כמעט כל יום אני עובר ליד המינימרקט של ארקדי בדרך לעבודה, ואין יום שאני לא מביט בשלט הזה ומתמלא פליאה לנוכח הקונספט השיווקי התמוה שעמד במוחו של מי שעיצב אותו.
אולי במקומות אחרים או בשפות אחרות זה נשמע מפתה או טעים, אבל לי רוסטביף ברוטב אקונומיקה או פסטרמה בניחוח ריצפז נשמע לא ממש מזמין…
"…אני אמות פה. עדיף לצאת לקרב. זה רק יותר יכאב, את אומרת. חבק אותי. חבק אותי חזק, את אומרת…"
כשאתה בן 16 ומאוהב חייך נראים כפרקים בעלילת דון קישוט. האהבה שלך היא תמיד גדולה מהחיים, תמיד בלתי-אפשרית, והדרך אליה ואיתה מלאה בטחנות רוח שיש לתקוף וחומות בצורות עליהן אתה מתנפץ שוב ושוב. ואהובתך יושבת לה במגדל השן, מביטה עליך בעיניה העמוקות כים ומחכה לך. מחכה שתגבר על כל הפחדים שבפנים והאתגרים שבחוץ ותהיה אמיץ מספיק כדי לממש את אהבתך.
אני אפילו לא זוכר איך גיליתי שהיא נוסעת. אולי היא סיפרה לי, אולי אחת החברות. לא היתה לה ברירה, כך זה נראה היה. אחרי שאמא שלה נפטרה, האופציה הסבירה היחידה שראתה מול עיניה היתה לנסוע לאבא שלה, אותו לא ראתה כל חייה, בארצות-הברית. אף פעם לא שאלתי אותה למה. גם לא הצעתי שתישאר. זו היתה טחנת הרוח הגדולה ביותר שבה נתקל דון קישוט במסעו, ונדמה שלא הייתי מוכן לוותר עליה בכזו קלות.
"אני אמות פה", אני זוכר שכתבתי לה. לא פחות, לא יותר. המכתבים שלנו התמלאו ברסיסים של פרידה, בדמעות של כמעט. ובאמת הרגשתי כמו מת, כשבאתי להיפרד ממנה, בדירה הריקה שפעם היתה בית, שפעם היתה לי מגדל שן יפהפה. עכשיו היא היתה מלאה בעשרות אבירים ונסיכות, שבאו גם הם לומר דברים אחרונים, ואני לא מצאתי לי שקט.
לרגע בודד הסתגרנו בחדר הקטן שלה, על המזרון שהניחה על הרצפה. רגע בודד, בו ניסיתי לומר לה שאני מוכן לצאת לקרב, שאני מוכן להדוף את לגיונות בני הבליעל, שאני מוכן להיות לה בית ומשפחה. במקום זה דמעה זלגה מעיני. במקום זה שמעתי אותה לוחשת "חבק אותי". במקום זה אחזתי אותה חזק חזק, ורגע בודד שלם נותרנו חבוקים.
יצאתי מהחדר בלי להביט לאף אחד בעיניים. בטח שלא לחבר שלה, שנראה היה מאוד משועשע מכל האפיזודה הזו. יצאתי מהדלת, ירדתי במעלית, וזרקתי את עצמי לרחוב החשוך והקר. תחנת האוטובוס שלי היתה ממש מתחת לבית שלה, אבל לא יכולתי ולא רציתי לנסוע הביתה. חיפשתי את הסוס שלי, לעלות עליו ולרכב אל האופק, אבל אפילו כסף לא היה לי. רק הכרטיסייה המרופטת של האוטובוס וכאב חזק בצד שמאל.
אז רצתי. רצתי כאילו צבא שלם של חיילים רודף אחרי. רצתי כאילו אם ארוץ מהר מספיק אוכל להקפיא את הכל, אולי להחזיר הכל להתחלה כמו סופרמן. רצתי ורצתי, עד שלא יכולתי לרוץ יותר. ובאמצע צומת סואן, נפלתי על הברכיים ופרצתי בבכי. זה לא עזר. זה רק כאב יותר. והכאב נעשה חד יותר וממוקד, ולא יכולתי לנשום.
מישהו עצר את האוטו לידי. סנשו פנשה אולי. הוא שאל אם הכל בסדר ולאן אני צריך להגיע. איכשהו מצאתי את עצמי רוכב איתו בדרך הביתה. פתחתי חלון לנשום אוויר, ועד שהגעתי לפינת הרחוב שלי הרוח כבר ייבשה את הדמעות. כשאתה בן 16 ומאוהב, דמעות הם עניין זמני בלבד. גם מוות מאהבה וקרבות נגד טחנות רוח. רק הכאבים נשארים איתך לכל החיים.
הארות:
* מבוסס על מקרה אמיתי.
* סנשו פנשה שלי התגלה כאישיות טלוויזיונית מתחום הבידור.
* למתעניינים בתחילתו ובסופו של הסיפור, מומלץ לעיין בפוסט הזה.
מוקדש ל"שרת העיוור", שחזר להלך כסומא בינינו (ועוד עם ביקורת שלי על 11א', שכל-כך חיכיתי לה…).
נכתב כחלק מפרוייקט "12 עפ"י 
[לרכישה]. הטקסט המקורי כאן.
2. חבק אותי
"…אני אמות פה. עדיף לצאת לקרב. זה רק יותר יכאב, את אומרת. חבק אותי. חבק אותי חזק, את אומרת…"
כשאתה בן 16 ומאוהב חייך נראים כפרקים בעלילת דון קישוט. האהבה שלך היא תמיד גדולה מהחיים, תמיד בלתי-אפשרית, והדרך אליה ואיתה מלאה בטחנות רוח שיש לתקוף וחומות בצורות עליהן אתה מתנפץ שוב ושוב. ואהובתך יושבת לה במגדל השן, מביטה עליך בעיניה העמוקות כים ומחכה לך. מחכה שתגבר על כל הפחדים שבפנים והאתגרים שבחוץ ותהיה אמיץ מספיק כדי לממש את אהבתך.
אני אפילו לא זוכר איך גיליתי שהיא נוסעת. אולי היא סיפרה לי, אולי אחת החברות. לא היתה לה ברירה, כך זה נראה היה. אחרי שאמא שלה נפטרה, האופציה הסבירה היחידה שראתה מול עיניה היתה לנסוע לאבא שלה, אותו לא ראתה כל חייה, בארצות-הברית. אף פעם לא שאלתי אותה למה. גם לא הצעתי שתישאר. זו היתה טחנת הרוח הגדולה ביותר שבה נתקל דון קישוט במסעו, ונדמה שלא הייתי מוכן לוותר עליה בכזו קלות.
"אני אמות פה", אני זוכר שכתבתי לה. לא פחות, לא יותר. המכתבים שלנו התמלאו ברסיסים של פרידה, בדמעות של כמעט. ובאמת הרגשתי כמו מת, כשבאתי להיפרד ממנה, בדירה הריקה שפעם היתה בית, שפעם היתה לי מגדל שן יפהפה. עכשיו היא היתה מלאה בעשרות אבירים ונסיכות, שבאו גם הם לומר דברים אחרונים, ואני לא מצאתי לי שקט.
לרגע בודד הסתגרנו בחדר הקטן שלה, על המזרון שהניחה על הרצפה. רגע בודד, בו ניסיתי לומר לה שאני מוכן לצאת לקרב, שאני מוכן להדוף את לגיונות בני הבליעל, שאני מוכן להיות לה בית ומשפחה. במקום זה דמעה זלגה מעיני. במקום זה שמעתי אותה לוחשת "חבק אותי". במקום זה אחזתי אותה חזק חזק, ורגע בודד שלם נותרנו חבוקים.
יצאתי מהחדר בלי להביט לאף אחד בעיניים. בטח שלא לחבר שלה, שנראה היה מאוד משועשע מכל האפיזודה הזו. יצאתי מהדלת, ירדתי במעלית, וזרקתי את עצמי לרחוב החשוך והקר. תחנת האוטובוס שלי היתה ממש מתחת לבית שלה, אבל לא יכולתי ולא רציתי לנסוע הביתה. חיפשתי את הסוס שלי, לעלות עליו ולרכב אל האופק, אבל אפילו כסף לא היה לי. רק הכרטיסייה המרופטת של האוטובוס וכאב חזק בצד שמאל.
אז רצתי. רצתי כאילו צבא שלם של חיילים רודף אחרי. רצתי כאילו אם ארוץ מהר מספיק אוכל להקפיא את הכל, אולי להחזיר הכל להתחלה כמו סופרמן. רצתי ורצתי, עד שלא יכולתי לרוץ יותר. ובאמצע צומת סואן, נפלתי על הברכיים ופרצתי בבכי. זה לא עזר. זה רק כאב יותר. והכאב נעשה חד יותר וממוקד, ולא יכולתי לנשום.
מישהו עצר את האוטו לידי. סנשו פנשה אולי. הוא שאל אם הכל בסדר ולאן אני צריך להגיע. איכשהו מצאתי את עצמי רוכב איתו בדרך הביתה. פתחתי חלון לנשום אוויר, ועד שהגעתי לפינת הרחוב שלי הרוח כבר ייבשה את הדמעות. כשאתה בן 16 ומאוהב, דמעות הם עניין זמני בלבד. גם מוות מאהבה וקרבות נגד טחנות רוח. רק הכאבים נשארים איתך לכל החיים.
הארות:
* מבוסס על מקרה אמיתי.
* סנשו פנשה שלי התגלה כאישיות טלוויזיונית מתחום הבידור.
* למתעניינים בתחילתו ובסופו של הסיפור, מומלץ לעיין בפוסט הזה.
מוקדש ל"שרת העיוור", שחזר להלך כסומא בינינו (ועוד עם ביקורת שלי על 11א', שכל-כך חיכיתי לה…).
נכתב כחלק מפרוייקט "12 עפ"י 
[לרכישה]. הטקסט המקורי כאן.
2. חבק אותי
"…אני אמות פה. עדיף לצאת לקרב. זה רק יותר יכאב, את אומרת. חבק אותי. חבק אותי חזק, את אומרת…"
כשאתה בן 16 ומאוהב חייך נראים כפרקים בעלילת דון קישוט. האהבה שלך היא תמיד גדולה מהחיים, תמיד בלתי-אפשרית, והדרך אליה ואיתה מלאה בטחנות רוח שיש לתקוף וחומות בצורות עליהן אתה מתנפץ שוב ושוב. ואהובתך יושבת לה במגדל השן, מביטה עליך בעיניה העמוקות כים ומחכה לך. מחכה שתגבר על כל הפחדים שבפנים והאתגרים שבחוץ ותהיה אמיץ מספיק כדי לממש את אהבתך.
אני אפילו לא זוכר איך גיליתי שהיא נוסעת. אולי היא סיפרה לי, אולי אחת החברות. לא היתה לה ברירה, כך זה נראה היה. אחרי שאמא שלה נפטרה, האופציה הסבירה היחידה שראתה מול עיניה היתה לנסוע לאבא שלה, אותו לא ראתה כל חייה, בארצות-הברית. אף פעם לא שאלתי אותה למה. גם לא הצעתי שתישאר. זו היתה טחנת הרוח הגדולה ביותר שבה נתקל דון קישוט במסעו, ונדמה שלא הייתי מוכן לוותר עליה בכזו קלות.
"אני אמות פה", אני זוכר שכתבתי לה. לא פחות, לא יותר. המכתבים שלנו התמלאו ברסיסים של פרידה, בדמעות של כמעט. ובאמת הרגשתי כמו מת, כשבאתי להיפרד ממנה, בדירה הריקה שפעם היתה בית, שפעם היתה לי מגדל שן יפהפה. עכשיו היא היתה מלאה בעשרות אבירים ונסיכות, שבאו גם הם לומר דברים אחרונים, ואני לא מצאתי לי שקט.
לרגע בודד הסתגרנו בחדר הקטן שלה, על המזרון שהניחה על הרצפה. רגע בודד, בו ניסיתי לומר לה שאני מוכן לצאת לקרב, שאני מוכן להדוף את לגיונות בני הבליעל, שאני מוכן להיות לה בית ומשפחה. במקום זה דמעה זלגה מעיני. במקום זה שמעתי אותה לוחשת "חבק אותי". במקום זה אחזתי אותה חזק חזק, ורגע בודד שלם נותרנו חבוקים.
יצאתי מהחדר בלי להביט לאף אחד בעיניים. בטח שלא לחבר שלה, שנראה היה מאוד משועשע מכל האפיזודה הזו. יצאתי מהדלת, ירדתי במעלית, וזרקתי את עצמי לרחוב החשוך והקר. תחנת האוטובוס שלי היתה ממש מתחת לבית שלה, אבל לא יכולתי ולא רציתי לנסוע הביתה. חיפשתי את הסוס שלי, לעלות עליו ולרכב אל האופק, אבל אפילו כסף לא היה לי. רק הכרטיסייה המרופטת של האוטובוס וכאב חזק בצד שמאל.
אז רצתי. רצתי כאילו צבא שלם של חיילים רודף אחרי. רצתי כאילו אם ארוץ מהר מספיק אוכל להקפיא את הכל, אולי להחזיר הכל להתחלה כמו סופרמן. רצתי ורצתי, עד שלא יכולתי לרוץ יותר. ובאמצע צומת סואן, נפלתי על הברכיים ופרצתי בבכי. זה לא עזר. זה רק כאב יותר. והכאב נעשה חד יותר וממוקד, ולא יכולתי לנשום.
מישהו עצר את האוטו לידי. סנשו פנשה אולי. הוא שאל אם הכל בסדר ולאן אני צריך להגיע. איכשהו מצאתי את עצמי רוכב איתו בדרך הביתה. פתחתי חלון לנשום אוויר, ועד שהגעתי לפינת הרחוב שלי הרוח כבר ייבשה את הדמעות. כשאתה בן 16 ומאוהב, דמעות הם עניין זמני בלבד. גם מוות מאהבה וקרבות נגד טחנות רוח. רק הכאבים נשארים איתך לכל החיים.
הארות:
* מבוסס על מקרה אמיתי.
* סנשו פנשה שלי התגלה כאישיות טלוויזיונית מתחום הבידור.
* למתעניינים בתחילתו ובסופו של הסיפור, מומלץ לעיין בפוסט הזה.
מוקדש ל"שרת העיוור", שחזר להלך כסומא בינינו (ועוד עם ביקורת שלי על 11א', שכל-כך חיכיתי לה…).
נכתב כחלק מפרוייקט "12 עפ"י 
[לרכישה]. הטקסט המקורי כאן.
2. חבק אותי
"עלייה חדה נרשמה בשיעור הסובלים ממצוקה נפשית, כך עולה מסקר של ארגון הג'וינט…"
(מבזק חדשות השעה תשע, גלי-צה"ל, היום)
"השרת העיוור" עדיין פאקינג בהחלפת סרבר, מה שאומר שכל התוכניות הגדולות שלי בעניין (11א', חבק אותי – – – פרטים בהמשך) נדחות בכמה ימים, ובכל זאת ידיד הבלוג גיא(חה) לא שוקט לרגע ודופק ספין-אוף נפלא למדור האהוב של "השרת", "עונג שבת", שכבש ללא עוררין את מדור החדשות כמו גם את סופי השבוע שלי.
ובכן, בקמרקו לכם מעתה את "העונג", מעין בלוג שהוא אושר צרוף של עשרות לינקים, בעיקר בענייני מוסיקה (אלבומים, שירים, כתבות), אבל גם בחורות שנראות טוב, טי-שירטים (פטיש של גיא), בלוגים מעניינים, קומיקסים ועוד ועוד.
בקיצור, סופי השבוע שלכם לעולם לא יהיו משעממים עוד, ומי יודע (במיוחד אם לשפוט לפי שם האתר), אולי העונג הזה עוד ישתלט לכם גם על ימי החול. עד העונג הבא, אה, אה, אה…
אני עובד בקומה השמינית בבניין משרדים מפואר למדי (הייטק או לא הייטק). כמקובל במקומותינו (מזה שנתיים או משהו כזה) אסור לעשן בבניין, בין אם בחדרים ובין אם בחדרי המדרגות או השטחים הציבוריים.
המיעוט המעשן נאלץ לכתת את רגליו או לקומת הגג או לקומת הקרקע (מחוץ ללובי), מה שמצריך מאמץ לא קטן (וקשה לי לומר שאני מרחם עליהם). בימות החורף הקרים, דוגמת היום, המשימה נעשית קשה שבעתיים.
כשאני מזדמן ללובי (בעיקר כשאני מגיע בבוקר), אני תמיד מתפלא – במיוחד ביום גשום וקר כמו היום – על עובדה שאיום אפשרי של דלקת ריאות לא מרתיע את המעשנים. מצד שני, גם איום אפשרי תמידי של סרטן ריאות לא מרתיע אותם. מצד שלישי, אולי הם בונים על זה ששני האיומים הללו יבטלו זה את זה, והמעשנים יחיו עד מאה ועשרים קופסאות ליום לנצח-נצחים.
אפילו אם זה יקרה, עדיין מדובר ברוח וגשם וסרחון. חוויה לא סימפטית במיוחד בבוקר חורפי של פברואר.
חלקכם וודאי זוכר את הספק-מתיחה ספק-נסיון-עסקי-שכשל של מתנחלים בשא-נור למכור באי-ביי שטחי פרסום על ביתם לקראת הפינוי (למאותגרים זכרונית: גלעד נס ציטט ואני רצתי לעשות מזה כסף…).
עכשיו מדווח YNET על יוזמה פרסומית חדשה ומבריקה לא פחות – פרסום על גגות בתים כך שהפרסום ייראה למשתמשי Google Earth, תוכנת המפות המדהימה של גוגל. מסתבר ש"יזם זריז" כבר התראיין ל-Wired וטען שתוכנות מיפוי העושות שימוש בצילומי לוויין הן "גן עדן פרסומי".
גן עדן פרסומי – דוגמה
כידוע לכם, בעולם הבועה2.0 שבו אנחנו חיים, במיוחד אחרי אתר המליון פיקסל/דולר של אלכס טיו, רעיונות שנראים מטופשים ומופרכים הופכים אנשים למליונרים, ולכן החלטתי גם אני לפתוח במיזם חדש ברוח התקופה.
המיזם שלי ייקרא גג מליון הדולר. הרעיון: אחלק את גג ביתי למליון ריבועים קטנים. אמכור שטח פרסום בכל ריבוע בדולר אחד. המטרה: מליון דולר, כמובן, וכמה שיותר מהר. הנה אפילו דוגמית:
כרגיל, משקיעים פרטיים ומוסדיים – נא לפנות בשעות העבודה הרגילות. תודה.
חלקכם וודאי זוכר את הספק-מתיחה ספק-נסיון-עסקי-שכשל של מתנחלים בשא-נור למכור באי-ביי שטחי פרסום על ביתם לקראת הפינוי (למאותגרים זכרונית: גלעד נס ציטט ואני רצתי לעשות מזה כסף…).
עכשיו מדווח YNET על יוזמה פרסומית חדשה ומבריקה לא פחות – פרסום על גגות בתים כך שהפרסום ייראה למשתמשי Google Earth, תוכנת המפות המדהימה של גוגל. מסתבר ש"יזם זריז" כבר התראיין ל-Wired וטען שתוכנות מיפוי העושות שימוש בצילומי לוויין הן "גן עדן פרסומי".
גן עדן פרסומי – דוגמה
כידוע לכם, בעולם הבועה2.0 שבו אנחנו חיים, במיוחד אחרי אתר המליון פיקסל/דולר של אלכס טיו, רעיונות שנראים מטופשים ומופרכים הופכים אנשים למליונרים, ולכן החלטתי גם אני לפתוח במיזם חדש ברוח התקופה.
המיזם שלי ייקרא גג מליון הדולר. הרעיון: אחלק את גג ביתי למליון ריבועים קטנים. אמכור שטח פרסום בכל ריבוע בדולר אחד. המטרה: מליון דולר, כמובן, וכמה שיותר מהר. הנה אפילו דוגמית:
כרגיל, משקיעים פרטיים ומוסדיים – נא לפנות בשעות העבודה הרגילות. תודה.
חלקכם וודאי זוכר את הספק-מתיחה ספק-נסיון-עסקי-שכשל של מתנחלים בשא-נור למכור באי-ביי שטחי פרסום על ביתם לקראת הפינוי (למאותגרים זכרונית: גלעד נס ציטט ואני רצתי לעשות מזה כסף…).
עכשיו מדווח YNET על יוזמה פרסומית חדשה ומבריקה לא פחות – פרסום על גגות בתים כך שהפרסום ייראה למשתמשי Google Earth, תוכנת המפות המדהימה של גוגל. מסתבר ש"יזם זריז" כבר התראיין ל-Wired וטען שתוכנות מיפוי העושות שימוש בצילומי לוויין הן "גן עדן פרסומי".
גן עדן פרסומי – דוגמה
כידוע לכם, בעולם הבועה2.0 שבו אנחנו חיים, במיוחד אחרי אתר המליון פיקסל/דולר של אלכס טיו, רעיונות שנראים מטופשים ומופרכים הופכים אנשים למליונרים, ולכן החלטתי גם אני לפתוח במיזם חדש ברוח התקופה.
המיזם שלי ייקרא גג מליון הדולר. הרעיון: אחלק את גג ביתי למליון ריבועים קטנים. אמכור שטח פרסום בכל ריבוע בדולר אחד. המטרה: מליון דולר, כמובן, וכמה שיותר מהר. הנה אפילו דוגמית:
כרגיל, משקיעים פרטיים ומוסדיים – נא לפנות בשעות העבודה הרגילות. תודה.
שגיא נאור 