9.12.04, ירושלים

 

כשתגדל

ותשאל איך

באת לעולם, אשיב

לך: אהבה.

אהבה גדולה, גדולה

משנינו, גדולה מכפי ששנינו נכיל

בתוכנו מילאה אותנו

עד כלות. ואז

התפרצה ונטעה

בתוכנו מעט משנינו.

אותך.

 

 

השיר נכתב בזמן סקירת המערכות הראשונה של יובל (שאז שמו היה עדיין צ'וּלִי).

היום אנחנו (ויובל) חוגגים חצי שנה של אהבה גדולה, גדולה.   

 

"הרוח תמיד נותרת

לא מצאתי מקום

היא משיבה לגשם, גם מביאה טל

עונת הרוח קבועה…"

                            (משיב הרוח, מלים: מירון ח' איזקסון)

 

היה משהו מיוחד, שונה, מעניין באווירה שהיתה לפני ובמהלך ההופעה של אביתר בנאי. אפשר לומר בחצי חיוך שהיתה אווירת קדושה בחמישי בערב בסוזן דלל. ולא בגלל שאביתר בנאי, עם כיפה גדולה לראשו וחולצה לבנה מכופתרת, נראה כמו ילד-טוב-ירושלים בדרך לערבית. גם לא בגלל שההופעה נפתחה עם תפילה לחורף מתוך ספר תפילות שאביתר הביא (כהקדמה ל"משיב הרוח" הנפלא, שהלחין ל"סימנים") והסתיימה (רשמית, לפחות) עם שיר הקורא לקום לסליחות ששמע בבית אבא. אווירת הקדושה קשורה לרצינות שבה בנאי לוקח את האמנות שלו, גם כשהוא מחייך וצוחק. ליופי שבו הוא מוהל את השירים שהוא שר. לחיוך המטופש שלא ירד לי מהשפתיים גם לא ביום שלמחרת.

 

סוזן דלל הוא יופי של אתר לפסטיבל הפסנתר. מהרגע שאתה דורך במקום אתה מרגיש כבר תרבותי יותר. ברחבה הראשית אלון אולארצ'יק וברק חנוך מנגנים יפה-יפה (וחינם-חינם, אגב), שלומי שבן עובר על פניי (חבר, אתה חסר!), אבל אנחנו עושים את דרכנו לאולם ומחכים לאביתר. לא יצא לי לראות אותו עדיין בסיבוב הנוכחי, ולאור העובדה שהאהבה שלי ל"עומד על נייר" רק הולכת ומתגברת, כה ציפיתי ליום והגיע.

 

ההופעה נפתחת (כמעט) בזמן, עניין נדיר במקומותינו. אבל באותה מידה נדיר גם למצוא אמן כה מוכשר, כה נפלא וכה עניו. הוא מתיישב על הפסנתר וניגש לעבודה. אחרי "משיב הרוח" מגיעים החשודים המיידיים – "תתחנני אליי", "יש לי סיכוי", "מנגינה יקרה". בכלל, נדמה שהאלבום הראשון הרווי בפסנתר פשוט נוצר בשביל פסטיבל הפסנתר הזה. הקהל, כך נדמה, הוא גם הקהל של האלבום הראשון. הם מלווים כל פתיחת שיר מהאלבום הזה במחיאות כפיים, ואילו השירים החדשים זוכים מהם להתלהבות פחותה הרבה יותר. נו, מילא.

 

"אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב", אביתר כתב ב"תתחנני אליי", הסינגל הראשון שלו אי-פעם. נדמה שבהופעה ביום חמישי המשפט הזה היה נכון מתמיד. קשה לקרוא את אביתר – מחד, יש בו עצבות מובנית ("עצבות זה גן פרסי", הוא מפטיר במעבר מהפסנתר לגיטרה, כאילו מתנצל בפני הקהל שלא סיפק להם גוד-טיים), עמוקה, מהורהרת, מאידך, יש בו הרבה הומור, גם הומור עצמי (למשל, על החולצה הלבנה שלבש), והמעברים בין שני הצדדים האלה מבלבלים.

 

אביתר, כמו אביתר, יושב אל הפסנתר וכמעט שלא מתבונן בקהל. שמונה שנים אחרי האלבום הראשון שלו, אחרי הופעת הבכורה הבלתי-נשכחת בצוותא, ועדיין אני מרגיש בקהל כאילו פלשתי לאינטימיות שלו, כאילו אנחנו מפריעים לו פשוט לנגן פסנתר. ואז הוא שר את "טיפה של אור", ואני מתרגש. הוא מספר על הבן שלו שאמר לו בבוקר "אבא קקה", ואני תוהה כמה אנשים בקהל באמת מבינים את ההתרגשות שיכולה להגיע ממשפט כזה. אם כתבתי בביקורת על "עומד על נייר" שהאלבום הזה מתלבש בול על בחור בן-גילי ובמצבי (המשפחתי, לפחות) ופחות אולי על אנשים צעירים יותר, הרי שאחרי ההופעה הזו התחושה הזו מתחזקת הרבה יותר. כך או כך, "טיפה של אור", שהכתרתי בתור "שיר השנה" שלי, הוא ללא ספק אחד השירים היפים ביותר שבנאי כתב עד היום.

 

כתבתי על חלק מהחשודים המיידיים. גם השאר הגיעו לאורך המופע – "כלום לא עצוב", בגרסה מלאת חיים ומשעשעת מתמיד, "אבות ובנים" שתמיד מרגש, "ברוש" (כהדרן שני) שתמיד גורם לי לפחד שמא בנאי יגדל להיות אריאל זילבר. אבל היו גם הפתעות נהדרות – "הרמח"ל", שיר קטן-גדול שחותם את "עומד על נייר" זכה לביצוע נהדר, "הזאב והאיילה" (אני חייב להודות שאני לא מת על השיר הזה, אבל הקהל אוהב אותו), "מיתר" המרגש, "יש לנו את כל הזמן" שמרטיב לי את העיניים כל פעם מחדש, ואפילו שני קאברים, ל"כשזה עמוק" של קורין אלאל (כולל קולות רקע של הקהל) ו"סוס עץ" של שמוליק קראוס (כי חלם עליו בלילה).

 

באמצע אביתר עובר לגיטרה, ונותן מחרוזת של שירים שפשוט אי-אפשר לנגן בפסנתר: "מתנות", "פקק תנועה" ו"תחרות כלבים" מ"עומד על נייר", ו"שמתי לי פודרה" (בביצוע משעשע) ו"מתי נתנשק" (עם צנזורה עצמית, מצחיקה אך מעצבנת, של השורות העלק-פרובוקטיביות "אופס, אני גומר / אופס, היא לא הספיקה"). לבד, עם הגיטרה, הוא נראה ונשמע אפילו יותר חשוף מאשר מאחורי הפסנתר, אבל הוא סוחף את הקהל לשירה בציבור בחן בנאי טיפוסי, ומצליח לצאת גם מזה בשלום.

 

בנאי יורד לטובת מחיאות כפיים סוערות ועולה במהירות חזרה להדרן. גם הדרן שני הוא ייתן. בחור טוב אביתר, והקהל אוהב אותו מאוד. אבל אני חיכיתי וחיכיתי, וכשנדלקו האורות משהו בכל-זאת היה חסר. למשל, האלבום השני. אפילו לא שיר אחד מ"שיר טיול" נכנס לפלייליסט, והיה בזה משהו מוזר, צורם אפילו. מוזר שבנאי מתחבר לשירים מלפני שמונה שנים, הפשוטים והחשופים, ולא מנגן שירים נהדרים, עמוקים ויפים כמו "חלון" (שגרסת הפסנתר נטו שלו נהדרת) או "אמביציה". עוד שיר שלי היה חסר הוא "דברים מסוכנים", גם הוא מ"סימנים", שבעיניי הוא השיר היפה ביותר באלבום ההוא ואחד היפים שבנאי כתב.

 

"תיכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט
שלא תראו את הפצעים נפערים
שנישאר לבד ונישבר לאט…"

                                                (אבות ובנים)

 

אביתר יורד מהבמה אחרי ההדרן השני, משתחווה שוב ושוב לקהל במבט די נבוך, ואז מסתובב והולך לדרכו. לרגע נדמה לי שהוא נאנח אנחת רווחה. ממש כמו שהעיד על עצמו, נראה כאילו בא לו עכשיו שנלך מפה, שיוכל לחזור לשקט שלו, לחיטוט בפצעים, ללבד. אנחנו יוצאים לאוויר הקר של נווה-צדק, לילה תל-אביבי סתווי באמצע נובמבר, והכל נראה פתאום הרבה יותר יפה, נקי, נעים.  טוב, אמרתי כבר – יש משהו מיוחד, שונה, מעניין בהופעה של אביתר בנאי. אפשר לומר בחצי חיוך שזו אווירת קדושה.

 

 

(אביתר בנאי בהופעה, 10/11/05, פסטיבל הפסנתר 2005, סוזן דלל)

 

טלוויזיה, אמרי שאת אוהבת אותי

טלוויזיה, אמרי שאיכפת לך

בדידות היא המקצוע שלי

הראי לי את אלה שאינם שם איתי

 

טלוויזיה, מלמלי אליי

עמוק בתוך החדר שלי הלילה

את האקווריום של השטן, יקירתי

אני מתפשט לאור השקרים שלך

 

טלוויזיה, הפתחי אליי

השלט נמצא בידי

אני יכול לעמעם אותך לאור אדום

יקירתי, נסי להבין

אני שם…   כל-כך שם…

 

טלוויזיה, אני כל-כך מצטער

אם דחיתי אותך שם אז

אני כל-כך קטן במימד שלך

הילד שלי יהיה דומה לך, אני נשבע

                                                            (television)

 

¿

 

בזמן האחרון אנשים מדברים אתי על מה שהם ראו/רואים/יראו בטלוויזיה, וממש לא נעים לי. לא נעים, כי ממש לא יוצא לי לראות טלוויזיה. אם תזניחו את השעתיים שבה ערוץ 24 מהווה את הפלייבק בעוד אני מאכיל/מחבק/משחק עם יובלי בשעת בוקר מוקדמת (שש!!!) [לפעמים אני מעביר ל"חדשות הספורט" בשבע, אבל רק לפעמים…], אני פשוט הפסקתי לראות טלוויזיה. סורי, יש לי דברים יותר טובים לעשות.

 

אתמול, כשמישהו שלח לי את הלינק להופעה שרובין היצ'קוק נתן לפני חודש ו"טלוויזיה" המבריק שלו התנגן ברקע, הגעתי למסקנה שזה ממש פשע שעוד לא הבאתי את הטקסט הזה כאן. אחרי הכל, אם אני לא מעניק את חסדיי למכשיר הפלא, לפחות ניתן לה את הכבוד המגיע לה.

 

אגב, "television" מופיע במקור ב-"Spooked", אלבום שווה בהחלט המכיל עוד שירים מבריקים לא פחות.

 

---

 

נ.ב. למי שלא האמין שהמקור לכל הבעיות הוא הסָמֶך, הרי לכם תוצאות הבחירות למפלגת העבודה מליל אמש: פרס הפסיד לפרץ. ומה ההבדל בין פרץ לפרס (חוץ מהשפם)?  you got it – הסָמֶך. I rest my case!!!

 

במקרה שלי, ספאם. במיוחד על הבוקר. במיוחד מאיזה כת סהרורית שאין לי שמץ של מושג איך השיגה את כתובת האי-מייל שלי (ואיזה מזל שגוגל יודעים לעשות אנטי-ספאם), אבל היא בטח לא מבינה במיינד האנושי אם היא מפרסמת את עצמה באמצעות דואר זבל.

 

 

ספאם. סיינטולוגיה. סהרוריים. סססססאמק. כנראה שהמקור לכל הבעיות קשור איכשהו לסָמֶך.

 

 

נ.ב. האם האקדמיה ללשון שקלה לתרגם את ספאם ל"המממ" (הודעה מטופשת מציקה מעצבנת)?  

 

נ.ב.נ  אחרי שהחמאתי לגוגל, מי לעזאזל כתב להם את המנגנון שבוחר Sponsored Links?   איך ההודעה של מרכז הסיינטולוגיה המעצבן הביאה לי לינקים לאיזה מתמודד סהרורי לרשימת העבודה ולאפשרויות להעביר את סוכות (לא היה כבר?) בחו"ל???!!!!

 

אני שונא בתי קברות. עוד יותר מהם אני שונא הלוויות. הלוויות תמיד מוציאות ממני את כל הרגשות הכבושים שהדחקתי ביחס לאנשים קרובים שאיבדתי (סבא שלי, במיוחד), ובהספדים אני מנסה נורא אבל לא מצליח אף פעם לעצור את הדמעות. ביום חמישי הייתי בבית קברות ירקון בהלוויה של אבא של מישהו שעבד אתי.

 

יותר משאני שונא בתי קברות והלוויות, אני שונא את הקטע הבזוי של השנור שאיך-שהוא נכרך בבתי קברות והלוויות. אמנם השנוריזם הוא זרם חשוב, מרכזי ומייצג בדת היהודית האורתודוקסית, וכידוע לכם בני דת זו שולטים ביד רמה בתעשיית ההלוויות והקבורות, אבל בכל פעם מפתיע אותי כמה קרים וכמה שנוררים יכולים להיות אנשים דווקא בסיטואציות הפגיעות והכאובות האלה (אגב, כל הדתות, בלי יוצא מן הכלל, שיכללו את ניצול החלש, המסכן והפגוע לטובתן הן).

 

עומד קהל גדול ומחכה לטקס ההלוויה בבית הלוויות. אנשים מוחים דמעה, עצובים. בתוך הקהל מסתובב איזה איש מוזר, כובע שחור לראשו, זקן עבות על פניו, טלית על כתפיו. הריטואל שלו קבוע: הוא ניגש לאדם עם פתק קטן על נייר צבעוני ומושיט לו אותו. על הפתק "ברכת הבית". אחר-כך הוא שואל לשמו, ואז מפטיר איזו ברכה, ולא שוכח לשאול אותו לשם בת-הזוג, הילדים, ההורים וכו'. בסוף הוא לא שוכח לבקש "צדקה". לא יודע לאן הולך הכסף, אני מנחש שהוא "עושה לביתו". והוא עובר אחד-אחד, בלי יוצא מן הכלל, בלי הבחנה.

 

הרב שנור הגיע גם אליי. עוד לפני שהושיט לי את הפתק הצבעוני כבר סיננתי לעברו: "אני לא מעוניין". זה לא הכסף, זה הפרינציפ. הרב שנור לא הראה סימנים של הבנה. "איך קוראים לך?", הוא שאל בלקוניות. "אני לא מעוניין", עניתי, הפעם בתקיפות. לשמחתי, בשלב הזה הוא הביט לי בעיניים והבין עם מי יש לו עסק. לשמחתי, כי עוד נסיון אחד, ולך תדע מה היה קורה שם.

 

כשהבטתי בפניו המופתעים-מעוצבנים, לא יכולתי שלא לפזם בראש בית מתוך "רכבת העמק" של יהונתן גפן:

"'סליחה, כבר הנחת תפילין היום?', שואל אותי עסקן עם זקן.

אמרתי לו: 'לא, ומה אתך? כבר קראת "הנסיך הקטן"??'

אבא, תעשה לי טובה, תגיד לי שזה רק חלום.

למה לא סיפרת לי שרכבת העמק לא נוסעת כבר לשומקום…"

 

הסרבנות האידיאולוגית שלי לא ייאשה את הרב שנור. להיפך. הוא המשיך במשנה מרץ לעבור אדם-אדם בקהל הגדול. נדמה היה לי שההלוויה לא התחילה עד שהוא לא מיצה את פוטנציאל השנור של הקהל. למה אנשים מוציאים כסף כדי לקבל ברכה מאיזה תמהוני, שהוא אפילו לא הרב כדורי, גלילי, חרוטי או כל צורה-גיאומטרית-אחרת-י?   לך תדע. אי אפשר לשפוט אנשים על אמונותיהם, בטח לא כשהם במצוקה.

 

תחושת הגועל שמילאה אותי באותו רגע היתה נוראית. למזלי, בדיוק כשהגיע שנור עד נפש, החל טקס ההלוויה, והדמעות שחנקו את גרוני השכיחו ממני את העניינים התפלים שמסביב. אני שונא בתי קברות. עוד יותר מהם אני שונא הלוויות.

 

אני נגד טקסים וכל הטררם הזה ושלושה שבועות של עצרות וכתבות מיוחדות ותחקירים ודו"חות. מה שחשוב זה אם למדנו משהו ומה למדנו. התשובות הן לא וכלום. לא כלום.

 

אלו שהסיתו אז ואיימו, מרביצים היום לקצינים וממררים את חייהם של מנהיגיהם לשעבר. אלו שהסתכלו בטלוויזיה ולא אמרו דבר, מביטים גם היום במצב וזה לא ממש מזיז להם.

 

אני זוכר שאחרי הרצח היו דיבורים על כך שהמדינה הזו היא כבר לא ממש שלנו. משנה לשנה התחושה הזו מתחזקת.

 

יותר ויותר אני חושב ומזדהה ומאמץ לי את המלים של "בראשית" של אביתר בנאי, ליום הזה ולימים אחרים:

 

הימים עוברים לי

ואני מרגיש שזה עוזר לי

לברוח, לשכוח הכל, להקים משפחה אחרת  

 

המלך האחרון נרצח לפני סוף המאה

הרוצח החייכן למד תורה בבר אילן

 

צריך לרקוד- אין שאלה

צריך לרקוד- אין תשובה

הכועסים כועסים

השמחים שמחים

העצובים עצובים

בסוף הסוף.

 

טוב, אז חודש אוקטובר נגמר, הימים הנוראים עברו, ולי סוף-סוף יש אישור לפתוח בקבוק שמפניה ולפתוח את המדיה פלייר ולנגן איזה קובץ מפ3 טוב. כן, תם הצום, נשבר השרב, אפשר להוריד מוזיקה לא-חוקית עכשיו.

 

אז איך מסכמים חודש, שזה  נצח שנמשך שלושים ואחד יום, בלי מפ3ים?   ובכן, לא היה קשה כמו שחשבתי. גם בגלל שהיו הרבה חופשים, שבהם עמד לרשותי אוסף הדיסקים (המקוריים!!!) הגדול שלי (ופתאום הערכתי אותו מאוד);  גם בגלל שלא היו המון פיתויים (ייזכרו לטובה הקאבר של דבנדרה ל"אגרוף מלא אהבה" של אנתוני והג'ונסונים וההופעה של אהוד בנאי וברי סחרוף ביום ההתרמה לנפגעי הצונאמי של גל"צ, שנורא התחשק לי לשמוע כל הזמן); וגם בגלל שאם עושים לרגע סטופ מכל הטירוף של הורד-ושמע וכל תרבות האינסטנט הלא-חוקית הזו, אז אם טיפחת אוסף אלבומים שווה, אפשר להסתדר די הרבה זמן בלי הציפור.

 

לפני כמה ימים שוחחתי עם מישהי על כל עניין ההורדות, של מוסיקה בפרט ושל תכנים (סרטים, תוכנות) בכלל. מיום ליום אני מוצא שאני נהייה יותר מיליטנטי בעניין, ולא לכיוון שאתם חושבים – – – גדל פה דור, אנשים שקטנים ממני רק בכמה שנים, שטיפחו לעצמם אידיאולוגיה שלמה סביב העובדה שהם, ירצו או לא, עבריינים. מה, אם מחר יעלו את המחיר של הלחם, תגנבו לחם ותתרצו את זה במחיר?   אם מחר יהיה אפשרי להעביר אחד לשני כרטיס אשראי, תקנו בכרטיס אשראי שלא שלכם, רק כי אפשר?   בקיצור, פשע נשאר פשע, והשקלים הבודדים שכולנו גונבים הם השקלים הבודדים שחסרים למתופף, למלחין, למתכנת, לבמאי. בקצב הזה לא תהיה פה תרבות ולא יהיה פה שוק, ואז מה תגנבו?!

 

אני בעד האפשרות של העברת קבצים זה לזה. זה הרי המקבילה המודרנית של "בוא נסתלק אליי לשמוע תקליטים". הנה, למשל, הבלוג הזה, שאני שותף לו, הוא בדיוק הכיוון שהעסק צריך ללכת אליו. זה תופס אפילו לתוכנות וסרטים. אבל חייבים לחנך את הילדים האלה, את כולנו, שאם אהבת ונהנית, לך ותקנה את זה. הנה, למשל, עבדכם הנאמן, שהוריד לא מזמן מדויד פרץ יבדל"א את שני האלבומים היפים של "העברה: אופקים", שמע, נהנה והחליט להצביע בארנק. תוך זמן קצר מאוד הגיעו אליי שני האלבומים האלה כחוק, ולמען האמת יכולתי לצרוב אותם לא פחות יפה, אבל משהו בי הרגיש טוב עם העובדה שאני תורם לתרבות שאני נהנה ממנה, שאני מפרגן לאמן שיצר את כל היופי הזה.  מה, זה כל-כך מופרך?  זה כל-כך קשה??!

 

בחזרה אל הנושא – אני חושב שהדבר שהכי התגעגעתי אליו בחודש הזה הוא היכולת למצוא איזה לינק, לקרוא איזה שורה באיזה אתר, לקבל איזה אימייל, להוריד את הקובץ ולהאזין בו במקום. יש בזה משהו מעניין, מגרה, מתגרה, מרתק. זה אינסטנט וזה רדוד וזה לא מושקע ומשקיע, אבל גם זה חלק מהקסם של הרשת ושל הציפור ושל השיתוף. והכי חשוב, זה לא עומד בכלל בסתירה לכל הדברים הרציניים שכתבתי כאן למעלה.

 

לסיכום, תודה-ברכה לגיאחה, היזם והמענה הראשי. כולי תקווה שהריאלטי הבא שנופל בחיקי יהיה ברוח הזו ולא יילך בכיוון של, למשל, האזנה במשך חודש ימים לקאברים של יהודה סעדו וסינרגיה.

 

שמע ישראל, הציפור שלנו, הציפור אחת!

 

 

נ.ב. אם אהבתם את הריאליטי שלנו, אתם מוזמנים לרכוש את הזכיון שלו חינם-אין-כסף ולנסות בעצמכם בבית. ההנאה מובטחת!

 
"הייתי בדרך לאילת וחזרתי
הלכתי למות
ואיזה שיר החזיר אותי לחיים… "
                                              (בדרך לאילת / ארקדי דוכין)
 
טוב, אז באמת הייתי בדרך לאילת (וגם בחזרה), והייתי (כמעט) לבד (אני ועידו, בשתי מכוניות נפרדות, בעוד נשינו וטפינו 
טסים להם בסבבה…). ואלה שמות הדיסקים שלקחתי אתי לנסיעה (4 שעות הלוך, 4 שעות חזור, כלומר שמונה שעות של 
מוסיקה נטו, בלי הפרעות, בלי נדנודים, רק אני והצלילים…) בסדר הכרונולוגי שהם נכנסו לתוך המערכת:
 
 
1. I often dream of trains של Robyn Hitchcock
 
אני ממש מתבייש לספר שמור הביא לי את האלבום הזה בפעם האחרונה שהוא היה בארץ (מתי לעזאזל זה היה?  ואוו, 
זה היה מ-ז-מ-ן!!!). עם כל האלבומים שאני מקבל לביקורת והאלבומים החדשים שיוצאים וישר תופסים אותי פשוט לא 
הגעתי להקשיב לאלבום הנהדר הזה מ-1984 (!!!), שמשלב יצירות אקוסטיות נהדרות עם קצת פסיכדליה קינקית א-לה 
סיד בארט והרבה הומור ("Uncorrected Personality Traits", שזה "מאפיינים אישיים לא-מתוקנים" בתרגום חופשי, 
הוא אחד הקטעים המצחיקים ביותר ששמעתי, ואני שונא שירים מצחיקים בדרך-כלל… בקרוב התרגום כאן). 
בקיצור, איזה כיף שמור קנה לי את האלבום הזה, ואיזה כיף לגלות אותו עכשיו (כי מוטב עכשיו מלעולם לא. לא?)
 
 
2. פרויקט הגומיה – רוחות של טמטום
 
 הכרתי את רובין היצ'קוק לראשונה דרך ה-tribute שלו לבוב דילן, “Robyn Sings”. אולי בגלל זה, אולי לא, לקחתי אתי 
לדרך (ושמעתי מיד לאחר רובין) את "רוחות של טמטום" של פרוייקט הגומיה, הטריביוט הציוני שלנו לרוברט צימרמן. 
אני חייב להודות שלא התלהבתי מ"רוחות" בשמיעה ראשונה. אבל עם כל שמיעה, האלבום הזה גדל עליי. אני נוטה מאוד 
לחבב אותו כעת, ולשמוע אותו בדרך המתפתלת למצפה רמון עשה לי ממש טוב.
 
 
3. ברי סחרוף – 11א 
 
החלטתי שהגיע הזמן לכתוב ביקורת ל"שרת" על 11א', האלבום הכי אנדר-רייטד לדעתי של השנה שעברה. אז החלטתי 
שלכבוד זה מגיעה לי עוד שמיעה, והכנסתי את 11א לסי.די. בדיוק עם הכניסה למדבר. אח, איזה דיסק. אוי, איזה יופי.  
כבר כתבתי כאן ש"אל נעלמים" הוא אחלה שיר נדודים, אז הוא ועוד עשרה חברים לקחו אותי (הי) דרומה לאילת. היה מצוין.
 
 
4. Anthony and the Johnsons – I am a bird now
 
עוד פעם הוא?  כן!. אני פשוט לא מסוגל להתנתק מאנתוני. אני על כביש הערבה, במהירות ממוצעת של 125 קמ"ש, ואני צורח|
לחלל המכונית "I hope there's someone who'll take care of me" וגם: "for today I am a boy, for today I am a child". 
להיום אני רק עוד חלל שנפל קורבן לאהבה הגדולה של אנתוני. ואני חושב: איזה מאסטרפיס האלבום הזה, איזה כיף לשמוע אותו 
ככה בכביש הפתוח, איזה מניאק הגיאחה הזה שסיפר לי על הקאבר ל"fistful of love" שהציפור כבר בטח הביאה לפתח הארד-דיסקי 
ואני לא יכול לשמוע, ואיזה קטע – כבר הגעתי לאילת.
 
5. Riot on an Empty Street שלKings of Convenience   ç שלום גד והיהלומים – אהבה
 
נכנסתי  לאילת ושמתי במערכת את האחרון של ה"קינגס". אלא שהתברר שלא קינגס ולא יער, דווקא האהבה של שלום גד 
התחבאה בתוך הפלסטיק של המלכים. אבל כל עכבה לטובה – נהניתי לי לפזם עד שדה התעופה, עד שאשתי והילד יצאו מהשדה,
 עד המלון, עם שלום את "מי יבוא להציל אותך" ו"השבועה". בקיצור, יצאתי לחפש מלוכה ומצאתי אהבה.
 
– סוף צד א'. כמאמר יהונתן גפן ב"הכבש הששה-עשר": "עכשיו לקום בבקשה ולהפוך לצד שני…" –
 
 
6. אחרית הימים
 
פתחתי את הנסיעה חזרה הביתה עם אחרית הימים. שבת בצהריים, השמש מנומנמת, גברת פוקס היקרה אוכלת עוגיות 
ומפהקת לתקרה, אני שותה קפה ברד ומפצח גרעינים כדי לא להירדם. התופים של זהר לוי עוזרים לי מאוד, קלפטר מנסר 
את השממה, ואיזה יופי אלי מגן שר, ומירי אלוני. אפוקליפסה עכשיו, אפוקליפסה בסתיו, יש לי יום הולדת ביטבתה.
 
 
7. איתן אולמן – מקדונלד מצדה
 
אני צריך לכתוב ביקורת על האלבום הזה ל-YNET והספקתי לשמוע אותו רק איזה שלוש-ארבע פעמים, אז גם את 
מק-מצדה העמסתי ביציאה מהבית, והוא דווקא השתלב טוב עם הנופים של המדבר. אולמן עושה בלוז ציוני לא רע בכלל, 
כשהוא לא עסוק בלנסות ולהיות פישי הגדול. אבנר שטראוס על ההפקה, נגנים נהדרים מאחורה, והופה… דיסק לא רע בכלל. 
הביקורת בקרוב.
 
 
8. artifakts[bc] של plastikman
 
עוד ביקורת שאני עובד עליה, ל"שרת", היא של האלבום השלישי בטריולוגיה של איש הפלסטיk, artifacts. זהו בעצם אוסף
 של שאריות, שהיו חלק מאלבום שאף פעם לא יצא לאור, ואם לאיש כמו ריצ'י הוטין יש שאריות כאלה משובחות, לא פלא 
שהוא אגדה עוד בחייו. היה לי את האלבום הנהדר הזה בדיסק, מישהו (גררררר…) לקח אותו ולא החזיר, והחבר'ה הטובים 
מדג'נגוס החזירו לי אותו, חצי משומש וחצי בחינם. אין כמו נסיעה במהירות של 140 קמ"ש עם פסיכדליה טכנואידית באוזניים…
 
 
9. work 1989-2002 של orbital
 
 האלקטרוניקה לא דעכה, רק הפכה איטית יותר וקצת יותר מלודית, עם ה"עבודות" של האחים הארטנול מאורביטל. 
אוסף היצירות שלהן, רובן סינגלים ורמיקסים שלא ראו אור באלבום הרגילים שלהם, מעניין מאוד ומכיל הרבה רגעים יפים 
(חביבים עליי ביותר Chime, Illuminate, Halcyon, Impact ובמיוחד The Box).
 
 
10. closing time של tom waits
 
לא תיכננתי, אבל סגרתי את המסע שלי עם closing time של טום וייטס, המעושן והמדיף ריחות אלכוהול עזים. לצלילי 
הפסנתר שלו נכנסתי לתל-אביב, אספתי את אשתי ובתי הקטן ושמתי פעמיי אל הבית. קריאה אחרונה לאלכוהול, ריקוד אחרון 
לצלילי הגרון הניחר של וייטס, וזהו. סוף. לעת עתה.
 
– סוף צד ב' / סוף היצירה –
 
 
 
נ.ב. פרק סיום חגיגי של "הימים הנוראים", הריאלטי הראשון בבלוג הזה, ישודר – אני ממש מקווה – ב-1.11. 

 

"…סתיו לא קל עובר עליו… סתיו של הרהורי פרישה, מחשבות אובדניות (במישור הפוליטי, כמובן), של נסיון להבין איך זה קרה לו, איפה שגה (איפה לא), האם נותר לו סיכוי, האם לא נקלע למבוי סתום, חסר תוחלת…  הוא מהרהר בשבועות האחרונים בפרישה. לא מהמירוץ, לא מהכנסת. מהחיים הפוליטיים בכלל…"

 

אני מודה – הציטוטים לעיל עשו לי את השבת. אינני איש שנהנה לשמוח לאיד, אבל אינני יכול שלא להנות מנפילתו של האיש עליו מדבר בן כספית ב"מוסף השבת" של מעריב (אפשר לקרוא את הטור גם כאן) – בנימין נתניהו, a.k.a ביביהו.

 

 

 

אני יכול להגיד I told you so ולהסתפק בזה. כי באמת אמרתי לאנשים מסויימים, וכתבתי אפילו בפוסט זה או אחר, שביבי בדרך למטה, מעבר לשיא שלו. אבל למען האמת, אני מעדיף לשתוק ולהנות מהרגע. רגע שבו "אנשי סודו האינטימיים" של ביבי ממליצים בפניו ללכת, כי "הם לא רוצים אותך, הם לא ראויים לך". הם, זה כמובן האינידאנים מהמרכז, אלה שביבי היה ה"מלך" שלהם, שאליהם חייך את החיוך השחצני שלהם, שלהם מכר את האידיאולוגיה בגרוש שלו. הם כבר לא רוצים אותו, בעטו בכיסא והטמבל נפל.

 

"אתה יכול להונות חלק מהאנשים חלק מהזמן", שר בוב מארלי, "אבל אתה לא יכול להונות את כל האנשים כל הזמן". אבל ביביהו, שהמליך את עצמו ועצמו הוא הדבר היחידי שחשוב לו, חשב שהוא יכול. הווינר הגדול, מי שמצטלם הכי טוב בטלוויזיה, שלמד בארה"ב ומדבר אנגלית מצויין, שהיה בסיירת ויש לו חיוך של מליון דולר – הוא עומד לפרוש מובס, מושפל, עם הזנב (ושרה) בין הרגליים. ואם ככה ייזכר ביביהו בהסטוריה, אז המיתולוגיה היוונית שיחקה אותה שוב. היבריס קוראים לזה, ביבי. היבריס.

 

ביבי מגלה עכשיו שאתה לא יכול לשים ז** על חברי המרכז, ואז ברגע האחרון לזגזג אליהם ולקוות שייתנו לך את אמונם. מגלה שהריחוק וההתנשאות מתפוצצים לך בפנים, כשאתה זקוק לחברים ולאנשי סוד. שהעיתונאים המעריצים שמחים בנפילתך ממש כמו ששמחו בעלייתך. איך כותב בן כספית: "נתניהו הוא אלוף העולם בביצוע מספר השגיאות הגדול ביותר בזמן הקצר ביותר על פני השטח המצומצם ביותר". אם כך, שיילך הביתה. שיעשה את השגיאות האלה על חשבונו האישי.

 

יותר מדי אנשים חושבים יותר מדי דברים טובים על ביבי. שהוא חכם, שהוא משכיל, שהוא אידיאליסט, שהוא מנהיג. הבעיה היא שברגע האמת הוא נכשל, פעם אחר פעם. בכל מדינה מתוקנת כבר מזמן היו בועטים בישבן הגאוותן שלו בחזרה לאבא, שילמד אותו קצת הסטוריה (וגם ענווה לא תזיק). זה לקח קצת זמן, אבל אפילו במדינת הבננות שלנו נמאס לאינדיאנים מביבי. בכל ממלכה מגיע הרגע שבו הטמבל נופל מהכסא וחוזר לערימת הזבל.

 

אל תהרהר יותר מדי, ביביהו. לך הביתה.

לרשימה המפוארת של המצאות גאוניות שלי, שלא עשיתי איתן כלום והפכו/הופכות לרעיונות ששווים מיליונים (ובה מככבים, בין היתר, ה"USB שהוא למעשה מחשב" ש-M-Systems גנבו לי, וה"שיעורי פסיכומטרי באינטרנט" ש-E-Teacher סחבו לי), מצטרף עכשיו גם המיץ גויאבות של סיני, גאד דאמיט.

 

למי שלא ביקר בחופים הנפלאים של סיני, אספר כי אחד מפלאי הטבע שם הוא מיץ, בטעמים של גויאבה ומנגו, תחת המותג הפופולרי (?) "יאהו". המיץ הזה הוא פשוט הדבר האמיתי, ומרגיש כאילו סחטו לך גויאבות של ממש לתוך הבקבוק. עכשיו אני בכלל שונא גויאבות, וגם על מנגו אני לא משתגע, ובכל זאת המיץ הזה זה פשוט טעם גן-עדן. בכל ביקור שלי לחצי-האי, והיו פעם הרבה כאלה, נשבעתי שיום יבוא ואייבא את המיץ הזה לארץ הקודש. נשבעתי, ועשיתי יוק.

 

והנה, לפני כשבוע, נוסע אני במכוניתי ומלפניי משאית עם שני בקבוקים מוכרים, שתווית עליהם עם הכותרת "איילנד", ולידם הסיסמה "המיץ של סיני – עכשיו בישראל" (או משהו כזה). גאד דאמיט, סיננתי בין השיניים, עוד סטארט-אפ הלך. בחיי, מוציאים לי את המיץ.

 

 

נ.ב. אנג'לים ומשקיעים מוסדיים, שעות הקבלה שלי הן ביום ב' בין השעות 16 ל-17, בתיאום מראש כמובן. J