הי בחור,
בוא תתקרב רגע.
מה אתה מחזיק ביד?
(אני לא רואה עכשיו)
צל שחור
על זוג עיניים עצומות
והאבק של יום העצמאות נופל
כמו שושנים מגן עדן,
שושנים מגן עדן.
הקמפיין הכי יפה (ואפילו מרגש) כרגע בטלוויזיה (ובטח בערוץ 1 הפאתטי) הוא הקמפיין של צו פיוס (הסרטון כאן). רעיון מדהים (מבחינת קופירייטינג), אבל כזה שגורם לי להרהר מדוע בעצם אני צריך פיוס, וממי בדיוק אני רוצה/צריך/עלול להתנתק.
הנה תמונת מצב, ערב יום העצמאות ה-57: "מתנגדי ההתנתקות" מסרבים לקבל החלטות דמוקרטיות ומאיימים לשבש את סדר החיים האזרחי במדינה; החרדים מצאו להם אויב חדש, וגם הם (כרגיל, במקרה שלהם) לא מקבלים עליהם את דין המדינה (אם כי מאוד ששים לקבל עליהם את כספה); המערכת הפוליטית, זו שאמורה לשלוט בכל הבלאגן, מתגלה (שוב) כמושחתת, הפעם אפילו בלי נסיון לטייח או למרוח; ועוד לא הזכרתי את האלימות, את מערכת החינוך הגוססת, את הברברים בכל מקום.
ערב יום העצמאות ב-57 אני חושב בכנות, שאולי הגיע הזמן דווקא כן להתנתק. ניפרד בידידות, אנחנו, המיעוט (הקטן) השפוי, הרציונלי, הדמוקרטי, הנבון, ההגון, ונקים לנו איזו מדינה קטנה, משהו סמלי, בלי שתי גדות של הירדן ובלי מלחמות מיותרות, נסתפק רק במשולש אחד כחול (תעשו במשולש השני מה שתרצו…), ובא לציון (האמיתית) גואל.
הי בחור,
לפני שעה עוד הסתובבת
עם ביפר ואקדח.
בדיחה גסה עם הנהג
וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד.
הייתי בא להילחם אתך
אבל אני לא יודע בשביל איזה צד,
אנ´לא יודע בשביל איזה צד
ערב יום העצמאות ה-57, ולאתר של העיתון של המדינה נגמרו הרעיונות, ולכן בגישה יותר צהובה מצהובה, יותר רדודה מרדודה, הוא מגיש את הבחירה של "הישראלי מספר 1", ולא סתם – זו "בחירת הקוראים".
ואינט יכול לנפנף עד מחר ביצחק רבין שבמקום הראשון, אבל נינט טייב (!) נמצאת במקום ה-10 בין עזר וייצמן ז"ל לשמעון פרס. זאב רווח (מקום 14) יושב שם בין יוני נתניהו ז"ל למאיר הר-ציון. בנימין נתניהו צמוד מדי לש"י עגנון.
נינט. הכי ישראלית שיש. (צילום: סמדר שילוני)
זה כל-כך ישראלי, כל-כך אינסטנט, כל-כך החיים שלנו בלאפה, שזה באמת הרעיון הטוב ביותר ליום העצמאות הזה.
ונסיים עם הגולשת חני, המסבירה למה בחרה בפנינה רוזנבלום (שהגיעה, לצערה, רק למקום ה-81): "אישה פשוטה, עם התנסחות קלוקלת בעברית, לא חכמה… והצליחה להגיע למעמד שאליו הגיעה…"
הי בחור, בוא הנה בחור.
נשבר לך הלב ביום העצמאות.
אתה לא הגעת לדבר סתם
ביום העצמאות העצוב ביותר בעולם, בחור,
בוא הנה בחור.
יום לפני יום העצמאות אני יושב מול הטלוויזיה וצופה בשידורים של יום הזכרון. משנה לשנה מרשים לעצמם אלה, שמעמדם קנה להם אפשרות לומר דברים ביום האבל הממלכתי הזה, יותר ויותר לנצל את הטקס לצרכים הפוליטיים שלהם, להפיץ את המסר שלהם דווקא על גבם של הנופלים ומשפחותיהם.
וכך "מושון" קצב, נשיא המדינה, מיהר להוריד את הצעיף של מכבי, לסיים את הסופשבוע במוסקבה שמשלם המסים העניק לו, ולהישבע אמונים, בטקס הרשמי של מדינת ישראל, לכותל המערבי. כאילו אין שום מחלוקת בעם סביב העניין, כאילו מישהו בחר בו או בדעותיו, הנשיא קצב מבטיח ונשבע, מנצל את הבמה שניתנה לו (אפילו רואים אותו בטלוויזיה).
ובתל-אביב, בטקס "שירים בכיכר", ראש העיריה חולדאווין עושה את אותו הדבר, רק מהצד השני של הסקאלה. נכון, גם ההורים השכולים העזו להביע, בסרטונים השונים, את דעתם ודעת בניהם שנפלו, בנוגע לבעיות שאנחנו מתחבטים בהם, אבל הם – לצערם – קנו את הזכות הזו בדם. וחולדאווין, עם החיוך הממזרי, סתם גנב את הבמה כדי להביע את דעתו בעניין ההתנתקות, וגם אם אני – ביום רגיל – מאוד מסכים איתו, העניין קצת צורם לי, כשהוא בא בין "אליפלט" ל"בלדה לחובש".
יום לפני יום העצמאות, ושום פיוס לא יעזור לנו. אולי קצת דרך-ארץ.
כשהזיקוקים נופלים
על עיניים רטובות
אתה מחבק את האורות עכשיו
שותה אותם כמו גשם
וכשהדמעות מפריעות לך לראות
אתה מרחיק אותן בכוח, נדחף אל תוך האור
ואי אפשר לסיים בלי להזכיר את הפרשה שמסעירה את ישראל ערב יום העצמאות, פרשת העבריין הרב הראשי לישראל. ידע או לא ידע, עמאר או לא אמר, אלו הם פני הדת במדינת ישראל: הרב הספרדי הראשי שותף לדבר עבירה, הרב האשכנזי הראשי חשוד בעבירות אחרות. זה נבלה וזה טרפה, זה ישן ולא שמע וזה ניצל ולא שם לב, זה מגעיל אותי וזה מגעיל אותי עוד יותר.
ואם אלו האנשים שאנחנו שמים בראשנו (הרב הראשי מקביל בדרגתו לנשיא בית המשפט העליון), למה שלא נלך עד הסוף? למה לבחור בעבריינים קטנים, טפשים, לא מתוחכמים?
שמעתי שאחד ז. רוזנשטיין עדיין פנוי להובלה – למה שלא נלך על מישהו בקנה מידה כזה???
העבריין הראשי לישראל אפשר לכנות אותו. דרגתו תהיה מקבילה לדרגת נשיא המדינה. למדינה שלנו רק הטוב ביותר…
אור
של תפילות בלי דרך
זורם כמו נהר.
אור
של תפילות בלי דרך
זורם כמו נהר.
ערב יום העצמאות ה-57. הישראלי הממוצע רק רוצה לחזור הביתה בשלום. אין חלומות גדולים, אין אור בקצה המנהרה (ואם יש, כולנו פוחדים שהוא רק הרכבת שבאה בכיוון ההפוך), והתפילות של כולנו איבדו מזמן את הדרך. וזה עצוב נורא, ועוד יותר עצוב שלא נראה שמשהו הולך להשתנות כאן עד ליום העצמאות הבא.
(סוויטת יום העצמאות, מלים: יוסי בבליקי, מתוך "אלבום המצעדים")
שגיא נאור 