אני מת על לייבלים קטנים. אני מת על אמנים קטנים. כלומר, לא קטנים בכוח שלהם, במוזיקה שלהם. קטנים ברעש שהם עושים סביבם, קטנים בכמות השערים שהם מקבלים על מגזינים והשמעות שהם מקבלים מהילדים של קובלנץ. אנדרדוגים כאלה. אני מת עליהם.

 

בגלל זה אני מאוד אוהב את FACT. מבט אחד באתר שלהם מספק תשובה לכל השאלות: רשימת אמנים פשוט מאלפת, מפ3ים להורדה בכיף, והכל מתוך אהבה גדולה למוסיקה ו… זהו, פחות או יותר. במחירים האלה קשה לי לחשוב שהם גם רואים כסף מזה. אני מקווה שאני טועה.

 

* * *  

 

כבר כמה ימים אני שומע את שני האלבומים של "העברה: אופקים", פרוייקט נפלא של דויד פרץ (כן, הוא) ובן צברי. אלה לא ממש אלבומים, אלא EPs קצרים (הראשון מכיל שלושה שירים; השני מכיל ארבעה שירים) שיש בהם גרסאות כיסוי בעברית לקלאסיקות בלוז ישנות. האלבום השני שעוסק במוות הוא המועדף עליי בין שניהם (מתארחת בו גם רות דולורס-וייס יקירתי), אבל יש בשניהם קסם גדול שכל-כך מתחבר אצלי עם שינויי מזג-האוויר בשבוע האחרון.

 

                                                                               

עוד אלבום ששלפתי מהערימה הוא Split של גרונדיק+סלאבה ביחד עם אמבידקסטרוס. זהו אלבום אלקטרוני די "כבד", כלומר לא ממש מתאים למי שאלו צעדיהם הראשונים בז'אנר, אבל מי שמחבב אלקטרוניקה אקספרימנטלית, מקראפטוורק ועד פלסטיקמן, יאהב מאוד את האלבום הזה. יש פה צ'יל אאוט, יש טכנו עגמומי, יש האוס ויש ג'אנגל. בקיצור, אלבום שעושה מאוד נעים בלילות החורף הקרים (וגם בימים).

 

 

 

את כל זה אני מספר כדי להגיע לשורה התחתונה, והיא שזה עושה לי נורא טוב להזמין מוסיקה מ-FACT. (במיוחד בימים הנוראים האלה).

 

* * *

 

כלומר, את שלושת האלבומים לעיל הביאה לי הציפור מזמן, ונהניתי מהם זמן רב בפורמט הדיגיטלי הלא-חוקי שלהם. לכאורה, לשלם כסף עבור מוסיקה שכבר יש לי זה קונספט מוזר, מה גם ששלושת האלבומים האלה לא מצטיינים באריזותיהם (אם כי דברי ההסבר של דויד ב"העברה אופקים: מס' 2" שווים הרבה מאוד). ובכל זאת, לשלם כסף ללייבל כמו FACT זה לתת את הכסף (כמעט) לאנשים הטובים שעושים את המוסיקה הזו, שאני כל-כך אוהב. פרט לצ'ק לפקודת דויד ו/או גרונדיק+סלאבה, לקנות מ-FACT את האלבומים האלה זה הדבר הכי קרוב להבעת אמון ואהבה במוזיקאים שעושים את המוזיקה שאתה נהנה ממנה. אגב, האנשים הטובים מ-FACT גם טרחו לצרף לי את Electronic Facts, יופי של אוסף של הלייבל, וגם סמפלר של miklataklitim.com. בקיצור, שווה ביותר!

 

אז אם אתם תוהים מה אני קונה ומה אני שומע בימים אלה (גיאחה!!!), הנה התשובה. And that, my loves, is a FACT!

תקציר הפרקים הקודמים

 

 

כמו שכבר סיפרתי, מתוך ייאוש/עודף זמן פנוי, הזמנתי סוף-סוף מדג'נגוס לפני שבוע ומשהו כמה דיסקים נהדרים שמזמן רציתי (ומזמן אני נהנה מהם תודות לציפור, שאין לי עכשיו…).

 

דג'נגוס, כמו כל מוסד אמריקאי מכובד, שעוד לא הסתאב (ע"ע אמאזון), הספיקו תוך שבוע ומשהו לשגר אליי כבר מחצית מהמשלוח, ובכלל זה את "אני ציפור עכשיו" של אנתוני והג'ונסונס, שרבים מכתירים בתור אלבום השנה 2005 (אגב, הכתירו אותו ככזה בינואר, כשהוא יצא, ועדיין מכתירים אותו ככזה עכשיו באוקטובר).

 

 

 

"אני ציפור עכשיו" הוא אלבום נפלא. נפלא במובן שהוא ממלא לך את הלב והנפש והשכל בפליאה – כמה אפשר לחשוף באלבום אחד?   כמה היזקקות, פגיעות, כנות, שבירות יכולים למלא אלבום אחד?   "יום אחד אני אגדל ואהיה אשה יפה. יום אחד אגדל ואהיה נערה יפהפיה", שר אנתוני בלי להתבייש. הישר מהעירוניות והציניות והאדישות הניו-יורקית, אנתוני והג'ונסונים שלו יוצרים קברט מלא בכלי נשיפה ושירת סול, עם טקסטים העוסקים בהומואים וטרנסג'נדרים ובלבול מיני וכל מה שלא נהוג לדבר עליו, בטח שלא לשיר עליו.

 

יש לאנתוני קול מדהים, מין שילוב של נינה סימון ואוטיס רדינג, עם קצת לו ריד ודיויד בואי. הוא מלווה את עצמו בפסנתר בחלק מהשירים בדיוק כמו שאני אוהב. התוצאה מדהימה בדיוק כמו שזה נשמע על הנייר. ועם אורחים כמו רופוס וינרייט, בוי ג'ורג', דוונדרה בנהארט ולו ריד, המסע של אנתוני הוא מופלא שפשוט לא יכול להשאיר אותך אדיש. אני מכיר אנשים שלא התחברו לאלבום הזה. אני מכבד אותם. אני מכיר אנשים (כמו דויד, כמו debaser) שנותרו שבויים שלו. אני מזדהה איתם. מזדהה איתם מאוד.

 

אז העברתי את הימים האחרונים בצלילה עמוקה אל תוך העולם של אנתוני. ואני חייב לומר שלא חסרה לי הציפור הכחולה שלי. כי הבטן שלי מלאה באהבה, אהבה גדולה, אגרוף מלא באהבה, שמכה בי שוב ושוב ושוב, ולא מרפה.

 

שכבתי במיטה שלי אתמול בלילה ובהיתי

בתקרה המלאה בכוכבים

כשלפתי פתאום זה היכה בי

אני חייב להגיד לך איך אני מרגיש

אנחנו חיים ביחד בתמונה של זמן

אני מביט בעיניך

והימים נפתחים עבורי

אני אומר לך שאני אוהב אותך

ואני תמיד אוהב

ואני יודע שאתה לא יכול לומר לי

אז נותר לי רק לאסוף

את הרמזים, הסמלים הקטנים שבמסירות שלך

אני מרגיש את האגרופים שלך

ואני יודע שזה מתוך אהבה

ואני מרגיש את השוט

ואני יודע שזה מתוך אהבה

אני מרגיש את העיניים הבוערות שלך שורפות חורים

הישר לתוך ליבי

זה מתוך אהבה

אני מקבל ואני אוסף לתוך גופי

את זכרונות המסירות שלך

                                            (fistful of love)

 

 

 

בשל נסיבות מזעזעות (פרטים כאן, אם אתם עוד לא יודעים), נמנעת ממני כל גישה למפ3ים ו/או ציפורים כחולות. לפיכך נותרתי עם אוסף הדיסקים שלי, ובלית ברירה גם עם תחנות הרדיו וערוץ 24. וכך, אחרי כמה סופישבוע וחגים נטולי מוסיקה חופשית, אני יכול בפה מלא לעצור ולומר: הגיעו קאברים עד נפש!

 

"מתופעה נורמלית זה הפך לדבר פשוט נוראי", אומר בנושא י. קוטנר למעריב. "…זה מעיד על פחדנות, על שמרנות ועלה היתקעות במקום. זה פשוט עוצר את המוזיקה, כי…הקאברים הופכים להיות הדבר העיקרי והכי מצליח… זה נובע מזה שבמוזיקה הפופולרית בארץ קנה המידה העיקרי הוא המסחרי".

 

קוטנר לא מגלה את אמריקה, אבל אם גם איש נכבד וממוסד כמוהו נדרש לסוגייה, סימן שגם אצל אחרים הגיעו קאברים עד נפש. הנה, קחו למשל את "בלי לומר מלה" שהוציאו מתישהו (אני שמעתי את זה רק השבוע) מטרופולין. בשביל מה, עופר מאירי, היית צריך את הקאבר הבינוני הזה לרזומה שלך?  הדיסק מוכר יופי, כולם מתפעלים, אז למה??!!!

 

בסיכום השנה שלי כתבתי שאל מול הקאבר הנוראי של סינרגיה ל"חום יולי אוגוסט" שלמה ארצי וודאי מתהפך בחדר האמנים בקיסריה ושלום חנוך מוציא נגד סינרגיה צו מניעה. אז כנראה שהיה צריך צו מניעה גורף יותר, שלום. וחבר'ה, זה שלוקחים שיר ומוסיפים לו כמה ביטים אלקטרוניים וגם נותנים לאיזה בחורה לשיר לא הופך את הקטע לקטע טוב או אחר או ראוי, אה?  תשאלו את אמדורסקי.

 

ואגב אמדורסקי, אני מאוד מקווה שהוא שמע כבר את החידוש המ-ז-ע-ז-ע של "כוכבי השיר שלנו" (שזה נינט ועוד איזה אחד) ל"יקירתי" שלו. אמנם פעם התבטא האספ שהוא כבר לא מסוגל לשיר את השיר הזה, ובכל זאת הייתי דן אותו לשבוע של שמיעה רצופה של הקאבר הנוראי הזה, רק כדי שיבין שזה לא יפה לעשות ככה לשירים של אנשים. מה ששנוא עליך, על תעשה לקאבריך. הבנת את זה, אספ?  (אפרת גוש, לא לחייך. מקווה שביקשת סליחה מעמיר לב ביום כיפור).

 

בקיצור, אמנים יקרים, אל תקשיבו לנער פוחז כמוני. תקשיבו לאחד עם קילומטרז', אחד כמו קוטנר. קאברים מעידים עליכם שאו שאתם לא מסוגלים לכתוב שירים טובים מספיק וזקוקים לקאבר כדי למכור או שפשוט אתם בתקופה יבשה וזקוקים לרכב על הגב של מישהו כדי להישאר בעניינים. כך או כך, זה לא אומר עליכם טובות. אז בבקשה – בואו נחזור לפרופורציות.

 

קאבר נחמד פה ושם (רצוי, אגב, מאת אביתר בנאי או שלומי שבן, שיודעים לתת כבוד לחומר שהם מקבלים לידיים), איזה סינגל לכבוד המצעד השנתי או תכנית סיכום באיזה ערוץ – מקובל עליי ביותר. אבל לא יותר מזה. בטח שלא כשהילדודס של צביקה הדר ממשיכים להפציץ אותנו עם גרסאות כיסוי משלהם לכל שיר שרק זז.

 

ונסיים בתפילה: לשנה הבאה עם מוזיקה קצת יותר מקורית, בבקשה.

 

אני

אוחז אותו אל חיקי,

מחבק את גופו הקטן כל-כך.

משעין אותו על כתפי,

מלטף את ראשו הרך.

שירגיש רגוע,

שירגיש מוגן.

וככה הוא נרדם.

 

הוא

מחבק בידו את גופי, 

מוצא לו בנחת איזו תנוחה.

מניח ראשו באמצע כתפי,

אוחז בי, צובט בידו הקטנה.

וככה הוא נרדם.

אז אני מרגיש רגוע,

אז אני מרגיש מוגן.

"…הייתי רוצה לספר איך אי-שם ב-1999 שמעתי את רכבות של גבריאל בלחסן והתאהבתי באלבום הזה. איך חשבתי שזה הדבר הכי טוב שהוקלט אי-פעם בעברית. איך אהבתי את גבריאל כשעוד איש לא הכיר אותו. איך חיכיתי כל-כך הרבה זמן שיקבל את הריספקט שמגיע לו. איך שמחתי כשסוף-סוף הוא חזר להופיע עם אלג'יר. איך התרגשתי כשהוא חזר להופיע לבד. איזו סגירת מעגל זו כשהאלבום הזה יוצא שוב בהוצאה מחודשת, וכולם מדברים עליו ומתלהבים. הייתי רוצה, אבל זה לא ממש ככה.

הורדתי ממישהו את רכבות לפני שנתיים בערך. לא ידעתי מי זה גבריאל בלחסן, אבל השם נשמע לי מדליק. קובץ עם המלים ירד ראשון, ואחרי זה כבר לא יכולתי להוציא את האלבום הזה מהראש שלי, מהלב, מהנשמה. שמעתי אותו, אני חושב, כבר כמה מאות פעמים. אני יכול להגיד בפה מלא שחיכיתי הרבה זמן שיקבל את הריספקט שמגיע לו. ששמחתי שבלחסן חזר להופיע, ואיזו הופעה זו היתה. ההוצאה המחודשת של האלבום הזה היא התרגשות גדולה עבורי. היא נצחון הרוח על השכל, האמת על הרייטינג, האהבה למוסיקה על המסחריות..."

 

                                                                            (מתוך הביקורת שלי על "רכבות" של גבריאל בלחסן ב"שרת העיוור")

 

 

 

מיד לאחר אותה הופעה של גבריאל בלחסן, החלטתי שאני צריך לכתוב על "רכבות" ל"שרת". כי איך, לעזאזל, עוד אין ביקורת על האלבום המדהים הזה שם?   נכון – יש משהו מאיים בכתיבת ביקורת על אלבום כל-כך פנומנלי, אבל לא אדם כמוני יירא מהמשימה, וחוץ מזה יום כיפור מתקרב, ואין מתאים מ"רכבות" לעלות כביקורת לכבוד יום כיפור.

 

אז ישבתי וכתבתי. ושלחתי לגיאחה ואיימתי ש"כדאי לו מאוד" לפרסם את זה לפני יום כיפור. והפלא ופלא – זה אפילו הצליח. אז הנה, במקום ברכה ליום כיפור, "ספר תפילות לימים הנוראים (וגם לאחריהם)", ביקורת על "רכבות" של גבריאל בלחסן (וקצת יותר מזה). צום קל, עלק!

 

(מבוסס על פרטים מתוך הרשימה "על חטא שחטאנו" מאת הרב עדין אבן ישראל)

 

אחד המרכיבים החשובים ביותר בתפילות יום כיפור הוא הוידוי שמתוודים על חטאי הפרט והכלל, המתחיל במלים "על חטא שחטאנו". וידוי זה נאמר במהלך יום הכפורים עשר פעמים, ביחיד ובציבור. רובו של הוידוי הוא רשימה מפורטת של חטאים, שבאה להבליט ולהדגיש עבירות מסוימות, שעליהן ראוי לעשות תשובה ביתר שאת.

 

לכאורה, סביר היה שהווידוי יכיל רשימת חטאים "פופולריים", שאנשים רבים חוטאים בהם במשך השנה, אך דווקא חטאים כמו חילול שבת, אכילת טרפה, ניאוף באשת איש וכדומה אינם מוזכרים כלל. גם "חטאים" כמו לא להתפלל, לא להניח תפילין או לא ללמוד תורה אינם מוזכרים. מה שדווקא יש ברשימה זו הוא פירוט נרחב של עבירות שבין אדם לחברו, בין אדם לבני משפחתו, ובין אדם לחברה שבה הוא חי.

 

עבירות בין אדם לחברו, אמרו חכמים, אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס וירצה את זה שחטא נגדו. כדי לתקן את המעשים אין די בתיקון העוולות או פיוס הנפגעים; יש לתקן את פנים האדם, את הנפש. הוידוי של יום הכיפורים מתייחס דווקא לסוג זה של עבירות, מכיוון שדווקא מעבירות אלה נהוג להתעלם, מכיוון שהן נראות שוליות.

משום כך, ראוי אולי היה שכל אחד מאיתנו, גם מי שכמוני איננו מאמין בקיומו של אל ולכן איננו מתפלל אליו או מבקש ממנו סליחות, יאמר – לעצמו, לפחות – פעם אחת לפחות את "על חטא שחטאנו", גם אם זה בנוסח "מתוקן" כמו שאימצתי לעצמי. כדי להביט בתוך עצמנו, להצטער, להתחרט ולהתבייש. לא את הכל ניתן לשנות ולתקן מיד, אבל יכול אדם להחליט ולרצות להיות שונה וטוב יותר בשנה הבאה.

---

חטאנו אנחנו:  אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, העווינו, והרשענו, זדנו, חמסנו, טפלנו שקר, יעצנו רע, כיזבנו, לצנו, מרדנו, ניאצנו, סררנו, עווינו, פשענו, ציררנו, קישינו עורף, רשענו, שיחתנו, תעינו תיעבנו תיעתענו;

נבקש סליחה – – – על חטא שחטאנו בשגגה, ועל חטא שחטאנו בזדון, ועל חטא שחטאנו בסתר, ועל חטא שחטאנו בגלוי, ועל חטא שחטאנו באונס, ועל חטא שחטאנו ברצון; על הגלויים לנו, ועל שאינן גלויין לנו:  הגלויים לנו, כבר אמרנום ; ושאינן גלויין לנו, חטאנו על כולם. 

                                                                                          (על חטא שחטאנו, נוסח "מתוקן", מבוסס על הוידוי בתפילת יום הכיפורים)

---

(תקציר הפרקים הקודמים)

במה שיכול להתפרש רק כקריאת תגר מפורשת ואף נסיון לחבלה בכוונה פושעת, דרש ממני גיאחה, הבמאי המטורלל, לשדרג את הריאליטי שבו אני חי, ולתת לציפור הכחולה שלי לפרוש כנפיים. "אתה יכול להוריד, אתה יכול לדבר עם אחרים, אחרים יכולים להוריד ממך, אבל אסור לך לשמוע שום דבר ממה שהציפור מביאה לך", הוא כתב לי כשהוא מחייך את חיוכו הזדוני ממקלדת לעכבר.

 

ובכן, הציפור עפה כבר מיום חמישי, ומרוב שיעמום (אחרי הכל, אסור לי לשמוע את מה שהיא מביאה) החלטתי להביט במה שהיא הביאה בזמן האחרון. גיליתי שמחכים לי בין כנפיה אלבומים מינואר (!!!) והתביישתי נורא. מהר מאוד הבנתי שאין מקום כאן לבושה, ושזו כנראה הרווייה שכולם מדברים אליה – יותר מדי אלבומים לשמוע, פחות מדי זמן כדי לשמוע אלבומים. ביצה ותרנגולת, כזה.

 

אני עשיתי לעצמי סדר מזמן בנוגע לאלבומים שאני מוריד – מהציפור הם מגיעים הישר לספרייה הידועה לשמצה New Albums. אני נוהג לשמוע אלבומים מהספרייה הזו מתי שיש לי זמן. לאחר שאני שומע את האלבום מספיק פעמים כדי לחוות עליו דעה, מופעל אלגוריתם סבוך שאת פרטיו אני מנוע מלפרט כאן, המעביר את האלבומים מ-New Albums אל אחת מהתחנות הבאות בהתאם למידת האהבה שלי אליהם: ארכיון האלבומים הענק, שם הם מסודרים לפי ז'אנר, אמן וכו' (זאת, בהנחה, אין לי ממש חשק לשמוע אותם שוב, אבל גם לא בא לי למחוק); אלבומים שאני מתכוון לצרוב יום אחד (אף פעם אני לא מגיע ליום הזה…), תחת הכותרת Complete Albums; ואלבומים שאני חפץ ביקרם, הנחים בספריית My Music.

 

למען הסדר הטוב, כרגע גודלה של ספריית ה-New Albums שלי היא 4.34 ג'יגה, שזה 4,662,740,519 בייטים של מוסיקה חדשה, שטרם הספקתי לעכל כהלכה. ומה ממתין לי שם, בין כנפי הציפור?   הנה לקט (בלתי-מייצג): The Mess We Made של מאט אליוט (נדמה לי שלפי המלצה של גיאחה, ממתין מינואר); Hidden Vagenda של Kimya Dawson (מור אשם, ממתין מפברואר); לו ריד, ג'ון קייל וניקו בהופעה בפריס מ-1972 (סתם מצאתי ברשת, ממתין מפברואר); מחווה לז'אק ברל (לא זוכר איפה הורדתי את זה, ממתין ממרץ); טוקשואו של אסף ארליך (נורא רוצה לשמוע כבר הרבה זמן, ממתין ממאי); אלניס מוריסט אנפלאגד (ממתין מאוגוסט); רויקסופ החדש (גיאחה עוד פעם, ממתין מספטמבר); ג'אן קונפליקט בהופעה (אתמול סיים לרדת מפרעה).

 

במלים אחרות, המחשב שלי הולך ומתמלא באלבומים והזמן שלי הולך ומתקצר בשעות האזנה. זהו, אם תרצו, תמצית חייו של האדם התרבותי בעידן הדיגיטלי. אולי היה עדיף להחליף את הריאליטי הזה בריאליטי אחר, שבו אני מפסיק להוריד דברים חדשים ומסיים עד תום עד ה-New Albums שלי. זה היה לוקח שבוע, חודש, שנה, אבל בסוף הייתי מכלה את הספרייה הזו, ויכול שוב להביט לציפור הכחולה שלי בעיניים. טוב, אולי בעונה הבאה.

 

נ.ב.

בפורמט הקשיח כיכבו בימים האחרונים אצלי "סוף עונת התפוזים" של תמוז (בגלל כל הדיבורים על אלבומים הכי טובים וכו'), "יציאה" של שלום חנוך (כנראה בגלל תמוז), ה-Unplugged של ניל יאנג (תמיד כיף לנסוע איתו בדרכים) וכרגיל "הכבש הששה-עשר" (יובל עוד לא יודע את המלים; אמא שלו כבר שולטת) ו"מאה שירים ראשונים" (חני נחמיאס, חני נחמיאס – תשירי כמו בן-אדם, בחייאת!).

 

מאז שיובל נולד, ואשתי היקרה השתלטה על האוטו, גיליתי (מחדש) את העולם המסעיר של המוניות.

 

לכאורה, אין דבר נוח ונעים מנסיעה במונית. הנהג אוסף אותך ומביא אותך ממקום למקום, בעוד אתה חופשי להתרווח מאחור, לנמנם, לקרוא עיתון או סתם לדבר בטלפון, וכל זאת במחיר שווה לכל נפש (המתגוררת בסביון). אולם כל מי שנסע במונית, בכל מקום בעולם ובמיוחד בישראל, יודע שאין כך הדבר. נכנסת למונית – נכנסת לעולם אחר, בו חיים אנשים מזן אחר: נהגי המוניות.

 

 

הגדול מכולם. (קריקטורה של דה-נירו, כמובן, ב"נהג מונית").

 

 

הח"מ היה נותן בהם סימנים: נ"ז, א"ש וז"ר:

 

• נ"ז (נתן זהבי):  נהג מסוג נ"ז הוא נהג עצבני. יותר משהוא עצבני, הוא אוהב לספר כמה הוא עצבני, למה וממתי. יש לו דעה על כל נושא בעולם, בין אם בחדשות ובין אם שמופיע בחלון. הוא נוהג להטיח בנוסע את המשנה הוורבלית שלו ללא הרף, בלי להשאיר מקום לתשובות או שאלות. עם זאת, הנוסע חייב להנהן ולחייך בתגובה לדברים של נהג נ"ז, שכן אם לא זה יטריד אותו ללא הרף עד אשר יתן לו (קצת) תשומת לב. נסיעה עם נהג נ"ז היא חוויה מאלפת, מעלפת ומעוררת השתאות. כל הקלישאות מחווירות מול נהג נ"ז. ראו הוזהרתם!
  משפט מפתח: "כולם במדינה הזו חארות!  אם לא היתה לי המונית הזו, כבר מזמן הייתי נוסע לאוסטרליה".

 

• א"ש (אריק שרון): נהג מסוג א"ש הוא נהג עסוק. הוא מנהל את המדינה כולה מהמונית שלו. הוא מתקשר לאשתו, צועק על הילדים, מדבר עם מנהל הבנק, עם החברים, מתכנן את החופשה בסופשבוע, קובע למחר צהריים, מארגן את המשמרת הבאה ולא שוכח להזמין אוכל מהמכולת. לנהג מסוג א"ש אין זמן אליך. הוא עסוק בשלו, וברקע – פשוט כי אין לו משהו יותר טוב לעשות עם הידיים – הוא גם לוקח אותך ממקום למקום. לרוב, נהג מסוג א"ש הוא נהג אידיאלי. חוץ מכשאתה רוצה לישון, והוא עסוק בלריב עם אשתו בדיבורית.
  משפט מפתח: "אושר, אם אתה מתחצף עוד פעם לאמא, אני בא הביתה ועושה לך סוף!".

 

• ז"ר (זאב רוזנשטיין): נהג מסוג ז"ר הוא נהג תחמן. כל מה שמעניין אותו בחיים זה לתחמן את כל מי שמסביבו (כולל אותך, הנוסע). הוא תמיד ינסה לעבוד בלי מונה, ויכעס אם אתה רוצה קבלה. הוא לעולם לא ימתין בפקק, ותמיד יעקוף וייכנס בתחילת התור. הוא ייסע דרך דרכי קיצור שידועות רק לו, ואם אפשר לאסוף נוסע נוסף בדרך אז מה רע?  נהג מסוג ז"ר הוא הנהג שאתה מתעב, עד שאתה לחוץ בזמן וצריך להגיע במהירות בשיא הפקקים למחוז חפצך.
  משפט מפתח: "למה אתה מבקש מונה לפני שאתה שומע כמה אני רוצה?  מה, אבא שלך עובד במס-הכנסה???"

 בזמן האחרון, אגב, אני מתבונן משתאה ביצירתו של ז'אנר חדש של נהגים, בעיקר צעירים, שראוי להקדיש גם לו מקום כאן, נהג מסוג ג"ש:

 

• ג"ש (גיל שווייד): נהג מסוג ג"ש הוא נהג הייטק. הוא בחור צעיר, שנוהג במונית רק באופן זמני, עד שימצא איך להביא את המכה. בינתיים, הוא משחק סוליטייר בפאלם שלו ברמזור, משתמש בג'י.פי.אס כדי להגיע ממקום למקום בדרך הקצרה ביותר, לא משתמש בקשר אלא במערכת לווינית שמקשרת את המונית שלו לסדרן והוא שומע "שעה קלה על כלכלה" או רשת ב' (כדי להישאר מעודכן, כמובן). נהג מסוג ג"ש הוא חיה מוזרה, אבל אין ספק שכיף לנסוע איתו.
  משפט מפתח: "איפה אתה עובד?   אה, הם מונפקים בנאסד"ק, לא?!   כדאי לקנות???!!!"

 

מי שנוסע יום-יום במונית יבדיל בקלות בין ארבעת המינים. אך עם זאת, יש להתייחס כאן גם למאפיינים המשותפים לכל נהגי המוניות באשר הם, שגורמים לך לחשוב האם הנהיגה במונית היא שהופכת את הנהגים לכאלה או שמא רק אנשים כאלה הולכים לעבוד במונית:

 

• נהגי מוניות לא מזיעים. אחרת אי אפשר להסביר איך גם בחום של שלושים מעלות (פלוס) נהג מונית לעולם לא יפעיל את המזגן. דווקא נעים עם חלון פתוח, לא?   (לא!!!)
  
• נהגי מוניות לא מכירים בקיומם של אגורות. אחרת אי אפשר להסביר איך כל סכום מתעגל לשקל הקרוב ביותר, בין אם למעלה ובין אם למטה.
  
• נהגי מוניות לא עומדים בזמנים. אחרת אי אפשר להסביר איך חמש דקות אצל הסדרן הופכת לרבע-שעה מתחת לבניין.
  
• נהגי מוניות לא שומעים טוב. אחרת אי אפשר להסביר איך הרדיו המעצבן הזה, שפתוח בפול ווליום, ובו הסדרן פשוט לא סותם את הפה, לא מעצבן אותם.
  
• נהגי מוניות לא פוחדים מאף אחד, חוץ מהסדרן. אחרת אי אפשר להסביר איך הם מצפצפים על המשטרה, על מס הכנסה ועליך, אבל הסדרן משבית אותם בשני משפטים ("24, למה אתה לא עונה?   למה אני צריך לקרוא לך פעמיים???) 

 

פעם, כשיהיה לי מימון, אני אעשה תוכנית ריאליטי על נהגי מוניות. הקונספט פשוט: פתח מצלמה, תתניע ויאללה!  לא צריך תסריט, לא שחקנים ולא בימוי. בילוי במונית זו ההצגה הכי טובה בעיר. מומלץ לכולם לנסות. נכנסת למונית – נכנסת לעולם אחר, בו חיים אנשים מזן אחר: נהגי המוניות.

 

אני מבקש מהם לקחת שיר

ולהחזיק אותו אל מול האור

כמו שקף צבעוני

 

או להצמיד את האוזן אל מול כוורתו.

 

אני אומר הפילו עכבר לתוך השיר

והביטו בו חופר את דרכו החוצה,

 

או כנסו לתוך חדרו של השיר

ומששו את קירותיו עד שתיתקלו במתג האור.

 

אני רוצה שהם יעשו סקי מים

על פניו של השיר

מנופפים בידם לשם המחבר שעל החוף.

 

אבל כל מה שהם רוצים לעשות

זה לקשור את השיר לכסא עם חבלים

ולהוציא בעינויים ממנו וידוי.

 

הם מתחילים להכות אותו עם צינור

כדי לברר בדיוק את משמעותו.

 

                                                – בילי קולינס

 

 

בילי קולינס הוא משורר אמריקאי (יליד 1941) המתגורר בניו-יורק. הוא פרופסור לאנגלית ומשמש כ"יועץ לענייני שירה" לספריית הקונגרס האמריקאית (כן, יש דבר כזה!!!). הוא זכה במספר פרסי שירה מטעם המגזין Poetry.

 

"מבוא לשירה" מזכיר לי מאוד את "קח שירים" של מאיר ויזליטר. הייתי מאוד רוצה ללמד את שני הטקסטים האלה לכמה מורים לספרות שלי (וגם לכמה אנשים שאני מכיר).

 

סתיו: אחת מארבעת עונות השנה המציינת את המעבר מן הקיץ לחורף ולכן היא נקראת עונת מעבר.

        בישראל, שבה האקלים הוא ים תיכוני, הסתיו היא העונה שבה יורדים הגשמים הראשונים.

        בחצי הכדור הצפוני הסתיו מתחיל ב-23 בספטמבר ונגמר ב-22 בדצמבר.

        בתרבות ובשירה הסתיו מסמל נוגות עדינה ועצב רומנטי, מאחר וזו התקופה בה מזג האוויר מתחיל להתקדר ולהתקרר.

       ביהדות החגים ראש השנה, יום כיפור ואף סוכות חלים בסתיו – דבר המגדיל את חגיגיותה… והופך אותה לסמל להתחלה חדשה.

                                                                                                                                                                  (מתוך הערך "סתיו" בויקיפדיה).

 

 

סתיו יהודי בארץ אבותי 

שולח בי רמזי אלול.

 

כבר משתגעות בי קצת

הציפורים הקטנטנות שורקות העצב

של יום הכיפורים.

 

אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.

 ופנים יהודיות מן הגולה

באפרפר נוגה ירחפו לפני

כסא אדון עולם.

 

 ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה

בעומק עיניהן.

        

                        (מלים: אברהם חלפי)

 

 

שבת שנופלת בין ראש השנה ליום כיפור נראית די סתמית. במזג אוויר של 28 מעלות הסתיו הוא מאיתנו והלאה.

ובכל-זאת אפשר כבר להרגיש רמזי אלול והציפורים הקטנטנות כבר מתכוננות ליום הכיפורים.

אז שיהיה לכולנו סתיו יהודי נפלא.