בצירוף מקרים מעניין גם אם אקראי לחלוטין, הגיש אתמול עמרי שרון את מכתב התפטרותו מהכנסת בשל הרשעתו בפלילים ממש באותה שעה כמעט שבה נידון מאיר עמאר, בנו של הרב הראשי לישראל, ל-32 חודשי מאסר על חטיפה והתעללות בקטין.

 

המשותף?   בשני המקרים מדובר בבנים די לא-יוצלחים, שלא היו מגיעים לכלום לולא אביהם המפורסם ורב-הקשרים.  עוד משותף?   בשני המקרים מדובר בפשעים שביצעו האבות, גם אם בית-המשפט לא הצליח להוכיח את זה (בעיקר בגלל שהבנים לקחו עליהם את האשמה בצורה ראויה להערכה ולמאסר-על-עדות-שקר).   עוד משותף, אפילו?    בשני המקרים הטענה של האבות היתה זהה –  לא ידענו, לא ראינו, לא שמענו.  

 

דבר אחד, כנראה, כן יודעים אדון אריק שרון וכבוד הרב שלמה עמאר – לגדל ילדים. בנים כאלה, שהלכו/ילכו לכלא בשל עבירות שנצטוו לעשות על-ידי הוריהם, הם ללא ספק חלומו של כל הורה טוב.

 

אגב, מה ההבדל, בכל זאת, אתם שואלים בין שני הבנים הטובים האלה?

 
 

 

לפי הערכתי, מאה קילו בערך.

 

 

*הפסוק המקורי, למאותגרים תנ"כית, נמצא בישעיהו פרק א'.

 

בצירוף מקרים מעניין גם אם אקראי לחלוטין, הגיש אתמול עמרי שרון את מכתב התפטרותו מהכנסת בשל הרשעתו בפלילים ממש באותה שעה כמעט שבה נידון מאיר עמאר, בנו של הרב הראשי לישראל, ל-32 חודשי מאסר על חטיפה והתעללות בקטין.

 

המשותף?   בשני המקרים מדובר בבנים די לא-יוצלחים, שלא היו מגיעים לכלום לולא אביהם המפורסם ורב-הקשרים.  עוד משותף?   בשני המקרים מדובר בפשעים שביצעו האבות, גם אם בית-המשפט לא הצליח להוכיח את זה (בעיקר בגלל שהבנים לקחו עליהם את האשמה בצורה ראויה להערכה ולמאסר-על-עדות-שקר).   עוד משותף, אפילו?    בשני המקרים הטענה של האבות היתה זהה –  לא ידענו, לא ראינו, לא שמענו.  

 

דבר אחד, כנראה, כן יודעים אדון אריק שרון וכבוד הרב שלמה עמאר – לגדל ילדים. בנים כאלה, שהלכו/ילכו לכלא בשל עבירות שנצטוו לעשות על-ידי הוריהם, הם ללא ספק חלומו של כל הורה טוב.

 

אגב, מה ההבדל, בכל זאת, אתם שואלים בין שני הבנים הטובים האלה?

 
 

 

לפי הערכתי, מאה קילו בערך.

 

 

*הפסוק המקורי, למאותגרים תנ"כית, נמצא בישעיהו פרק א'.

 

יש לי כאן במשרד לוח שעם. לכל אחד אצלנו יש כזה.

 

אף פעם לא הבנתי למה בן-אדם צריך לוח כזה גדול.

 

עד שיובל נולד.

 

מאז לוח השעם מלא בתמונות שלו, תמונות שלי איתו, תמונות של המשפחה הקטנה שלנו.

 

ופתאום נדמה שלוח השעם הזה קטן מדי. שאין מספיק מקום כדי להכיל

את כל האושר הזה.

 

יש לי כאן במשרד לוח שעם. לכל אחד אצלנו יש כזה.

 

אף פעם לא הבנתי למה בן-אדם צריך לוח כזה גדול.

 

עד שיובל נולד.

 

מאז לוח השעם מלא בתמונות שלו, תמונות שלי איתו, תמונות של המשפחה הקטנה שלנו.

 

ופתאום נדמה שלוח השעם הזה קטן מדי. שאין מספיק מקום כדי להכיל

את כל האושר הזה.

 

יש לי כאן במשרד לוח שעם. לכל אחד אצלנו יש כזה.

 

אף פעם לא הבנתי למה בן-אדם צריך לוח כזה גדול.

 

עד שיובל נולד.

 

מאז לוח השעם מלא בתמונות שלו, תמונות שלי איתו, תמונות של המשפחה הקטנה שלנו.

 

ופתאום נדמה שלוח השעם הזה קטן מדי. שאין מספיק מקום כדי להכיל

את כל האושר הזה.

 

החיים הם הדרך היחידה

להתעטף בעלים,

להסדיר נשימה על החול,

להתרומם עם כנפיים;

 

להיות כלב,

או ללטף את פרוותו החמה;

 

להבדיל כאב

מכל מה שהוא לא;

 

לדחוס פנימה מאורעות,

להתמזמז עם דעות,

לשאוף למעט מכל הטעויות האפשרויות;

 

סיכוי יוצא מן הכלל

לזכור לרגע

שיחה שהתקיימה

כשהמנורה כבויה;

 

ולו אפילו פעם אחת

למעוד על סלע,

לגמור רטוב עד שד עצמות במבול זה או אחר;

 

לאבד את המפתחות שלך בדשא;

ולעקוב אחרי ניצוץ ברוח עם עיניך;

ולהמשיך לא לדעת

שום דבר חשוב.

 

                        (רשימה / ויסלבה שימבורסקה)

 

 

"רשימה" של שימבורסקה, המשוררת הפולניה, זוכת פרס נובל לספרות, מתורגם מאנגלית בהתבסס על תרגום שלStanislaw Baranczak  ו- Clare Cavanaghמפולנית.

'שני אקורדים מספיקים לי
לשיר את מה שאני מרגיש
אחד הוא בשביל עצב
האחר בשביל כאב…"
(Sidewalks and trains / Omri Levy)

 

“אני חייב להודות ש-2005 לא תיזכר אצלי כשנה מפוארת מבחינה מוזיקלית, בין אם במוזיקה הישראלית ובין אם במוזיקה הלועזית. כשניסיתי לחפש גיבורים בכלל וכאלה שאינם מושרים בפרט, נתקלתי בבעיה – היו לי השנה גיבורים מעטים וכולם זכו לתהילה המתבקשת. חיפשתי וחיפשתי, פשפשתי ופשפשתי, ולא הצלחתי למצוא אף אלבום ש"עשה" לי את זה ולא "עשה" איזה טור מפואר ב"העיר" או ביקורת מתלהבת כאן ב”שרת"…"

 

לא, אני לא הולך לבזבז כאן עוד פוסט על bad mouthing של המוסיקה של 2005. הפוסט הזה יוקדש, סוף סוף, למשהו חיובי, חיובי מאוד אפילו. פרויקט "הגיבור הלא המושר" של 2005 באתר "השרת העיוור" התפרסם אתמול, ואיתו רשימה די ארוכה של אלבומים שכותבי האתר רואים אותם כמצויינים מחד ואלמוניים יחסית מאידך. מטרת הפרויקט היא להביא לכך שהם יהיו קצת פחות אלמוניים, ממש כמו מטרת הבלוג הזה.

 

הח"מ בחר כגיבור הלא מושר שלו את Omri Levy, עמרי לוי בשבילכם, ואף נימק זאת כדלקמן:

"…בדיוק כשכבר עמדתי להתייאש, נכנסתי לאתר של Fact וישר קפץ לי עמרי לוי לראש. לוי, שהקים את האתר וייסד בו את ה-Basement, פיסת גן-עדן ליוצרים צעירים שמנסים למכור שם את מרכולתם, צריך לקבל את התואר "גיבור" גם מבלי שהוא נדרש לאלבום שיוכיח את זה, ולו רק משום פועלו זה, המעורבות שלו ב-Inside Looking Out המצוין (עורך-שותף), הבלוג המעניין שלו ו… העובדה ש-Wish של הקיור הוא  האלבום האהוב עליו ביותר. אבל מכיוון שבמוזיקה עסקינן, עמרי מקבל ממני את אות הגיבור על  Swim, אלבומו השני והיפה-עד-כאב שהוציא השנה."

בקיצור, עשו לעצמכם טובה, לרגל השנה החדשה וכל החרטא הזה – – – קראו את הרשימה שלי. אחרי שהשתכנעתם שזה אלבום מצויין ושאתם לא מכירים אותו, גלשו לאתר של עמרי והקשיבו (אפשר אפילו, שומו שמיים, להוריד את האלבום חינם-אין-כסף). אחרי שהשתכנעתם שזה אלבום מצויין ושאתם מכירים אותו מספיק כדי לקנות אותו, פשוט רכשו אותו (אפשר כאן).

 

והלוואי שגם בשנה הבאה אוכל לבחור באמן ישראלי כגיבור הלא-מושר שלי.

"המוזיקה הייתה תמיד חברתי הטובה ביותר
כשלא היה לי אף אחד אחר בסביבה
אפילו כשהשיר עוצר בסוף של כל קסטה
הוא תמיד מתחיל שוב בצד השני…"
(Insecure / Omri Levy)

 

 

[פורסם במקור בבלוג "פזמון חוזר"]

 

פעם, בתקופה שבה היה סטודנט דלפון ופוחז, היה מור, נציג הבלוג בסן-פרנסיסקו, שולח, על בסיס די קבוע, סטים של תמונות מכל מיני אירועים, מצעדים, הפגנות, חגים ועוד מאורעות משעשעים שקורים שם (וכנראה רק שם) כל הזמן. עם כל סט תמונות שכזה היה צונאמי של קנאה שוטף אותי, ואפילו לא הייתי מנסה להסתיר (בתקופה ההיא נולדה התגובה האוטומטית "מממממממממניאק!" לכל מייל של המממממממניאק).

 

ובכן, מאז מור נהיה דוקטור, ועושה את ימיו במעבדות של חברת חיפוש מובילה (וככה גם נראים הסטים של התמונות שלו…). ואני?  אני בעיקר מצלם את הבן שלי להנאתי הרבה. ובכל זאת היום, לכבוד סוף-השבוע הקייצי שנחת עלינו בסוף דצמבר, ולכבוד הזמן הרב שעבר מאז הפעם האחרונה בה ביקרנו (שלושתינו, זאת אומרת) בתל-אביב, ולכבוד "שוורים ושערים", המיצג שממלא את שדרות רוטשילד בשוורים לכבוד חגיגות שנים לבורסה באחד-העם, החלטנו לבלות את צהרי יום ו' בשדרות, ביחד עם כל עם ישראל, כמובן.

 

כן, תל-אביב, באיזורים מסויימים ובימים מסויימים, לא מביישת אף עיר אחרת במוזרויות, בתמונות ובאירועים שממלאים את רחובותיה, ויום שישי זה היה אחד מהימים האלה ושדרות רוטשילד היה אחד המקומות האלה. כדי שתבינו למה אני מתכוון, החלטתי לחרוג ממנהגי ולהפוך את הבלוג הזה באופן חד-פעמי לפוטובלוג.

 

אז הנה כמה מהדברים היותר משעשעים שנראו היום בצהריים:

 

כלב יושב על ספסל בגן ציבורי, נווה צדק

 

 

מופע רחוב – רובוט (כולל אינטרקציה עם האמן הפרטי שלי)

 

 

עוד מופע רחוב – הפעם עץ

 

 

עוד מופע רחוב – הפעם אשאיר לכם להמציא כותרת

 

 

 

ביג בנד בשדרה

 

 

 

לא תחסום שור בדשאו (האבולוציה של ראש הדשא?)

 

 

אגב, מיותר לציין, כי גם אם השדרות אכן נראו כמו חוץ לארץ, ההתנהגות ברחובות היתה – כמו תמיד – ישראלית: מכוניות שעוצרות באמצע הדרך כדי להסתכל על השוורים, כולל נהגת שמצלמת בזמן נהיגה; מאבטחים שמסתובבים כדי להגן על הפסלים מפני הציבור (מי המניאק שגנב את הילד של הבמבה מהשור של אסם?); וכמובן, הורים שמושיבים את ילדיהם על השוורים, למרות השלט "אין לעלות על השוורים" שמופיע – בגדול – על כל אחד מהפסלים.

 

זה ששרון יעבור צינתור בקרוב בסך-הכל מוכיח שלפחות לו יש לב…

 

גוגל הכריזה לאחרונה על גוגל מובייל, שזה למעשה ממשק להתחבר לג'ימייל, מערכת הדואר האלקטרוני המשובח של גוגל, מהטלפון הסלולרי. במלים אחרות, לקחו את העיצוב של הג'ימייל, והתאימו אותו למסך וליכולות של הסלולרי.

 

השבוע ניסיתי להתחבר, ברגע של שעמום (ישיבות, ישיבות) מהסלולרי שלי (נוקיה 6100) לגוגל מובייל, וקיבלתי את ההודעה הבאה: "It seems like your phone doesn't support Gmail".

אתם מבינים?   הטלפון שלך (שהוכרז עליו נדמה לי לפני שנתיים ומשהו) לא תומך ג'ימייל. ולא, חס וחלילה, המערכת שלנו עוד לא הותאמה לטלפון שלך, ואנחנו מצטערים.

 

לא, כיאה לענק בהתהוות, גוגל חושבת כמו ענק. זה טוב לרוב, זה רע לפעמים (במיוחד לנו, הקטנים), אבל זה (כנראה) המתכון להיות ענק יום אחד.

 

ë

 

נכנסתי השבוע לאתר הביטוח הלאומי כדי לשלם דמי ביטוח לאומי לעוזרת ולמטפלת.

 

אתר הביטוח הלאומי  הוא עוד צעד של הביטוח הלאומי להתייעל ולהתיידד עם קהל הצרכנים (שזה אנחנו). דווקא בגלל זה מאוד שיעשע אותי לראות איזו מילה צריך להקליד לזיהוי בכניסה למערכת:

  



 

 

לעג לרש?   אני מקווה שלא. סתם מקריות, חשבתי לעצמי. אבל כשסיימתי את מילוי הפרטים וניסיתי לשלם, שוב התבקשתי להקליד מילה ושוב זה היה לא נעים:

 

 

 

בקיצור, אני לא יודע מי אחראי על האתר של הבט"ל (שמתם לב לשורש, אגב, של הקיצור בו משתמש הביטוח הלאומי?), אבל רציתי להגיד לו להרגיע – הבנו את הרמזים שלך, חבר. אתה בדיוק איך שאתה חושב.

 

ë

 

ולסיום רציתי לשתף אתכם בפנינה אמיתית – – –  זה ידוע שאתרי התוכן הישראליים מחווירים לעומת גאונותם הבלתי-מתפשרת של הטוקבקיסטים (ע"ע) הישראליים,  שממהרים להגיב ומלאים רעיונות כפרי עץ הדעת.

 

ובכן, השבוע עיינתי לי בכתבה ב-YNET, אחד מאתרי הטוקבק המשעשעים ביותר, וקראתי אודות המטיילים מצ'ילה שאותרו לרווחת כולנו. עיינתי בשתיים-שלוש תגובות משעשעות, ואז נתקלו עיניי בתגובה היסטרית, שראוי להביא כאן ולצטט (והרבה!):

 

 

חוץ מזה שזה מצחיק בפני עצמו, זה מאוד הזכיר לי את הבדיחה על אותו בחור שהצטרף למועדון של מספרי בדיחות, שהיו נפגשים כל שבוע ומספרים בדיחות אחד לשני.

הוא יושב בצד, ומביט בדינמיקה: עולה אחד, אומר "33" וכולם צוחקים. עולה שני, אומר "45" וכולם נקרעים מצחוק. עולה שלישי, אומר "132" וכולם עם דמעות.

שואל הבחור את הבחור שלימינו: "תגיד, מה זה הקטע הזה עם המספרים?". הבחור שלימינו עונה לו: "אנחנו כבר מכירים את כל הבדיחות של כולם, אז החלטנו שפשוט ניתן להם מספרים וככה לא נצטרך לבזבז זמן".

הבחור מהנהן בראשו, ואז מחליט שגם הוא יכול. הוא קם ואומר "47". שקט משתורר במקום. ואז בחור מהקהל מסנן לעברו: "יה דפוק, לא מספרים את זה ככה…".

 

 

* קשה לתרגם ממש את המשפט הנפלא הזה, אבל זה משהו כמו "אתה איך שאתה חושב".