כשיובל צוחק

נדמה שכל האושר בעולם

מתרכז לרגע אחד

בפניו העגולות.

העיניים שלו מתמלאות

באור טהור,

כזה שהעולם עוד לא טימא

במציאות;

שפתיו נמתחות לחיוך

שאיש עוד לא קלקל עם מוסכמות.

ואז

מגופו הקטן

פורץ צחוק שמשכיח ברגע אחד

הכל

וממלא את החלל שמסביב

ביופי.

 

 

(פוסט של אבא מתגעגע, ברשותכם…)

 

לשירי

 

  

השמיכה הזוגית,

התמונה על השידה,

הילד הקטן בעריסה שלצד המיטה,

הידיים השלובות זו בזו,

שמות החיבה,

החיבוק, הפינוק,

הנשיקה.

 

האהבה היומיומית –

אותה יש לקדש.

הקסם המחבר בין לבי ללבך

מיום שנפגשנו.

האש,

שבוערת כדי לתת עוד כוח

בדרך הארוכה והמפותלת.

הסוד שידוע רק לנו,

זוג מאוהבים שכאלה.

 

שיחה בטלפון,

על הספה בסוף היום,

ידיי שמלטפות את שיערך,

החום של ירכך,

הרוגע, המגע,

הקסם המופלא.

 

אני נוסע לארץ המגף. ביזנס עם אופציה לקצת פלז'ר.

תתנהגו יפה, אה?

 

התעוררתי באמצע הלילה עם חיוך רחב על הפנים. התמתחתי והצד הקר של המיטה משמאלי החזיר אותי למציאות.

שוב חלמתי את אותו החלום – ילדים באוהל בסלון, משחקים בטיול שנתי, סוגרים את הריצ'רץ' ומדליקים פנס כיס, מספרים סיפורים וצ'יזבטים אל תוך הלילה, ישנים.
על זה אני חולם, כל הזמן, כל לילה כמעט. זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא – אני בטוח. אני יודע שאני אמור להתאזר בסבלנות, במיוחד עכשיו אחרי שהיא יצאה מהחיים שלי, אבל עכשיו זה מגרד ומחר אולי כבר לא.

כל מה שהיא אמרה היה נכון – הבדידות שאני צריך, שאני מרגיש, שאני אוהב. מחשבות הזימה. הכשלונות המהדהדים שלי. ההצלחה שלי, שמפחידה אותי הכי בעולם. הפחדים האינסופיים, הקנאה המטורפת, השכחה. הצורך שלי לשאול כל הזמן שאלות: את מי את אוהבת? כמה את אוהבת? את מי אני אוהב? למה אני אוהב?

לא יכולתי לחזור לישון. זרקתי על עצמי איזה טרנינג ישן, לקחתי את המפתחות של האוטו ונסעתי לים. הים בלילה עושה לי טוב. המגע הנעים של החול בכפות הרגליים, השקט המופרע רק על ידי רחש הגלים, ופיסה של ירח עם טיפה של אור שעוזרת לסלק את החושך, מהעיניים וגם מהלב.

פתאום הרגשתי טוב. טוב מאוד, אפילו. זרקתי מעליי את החולצה, אחר-כך את המכנסיים. רצתי כמו משוגע לכיוון המים.
"תיזהר, יש מערבולות. מסוכן שם", שמעתי קול נשי מצד ימין. עצרתי את עצמי, והבטתי לכיוון. ישבה שם בחורה, עם שיער ארוך ומתולתל, והביטה בי משועשעת. קפאתי במקום, לבוש רק בתחתונים, והבטתי עמוק לתוך עיניה. היא חייכה.
"הרבה זמן את יושבת כאן?", הוצאתי בקושי משפט מהפה שלי. "לא. סתם חולמת בהקיץ", היא ענתה. חשבתי לעצור את העניין כבר בשלב הזה, למנוע מעצמי את המבוכה, את הכשלון, את התסכול. אבל משהו בתוכי רצה להמשיך. "על מה את חולמת?", שאלתי כשאני מתיישב לידה. "אתה תצחק", היא אמרה נבוכה, "חלמתי על ילדים באוהל בסלון". התקרבתי אליה, ונשקתי לשפתיה. לעצור זה בסוף, עכשיו זה התחלה.

באמצע הלילה, עם חיוך רחב על הפנים, שפתיים חמות שלימיני החזירו אותי לחלום.

(נכתב לגלריית הסיפורים הרביעית של פורום "מוסיקה ישראלית", על-פי "טיפה של אור" מאת אביתר בנאי)

 

 

"השרת העיוור" מביא אותה בשיחוק שוב (או בעצם מביא אותה בשיחוק כרגיל), ומוציא את "פולארויד 02", גרסה 2.0 של האוסף הכי שווה במוסיקה הישראלית (האלטרנטיבית, אבל למעשה נראה לי שזו המוסיקה הישראלית האמיתית).

 

באוסף 18 קטעים, חלקם מתוך אלבומים (שרובם לא ראו הרבה אור בתחנות הרדיו המסחריות ובתקשורת)  וחלקם קטעים נדירים (בי-סיידז, גרסאות מיוחדות, קטעים גנוזים וכו'). באלבום משתתפים, בין היתר, הפליינג בייבי, רועי חן, רזי בן-עזר, קטאמין, ערן מדר, הג'ירפות, ג'ט סאם, עמרי לוי ועוד. ערכו אותו יקיר הבלוג, גיא חג'ג', ובני אסתרליס, הלא הוא מורפלקסיס.

 

מטרת האוסף, שניתן להורדה חינם וחוקית, היא המטרה הכי שווה בעולם – "שתוכלו לשמוע מוזיקה טובה בלי להתאמץ".  ואם מישהו עשה לכם את זה, פרגנו, לכו להופעות, רכשו דיסקים (מקוריים!!!) –  "כי מגיע להם להרוויח ממה שהם עושים". לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.

 

בקיצור, קחו לעצמכם מתנה לחג(ים), ותתחילו להשקיע בתרבות שלכם. איך אומר/שר עברי – "תפסיקו לקרוא, תתחילו לשמוע שירים, אז אולי תדעו על מה כולם מדברים…".

 

"עם רדת החושך, העצב הקושי, עלו לשמיים"*

 

 

 

 

* מתוך "כמעט אופטימי", מ"שינויים בהרגלי הצריחה" של הנטאשות (שיוסי הפיק).

אפריקה-ישראל (חברת בנייה, you know) הודיעה שהיא מעלה (שוב) את מחירי הדירות. נשיא התאחדות הקבלנים אף הזהיר כי היום אפריקה-ישראל ומחר שאר חברות הבנייה (יעני, כל העולם ואשתו-ישראל).

 

לאור תגובת מנכ"ל משרד השיכון, על כך שהענף מצוי "במשבר עמוק", וש"גם תל-אביב ואיזור המרכב נכנסו למיתון במכירות", אפשר רק להתפלא על הצעד החריג של אפריקה-ישראל ועל ההתיישרות המוזרה של שאר החברות לפיה.

 

נכון, בשנה וחצי האחרונות סופג ענף הבנייה עלייה מתמדת במחירי התשומות (יעני, החומרים), ובכל-זאת  מדובר בשוק ללא ביקוש. אם היה ביקוש מועט, הוא נבע ממצב מאוד כדאי שנוצר כאן, לאור הריבית הנמוכה על המשכנתאות מחד ומחירים הנמוכים יחסית של דירות מאידך. חברות בנייה קורסות על ימין ועל שמאל, המגמה בשוק לא משתנה, והקבלנים עומדים לכרות את הענף היחידי עליו הם עוד מצליחים לעמוד – המחירים הנמוכים יחסית.

 

לא אכנס כאן לתיאוריה כלכלית סבוכה, ובכל-זאת באחד השיעורים הראשונים בכלכלה מודרנית לומדים על עקומת ביקוש. הרי היא לפניכם:

 

 השורה התחתונה: במחיר גבוה תמכור כמות מסויימת. ככל שהמחיר יירד, הכמות תגדל. סוף שורה.

 

עליית מחירי הדירות תביא בסופו של דבר לירידה נוספת במכירת דירות, לשפל נוסף בתולדות ענף הבנייה ולהתמוטטות של עוד כמה חברות בנייה. אולי זה מה שזקוקים לו הקבלנים כדי להבין שמחירי הדירות יקרים מדי, שהציבור הישראלי (במיוחד הצעיר) איננו עשיר די, ולטובת כל הצדדים כדאי לזוז מהצד השמאלי-עליון של העקומה לצד הימני-תחתון של העקומה. אפריקה-ישראל אמנם חברה גדולה, אולי חברת הבנייה הגדולה ביותר, אבל אתם יודעים מה אומרים תמיד: the bigger they are, the harder they fall.

לא זוכר איך הגעתי לאתר של גל פז, "ענק המוזיקה החסידית", אבל מצאתי שם את החדשות המרעישות הבאות:

 

 

 

לטובת הקוראים המודאגים, אני יכול לספר שהאתר חושף כי עמיצור נחשוני לא עוזב לגמרי את להקת הקינדרלך (אגב, העזיבה היא עקב נסיעה לחו"ל). הוא הבטיח להם שבהופעות בניו יורק הוא יבוא להופיע איתם. עכשיו נרגעתם? J

 

בזמן האחרון ישראבלוג מתמלא פרוייקטים. פרוייקט (הערך חסר ב"מילון ישראבלוג", שהוא פרוייקט ראוי בפני עצמו, אז אני נאלץ להסביר…), למי שלא מבלה חלק מזמנו בקריאת בלוגים, הוא שם-קוד לרעיון העולה במוחו הקודח של בלוגר, לפיו יכתבו מספר בלוגרים (the more, the merrier) פוסט באותו נושא, ואף ירכזו את כל הפוסטים האלה באותו המקום. כך, למשל, "Blog Day 2005" היה סוג של פרוייקט כזה, וגם "עשרה דברים שלא ידעתם עליי" היה סוג של פרוייקט כזה. אני אהבתי במיוחד את "פרוייקט תמונת המחזור של ישרא". אגב, "הפרוייקט של עידן רייכל" לא קשור לעניין.

 

בקיצור, כפי שאתם יכולים להיווכח, כשיש פרוייקט ראוי, כשאני שומע עליו מבעוד מועד, גם אני נהנה להצטרף להמון ולהשתתף. אי לכך אני פותח בזו רשמית קטגוריה של "פרוייקטים", ובה תוכלו למצוא את כל הרשימות האלה, נרשמות כצאן לטבח.

 

---

 

אלירם הוא יוזם פרוייקט "השיר העברי הכי עצוב בעולם", שמטרתו למנות את השירים הכי עצובים בעברית, "חלקם עצובים בכוונה וחלקם עצובים אפילו בלי לשים לב".

אני לא יודע לגבי "הכי עצוב בעולם", אבל שירים עבריים היא אהבה גדולה שלי, ולכן אין לי אלא להצטרף בחדווה (או בעצב במקרה זה) ולצרף את הפייבוריט שלי, "אדם זקן" – מלים מופלאות של דוד אבידן, לחן של דני ליטני, מתוך האלבום הנהדר "יחס חם" של ליטני.

 

את "אדם זקן" גיליתי והבנתי לראשונה אחרי שסבא שלי (שאגב, קראו לו אדם) נפטר. כשסבא של שירי, אשתי, נפטר, כמה שנים מאוחר יותר, כבר ראיתי ממש את המלים קורמות עור-וגידים מולי, וכתבתי אותו אז לאמא שלה.

 

אם יש שיר שראוי לתואר "שיר הכי עצוב בעולם", זהו לבטח השיר הזה. (אגב, למקום השני הייתי בוחר את "אל תשליכני לעת זיקנה" עפ"י תהילים ואביהו מדינה, שלא ממש רחוק ממנו בנושא)

 

*

 

אדם זקן –

מה יש לו בחייו?

הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.

הוא מדשדש אל המטבח

ושם המים הפושרים יזכירו לו

שבגילו…

 

אדם זקן,

מה יש לו בבקריו?

הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו

נמהל בערב בנורות חדרו

ממסעו במסדרון הוא טרם שב

כי שם הוא עוד חשב

מה לעשות עתה ומה לקרוא,

אדם זקן.

 

אדם זקן,

מה יש לו בגילו?

הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.

עיניו פקוחות למחצה,

מנחשות לפי תנועת הכוכבים,

אם הלחישות רומזות, כי זה לילו האחרון.

 

אדם זקן,

מה יש לו בערבו?

לא מלך הוא

ויפול לא על חרבו.

         ניו אורלינס מוצפת. צילום: אי. אפ. פי.

 

אני מביט זמן רב בתמונה למעלה. אחר-כך בתמונה למטה. לא, לא מדובר במדינת עולם שלישי בלב אפריקה, לא בצונמי בחופי מזרח אסיה. זה פאקינג אמריקה, מולדת האנשים החופשיים, בית האנשים האמיצים, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מעצמת העל היחידה במאה ה-21. מעצמה, עלק.

 

בניו אורלינס אלפי פליטים עדיין נמצאים באצטדיון ה"סופרדום", מתעמתים עם "המשמר הלאומי", בוזזים את העיר. הנשיא האמריקני, שעסוק רוב הזמן בלתקן ולשפץ את כל המדינות בעולם, קורא לאזרחים לא לקנות דלק, ומזעיק את אבאל'ה כדי לגייס כסף לתיקון הנזק.

 

"קתרינה" לא היתה הפתעה. בארצות הברית יודעים כבר מאות שנים שעיר כמו ניו אורלינס, הבנויה נמוך יותר ממפלס נהר המיסיסיפי, היא סכנה ברורה ומידית. אבל אף אחד לא מימן מערכות הגנה לעיר, אף אחד לא טרח להחליף את הסכרים והמשאבות, אף אחד לא האמין שהטבע מסוגל להכריע את ארצות הברית הגדולה.

 

במסיבת העיתונאים שקיימה מושלת לואיזיניה היא הציעה להתפלל. גם שר הבריאות והשירותים החברתיים הציע את הפתרון הקל והאידיוטי הזה. במדינה שבה כמעט חצי מהתושבים מאמינים שאלוהים ברא את האדם, ממשיכים לחכות לנס ובינתיים מפקירים לעזאזל את מי שאין בידו את צלם האלוהים, the ol’ mighty Dollar.

 

אני מביט בתמונות, ולא יכול שלא לחשוב שאולי הטבע מלמד פה לקח את האומה הגדולה והחזקה בעולם. מוריד אותה על הברכיים, מחזיר אותה לפרופורציות, מכוון מראה גדולה מול הפנים שלה, שתראה את הכיעור ואוזלת היד והטמטום המשיחי הקיצוני שפושה בה.

 

 

אדם ותינוק בניו-אורלינס. צילום: רויטרס.

 

אני מביט בתמונות, ו"Rockin’ In The Free World" של ניל יאנג מתחיל להתנגן לי פתאום בראש. לא יודע למה, אבל זה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו.

 

יש צבעים ברחובות –

אדום, לבן וכחול

אנשים גוררים את רגליהם

אנשים ישנים בנעליהם

אבל יש שלט אזהרה על הכביש שלפנינו

יש הרבה אנשים שאומרים שהמוות עדיף על חיינו

לא מרגיש כמו השטן, אבל עבורם אני כזה

אז אני מנסה לשכוח בכל דרך שאני מוצא

 

ממשיך לעשות רוק בעולם החופשי

 

אני רואה אישה בלילה

עם תינוק ביד

תחת מנורת רחוב ישנה

ליד פח נייד

עכשיו היא שמה את התינוק בצד

והיא הולכת למצוא לה מנה

היא שונאת את החיים

ומה שהם עשו לה

זה ילד אחד נוסף שלא יילך לעולם ללמוד

לא יזכה להתאהב, לא יזכה לקצת כבוד

 

ממשיך לעשות רוק בעולם החופשי

 

יש לנו אלף נקודות של אור

עבור ההומלס הזה

יש לנו יד עדינה יותר, נדיבה יותר

על הדק הרובה

יש לנו חנויות כלבו ונייר טואלט שגעון

יש קופסאות קלקר עבור שכבת האוזון

יש אדם מהעם, שאומר שצריך על התקווה לשמור

יש דלק לשרוף, יש כבישים שצריך לעבור

 

ממשיך לעשות רוק בעולם החופשי