברת שתייה כזו או אחרת, היתה מין קש ששבר את גב הגמל, ואני החלטתי שזה הזמן לעמוד על האוזניים הקדמיות – אני להופעה הזו לא הולך.

 

אפילו לא טרחתי לקרוא איך היה. אם היה פנטסטי או שהיתה נפילה (ואני לא מדבר על כלב הלברדור שהחליט לצנוח, אולי שמע את "שלח לי מלאך", על ראשה של אשה תמימה). התמונה של משינה, על גג ברחוב הארבעה לא הזכירה לי כלל את הביטלס, שהיתה האנלוגיה שחלק מהכתבים ניסו ליצור. יותר מכל היא הזכירה לי את יו-2, שגם הם ניצלו את תקדים הגג, ונתנו שם קונצרט חינמי רק כדי להפות את הכל לקליפ. בהרבה מובנים משינה הולכת בדרכה של יו-2, והופכת מלהקה חיה, בועטת ונושמת, לקריקטורה של עצמה, שבחיפוש אחרי פרסום וכסף, הופכת למשעממת ולא-רלוונטית.

 

הביטלס, שהיו לתקופה ארוכה מפורסמים יותר מישו (אולי עד היום…), עלו לגג של בנין Apple בספונטניות, וזו היתה להם ההופעה החיה האחרונה.  משינה, כך נראה, אם תמשיך בדרך הזו, לעולם תיזכר כלהקה שמקסימום היתה מפורסמת יותר מ"תפוזינה". 

 

פסטיבל הפסנתר הוא תמיד חג בעיניי – גם כי כמו כל ילד פולני טוב, גם אני ניגנתי על פסנתר בעבר (פחות מדי, לטעמי, אבל כילד לא חשבתי ככה), ומאז אני חסיד של מוזיקה מבוססת פסנתר, בין אם קלאסית, ג'אז או סתם פופ משובח; וגם כי יש משהו בפסטיבל הזה, שתמיד גורם לאמנים להתאמץ עוד קצת ולהוציא תחת ידיהם מופעים משובחים (מקצה הראש אני יכול לציין כמה מרשימים שבהם ביקרתי בשנים האחרונות – פיטר האמיל, ריטה, עברי לידר מארח את רונית שחר, שלמה גרוניך). אין משהו שגורם לי אושר, מאשר להרגיש כי האמן שלפניי התאמץ כדי ליצור משהו חדש, מעניין ומרתק (ולא סתם מנגן את השירים כמו באלבום, וגם כאלה יש… והרבה!). פסטיבל הפסנתר של השנה עבר דירה ממשכנו הישן בבנין עיריית תל-אביב למרכז סוזן דלל, ומגיע לו – היופי הארכיטקטוני רק תורם לאווירת הפסטיבל, והמרחק מראש העיר תאב הפרסום, מר חול-דאווין, מונע סצנות מביכות בהן הוא עולה על הבמה, מפריע לאמנים ומפטפט כהרגלו על פועלו וחשיבותו.

 

שלום חנוך בהופעה זו תמיד חוויה בשבילי. קודם כל, כי בעיניי שלום חנוך הוא הוא המוסיקה הישראלית. דרך השירים שלו – החל מימי "השלושרים", דרך שיתוף הפעולה עם אריק,  חיפוש הדרך בארץ ובחו"ל, הנפילה, ההצלחה, ההתבגרות – גם אני התבגרתי, מוצא כל פעם מחדש את שלום רלוונטי ומעניין לתקופה בה אני נמצא. רק שלום מצליח להיות גם רך וגם תוקפני, פוליטי (כן, מותר לאמן להיות פוליטי… נשמע תמוה, על רקע הגבסואים והבוסיקילות שמסביבנו, אבל פעם האמינו שהרוק'נ'רול הוא דרך נפלאה לבטא מסרים פוליטיים) ורומנטיקן, מאהב ובעל ואב, נהנתן וביקורתי. ומה שבעיקר יפה הוא הדרך בה הוא מזדקן (קצת מוזר לכתוב את זה, אבל אין מה לעשות… האיש אוטוטו כבר בן 60), עם אלבומים שעדיין נוגעים ויצירות שלא מביישות את נעוריו. על רקע הקאמבקים הממוסחרים ונטולי היצירתיות של אמנים שיכלו להיות הילדים שלו (מי אמר משינה?), אפשר רק להצדיע לאמן ששיחרר רק השנה את "אהבת נעורי", שיר מופלא שלפחות עשרה אנשים סביבי (ואני בתוכם) מאמינים שנכתב עליהם, ואת זה רק שלום חנוך יכול לעשות.  

 

שלום חנוך בפסטיבל פסנתר זה כבר חג דתי. כבר המון זמן אני מנסה לראות את ההופעה של שלום עם משה לוי, המתהדרת בשם "יציאה", ובכל פעם משהו משתבש. הפעם החלטתי שעד כאן, ובשיתוף פעולה עם דני, שותף פעיל לאהבת המוסיקה וגם כן מפסיד סדרתי של הופעות "יציאה", שריינו לנו כרטיסים מבעוד מועד. גם הופעה מביכה בחוץ של סי היימן לא פגעה בהנאה. האולם היה מלא, ובאופן מפתיע (או לא) היינו, לדעתי, מהצעירים באולם. זה ששלום מגיע גם לקהל מבוגר זה לא מפתיע, אבל זה שהוא לא מגיע לקהל צעיר זו בהחלט עוד חוליה בשרשרת שמדרדרת את המוזיקה בארץ לתהומות חשוכים. כשאני הייתי teen, שלום היה בשבילי אלוהים. רצתי מהופעה להופעה, מראשון לאילת דרך הים האדום וצמח, ובכל פעם מחדש הגעתי לגבהים חדשים. כנראה שאני לא היחיד, כי האולם היה מלא במעריצים מושבעים, שיודעים את כל המילים, מתעקשים לשיר כל שיר (גם אם זה מפריע קצת לשלום, ורואים…), ובעיקר אוהבים מאוד את האדם על הבמה שמתאמץ כל-כך לענג אותם.

 

החשש היחיד שלי מההופעה הזו היה ששלום ישחזר את  ההופעה שהונצחה באלבום (כפול, באותו השם), שנטחן אצלי בסטריאו כבר המון זמן. אבל שלום, כמו שלום, לא עושה לעצמו הנחות. לפסטיבל הפסנתר הוא מגיע עם ליין-אפ שונה, עיבודים חדשים ומעניינים, הופעה מופקת לעילא ולעילא, וכמובן האנשים שלצידו, שתמיד הוא ידע לבחור: משה לוי הוא משה לוי, הסייד-קיק האולטימטיבי, שיודע לדרוש ולספק, אבל גם לפנות את הבמה לכוכב האמיתי כשצריך, ואלונה טוראל, על אורגן, כמו בימים הטובים, רק מוסיפה את הקצפת על עוגת הקרם ששלום ומשה הכינו.

 

אז מה יש לומר על הופעה שמתחילה עם "שיר דרך", ממשיכה דרך כל התחנות המוכרות והמצופות –  מגיעה לרגעי שיא עם "הדרכים הידועות" בביצוע שלמה-ארצי-like כששלום עומד עם מיקרופון ביד ומתפייט; "זה רק געגוע", בעיבוד שקט, פשוט וחודר לעצמות, שלפי שלום ככה נכתב, ואולי התפספס בבומבסטיות של "חתונה לבנה"; "מחכים למשיח" בביצוע רוק-אקוסטי מדהים (ומה שיותר מדהים הוא כמה השורות שם, כולל "הציבור מטומטם, ולכן הציבור משלם", נכונות יום ממש כמו אז, עשרים שנה אחרי);"אדם בתוך עצמו" ששלום מניח לנו, הקהל, לשיר והוא רק מלווה ומנצח על התזמורת;  "למה לי לקחת ללב", ששלום סוף סוף מניח לעצמו לשיר, והתוצאה נפלאה באמת, כולל ליווי מדהים ממשה על הפסנתר;  "א-לי-מות" בדקלום שלומי טיפוסי ("זה שאנסון ואני שאנסונייר" הוא אומר בחיוך, לפני שהוא מטיח בנו את המלים הנוקבות שלו); "אבשלום", השיר והמסר שנשאר גם היום חדש כשהיה. אפילו שירים שאני פחות אוהב, כמו "ככה וככה", "צרות טובות", "רק לרקוד" או "גיטרה וכינור", מקבלים את הטאץ' השלומי הטיפוסי, וזה גורם לך לחייך כמו ילד מאוהב ולרקוד בכיסא.

 

וכל זה עוד לפני שני הדרנים (ומילה כאן לקהל המבוגר: בהופעת רוק מקובל שהאמן יורד מהבמה, הקהל מוחא כפיים ואז האמן חוזר לעוד שירים. חבל לצאת בשלב הזה… מה עוד שהפסדתם כחצי שעה של הופעה משובחת). בהדרנים עצמם הקהל כבר באקסטזה – עם "אהבת נעורי", "מאיה" ו"כמה טוב שבאת הביתה" מקנחים בגדול הופעה נפלאה. מעל שעתיים שבהם שלום (ומשה, ואלונה) נותן את כל מה שיש לו, ולא מקמץ בכלום, והכל למעננו.

 

יש כמות מצומצמת של אמנים שאני מסוגל לראות בהופעה כל שבוע מחדש (פעם גם הייתי עושה את זה). שלום חנוך נמצא ברשימה הזו, ובמקום גבוה למעלה. יש כמות מצומצמת של אמנים שההופעה שלהם מלווה אותך אחר-כך זמן רב, וגם ברשימה הזו שלום מופיע. וכך מצאתי את עצמי כשנדלקו האורות יוצא אל הרחובות היפים של נווה צדק בתחושת התעלות אמיתית, שכבר הרבה זמן לא הרגשתי. דבר ראשון חשבתי על מור – חבר טוב, שפעם וודאי אקדיש גם לו רשימה. מור  חי כבר כמה שנים בארצות-הברית ושולח לי כל פעם ביקורות על הופעות מדהימות בהן הוא היה. סוף סוף, חשבתי, יש לו סיבה לקנא. שלום יש רק כאן, וכמו שהוא תמיד אומר ב"כמה טוב שבאת הביתה", כמה טוב שהוא כאן.

 

קודם כל, כי כבר יותר מדי זמן אני כותב למגירה. או אומר לאנשים מה אני חושב. או שולח אימיילים ארוכים, מלאים בדעות וביקורות, לכל מיני חברים ומכרים. ואולי יש עוד אנשים שרוצים לקרוא???

חוץ מזה, לישי יש (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=41016). האמת היא שבעקבות ישי – שהוא מין שילוב כזה של אבא, בוס (לשעבר…), מורה רוחני וחבר – בכלל נכנס בי הדחף הזה לכתוב בלוג, וגם התוודעתי ממש לאתר הזה (רפרפתי כמה פעמים, אבל לא יותר….).

ולסיכום, זה נראה לי  ממש מעניין לתעד ככה את המחשבות שלי. מין יומן כזה, שאף פעם לא יצא לי לכתוב.

עכשיו רק נראה כמה זמן אני אחזיק כאן…

הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי ,בַּפֶּה לְזֵכֶר גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת .בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כְּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת ,בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה לִקְרֹע אֶת אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת .צַעֲצוּעֵי הָאלף-בית הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת שֶׁגַּם מֹשֶה .גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה ,כְּדֵי לְהַבְעִיר, לְנֶגֶד עֵינֶיהָ .אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ
לגמגם אף -פעם לא גמגמתי. ובכל זאת בחרתי לפתוח את הבלוג שלי בקטע הזה. וגם לשים ציטוט ממנו בכותרת. למה?   ראשית, כי אני מאוד אוהב את רוני סומק. בטח אני אגיע לזה באיזה קטע עתידי, אבל לבינתיים רק אציין שהוא (ביחד עם אברהם חלפי, שגם אליו ודאי אגיע…) המשורר האהוב עליי ביותר.   שנית, כי למרות שלא גמגמתי, גם לי נתקעו פעם מלים בפה, ועדיין נתקעות לפעמים. היכולת שלי לבטא אותן החוצה בכתב תמיד היתה גדולה לאין שיעור מהיכולת לבטא אותן על פה…    בשנים האחרונות דווקא השתפרתי, הרבה בזכות שירי (נו, גם אליה אגיע…), אבל עדיין – – –  גם אני הרגשתי לא פעם כמו אותו ילד מגמגם, עם מלים שלא נאמרות מרוב אהבה או שנאה או מבוכה.   שלישית, כי יש לשירים (טובים…) תכונה (טובה…) להעביר במלים קצרות את מה שהרבה מלים יגידו במקומן.   ולבסוף, זה יופי של קטע להתחיל את הבלוג שלי, שאני מתכנן לדון בו בשירה ומוסיקה וקולנוע וספרות (תרבות, בקיצור) בשיר משובח שכזה.   אז הנה. אני מסיים בלוג ראשון. ואללה, היה יופי. היה לכם טוב כמו שהיה לי???